שיעור שמע:

וַיְחִי קלו-קלח

 ג' מִשְׁמָרוֹת

אין נחת לפניו, אלא רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה.

אמונה היא תוצאה של מספר פעולות. חסד זה סוג של הטבה של התחתון כלפי העליון, לבוא ולהשתוקק לקשר עם השם. וכך כאשר מוכן האדם למסור ולהקדיש את הרצון לקבל להשתוקקות לקשר – יוכל אז לרכוש את האמונה.

כשאדם בא להתקדש מלמטה, גם מלמעלה יתנו לו את ההארה המתאימה לאותה מדרגה. לא ניתן להיכנס לירושלים של מעלה לפני שמבקשים להיכנס לירושלים של מטה, דהיינו לרכוש יראה שלמה קודם מצד התחתון. כך נשבע הקב"ה, שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה

הברית היא זו שתשמור ודרכה ניתן לרכוש אמונה.

חסדי ה' עולם אשירה. אלו החסדים שהקב"ה עושה עם העולם כמ"ש: לְדֹר וָדֹר, אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי, חסד ואמת שעושה עם הכל. לדור ודור אודיע אמונתך בפי, זו היא אמונת הקב"ה, שאברהם הודיע בעולם, והזכיר אותו בפה כל הבריות, וע"כ אודיע אמונתך בפי. שאפרסם גדולת השם בעולם.

והקב"ה הודיע לאברהם את סוד האמונה, הנוקבא. וכשאברהם ידע סוד האמונה, ידע שהוא עיקרו וקיומו של העולם, שבשבילו נברא העולם ונתקיים, בשביל שהוא החסד כמ"ש: כי אמרתי עולם חסד יבנה. כי כשברא הקב"ה את העולם, הנוקבא, ראה שאין העולם יכול לעמוד, עד שהושיט הימין שלו, החסד, ונתקיים. ואם לא היה מושיט ימינו עליו, לא היה מתקיים, משום שעוה"ז, הנוקבא, נברא בדין, וע"כ אין לו קיום בלי חסד. החסד הוא הדבק המקשר לקב"ה. ללא חסד מגיעים לחטאים ושבירה.

לומדים על בראשית, שב' אופנים בכלל אחד כאן. בראשית, התחלה ממטה למעלה, המלכות. ראשית, התחלה ממעלה למטה, חכמה, הבינה שחזרה להיות חכמה. בראשית, ב' ראשית, כמו בית קודש הקודשים, הנוקבא, בית לראשית חכמה. והמילה בראשית כולל הנוקבא והחכמה כאחד.

בבית (באות ב של בראשית) הזה נברא עוה"ז, הנוקבא, שהיא נבנית בית לחכמה, שמקבלת אותו מקו שמאל וע"כ חסרה מחסדים, ולא נתקיימה אלא בימין, חסד, כי חכמה בלי חסד אין לה קיום כמ"ש: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם, אותיות באברהם, החסד. וע"כ כתוב: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה. ובניין הראשון של העולם, הנוקבא, אותו האור של יום הראשון היה בו הקיום, חסד, ואח"כ ביום ב' נכלל בשמאל, גבורה, ובאלו נתקן השמים, ז"א. וכמ"ש: שמים תכין אמונתך בהם. שבשביל שנתקן השמים בב' הקווים חו"ג, נעשה הכנה אל האמונה, הנוקבא, שתתוקן בב' הקווים חו"ג.

שמים תכין אמונתך בהם. שמים ז"א, נתתקן באלו החסדים והאמונה הנוקבא, נתתקנה בהם כמ"ש: עולם חסד ייבנה. ונמצא שהשמים השפיע החסד אל הנוקבא, שנקראת עולם. וע"כ כתוב: שמים תכין אמונתך בהם. כי אין תיקון לנוקבא אלא משמים, ז"א.

כרתי ברית לבחירי. ברית זהו סוד האמונה, שניתנה לדוד. ברית, צדיק, יסוד, שממנו יוצאות ברכות לכל התחתונים, וכל חיות הקדושות, המלאכים, מתברכות כולן מאותו השפע השופע לתחתונים.

נשבעתי לדוד עבדי. שבועה זו האמונה, הנוקבא, העומדת תמיד בצדיק, יסוד. שבועת העולם, שלא ייפרדו לעולם. לבד בזמן הגלות, שאז נפרדים, ונמנע שפע הברכות, והאמונה לא נשלמת, וכל חדווה נמנעת. וכן כשנכנס הלילה מזמן ההוא, שמחות אינן נכנסות לפני המלך.

ואע"פ ששמחות אינן מתעוררות בלילה, אבל בחוץ מהיכל המלך עומדים מלאכים ומזמרים שירה. וכשנחצה הלילה, והתעוררות עולה ממטה למעלה, אז מעורר הקב"ה כל צבאות השמים לבכייה, ובועט ברקיע ומזדעזעים עליונים ותחתונים.

ואין נחת לפניו, רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה. אז הקב"ה וכל נשמות הצדיקים, כולם מקשיבים ושמחים אל קול ההוא, ואז נמצא נחת לפניו. משום שמיום שנחרב ביהמ"ק למטה, נשבע הקב"ה, שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה כמ"ש: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. שאע"פ שבקִרבךָ קדוש, מ"מ לא אבוא בעיר, ירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה.

כי לילה, הנוקבא, ויום ז"א. והם בזיווג כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכל הסדרים הנוהגים ביום, נוהגים ג"כ בלילה. אלא ההפרש בשליטה, שהלילה בשליטת הנוקבא, משמאל, שאז נמשכים מוחין דאחוריים. והיום בשליטת ז"א, שאז נמשכים מוחין דפנים.

ולפיכך, כמו שיש בזיווגו של יום סדר ג' קווים, הנמשכים מג' נקודות חולם שורוק חיריק, כן יש בזיווגו של לילה ג' משמרות שבלילה, שהמלאכים מזמרים בהם. כי המוחין מתגלים בשירה. אמנם הם רק מוחין דאחורים, חיצוניות וקטנות, ומבחינת פנים ופנימיות חושך ולא אור. כי אז מבחינת אורות הפנים חושך ואין שמחה, אבל מוחין דאחוריים מאירים. כי אז נמשכים מוחין דאחוריים, ג"ר דחיצוניות. וע"כ עומדים המלאכים בחיצוניות ההיכל, ומזמרים שירה מהמוחין ההם.

וג' משמרות הן ג' קווים מג' נקודות חולם שורוק חיריק. ב' משמרות הראשונות ב' קווים ימין ושמאל, הנמשכים מחולם שורוק, ובאמצע משמרת השנייה, נקודת חצות לילה, נמשך המסך דחיריק, שעליו יוצא קו האמצעי, שיש לו ב' פעולות:

א. ממעט הע"ס דשמאל, המאירים באחוריים, מג"ר לו"ק,

ב. מחבר השמאל עם הימין.

וכשנחצה הלילה, והתעוררות עולה ממטה למעלה, שמעלים מ"ן לגילוי מסך דחיריק ליציאת קו אמצעי. אז מעורר הקב"ה כל צבאות השמים לבכייה. בכייה פירושו מיעוט ג"ר, כי ע"י גילוי המסך דחיריק מתמעטות ג"ר דשמאל, וכל המלאכים בוכים, אפילו המלאכים שבחיצוניות אין להם עוד ג"ר.

וכשהקב"ה מגלה המסך דחיריק, כי מתבטלים המוחין כולם, תכף יש פעולה ב', להמשיך קומת חסדים על המסך דחיריק, שעל ידו מחבר ב' הקווים ימין ושמאל וממשיך בחזרה את הג"ר, אלא בו"ק דג"ר. כשמעלים מ"ן להמשכת קומת החסדים, אז מתייחדים ימין ושמאל בזה, והג"ר חוזרות, וחוזרים ג"כ המלאכים לומר שירה.

נוקבא, המקדש, נחרבה בהארת השמאל, אז העלה הקב"ה את המסך דחיריק והמשיך קו אמצעי לייחד השמאל עם הימין, שמסיבה זו נתמעטו ג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. ומיעוט הזה נבחן לשבועה, כי מתיקון זה אין הג"ר דג"ר מאירים עוד עד גמה"ת. ובגמה"ת, שתתוקן המלכות כולה, אז חוזר הזיווג דג"ר דג"ר, שיכנס לירושלים של מעלה. ובזה מבואר, נשבעתי לדוד עבדי, השבועה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה.

כל המזמרים עומדים מחוץ להיכל, ואומרים שירה בשלושה משמרות הלילה, כנגד ג' הקווים. וכל צבאות השמים מתעוררים בלילה, להיותם מהחיצוניות, ובלילה מאירים המוחין דחיצוניות. וישראל ביום, משום שהם מהפנימיות ואין מוחין דפנימיות מאירים אלא ביום. ואין אומרים קדושה למעלה, עד שמקדשים ישראל למטה, כי אין קיום למוחין דחיצוניות של המלאכים, זולת ע"י קו אמצעי המאיר ביום, לישראל. ואז כל צבאות השמים מקדשים את שם הקדוש ביחד. וע"כ ישראל הקדושים מתקדשים מעליונים ותחתונים ביחד כמ"ש: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

שאלות חזרה ויחי קלו-קלח
1. כיצד מבטא אברהם את אמונתו בקב"ה?
2. מה הכוונה שבראשית היא ב-ראשית?
3. איזה עוד שמות נותן באות תל"ט לגבי האמונה?
4. על מה היתה השבועה של העולם?
5. היכן עומדים מלאכים ומזמרים שירה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קלו-קלח

ג' מִשְׁמָרוֹת

אין נחת לפניו, אלא רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה.

אמונה היא תוצאה של מספר פעולות. חסד זה סוג של הטבה של התחתון כלפי העליון, לבוא ולהשתוקק לקשר עם השם. וכך כאשר מוכן האדם למסור ולהקדיש את הרצון לקבל להשתוקקות לקשר – יוכל אז לרכוש 5D7ת האמונה.

כשאדם בא להתקדש מלמטה, גם מלמעלה יתנו לו את ההארה המתאימה לאותה מדרגה. לא ניתן להיכנס לירושלים של מעלה לפני שמבקשים להיכנס לירושלים של מטה, דהיינו לרכוש יראה שלמה קודם מצד התחתון. כך נשבע הקב"ה, שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה

הברית היא זו שתשמור ודרכה ניתן לרכוש אמונה.

שיעור שמע:

וַ

וַיְחִי קלג-קלה

הָהָר הַנּוֹרָא (טורא דחילא)

מי שלא הולך בדרך תורה הופך להיות פחדן.

בעסק בתורה ביחד – הרווח הוא אמונה שמפיגה כל פחד. השמירה על הקשר עם השכינה הקדושה, באה דרך מצוות התורה, היא הביטחון הנפשי, נקודת משענת בקב"ה, בחינת שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד – בלב ובתודעה. כאשר אדם עסוק וטרוד בדבר מסוים, מחשבות שמעסיקות את ראשו, שם נמצא רצונו, ועליו לוודא שהוא קשור לשכינה על ידי קיום המצוות, ושם ישכנו רצונותיו.

כשאדם ניצב מול הר גבוה, מול הרהור בדברים גבוהים, נתקל הוא בפחד משינוי נפשי מחייב, זהו הרהור הנורא: הפחד לקבל לפרטיות. הביטחון הוא מההליכה בדרך תורה ביחד, בעסק התורה. כמו בעסק גשמי שמצפים לרווח, כך בעסק התורה מייצרים אמונה ובטחון בקב"ה.

מי שמנסה ללכת יחידי בדרך השם, בלי קבוצת חברים ורב – מתחייב בנפשו מפני שהאור בא רק לכלל. כשהולכים שלושה בדרך, דהיינו ב – ג' קווים שהם הבסיס היהודי: חסד אברהם – הכנעה, גבורה יצחק – הבדלה, וההחלטה שמותר ליהנות רק מהאמת בקדושה: יעקב – המתקה בעירוב שני הקווים יחד. הליכה ביחד תוך ברית מחייבת לשלושת האמונות, הכרחית להצלחה.

בעוד שהיו הולכים, באו להר אחד, אמר רבי יוסי: הר זה נורא הוא, נלך ולא נתעכב כאן, משום שהר הזה נורא הוא. אלא מי שהולך יחידי בדרך, מתחייב בנפשו, אבל שלושה לא. וכל אחד ואחד מהשלושה ראוי להגן, שלא תסתלק מהם השכינה.

אמר רבי יוסי: שלא יסמוך אדם על הנס. מאין לנו? משמואל, שכתוב: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. והרי ראוי היה שמואל לנס יותר משלושה? אלא ששמואל היה אחד, וודאי שישמע שאול ויהרגו. אבל לשלושה ההיזק אינו ודאי, משום שמזיקים, שדים, לשלושה אינם נראים ואינם מזיקים.

וכתוב: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. אשר גאל, היה צריך לומר? הגואל (לשון הווה), משום שנמצא תמיד עם האדם ואינו סר מאדם צדיק לעולם (צדיק הוא מי שמצדיק את ההשגחה, ורשע מתלונן). המלאך הגואל זהו השכינה, שהולכת עם האדם תמיד, ואינה סרה ממנו כל עוד שהאדם שומר מצוות התורה. וע"כ יהיה האדם נזהר, שלא יצא יחידי בדרך. מהו יחידי? שצריך האדם להיזהר לשמור מצוות התורה, כדי שלא תסתלק השכינה ממנו, ויוכרח ללכת יחידי, בלי זיווג עם השכינה.

כשהאדם יוצא לדרך, יסדר תפילתו לפני אדונו, כדי להמשיך עליו את השכינה ואח"כ יצא לדרך. ונמצא זיווג השכינה, לגאול אותו בדרך, ולהצילו בכל מה שצריך. הדרך אינה המטרה, וכל הדרכים בחזקת סכנה, לכן יש לשמר ולהזכיר את הקשר. אמונה היא המצילה את האדם, היא הצידה לדרך, ודברי תורה שהם מעוררים ומזמנים את השכינה.

כתוב ביעקב, אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, זהו זיווג השכינה. וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, לגאול אותו מכל רע. ויעקב יחיד היה בעת ההוא, והשכינה הלכה לפניו. כש"כ החברים, שיש ביניהם דברי תורה.

אמר רבי יוסי: מה נעשה, אם נתעכב כאן הרי היום נוטה לבא. אם נלך למעלה, הר גדול ונורא הוא, ויראת חיות השדה אני מתיירא. אמר רבי יהודה: תמיהני עליך ר' יוסי, הרי למדנו שאל יסמוך אדם על הנס, שלא בכל שעה הקב"ה עושה נס. אמר לו הדברים האמורים ביחיד, אבל אנחנו שלשה ודברי תורה ביננו, השכינה עמנו, אינני מתירא.

בעוד שהיו הולכים ראו למעלה בהר אבן אחת ובתוכה מערה אחת (בתוך אותו הרהור ראו מערה – חסרון). אמר ר' יהודה נלך ונעלה לאבן ההיא, שאני רואה שם מערה אחת. עלו שמה וראו המערה. אמר ר' יוסי אני מתיירא, אולי מערה זו מקום של חיות שלא יפגעו אותנו כאן.

אמר רבי יהודה לר' חזקיה: רואה אני שרבי יוסי מפחד. אם תאמר בשביל שהוא חוטא, שכל מי שמפחד הוא חוטא, שכתוב: פחדו בציון חטאים. הלא הוא אינו חוטא אלא צדיק שכתוב: צדיקים ככפיר יבטח. אמר רבי יוסי משום שהנזק מצוי, ובמקום שהנזק מצוי יש לפחד.

תלא אם היה הנזק שכיח, כך הוא שיש לפחוד, אבל כאן לא מצוי הזק שכיח, כך הוא שיש לפחוד, אבל כאן לא מצוי הזק כלומר שעתה אין אנו רואים כאן חיות שיזיקונו. ולאחר שנכנס למערה אנו בטוחים שלא יכנס מזיק לצער אותנו. שע"ז נאמר וצדיקים ככפיר יבטח. נכנסו אל המערה, אמר רבי יהודה נחלק הלילה על פי שלשה משמרות שהלילה נחלק, וכל אחד ואחד ממנו, יעמוד על מעמדו באלו שלשה חלקי לילה, ולא נישן.

ג' משמרות

פתח רבי יהודה: משכיל לאיתן האזרחי. שירה זו אברהם אבינו אמר, בשעה שהשתדל בעבודת הקב"ה, ועשה חסד עם בני העולם, שיכירו כולם את הקב"ה, שהקב"ה שולט על הארץ. ונקרא איתן, משום שהתחזק בתוקף בהקב"ה.

חסדי ה' עולם אשירה. והאם מצד החסידים, קו ימין, באים לשיר, הלוא השירה באה מקו שמאל? אלא כאן נכלל צד השמאל בימין, וע"כ הקב"ה ניסה את אברהם ובחן אותו. ויצחק היה בן ל"ז (37) שנים בזמן של העקידה. ומהו שכתוב: ניסה את אברהם? ניסה את יצחק, צריך לומר? אלא ע"כ כתוב: ניסה את אברהם, כדי שיימצא בדין, ושיתכלל בדין כראוי, אחר שמידתו היה כולה חסד, כדי שיימצא בשלמות כראוי. וע"כ חסדי ה' עולם אשירה, כי כבר היה כלול מקו שמאל שמשם באה השירה.

היה לו לומר, ניסה את יצחק, שכבר היה בן ל"ז שנה, והיה בכוחו למחות. אלא ניסה, פירושו לשון התנשאות והשלמה, כי בעקידה, שהיא מעשה דין וגבורה, נכלל אברהם בקו שמאל, ונשלם מידתו בכל השלמות.

וַיְחִי קלג-קלה

הָהָר הַנּוֹרָא (טורא דחילא)

מי שלא הולך בדרך תורה הופך להיות פחדן.

בעסק בתורה ביחד – הרווח הוא אמונה שמפיגה כל פחד. השמירה על הקשר עם השכינה הקדושה, באה דרך מצוות התורה, היא הביטחון הנפשי, נקודת משענת בקב"ה, בחינת שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד – בלב ובתודעה. כאשר אדם עסוק וטרוד בדבר מסוים, מחשבות שמעסיקות את ראשו, שם נמצא רצונו, ועליו לוודא שהוא קשור לשכינה על ידי קיום המצוות, ושם ישכנו רצונותיו.

כשאדם ניצב מול הר גבוה, מול הרהור בדברים גבוהים, נתקל הוא בפחד משינוי נפשי מחייב, זהו הרהור הנורא: הפחד לקבל לפרטיות. הביטחון הוא מההליכה בדרך תורה ביחד, בעסק התורה. כמו בעסק גשמי שמצפים לרווח, כך בעסק התורה מייצרים אמונה ובטחון בקב"ה.

מי שמנסה ללכת יחידי בדרך השם, בלי קבוצת חברים ורב – מתחייב בנפשו מפני שהאור בא רק לכלל. כשהולכים שלושה בדרך, דהיינו ב – ג' קווים שהם הבסיס היהודי: חסד אברהם – הכנעה, גבורה יצחק – הבדלה, וההחלטה שמותר ליהנות רק מהאמת בקדושה: יעקב – המתקה בעירוב שני הקווים יחד. הליכה ביחד תוך ברית מחייבת לשלושת האמונות, הכרחית להצלחה.

שיעור שמע:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

וַיְחִי קל-קלב

עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה

במקום בו ישנה טרחה, שם שוכן הס"א.
אומר הזוהר: באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א. אדם שעבודת השם היא סבל וטורח בשבילו ואינו מראה שהוא מקבל תענוג מהבייחד, סימן שאין הקשר חשוב לו. להראות שמחה זהו חלק מהנתינה וההודיה לקב"ה. זוהי עבודה קבועה רציפה ותמידית. הקליפות תוקפות את האדם במקום של חיסרון, שהוא החומר גלם עבורם. לכן במקום שאדם מרגיש חיסרון – יבין שהוא במקום סכנה. דווקא כאן בזמן הדין יש להעלות קטורת, דהיינו פירוש רוחני למציאות ולא התייחסות למקרה כשלעצמו. דווקא בזמן מבחן יש להציף את האידיאה שהקב"ה טוב ומטיב, את ההשקפה העליונה אותה רכשנו בזמן עליה, ועליה אנו שומרים בברית. זו הזדמנות להתעלות ולהגדיל את האידיאה מעבר למקרה ולהרגשה הפרטית, לא לפחד ובוודאי לא להתלונן.
גם במצב של גילוי – כשטוב ונעים ובמיוחד במצב הסתרה, יש לעבוד בשמחה, אחרת זו לא עבודה אמיתית. אפילו יקיים את כל המצוות ללא שמחה, יבואו הקללות כפי שכתוב: תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
מעבודה אמיתית צריך להוציא תוצרים, והעיקר הוא שינוי ויישור בכוונת הלב, לכן תפילה נק' עבודה שבלב. אין מדובר בהתרגשות שבאה להגמיש את הלב, אלא בהכוונה למטרה – לאהוב מה שנכון.

רבי יוסי פתח: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וכתוב: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. כל אדם הבא לעבוד את הקב"ה, בבוקר ובערב צריך לעבוד את הקב"ה, בבוקר כשעולה האור, והתעוררות צד הימין התעוררה בעולם, חסד, אז צריך האדם להתקשר בימינו של הקב"ה, ולעבוד לפניו בעבודת תפילה, משום שהתפילה מביאה כוח ועוצמה למעלה, וממשיכה ברכות מעומק העליון, בינה, לכל העולמות העליונים. ומשם (מלכות דאצילות) ממשיך ברכות לתחתונים. ונמצאים העליונים ותחתונים מתברכים בעבודת התפילה.
עבודת התפילה, שצריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה וברננה, בחסד ובגבורה, כדי לכלול לכנסת ישראל, הנוקבא, ביניהם (היא הכלל הנותנת לכל הפרטים להתכלל). ואח"כ לייחד הייחוד בז"א שכתוב: דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים. זה הייחוד בעבודה. חסד וגבורה הם שמחה ורננה אותם יש לכלול בכנסת ישראל, ולהגיע לדעת – חיבור.
ועכ"ז צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה, ולהראות שמחה בעבודתו. ואלו השתיים, שמחה ורננה, כנגד שתי תפילות, שני קרבנות ליום, שמחה בבוקר, ורננה בערב וע"ז כתוב: את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.
וע"כ תפילת ערבית היא רשות, כי בשעה שמחלקת טרף לכל הצבאות (יציאה לפרטיות כדי להביא את הפרט לבייחד) , ואין השעה אז להתברך, אלא לתת מזונות, ביום היא מתברכת משני צדדים חו"ג, בבוקר ובערב מתוך שמחה ורננה, ובלילה מחלקת הברכות לכל כראוי כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה. בעבודת הלילה יש ערך עצום ללימוד, בו רוכשים בכוח הנסתר את האמונה. על האדם להראות שהוא רוצה ושמח בקשר, ביחד עם הקב"ה.

תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת
פתח רבי חזקיה: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. שואל מה אומר מנחת ערב ולא תפילת הבקר, שלא כתוב תכן תפילתי בוקר? ומשיב קטורת לא בא, אלא על שמחה כמ"ש: שמן וקטורת ישַמח לב. וע"כ הכהן, כשהדליק הנרות, היה מקטיר קטורת, כמ"ש: בהטיבו את הנרות יקטירֶנה, ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים, יקטירֶנה. בבוקר מקטיר קטורת על שמחה, כי השעה גרמה, כי בבוקר זמן שמחה. בערב מקטיר קטורת, לשמח צד השמאל. וכן ראוי לעשות. לעולם לא בא הקטורת אלא על שמחה. צריך שהשמחה תהיה מהכלל, מהיחד.

קטורת מקשר קשרים, קשרי הספירות זה בזה (אחרת עלול להינתק הקשר בין הרצונות), ואחוז למעלה ולמטה, ומעביר מוות וקטרוג וכעס, שלא יוכלו לשלוט בעולם, כמ"ש: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. כי כל בחינות הרעות וכל מקטרגים אינם יכולים לעמוד לפני הקטורת. וע"כ הוא שמחת הכל וקשר הכל. בין החיים למתים עומד כח הרציפות, כוח הקשר, וזוהי ההבחנה בין הפרט לכלל, בין ראש לגוף אותם מחבר כוח הנשמה בקשר רציף. הגם שאדם נהנה מכל מיני רצונות גופניים, הם בעצמם מתנגדים זה לזה. וכאשר כל רצון פרטי מחובר לכלל, ישנה הרמוניה נפשית.

בשעת המנחה, שהדין שורה בעולם, נתכוון דוד בתפילה של קטורת, כמ"ש: תיכּון תפילתי קטורת לפניך. ותפילה זו שהעלה, יעביר הרוגז של דין הקשה, השולט בערב, בכוח הקטורת, הדוחה ומעביר כל רוגז וכל קטרוג שבעולם. מנחת ערב, מנחה שהדין שולט בעולם. הקטורת – הרוחניות היא הקובעת ולא המקרה.
בעת שנשרף ביהמ"ק, זמן מנחה היה. ע"כ כתוב: אוֹי לנו כי פנה היום כי יינָטו צִללֵי עָרֶב. צִללֵי עָרֶב, הם מקטרגי העולם ורוגז הדינים, המוכנים בעת ההוא. וע"כ צריך האדם לכוון דעתו בתפילת המנחה. בכל התפילות צריך האדם לכוון דעתו בתפילת המנחה, ובתפילה זו יותר מכולן, משום שהדין שורה בעולם, וע"כ זמן תפילת המנחה יצחק תיקן אותה. צללים כנגד או"א, וצל הוא גם הסתר וגם אמונה.

שאלות חזרה בזהר ויחי קל-קלב

1. מדוע צריך לעבוד את ה' ביראה וברעדה?
2. מהי תפילה ומדוע אינה רק התרגשות?
3. מדוע לא די שהאדם יהיה שמח אלא צריך גם להראות שמחה בעבודתו?
4. מתי צריכה להתבטא שמחה ומתי רננה ומדוע?
5. מדוע אומר תכון תפילתי במנחת ערב ואינו אומר ביום?
6. מה תפקיד הקטורת? מתי היא תהיה אמיתית ומתי היא תהיה בבחינת אש זרה? ומדוע היא עוצרת את המגיפה?
7. מתי בית המקדש נשרף? כיצד זה קשור לבחינת הקטורת?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קל-קלב

עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה 

 במקום בו ישנה טרחה, שם שוכן הס"א.

אומר הזוהר: באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א. אדם שעבודת השם היא סבל וטורח עבורו ואינו מראה שהוא מקבל תענוג מהיחד, סימן שהקשר אינו חשוב לו. להראות שמחה זהו חלק מהנתינה וההודיה לקב"ה, והיא עבודה קבועה, רציפה ותמידית. הקליפות תוקפות את האדם במקום של חיסרון, שהוא החומר גלם עבורם. לכן במקום שאדם מרגיש חיסרון – יבין שהוא בסכנה. דווקא כאן בזמן הדין יש להעלות קטורת, דהיינו פירוש רוחני למציאות ולא התייחסות למקרה כשלעצמו. דווקא בזמן מבחן יש להציף את האידיאה שהקב"ה טוב ומטיב, את ההשקפה העליונה אותה רכשנו בזמן עליה, ועליה אנו שומרים בברית. זו הזדמנות להתעלות ולהגדיל את האידיאה מעבר למקרה ולהרגשה הפרטית, לא לפחד ובוודאי לא להתלונן.

גם במצב של גילוי – כשטוב ונעים ובמיוחד במצב הסתרה, יש לעבוד בשמחה, אחרת זו לא עבודה אמיתית. אפילו יקיים את כל המצוות, אך ללא שמחה, יבואו הקללות כפי שכתוב: תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

מעבודה אמיתית צריך להוציא תוצרים, והעיקר הוא שינוי ויישור בכוונת הלב, לכן תפילה נק' עבודה שבלב. אין מדובר בהתרגשות שבאה להגמיש את הלב, אלא בהכוונה למטרה – לאהוב מה שנכון.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

וַיְחִי קכד-קכו

 הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

 הכול בא מהבורא, אך הרע – בא ממעשי האדם.

 מלאך זה כוח נפשי באדם, עושה מעשה טוב – בונה לו סנגור ומוסיף כוח לקדושה. קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף  (מדרש רבה)

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, רבי אלעזר אמר: אחר שבירך יעקב ונתכוון לייחד ממטה למעלה, שאמר, הָאֱלֹהִים, המלכות, אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, החו"ג, אז המשיך ממעלה למטה, שאמר, האלקים, הבינה, הָרֹעֶה אֹתִי, והמשיך מבינה עד ת"ת שהיא מדרגתו. כיוון שקיבל ברכות, נתן אח"כ ברכות לנוקבא, ואחר שהגיעו הברכות למקום, אז פתח ואמר, המלאך הגואל, שממנה תימשכנה הברכות לתחתונים.

כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם, אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן; וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו, מִלְמָעְלָה כי הכרובים בְּאות ובנס היו עומדים, ושלוש פעמים ביום היו פורשים כנפיהם, וסוככים על הארון למטה. שכתוב: הכרובים פורשׂי כנפיים. פרושׂי כנפיים, לא כתוב: שמשמע שנמצאים תמיד פרושׂי כנפיים. אלא כתוב: פורשׂי כנפיים, משמע, שעושים מעשה ופורשׂים כנפיים, שלוש פעמים ביום.

הקב"ה עשה למטה כעין של מעלה, שהכרובים שבמשכן הם ככרובים של מעלה. הכרובים שלמעלה, צורתם כצורת נערים ועומדים תחת הנוקבא דאצילות מימין ומשמאל. והם עומדים בקודשי קודשים דבריאה, שהם מט"ט וסנדלפון. ומתברכים תחילה, מהברכות הנמשכות מלמעלה, ומכאן נמשכות הברכות למטה.

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי. אותי, היינו ת"ת – מידתו של יעקב אבינו, שמקבל ברכות מלמעלה. וכיוון שקיבל, יברך את הנערים, סוד הכרובים, שהם מט"ט וסנדלפון, שמהם נמשכות הברכות מעליונים לתחתונים.

רבי חייא פתח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְהוָה, אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. וכי נחלת אבות הם? הרי הקב"ה נותן הכל לבן אדם? כיוון שהקב"ה מזכה את האדם בבית והון, לפעמים שיוריש הכל לבנו, ויהיה אצלו נחלת אבות. וּמֵיְהוָה, אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. שהאדם זוכה באישה מהקב"ה, כי אין הקב"ה מזכה בה את האדם, אלא אחר שמכריזים עליו ברקיע. ישנם כאלו שלא מתחתנים מפני שעדיין לא הכריזו עליהם למעלה.

כי הקב"ה מזווג זיווגים מטרם שבא לעולם. וכשזכו בהם בני אדם, לפי מעשיהם, נותנים להם אישה, וכל מעשיהם של בני אדם גלויים לפני הקב"ה. ולפי מעשיהם של הצדיקים, כך מזווג זיווגים, מקודם שבא לעולם. ויש המקבלים נשים שמאתגרות, לפי סדר התיקון הנצרך. ישנם שיש להם רק השגחה כללית, לצדיקים ישנה השגחה פרטית.

ולפעמים שעלו בחיבור, שהוכרז עליהם בת פלוני לפלוני מטרם שבאו לעולם, וכשנולד קלקל האדם את דרכו, אז ניתן זיווגו לאחר, עד שיישר את מעשיו. ואם הטיב את מעשיו, והגיע זמנו לשאת את בת זוגו, נדחה גבר מפני גבר, ובא זה ונוטל את שלו. ואותו שנשא את בת זוגו, מטרם שהטיב זה את מעשיו, נדחה עתה מפניו ומת, והוא מקבל את בת זוגו ממנו. וקשה להקב"ה לדחות אדם מפני אדם אחר. ומשום זה הקב"ה הוא הנותן אישה לאדם, וממנו באים הזיווגים. וע"כ כתוב: וּמֵיְהוָה, אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. ולכן אומרים חז"ל: קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. כך היה עם בת שבע, שניתנה תחילה לאוריה, ולאחר שבא דוד, מת אוריה. בתוך נפש האדם מדובר שלעיתים יש לאדם רצון שאינו יודע כיצד לזווג זיווגים ברצון זה, דהיינו לממשו כראוי – ואז לוקחים לו את הרצון, ונותנים לו אותו חזרה לתיקון לאחר שמתקן מעשיו. פעולה זו כרוכה לעיתים בייסורים.

אמת שהקב"ה נותן הכל לאדם, ולא רק אישה מַשְׂכָלֶת. אע"פ שהקב"ה מזמין טוב לתת לאדם, אם האדם היטה דרכיו מהקב"ה לס"א, מאותו ס"א שנתדבק בו, בכל הקטרוגים ובכל הרעות, יבוא לו מה שיבוא, ואינם באים לו מהקב"ה, אלא מאותו צד הרע שנתדבק בו, מחמת המעשים שעשה.

וע"כ אישה שאינה מַשְׂכָלֶת (בלי שֹכל אמוני), קורא עליו שלמה: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת הָאִשָּׁה, משום שהוא משך אותה עליו, ע"י עוונותיו והמעשים שעשה, ולא ע"י הקב"ה. וע"כ כשהקב"ה חפץ באדם, משום מעשיו הטובים, הוא מזמין לו אישה מַשְׂכָלֶת, וגואל אותו מתוך הס"א. הקב"ה חפץ באדם משום מעשיו הטובים.

ע"כ אמר יעקב: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע. שלא נזדמנה לי אישה מס"א, ולא קרה פסול בזרעי, שכולם צדיקים ושלמים, בשלמות, משום שנגאל מכל רע, מס"א, ויעקב לא נתדבק בס"א ההוא כלל.

וע"כ: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. מהטעם שראויים להתברך, משום ששמר יוסף אות ברית קודש. וע"ז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו  בָּנַי הֵם  אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, שהברית שמר אותו, וראויים בניו להתברך והוא ראוי לרוב ברכות. משום זה, לכל אחד נתן יעקב ברכה אחת, וליוסף נתן ברכות רבות שכתוב: בִּרכות אביך גָברו על ברכות הורי, תהיינה לראש יוסף.

רבי יהודה פתח: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. תפילתו של אדם המתכוון בה, היא למעלה בעומק העליון, בינה, שמשם נמשכות כל הברכות, מקו ימין, וכל חירות, מקו שמאל, ומשם הם יוצאות לקיים הכל, מקו אמצעי שלה.

וַיְחִי קכז-קכט

 הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

 מי שמגיב רק לפי המקרה – ייפול.

יש ללמוד לפרש את המציאות נכון, כפי שהנשמה רואה דרך החוקים העליונים – מעבר לזמן ומקום. ישנה נקודה פנימית אותה עלינו לפגוש בחוץ ולהפעים בפנים מכל מקרה שההשגחה מפגישה אותנו – וכך לרכוש אמונה לצורך שיכלול.

ישנו סדר קבוע לקיום העולם ישנו זיווג תדיר ולא פסיק של חסדים המקיימים את העולם, לכן כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (אות יוד יתרה) ולא היושב. בסדר נוסף לתיקון ושיכלול, בו צריכים חוכמה, יש לעשות תנועה נפשית ויגיעה. בסדר זה כבר תלויה הקבלה במעשי התחתונים, וכאשר פוגמים, נפגם הזיווג התדיר הנק' אהבת דודים, וחורבן בא לעולם.

זהו סוד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, דהיינו מָשְׁכֵנִי לנקודת האמונה העליונה, ואז נוכל לרוץ אחריך ולקבל את הארת החוכמה. זהו ההסבר ל – הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, שהאות יוד הנותרת, באה לגלות שיש את נקודת האמונה שרק דרכה ניתן לקבל את כל האורות של היושב בשמים.

מנעולא היא בחינה נפשית – היכולת לנעול את המקרה, את הדבר החיצוני – שבא רק לגלות את החוכמה. התייחסות נכונה של אדם היא שכל מה שרואה, חושב, מרגיש – את הכול יתלה באמונה. כלומר כשאדם רואה שיש לו דינים, עליו לשפוט דרך תפיסת הבורא שבתוכו, דרך נקודת האמונה הראשונית שנק' מנעולא, ואז שופט כל מקרה באמונה ברורה שהקב"ה טוב ומטיב – וכך ממתיק את הדין.

ע"כ יש כאן י' יתירה שכתוב: הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, ולא, היושב בשמים, משום שלא נפסק י' שהוא חכמה מאותו מקום לעולם. כי לעולם לא נפסק זיווג חכמה ובינה. ומשום זה כתוב: היושבִי בשמים, עם י' יתירה, כי הבינה אחוזה למעלה בחכמה עילאה, שנקראת י', ואחוזה למטה, שיושבת על כיסא האבות, חג"ת, על הכיסא שנקרא שמים, ז"א, הכולל חג"ת. כי חג"ת דז"א הם ג' רגלי הכיסא העליון, שהיא בינה. ומשום זה כתוב: היושבִי בשמים. האבות שהם שורשי האמונה קבועים ונטועים בעם ישראל, וגם אם חלילה רוצה יהודי להמיר את דתו, אין הוא יכול. כלומר ישנה שמירה על יהודי ותמיד יוכל לעשות תשובה.

מכאן נשמע, כשהברכות נמשכות מלמעלה מעומק הזה, מבינה, מקבל אותם כולן שמים, ז"א, וממנו נמשכות למטה עד שמגיעות לצדיקים, צדיק וצדק, ברית העולם, הנוקבא. וממנה מתברכים כל הצבאות וכל המחנות למיניהם, שהם התחתונים שבבי"ע. נצח ישראל לא ישקר, ישנה אידיאה עליונה המחזיקה את היהודי, ולקיום יש לו ביטחון וקביעות כמו שמירת מצוות ולימוד קבוע. כעת עליו להתקדם ולהשתכלל – כדי להשיב הכל אל הלב אותו יש ליישר לפי חוקי העליון. הדבקות בעליון אינה יכולה להיות בבחינת השגה, אלא אמונה בלבד.

אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים

רבי חזיקה, ר' יוסי ור' יהודה היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: כל אחד ממנו יאמר דברי תורה. פתח רבי יהודה: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. הקב"ה באהבת ישראל, שהם גורלו ונחלתו, לא מסתכל אחֵר בדיניהם, רק הוא (וכל דין נמתק בשורשו, וכך גם את הרצון לקבל נתן הבורא). וכיוון שהוא מסתכל בדיניהם, מתמלא עליהם רחמים, כאב המרחם על בנים. כמ"ש: כרַחם אב על בנים ריחם ה'. ואם נמצא להם עוונות, מעביר אותם כולן, עד שלא נשאר עליהם עוונות, לתת ממשלה לס"א, שידונו אותם בשבילם.

באו לחטוא לפניו כבתחילה, אלו עוונות ראשונים שכבר העבירם מלפניו, חוזר וחושב עליהם. ע"כ כתוב: אַל תִּזְכָּר-לָנוּ עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיך כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. כי אם לא יקדימו רחמיך על ישראל, לא יוכלו להתקיים בעולם. משום שכמה בעלי הדין הקשה ומקטרגים עומדים על ישראל מלמעלה, ואם לא הקדים הקב"ה רחמים על ישראל, מטרם שישגיח בדין שלהם, לא יכלו להתקיים בעולם. וע"כ כתוב: מהר יקדמונו רחמיך כי דַלוֹנוּ מאוד. דלות של מעשים טובים, דלות של מעשים ישרים.

מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ – להקדים את נקודת האמונה, דהיינו שהאמונה תהיה הסיבה לכל התפיסה. תפיסת הבורא בצורה אמונית צריכה להיות קודמת (הסיבה) לכל הדיון המחשבתי שלנו. רַחֲמֶיך – להיכנס לרחם הבורא ולהיוולד עם תפיסה אמונית, זה הקודם לכל מחשבה והרגשה שבאה אחריה. כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד – דל הוא חסר אמונה.

אם אצרו (לשון אוצר) ישראל מעשים טובים לפני הקב"ה, לא היו עומדים עליהם עמים עכו"ם בעולם. אבל ישראל גורמים לשאר העמים, להרים את ראשם בעולם, כי אם ישראל לא היו חוטאים לפני הקב"ה, היו שאר עמים עכו"ם נכנעים לפניהם. הכל תלוי במעשי עם ישראל, אין סיבה אחרת לאנטישמיות. זהו אתגר איתו יש להתמודד, כחלוץ המוביל את כלל האנושות. כל התנהגות הגויים היא רק לוואי, תוצאה. כל אומות העולם שבאדם – דהיינו הרצונות הגויים שבתוכו, משתלטים עליו כאשר מעשיו מקולקלים, כאשר אינו שַֹם בבסיס ההשקפה את האמונה, את הקשר הפנימי לקב"ה.

אם לא היו ממשיכים ישראל במעשים רעים לצד האחר בא"י, לא היו שולטים שאר עמים עכו"ם בא"י, ולא הוגלו מן הארץ. וע"ז כתוב: כי דַלוֹנוּ מאוד, שאין לנו מעשים טובים כראוי. הסדר הנפשי הוא: שמירת הברית ממנה מגיעים לאמונה, המביאה ליראת הרוממות, שהיא הכלי לאהבה.

וַיְחִי קכז-קכט

 הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

 מי שמגיב רק לפי המקרה – ייפול.

יש ללמוד לפרש את המציאות נכון, כפי שהנשמה רואה דרך החוקים העליונים – מעבר לזמן ומקום. ישנה נקודה פנימית אותה עלינו לפגוש בחוץ ולהפעימה מבפנים מכל מקרה שההשגחה מפגישה אותנו – וכך לרכוש אמונה לצורך שיכלול.

ישנו סדר קבוע לקיום העולם ישנו זיווג תדיר ולא פסיק של חסדים המקיימים את העולם, לכן כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (אות יוד יתרה) ולא היושב. בסדר נוסף לתיקון ושיכלול, בו צריכים חוכמה, יש לעשות תנועה נפשית ויגיעה. בסדר זה כבר תלויה הקבלה במעשי התחתונים, וכאשר פוגמים, נפגם הזיווג התדיר הנק' אהבת דודים, וחורבן בא לעולם.

זהו סוד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, דהיינו מָשְׁכֵנִי לנקודת האמונה העליונה, ואז נוכל לרוץ אחריך ולקבל את הארת החוכמה. זהו ההסבר ל – הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, שהאות יוד הנותרת, באה לגלות שיש את נקודת האמונה שרק דרכה ניתן לקבל את כל האורות של היושב בשמים.

מנעולא היא בחינה נפשית – היכולת לנעול את המקרה, את הדבר החיצוני – שבא רק לגלות את החוכמה. התייחסות נכונה של אדם היא שכל מה שרואה, חושב, מרגיש – את הכול יתלה באמונה. כלומר כשאדם רואה שיש לו דינים, עליו לשפוט דרך תפיסת הבורא שבתוכו, דרך נקודת האמונה הראשונית שנק' מנעולא, ואז שופט כל מקרה באמונה ברורה שהקב"ה טוב ומטיב – וכך ממתיק את הדין.

ישנה אידיאה עליונה המחזיקה את היהודי, ולקיום יש לו ביטחון וקביעות כמו שמירת מצוות ולימוד קבוע. כעת עליו להתקדם ולהשתכלל – כדי להשיב הכל אל הלב אותו יש ליישר לפי חוקי העליון. הדבקות בעליון אינה יכולה להיות בבחינת השגה, אלא אמונה בלבד.

אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ – להקדים את נקודת האמונה, דהיינו שהאמונה תהיה הסיבה לכל התפיסה. תפיסת הבורא בצורה אמונית צריכה להיות קודמת לכל הדיון המחשבתי שלנו. רַחֲמֶיך – להיכנס לרחם הבורא ולהיוולד עם תפיסה אמונית, זה הקודם לכל מחשבה והרגשה שבאה אחריה. כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד – דל הוא חסר אמונה.

אם ישראל לא היו חוטאים לפני הקב"ה, היו שאר עמים עכו"ם נכנעים לפניהם. אין סיבה אחרת לאנטישמיות. זהו אתגר איתו יש להתמודד, כחלוץ המוביל את כלל האנושות. כל התנהגות הגויים היא רק לוואי, תוצאה. כל אומות העולם שבאדם – דהיינו הרצונות הגויים שבתוכו, משתלטים עליו כאשר מעשיו מקולקלים, כאשר אינו שַֹם בבסיס ההשקפה את האמונה, את הקשר הפנימי לקב"ה.

וַיְחִי קכא-קכג

וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר

מי שאינו מגלה בעולם את אביו שבשמים, אין לו חלק לעולם הבא.

אדם בא לעולם הזה בכדי לתקן, ותפקיד הבן הוא להמשיך וגלות את האב, גילוי השם זה גילוי האהבה. אך מי שבא לגלות את עצמו – הרצון הזה יביאו לתסכול, לא יהיה לו טוב לא כאן ולא בעולם הבא (בחינת הפנימיות). הסימן החיצוני הוא שהבן צריך להמשיך את דרך התורה ולא לחתוך חלילה את הרצף, את הקשר לעץ החיים בין הבורא לנברא – קשר בפנימיות. מכאן החשיבות של וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, וחינוך תלמידים שאף הם בחינת בנים.

להוליד בן אומר להוליד הבנה ופעולה  להוצאה מהכוח את הפועל את הפוטנציאל הנשמתי לרצון לקשר עם השם, ליחד – להתכלל עם השלם.

להתפלל אל הקיר אומר להתפלל לזכות בשכינה הקדושה, לפעול את הרצון של היחד ולא רק רצון עצמי החוצץ בין המתפלל לבין השכינה. ולפני שבאים אל המלך, יש להוריד את הבגדים הצואים – שהם הגאווה והאנוכיות. אין קשר להשם יתברך כשמבקשים לפרטיות. אדם בטבעו מחפש קשר, אהבה – אשר מתלבשת בצורות נכונות, דהיינו בכלל, ולעיתים בצורות לא נכונות של בקשה לפרטיות. יש להתפלל לקיר – לשכינה שהיא הכלי הראוי, ולא לתפלל לאור, לתענוג. גם האר"י ז"ל לימדנו לומר לפני כל תפילה: "הריני מקבל על עצמי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"

גאולה גימטרייה אדם, ורק מי שמתפלל לגאולה לצד האדם שבו, ולא לצד הבהמי החיצוני – יכול להצליח. לבקש אור על התאווה לא מועיל. התפילה יכולה להיות המלאך הגואל רק אם סומכים גאולה לתפילה.

רבי יהודה פתח: וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו אֶל-הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה. שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר. מה השינוי שבכולם, שהתפללו תפילה, לא כתוב בהם, ויסֵב פניו אל הקיר, אלא שהיה די שיאמר, ויתפלל אל ה', ומי שמתפלל תפילה, מכוון דעתו כראוי, אפילו כשאינו מסֵב פניו אל הקיר, כמ"ש במשה, ויתפלל אל ה'. וכתוב: ויצעק משה אל ה', ולא כתוב: וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו אֶל הַקִּיר. וכאן בחזקיהו, מה הטעם שכתוב: ויסֵב פניו אל הקיר, ואח"כ ויתפלל אל ה'?

האם על פי חזקיהו צריך לקבוע הלכה לדרך התפילה? אלא שחזקיהו באותו זמן לא היה נשוי, ולא היה לו אישה ולא הוליד בנים. כתוב: וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה. כי מת אתה, בעוה"ז, ולא תחיה, בעוה"ב, משום שלא הוליד בנים.

כל מי שאינו משתדל להוליד בנים בעוה"ז, אינו מתקיים בעוה"ב, ואין לו חלק בעולם ההוא, ומגורשת נשמתו בעולם, ואינה מוצאת מנוחה בשום מקום שבעולם. וזהו העונש שכתוב בתורה: עֲרִירִים יָמֻתוּ – בלא ולד. משום מי שהוא בלי ולד, כשהולך בעולם ההוא, הוא מת שם, ונמצא מת בעוה"ז ובעוה"ב וע"כ כתוב: כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

ולא עוד, אלא השכינה אינה שורה עליו כלל. אז כתוב: וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל-הַקִּיר, ששׂם מחשבותיו וכיוון פניו (את החשיבות שלו), לקחת אישה, כדי שתשרה עליו השכינה, שהיא סוד המכונה קיר.

משום זה כתוב: וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה. מי שיש בידו (בלב) עבירה, ורוצה לבקש רחמים על עצמו, יכוון פניו ומחשבותיו לתקן את עצמו מאותה עבירה, ואח"כ יבקש תפילתו כמ"ש: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, מתחילה. ואח"כ: וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה. אף כאן, כיוון שידע חזקיהו את עוונו כתוב: ויסֵב חזקיהו פניו אל הקיר, שׂם פניו לתקן אצל השכינה – קיר, כי אצל מקום הזה חטא (בפרטיות).

משום שכל הנקבות שבעולם נמצאים בסוד השכינה (רחל, כנסת ישראל, השושנה, היחד). למי שיש לו נוקבא, השכינה שורה עליו. ומי שאין לו, אינה שורה עליו. וע"כ תיקן חזקיהו את עצמו להתתקן אצלה , וקיבל עליו לשאת אישה ואח"כ, ויתפלל אל ה'.

קיר זה הוא אדון כל הארץ, השכינה, כמ"ש: הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ. הרי שארון הברית, השכינה, אדון כל הארץ. ונק' קיר שכתוב: מְקַרְקַר קִר, וְשׁוֹעַ אֶל-הָהָר, שפירושו  קרקורה ונהימה דקיר. בעת שנחרב בית המקדש, כתוב: רחל מבכה על בניה, ומשום זה ויסֵב חזקיהו פניו אל הקיר.

בתפילה כתוב: אָנָּה יְהוָה, זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ (בגלוי) בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. ששמר ברית קודש ולא טימא אותו. באמת ובלב שלם, שנתכוון בכל סודות האמונה הכלולים באמת. חזקיהו שמר ברית קודש, וזה שלא נשא אישה עדיין לא צריך לגרום לו למוות.

וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, עָשִׂיתִי. שסמך גאולה לתפילה (חיבור בין השכינה לקב"ה). היסוד נקרא גאולה, הנוקבא נקראת תפילה. שנתכוון לייחד הייחוד כראוי משום זה: וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ, בְּכִי גָדוֹל. שאין שער, שיעמוד לפני דמעות ולא יפתח. גאולה, כשנסמכת לתפילה, הנוקבא, המלאך הגואל, כי זהו שנמצא בכל גאולות העולם.

שאלות חזרה ויחי קכא-קכג
1. הגדר במילים שלך את השאלה המופיעה באות שפו?
2. מדוע יש מקום לחשוב לכאורה שחזקיהו לא יהיה לו חלק בעולם הבא ותיגרש נשמתו בעולם ולא תמצא מנוחה בשום מקום שבעולם?
3. כיצד צריך לנהוג אדם כשבא להתפלל ויש עבירה בידו?
4. מה הכוונה שכאשר אדם מתפלל צריך שיהיה זה סמוך לקיר ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר? ומה מיוחד דווקא בחזקיה בענין זה?
5. מדוע אמר חזקיה "ה' זכור נא אשר התהלכתי לפניך"? כיצד זה קשור לרצונו לאישה דקדושה?
6. מתי נקראת הנוקבא המלאך הגואל ומדוע?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קכא-קכג

ויַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר

מי שאינו מגלה בעולם את אביו שבשמים, אין לו חלק לעולם הבא.

אדם בא לעולם הזה בכדי לתקן, ותפקיד הבן הוא להמשיך וגלות את האב, גילוי השם זה גילוי האהבה. אך מי שבא לגלות את עצמו – הרצון הזה יביאו לתסכול, לא יהיה לו טוב לא כאן ולא בעולם הבא (בחינת הפנימיות). הסימן החיצוני הוא שהבן צריך להמשיך את דרך התורה ולא לחתוך חלילה את הרצף, את הקשר לעץ החיים בין הבורא לנברא. מכאן החשיבות של וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, וחינוך תלמידים שאף הם בחינת בנים.  

להוליד בן אומר להוליד הבנה ופעולה  להוצאה מהכוח את הפועל את הפוטנציאל הנשמתי לרצון לקשר עם השם, ליחד – להתכלל עם השלם. 

להתפלל אל הקיר אומר להתפלל לזכות בשכינה הקדושה, לפעול את הרצון של היחד ולא רק רצון עצמי אשר חוצץ בין המתפלל לבין השכינה. ולפני שבאים אל המלך, יש להוריד את הבגדים הצואים – שהם הגאווה והאנוכיות. אין קשר להשם יתברך כשמבקשים לפרטיות. אדם בטבעו מחפש קשר, אהבה – אשר מתלבשת בצורות נכונות, דהיינו בכלל, ולעיתים בצורות לא נכונות של בקשה לפרטיות. יש להתפלל לקיר – לשכינה שהיא הכלי הראוי, ולא לתפלל לאור, לתענוג. גם האר"י ז"ל לימדנו לומר לפני כל תפילה: "הריני מקבל על עצמי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"

גאולה גימטרייה אדם, ורק מי שמתפלל לגאולה לצד האדם שבו, ולא לצד הבהמי החיצוני – יכול להצליח. התפילה יכולה להיות המלאך הגואל רק אם סומכים גאולה לתפילה.

שיעור שמע:

<strong53Eוַיְחִי קיח-קכ

 וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף

 כשבאים לברך, יש להקדים ולברך את השם יתברך תחילה.

למעשה הקב"ה לא צריך את הברכות שלנו, שהרי אין לנו כלל מה לתת לנו, אלא וודאי שזו האמונה הראשונה שיש ליהודי, שיש לברך את השם שהוא הכלל, שכל הפרטים נובעים ממנו – ושום פרט לא קיים בפני עצמו, אלא כחלק מהכלל – שהוא השם יתברך.

פרט יכול לקבל ברכה בהתאם לקשר שלו לכלל. אין חברות פרטית. חבר לשון חיבור קיים רק אגב השיוּך למטרת הכלל.

יש להיזהר מהס"א שפועל בשלבים. שלב ראשון הנחש שבאדם מטמא, שלב שני גובר עליו, ואז גורם למוות לו ולדורות אחריו. כפי שמזהירה הגמרא (מסכת שבת קה) "כך היא אומנותו של יצר הרע. היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". הס"א מושל על האדם שאינו שומר על הברית, על האמונה.

קשר אינטרסנטי, בטומאה נראה לכאורה כדבר טוב, אך סופו פירוד. המושג אלה בא להצביע על זיווג שאינו אמיתי. הנחש שבתוך האדם מבקש קשר לסיפוק אישי, וזיווג זה יוצר פירוד של שנים, שיותר גרועים מהאחד. לכן יבדוק אדם האם החיבור שהוא עושה בנפשו אמיתי שמביא לאחדות הרצונות, או לא, שאז כל רצון יפעל בכיוון אחר.

כאשר פועלים את הרצון על מנת להשפיע – אז שומרים על הברית. אלה – זה הרצון לקבל. מי זה הרצון להשפיע – יחד שם אלוקים. מכאן שמי שפועל את הרצון לקבל (אלה), אך על מנת להשפיע (מי) – פועל בקדושה.

ואם תאמר הרי יעקב שברכו אביו, ולא בירך את הקב"ה מתחילה. משיב – לא כך, בשעה שבירך יצחק ליעקב, לא ברכו עד שברך הקב"ה שכתוב: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. כאן נמצא הברכה להקב"ה שכתוב: אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה, שנתברך בקיום הברכות ו590ח"כ כתוב: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. כיוון ששׂדה, המלכות, כבר נתקיים בקיום הברכות, כי הברכות יוצאים ממנה, רק אחר שכבר נתקיימה בברכות. כעין זה בירך יעקב תחילה את הקב"ה, ואח"כ בירך את בניו. בבוקר, צריך האדם להקדים ברכות להקב"ה, ואח"כ לשאר בני העולם כמ"ש: בבוקר יאכל עַד.

כשרצה יעקב לברך לבני יוסף, ראה ברוח הקודש, שעתיד לצאת מאפרים ירבעם בן נבט (שחטא והחטיא). וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה? שאמר ירבעם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל,  בכל אלה הצדדים שבנחש הרע, נבחן מצד רוח הטו59Eאה הוא הנחש, ורוכב עליו ס"מ. והם זכר ונקבה. וכשמזדווגים נקראים אלה, בלשון רבים, להורות שאינם בייחוד, כמו זכר ונקבה דקדושה, אלא בפירוד. והם מזדמנים בעולם בכל הבחינות הנמשכות מנחש, הם מזיווג זכר ונקבה בטומאה, הנקראים אֵלֶּה.

ורוח של הקדושה, הנוקבא דז"א, נקראת זאת, סוד הברית (מהברית נובעת האמונה), רושם המילה שנמצא תמיד באדם. וכן: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, זה הוא ה', ז"א, בלשון יחיד. אבל זו"ן דס"א, ס"מ ונחש, נקראים אלה, בלשון רבים ע"כ כתוב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

משום זה כתוב: גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה,  שהם זו"ן דס"א. וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. אנוכי, זאת, הנוקבא דז"א, לא אשכחך וכתוב: על אלה אני בוכיה, כי חטא העגל, שנקרא אלה, גרם להם בכיות, כי בשביל זה נחרב ביהמ"ק. על אלה אני בוכיה, משום שניתן רשות לנחש וס"מ, למ%T7ול על ישראל, ולהחריב ביהמ"ק. זהו רוח הקודש, הנוקבא, הנקרא אני.

ואם תאמר הרי כתוב: אלה דברי הברית. ואיך ייתכן, ש-אלה, הוא שם זו"ן דס"א? אלא כל אלו הקללות מתקיימים מתוך אל"ה, הס"א, כי שם כל הקללות שורות. הנחש הוא ארור. שנתקלל: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. ומשום זה הקדימה התורה;ואמרה, אלה, שעומד למי שעבר על דברי הברית.

ולמה אפילו בקדושה כתוב: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה? משום שכל מצוות התורה הם לטהר את האדם, שלא יסור מדרך הזה, ויישמר מס"א, וייפרד מהם. ולמה כתוב: אלה תולדות נוח? גם שם הוא הס"א, כי יצא חם, אבי כנען, וכתוב ארור כנען, והוא של אלה, כי ארור הנחש. מכאן שגם בחינת אלה מצד הקדושה, יש להיזהר שלא יאחזו הקליפות.

 (הערב רב בחטא העגל) ויאמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וכל זה הוא היתוּ%T7 של פסולת הזהב. אהרון הקריב זהב, הצד שלו, שמאל, הכלול באש. צד זה נבחן לזהב ולאש. פסולת הזהב היא הקליפות והטומאה. רוח הטומאה, הנמצא תמיד במדבר, מצא מקום באותו זמן להתחזק בו, ולהיאחז בישראל. לכן חטא העגל היה במדבר.

ומה שהיו 5D7שראל טהורים מזוהמה הראשונה של הנחש, שהטיל בעולם וגרם מוות לעולם בחטא של עצה"ד, שנטהרו ממנה, כשעמדו על הר סיני, חזרה שוב, וגרם להם הנחש כבתחילה, לטמא אותם ולהתגבר עליהם, וגרם להם מוות, ולכל העולם לדורות שאחריהם כמ"ש: אֲנִי אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם  וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם  אָכֵן  כְּאָדָם תְּמוּתוּן. כי מחמת העגל, חזר עליהם גזירת המוות, כמו באדה"ר.

וע"כ כשראה יעקב ברוח הקודש את ירבעם בן נבט (שיוצא מצאצאי אפרים), שעבד עבודה זרה, ואמר, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, נזדעזע (יעקב) ואמר, מי אלה. כשרצה אח"כ לברך אותם, בירך את השכינה תחילה, ואח"כ בירך את בניו. כיוון שבירך את הקב"ה בתחילה, אח"כ ממקום זה שבירך בתחילה, בירך אותם כמ"ש: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי. כלומר שהשכינה, הנקראת מלאך, תברך אותם, שעם זה היה בטוח שברכתו לא תגיע לירבעם וחבריו. המלאך הגואל – השכינה היא האמונה. הברכות תופסות ומזכות רק מי שמשויך לשכינה הקדושה, לכלל. ניתן לברך אפילו רשע, אך בתנאי שמקדימים לברך את הכלל, את השכינה, ואגב השכינה גם את הפרט.

שאלות חזרה ויחי קיח-קכ
1. היכן ראינו שיצחק מברך את הקב"ה טרם שבירך את יעקב?
2. מה הקשר בין עבודה זרה לחטא עץ הדעת?
3. מה ההבדל בין זיווג דטומאה לזיווג דקדושה? ובאיזה מילה מבטאים כל אחד מזיווגים אלו? ומה זה מצביע מבחינה נפשית? הבא ג' דוגמאות.
4. היכן משתמש במילה אלה במסגרת של קדושה ומדוע אפשרי הדבר?
5. מדוע חייב לברך את הקב"ה טרם שמברך את האדם? ומה המנגנון שחשב יעקב שיפעל אצל ירבעם משבט אפרים?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קיח-קכ

וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף

כשבאים לברך, יש להקדים ולברך את השם יתברך תחילה.

למעשה הקב"ה לא צריך את הברכות שלנו, שהרי אין לנו כלל מה לתת לנו, אלא וודאי שזו האמונה הראשונה שיש ליהודי, שיש לברך את השם שהוא הכלל, שכל הפרטים נובעים ממנו – ושום פרט לא קיים בפני עצמו, אלא כחלק מהכלל – שהוא השם יתברך.

פרט יכול לקבל ברכה בהתאם לקשר שלו לכלל. אין חברות פרטית. חבר לשון חיבור קיים רק אגב השיוּך למטרת הכלל.

יש להיזהר מהס"א שפועל בשלבים. שלב ראשון הנחש שבאדם מטמא, שלב שני גובר עליו, ואז גורם למוות לו ולדורות אחריו. כפי שמזהירה הגמרא (מסכת שבת קה) "כך היא אומנותו של יצר הרע. היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". הס"א מושל על האדם שאינו שומר על הברית, על האמונה.

קשר אינטרסנטי, בטומאה נראה לכאורה כדבר טוב, אך סופו פירוד. המושג אלה בא להצביע על זיווג שאינו אמיתי. הנחש שבתוך האדם מבקש קשר לסיפוק אישי, וזיווג זה יוצר פירוד של שנים, שיותר גרועים מהאחד. לכן יבדוק אדם האם החיבור שהוא עושה בנפשו אמיתי שמביא לאחדות הרצונות, או לא, שאז כל רצון יפעל בכיוון אחר.

כאשר פועלים את הרצון על מנת להשפיע – אז שומרים על הברית. אלה – זה הרצון לקבל. מי זה הרצון להשפיע – יחד שם אלוקים. מכאן שמי שפועל את הרצון לקבל (אלה), אך על מנת להשפיע (מי) – פועל בקדושה.

שיעור שמע:

וַיְחִי קטו-קיז

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף

לאדם יש בחירה להגיע לתכלית בדרך תורה, או דרך ייסורים.

כל פעם מאתגר לחשוב על נושא הבחירה חופשית. אם המצבים ממילא קורים, כפי שהשם מראה מראש לצדיקים, אז היכן הבחירה? התשובה שהמקרים לא חייבים היו להיות בצורה כפי שאנו רואים אותם. להתקיים הם כן חייבים להתממש במסגרת התוכנית האלוקית. כלומר על האדם לפגוש את המקרה המיועד לו, אך הבחירה שלו כיצד יתמודד.

גם לצדיק מראים בצורה סלקטיבית, וכך אפילו יעקב התאבל, מפני שלא ראה שיוסף נמכר למצרים.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. אמר רבי יצחק מקרא זה קשה, מצד אחד כתוב: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. אם לא יוכל לראות, מהו, וירא ישראל? ומשיב ראה ברוח הקודש בני יוסף, שהם ירבעם וחבריו, שירבעם עשה שני עגלי זהב, ואמר: אלה אלקיך ישראל. משום זה שאל יעקב, מי אלה? מי הוא העתיד לומר, אלה אלקיך, לעבודה זרה? וע"ז כתוב: וירא ישראל את בני יוסף.

מכאן נשמע שצדיקים רואים דברים מטרם שבאו לעולם, כי הקב"ה מעטר אותם, בעטרה שלו. הקב"ה רואה למרחוק כמ"ש: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד, כי הקב"ה רואה את כל המעשים מטרם שנעשו, וכולם עוברים לפניו.  כי הקב"ה רואה את כל המעשים מטרם שנעשו, וכולם עוברים לפניו. יעקב ראה ברוח הקודש, וכך הצדיקים.

כעין זה כל דורות העולם, מסוף העולם עד סוף העולם, כולם ניצבים ועומדים לפניו, מטרם שבאו לעולם. כל הנשמות היורדות לעולם, מטרם שיורדות, כולן עומדות לפני הקב"ה בצורה שנמצאות בעוה"ז, ונקראות בשמותיהן כמ"ש: לכולם בשם יקרא.

אף הצדיקים כן, הקב"ה מראה לצדיקים כל דורות העולם, מטרם שבאים ונמצאים בעולם. הקב"ה הראה לאדה"ר כל הדורות מטרם שבאו, כמ"ש: זה ספר תולדות אדם. שהראה לו כל הדורות העתידים לבוא לעולם. וכן למשה, ויַראֵהוּ ה' את כל הארץ. שהקב"ה הראה לו כל דורות העולם, וכל מנהיגי העולם, וכל הנביאים, מטרם שבאו לעולם.

אף כאן, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף, שראה למרחוק, איך שעתידים לעבוד עבודה זרה. ונזדעזע, ואמר, מי אלה? זה משלים הן על ירבעם, שאמר אלה אלקיך ישראל, והן ע"ז ששאל על מנשה ואפרים. וע"ז השיב יוסף ואמר: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, דהיינו שהם כשרים, אבל לא ענה לו על ירבעם וחבריו. והקב"ה הראה על ירבעם וחבריו כי כמ"ש: וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. המילה גם, בא להרבות את אלו הדורות שיצאו ממנו

וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף

וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר:  הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ולא מצאנו כאן ברכה, שיעקב יברך את יוסף, אלא לבניו. ואם לבניו, היה לו לומר ויברכם.

אמר רבי יוסי אלא, אֶת יוסף, רומז על המלכות, ברכת בניו, כי בניו מנשה ואפרים, הם מלכות, הנקראת אֶת. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה, ע"כ כתוב ג"כ יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא. כל אור שעובר מלמעלה מתקבל גם בעליונים.

רבי אלעזר לא בא לתרץ קושיא זו, אלא הוא מאמר בפני עצמו. ויברך את יוסף. את רומז על מלכות, שבירך לאות ברית, ששמר יוסף, המלכות. ובשביל זה הצדיק, שהוא יוסף, נקרא את, שנאמר את יוסף, משום שיוסף כולל הברית, מלכות הנמצאת עם יוסף.

ואמר יעקב הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. האלקים זה ברית קודש, מלכות הנקראת ברית קודש. אֲבֹתַי לְפָנָיו, משום שאבותיי הם ראשונים ועליונים מלפני המלכות. כי אבותי, אברהם ויצחק, חו"ג דז"א, לפני המלכות ועליונים אליה, כי מהם ניזונה ויונקת המקום, המלכות.

הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי. מה הטעם שאמר אלקים פעם שנייה, שבירך כאן למקום, למלכות, אלקים חיים, בינה, מקור החיים, שממנו נמשכים הברכות. ומשום זה הזכיר את עצמו במקום זה, שאמר, האלקים הרועה אותי, משום שכל הברכות, הנמשכות ממקור החיים, שהיא בינה, מקבל אותם יעקב, קו אמצעי, שזולתו אין ב' הקווים דבינה יכולים להאיר. וכיוון שמקבל אותם, מקבל מקום זה, המלכות, הברכות ממנו, והכל תלוי בזכר, יעקב. וע"כ כתוב: ויברך את יוסף, אשר את היא המלכות, שקיבלה הברכות מיעקב ז"א.

משום זה בכל מקום שצריכים לברך ברכות, צריך הקב"ה, המלכות, להתברך מתחילה. ואם הקב"ה אינו מתברך תחילה, הברכות אינם מתקיימים.

שאלות חזקה קטו-קיז
1. כיצד מתיישבת הסתירה שמחד כתוב "וירא ישראל את בני יוסף", ומאידך כתוב "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, האם ראה או לא ראה?
2. איזה תכונה יורשים הצדיקים מהבורא ית', הדגם, גם מפסוקים.
3. כתוב "וירא ישראל את בני יוסף", מה ראה? ומה פליאתנו בדרכי ההשגחה בעניין זה והדומים לו?
4. כתוב "ויברך את יוסף", והרי בירך את בניו ולא את יוסף, אם כך – כיצד ניתן ליישב סתירה זו, הבא גם לפי רבי יוסי וגם לפי רבי אלעזר.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קטו-קיז

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף

 לאדם יש בחירה להגיע לתכלית בדרך תורה, או דרך ייסורים.

כל פעם מאתגר לחשוב על נושא הבחירה חופשית. אם המצבים ממילא קורים, כפי שהשם מראה מראש לנביאים וצדיקים, אז היכן הבחירה? התשובה שהמקרים לא חייבים היו להיות בצורה כפי שאנו רואים אותם. להתקיים הם כן חייבים להתממש במסגרת התוכנית האלוקית. כלומר על האדם לפגוש את המקרה המיועד לו, אך הבחירה היא שלו כיצד להתמודד.

שיעור שמע:

וַיְחִי קיב-קיד

 וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא

 מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו.

דין שמים הוא מערכתי ולא נקודתי, הכולל יותר מגלגול אחד, ויותר ממצב אחד – הצדק כללי ואינו פרטי.

ייתכן שלא מגיע לאדם להמשיך לחיות, אך עתיד הוא לעשות תשובה או עתיד להוליד צדיק, ואז מניחים לו. בתודעה הגשמית האדם רואה רק פרטים ונקודות בודדות, השם רואה תמונה כוללת. לכן כל אחד צריך לקחת אחריות על הכלל, שעל זה הוא נבדק: כמה הוא משויך ותורם לכלל.

הדין הוא מערכתי למרות ההרגשה של התודעה הגשמית. כך גם על האדם ללמוד לפרש את המציאות מעבר לזמן ומקום, ובכך יקנה "ימים" שהם הלבוש הראוי לעולם הבא. יש להבין שבאנו לעולם זה להתאמן, לרכוש אמונה שבכל מצב הבורא יתברך טוב ומטיב. כלומר יש להרהר נכון ולראות בכל מקרה, בכל דין הזדמנות ומקפצה לפעול לטובת כלל ישראל, ולדון הכל לכף זכות, ולפרש הכל לפי התכלית שהיא אהבת השם.

כאשר אדם לא הולך בדרך אמת, ולא דן בצורה אמיתית את המצבים בחיים – אז הוא מרגיש חולשה, ולא הפוך. הנשמה היא צורת ההתייחסות שלו, והיא מעידה על מחשבותיו, כאשר המעשים כבר כתובים בספר. אם למרות התודעה הגשמית, דן האדם כל מקרה תוך שהוא מצדיק את הבורא, הוא מצליח.

הפוך מהמחשבה שהנשמה מסתלקת כאשר אדם נפטר, מלמד כאן שכבר שלושים יום טרם הפטירה מסתלקת הנשמה ואיתה הצלם, ואז מכריזים על האדם בשמים. וכאשר נפטר דנים אותו על המעשים ועל ההרהורים שלו.

רבי חזקיה פתח: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה  נֹפֶלֶת עָלָיו. זה סוד יום הדין הקשה, המוציא את האדם מעוה"ז. כשהגיע הזמן שהאדם יוצא מעוה"ז, הוא יום הדין הגדול, שחשך השמש מלהאיר אל הלבנה כמ"ש: עד אשר לא תחשך השמש, זה נשמה הקדושה שנמנעת מהאדם שלושים יום מטרם שיצא מן העולם, ורואה שהצלם נמנע ממנו ואינו נראה. תרדמה היא לעליית מדרגה, וכאן אומר שהדין קשה. כלומר במצב זה הנשמה לא מאירה לגוף הרוחני. הצלם הוא לבושי מוחין, ואין איך שתתקבל החיוּת לאדם.

שואל מהו הטעם שהצלם חלף ממנו? עונה, משום שהנשמה הקדושה הסתלקה ועברה ממנו ואינה נראית. ואין לומר, כשהאדם מת ונחלש, עוברת ממנו הנשמה, אלא כשהוא בחייו בכל כוחו, עוברת ממנו הנשמה, ואינה מאירה אל הרוח, והרוח אינו מאיר אל הנפש, אז עובר ממנו הצלם, ואינו מאיר לו. מיום ההוא והלאה, הכל מכריזים עליו שימות, ואפילו עוף השמים. משום שהנשמה הסתלקה ממנו, והרוח אינו מאיר אל הנפש. אז הנפש נחלשת, ואכילה וכל תאוות הגוף מסתלקות ועוברות ממנו.

אמר רבי יהודה: ואפילו כל זמן שאדם נופל למשכב ואינו יכול להתפלל, הנשמה עוברת ומסתלקת ממנו. ואז אין הרוח מאיר לנפש, עד שדנים דינו של האדם. ואם דנים אותו לטוב, אז חוזרת הנשמה למקומה ומאירה לרוח ולנפש. וזהו בזמן שהדבר תלוי בדין. ובזמן שאין הדבר תלוי בדין, כי כבר נחרץ דינו למות, הנה שלושים יום מקדמת הנשמה לכולם ומסתלקת, והצלם נעבר ממנו. מוסיף רבי יהודה שישנם מקרים שאדם נחלש אך לא עד מוות.

בזמן שדנים את האדם למעלה, מעלים את נשמתו לב"ד, ודנים ע"פ דיבורה, והיא מעידה על הכל, ומעידה בכל מחשבות רעות שהרהר האדם. אבל במעשים רעים אינה מעידה, משום שכולם כתובים בספר. ועל כל דבר דנים את האדם בשעה שדנים האדם למעלה. הן על מחשבות והן על מעשים. ואז הגוף נמצא בצרה יותר מאשר בשאר זמנים. דנים אדם על מעשים מפני שהם מגלים את כוונת הלב. לכן כשאדם עולה למעלה הוא מודה על המעשים ועל הרהורים, גם עליהם נבדק.

אם דנים אותו לטוב, אז מניחים אותו, וזיעה יוצאת על הגוף, והנשמה חוזרת אח"כ ומאירה לרוח ולנפש. ולעולם אין אדם מתרפא מחוליו עד שדנים דינו למעלה. והרי כמה חייבי עולם וכמה רשעי עולם עומדים על קיומם, שמתרפאים ממחלתם? אלא הקב"ה משגיח בדינו של אדם, ואע"פ שעתה לא זכה, אם רואה הקב"ה שלאח"כ יזכה, דן אותו לטוב. או לפעמים שיוליד בן שיהיה צדיק בעולם, וע"כ דן אותו הקב"ה לטוב.

וכל מעשיו ודיניו של הקב"ה לטוב, ובכולם הוא משגיח, כמ"ש: חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה. ומשום זה, כל אלו רשעי עולם שחוזרים לבריאותם, הקב"ה דן אותם לטוב.

ולפעמים שהמחלות כבר השלימו זמנם, שהוטל עליהם לייסר את האדם, כמ"ש: מכות גדולות ונאמנות וחולָיים רבים ונאמנים, שעושים בנאמנות. ששורים על האדם ומסתלקים לאחר שמלאו את זמנם, הן לצדיקים והן לרשעים, והכל נעשה בדין כמו שאמרנו.

שאלות חזרה – דף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קיב-קיד

1. על מה מלמדנו הפסוק "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברהם"
2. מהו הטעם שחלף זמנו של האדם עד כדי שמת?
3. מה קורה בשמים 30 יום לפני מיתת האדם?
4. על מה דנים את האדם למעלה?
5. מה גזר דין אם דנים את האדם לטוב ומה אם דנים אות ח"ו לרע?
6. מה הבדל בין דין שנעשה למעלה לדין שנעשה למטה, מדוע זה מסביר לנו את חוסר ההבנה שלנו בצדק של דין שנעשה למעלה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קיב-קיד

 מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו.

דין שמים הוא מערכתי ולא נקודתי, הכולל יותר מגלגול אחד, ויותר ממצב אחד – הצדק כללי ואינו פרטי.

כך זכה משה לראייה מערכתית שכתוב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. ראה משה שעד סוף הדורות מאותו רצון מצרי שבנפש לא תבוא שום תועלת, והמיתו.

ייתכן שלא מגיע לאדם להמשיך לחיות, אך עתיד הוא לעשות תשובה או עתיד להוליד צדיק, ואז מניחים לו. בתודעה הגשמית האדם רואה רק פרטים ונקודות בודדות, השם רואה תמונה כוללת. לכן כל אחד צריך לקחת אחריות על הכלל, שעל זה הוא נבדק: כמה הוא משויך ותורם לכלל.

הדין הוא מערכתי למרות ההרגשה של התודעה הגשמית. כך גם על האדם ללמוד לפרש את המציאות מעבר לזמן ומקום, ובכך יקנה "ימים" שהם הלבוש הראוי לעולם הבא. יש להבין שבאנו לעולם זה להתאמן, לרכוש אמונה שבכל מצב הבורא יתברך טוב ומטיב. כלומר יש להרהר נכון ולראות בכל מקרה, בכל דין הזדמנות ומקפצה לפעול לטובת כלל ישראל, ולדון הכל לכף זכות, ולפרש הכל לפי התכלית שהיא אהבת השם.

כאשר אדם לא הולך בדרך אמת, ולא דן בצורה אמיתית את המצבים בחיים – אז הוא מרגיש חולשה, ולא הפוך. הנשמה היא צורת ההתייחסות שלו, והיא מעידה על מחשבותיו, כאשר המעשים כבר כתובים בספר. אם למרות התודעה הגשמית, דן האדם כל מקרה תוך שהוא מצדיק את הבורא, הוא מצליח.

הפוך מהמחשבה שהנשמה מסתלקת כאשר אדם נפטר, מלמד כאן שכבר שלושים יום טרם הפטירה מסתלקת הנשמה ואיתה הצלם, ואז מכריזים על האדם בשמים. וכאשר נפטר דנים אותו על המעשים ועל ההרהורים שלו.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קט-קיא

 בּ – ד' פְּרָקִים הָעוֹלָם נידון

אין להשתמש ברצון לקבל, כל עוד נמצאים במצרים.

דווקא כאשר אדם נמצא בסערת נפש, במבוכה ותסכול, כאשר מרגיש שהרצון לקבל גובר עליו – דווקא שם יזהר לא להשתמש בו.

התבואה היא בחינת הרצון לקבל בנפש, אשר עומד ראשון בדין, כאשר כאן בודקים האם השימוש ברצון לקבל פועל כיצר הרע, או כפי שחובה לפעול: לוותר עליו לחלוטין, כמו החמץ בפסח. כל עוד הרצון לקבל – היצר הרע במצרים, זו עבודה זרה. רק כאשר מוציאים אותו ממייצרי הנפש, ישנה אפשרות להשתחרר מעבודה זרה.

התורה היא שמעידה, ומראה בדיוק מהי הצורה השלמה של הרצון, וכיצד יש לבנות אותו. כאשר רואים את כל התמונה כפי שבנויה בעולמות העליונים, יכול האדם לבדוק האם מערכת נפשו מסודרת במערכתיות נכונה, ביחסי גומלין נכונים בין רצונותיו.

סדר הפעולות הנפשיות בטיפול ברצון לקבל: יכולת לוותר עליו, להביאו ולהכלילו בחסדים, לתת אותו למלך, ולפעול אותו באמונה. ובסדר זה ראוי לו לאדם לדון את עצמו כחצי שעה בכל יום, אחרת ידונו אותו מלמעלה.

אמר רבי יהודה: בד' זמנים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מְַרון, ובחג נידונים על המים. בפסח על התבואה כנגד מרכבה עליונה – אברהם סוד החסד. (המרכבה העליונה למעלה מחזה ונק' חסד גבורה תפארת ואדם) האבות, חג"ת ודוד המלך, המלכות. שד' הזמנים כנגד האבות ודוד המלך. ומפרש שמצה בא בפסח, כי מצה היא דין של המלכות. שהתחילו ישראל להיכנס לחלק הקדוש של הקב"ה (לכן מזכירים את יציאת מצרים ופסח שהוא עניין יציאה מעבודה זרה, שורש שירשנו מאברהם), ולבער חמץ, עבודה זרה, הממונים על עמים עכו"ם, הנקראים אלוהים אחרים, אלוהי נכר, ונקראים חמץ, יצה"ר. ולהיכנס במצה, המלכות, חלק הקדוש של הקב"ה. משום זה בפסח נידונים על התבואה, שהעולם נידון על דין האות ה – המלכות, ותבואה אותיות תבוא ה.

בעצרת (בחג שבועות נידונים) על פירות האילן. הלוא פירות האילנות, היה צריך לומר? אלא זה אילן גדול וחזק למעלה, שהוא עץ החיים – ז"א. פירות האילן כמ"ש: אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא, שסובב על נשמות הצדיקים, פירותיו של ז"א. והם נידונים בעצרת, ת"ת – יעקב. כאן נידונים על הפעולה בקו אמצעי, על היחד.

בראש השנה עוברים לפניו כבני מְֶרון. ראש השנה זה הראש של השנה של המלך. ראש השנה, זהו יצחק, שנקרא ראש, ראש אחד של המלך, ז"א, ראש הגבורה שלו, מקום שנקרא שנה. משום זה כל באי עולם יעברו לפניו כבני מְרון. כי בראש השנה שורה יצחק, הראש דשמאל, שבו שורה דינים. וע"כ נאמר בראש השנה, שמאלו תחת לראשי (שורש להשלמת כלים). כאן הדין הוא על הרצון: האם אתה מוכן לתת אותו למלך, או להחזיק אותו לעצמך, וזו היא הגבורה, להתגבר על הרצון שמתעורר.

בחג (הסוכות) נידונים על המים. זהו התחלה להארת הימין של המלך, חסדים, מים. כי בחג נאמר, וימינו תחבקני. וע"כ שמחת המים נמצא בכל, בשעה שמנסכים מים ושואבים אותם, כי מים הם חסדים.

בד' זמנים אלו הכל נמצא. בפסח הדין במלכות, שנקראת תבואה. בעצרת הדין בת"ת, שנקרא אילן. בראש השנה בגבורה ובחג בחסד. כאן הבדיקה היא בחסדים, באמונה שאדם מפתח.

אמר רבי יוסי: כשמסתכלים בדברים הכל נמצא באלו ד' פרקים: אברהם, יצחק, יעקב, שהם חג"ת, ודוד המלך, מלכות. ובאלו חו"ג תו"מ העולם נידון, ובד' זמנים בני אדם נידונים, שהם הימים, שחו"ג תו"מ נמצאים בעולם. ובכל יום ויום הספרים פתוחים, והמעשים של בני אדם כתובים, ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו. והתורה מעידה בכל יום כמ"ש: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר-לֵב, אָמְרָה לּוֹ. ואין מי שישמע לקולה ( של התורה).

בשעה שהאדם קם בבוקר, עדים עומדים לנגדו ומעידים עליו והוא אינו משגיח, והנשמה מעידה עליו בכל עת ובכל שעה, אם שומע, טוב ואם אינו שומע, הרי הספרים פתוחים והמעשים נכתבים. אמר רבי חייא: אשריהם הצדיקים, שאינם מתייראים מפני הדין לא בעוה"ז, ולא בעוה"ב. כמ"ש: וצדיקים ככפיר יבטח וכתוב: צדיקים יירשו אָרץ.

יש בצדיק כוח של ביטחון מפני שאינו רוצה כלום לעצמו, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. כאשר אדם עושה את העבודה הנכונה, הופך הוא לצדיק ואינו חושש מהדין. עבודה נכונה אומר לבנות מרכבה אמיתית להשם יתברך.

שאלות חזרה ויחי קט-קיא
1. על מה נידון האדם בפסח? על מה בשבועות? על מה בראש השנה? ועל מה בסוכות?
2. מדוע יש לדון את האדם? מדוע לא להנהיג אותו למקום הראוי? מה הדין עושה?
3. כיצד התורה מעידה על האדם בכל יום ומה אומרת לו לאדם?
4. כיצד הנשמה מעידה על האדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קט-קיא

 בּד' פְּרָקִים הָעוֹלָם נידון

 אין להשתמש ברצון לקבל, כל עוד נמצאים במצרים.

דווקא כאשר אדם נמצא בסערת נפש, במבוכה ותסכול, כאשר מרגיש שהרצון לקבל גובר עליו – דווקא שם יזהר לא להשתמש בו.

התבואה היא בחינת הרצון לקבל בנפש, אשר עומד ראשון בדין, כאשר כאן בודקים האם השימוש ברצון לקבל פועל כיצר הרע, או כפי שחובה לפעול: לוותר עליו לחלוטין, כמו החמץ בפסח. כל עוד הרצון לקבל – היצר הרע במצרים, זו עבודה זרה. רק כאשר מוציאים אותו ממייצרי הנפש, ישנה אפשרות להשתחרר מעבודה זרה.

התורה היא שמעידה, ומראה בדיוק מהי הצורה השלמה של הרצון, וכיצד יש לבנות אותו. כאשר רואים את כל התמונה כפי שבנויה בעולמות העליונים, יכול האדם לבדוק האם מערכת נפשו מסודרת במערכתיות נכונה, ביחסי גומלין נכונים בין רצונותיו.

סדר הפעולות הנפשיות בטיפול ברצון לקבל: יכולת לוותר עליו, להביאו ולהכלילו בחסדים, לתת אותו למלך, ולפעול אותו באמונה. ובסדר זה ראוי לו לאדם לדון את עצמו כחצי שעה בכל יום, אחרת ידונו אותו מלמעלה.

אמר רבי יהודה: בד' זמנים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מְַרון, ובחג נידונים על המים. בפסח על התבואה כנגד מרכבה עליונה – אברהם סוד החסד. (המרכבה העליונה למעלה מחזה ונק' חסד גבורה תפארת ואדם) האבות, חג"ת ודוד המלך, המלכות. שד' הזמנים כנגד האבות ודוד המלך. ומפרש שמצה בא בפסח, כי מצה היא דין של המלכות. שהתחילו ישראל להיכנס לחלק הקדוש של הקב"ה (לכן מזכירים את יציאת מצרים ופסח שהוא עניין יציאה מעבודה זרה, שורש שירשנו מאברהם), ולבער חמץ, עבודה זרה, הממונים על עמים עכו"ם, הנקראים אלוהים אחרים, אלוהי נכר, ונקראים חמץ, יצה"ר. ולהיכנס במצה, המלכות, חלק הקדוש של הקב"ה. משום זה בפסח נידונים על התבואה, שהעולם נידון על דין האות ה – המלכות, ותבואה אותיות תבוא ה.

בעצרת (בחג שבועות נידונים) על פירות האילן. הלוא פירות האילנות, היה צריך לומר? אלא זה אילן גדול וחזק למעלה, שהוא עץ החיים – ז"א. פירות האילן כמ"ש: אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא, שסובב על נשמות הצדיקים, פירותיו של ז"א. והם נידונים בעצרת, ת"ת – יעקב. כאן נידונים על הפעולה בקו אמצעי, על היחד.

בראש השנה עוברים לפניו כבני מְֶרון. ראש השנה זה הראש של השנה של המלך. ראש השנה, זהו יצחק, שנקרא ראש, ראש אחד של המלך, ז"א, ראש הגבורה שלו, מקום שנקרא שנה. משום זה כל באי עולם יעברו לפניו כבני מְרון. כי בראש השנה שורה יצחק, הראש דשמאל, שבו שורה דינים. וע"כ נאמר בראש השנה, שמאלו תחת לראשי (שורש להשלמת כלים). כאן הדין הוא על הרצון: האם אתה מוכן לתת אותו למלך, או להחזיק אותו לעצמך, וזו היא הגבורה, להתגבר על הרצון שמתעורר.

בחג (הסוכות) נידונים על המים. זהו התחלה להארת הימין של המלך, חסדים, מים. כי בחג נאמר, וימינו תחבקני. וע"כ שמחת המים נמצא בכל, בשעה שמנסכים מים ושואבים אותם, כי מים הם חסדים.

בד' זמנים אלו הכל נמצא. בפסח הדין במלכות, שנקראת תבואה. בעצרת הדין בת"ת, שנקרא אילן. בראש השנה בגבורה ובחג בחסד. כאן הבדיקה היא בחסדים, באמונה שאדם מפתח.

אמר רבי יוסי: כשמסתכלים בדברים הכל נמצא באלו ד' פרקים: אברהם, יצחק, יעקב, שהם חג"ת, ודוד המלך, מלכות. ובאלו חו"ג תו"מ העולם נידון, ובד' זמנים בני אדם נידונים, שהם הימים, שחו"ג תו"מ נמצאים בעולם. ובכל יום ויום הספרים פתוחים, והמעשים של בני אדם כתובים, ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו. והתורה מעידה בכל יום כמ"ש: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר-לֵב, אָמְרָה לּוֹ. ואין מי שישמע לקולה ( של התורה).

בשעה שהאדם קם בבוקר, עדים עומדים לנגדו ומעידים עליו והוא אינו משגיח, והנשמה מעידה עליו בכל עת ובכל שעה, אם שומע, טוב ואם אינו שומע, הרי הספרים פתוחים והמעשים נכתבים. אמר רבי חייא: אשריהם הצדיקים, שאינם מתייראים מפני הדין לא בעוה"ז, ולא בעוה"ב. כמ"ש: וצדיקים ככפיר יבטח וכתוב: צדיקים יירשו אָרץ.

יש בצדיק כוח של ביטחון מפני שאינו רוצה כלום לעצמו, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. כאשר אדם עושה את העבודה הנכונה, הופך הוא לצדיק ואינו חושש מהדין. עבודה נכונה אומר לבנות מרכבה אמיתית להשם יתברך.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קו-קח

 וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

אל לו לאדם להיתקע במקרה, אלא לפרש נכון מעבר לזמן ומקום ולהתקדם.

הסדר הנפשי הראוי הוא: א. השקפה ברורה למה יש לשאוף. ב. לדעת לעזוב את המקרה. ג. לבוא למקרה החדש ולהתגעגע אליו כנקודה פנימית. ד. להתחבר בקשר חזק ל – ג' האמונות הבונות שלמות בשילוב בין חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי יעקב – האמת.

מלמד כאן על המעבר מהמקרה אל מעבר למקרה, מהתודעה של החיים בעולם הזה אל המוות. בן זו הבנה אצל האדם, ובנו בכורו היא ההבנה הגדולה שהשיג, הבנה שיש לפרש כל מציאות מעבר למקרה, יכוון לנקודה הפנימית, וכך יכול הוא להיפטר ולהשתחרר מעולם זה, בידיעה שתיקונו יימשך.

הבן סותם את עיני אביו שנפטר, בכדי שמייד כשפוגש הנפטר את עולם האמת, עיניו לא יחזו יותר בדברים שבעולם הזה. למעשה זהו סימן שעיבד הנפטר את התודעה הגשמית, ואין הוא רוצה יותר לראות אותה. והבן הסותם את עיני אביו שנפטר, אומר למעשה שאביו סיים את תפקידו בעולם הזה, והוא לוקח על עצמו את כל העולם הזה, שזהו מקום העבודה והאימון. וזהו כבוד למת, שכעת נמצא במקום של קדושה, ועיניו כסימן יכולות לראות את התודעה הגשמית שאינה בקדושה.

העין היא המקשרת בין פנימיות האדם לבין העולם החיצון. וכאשר עוזב אדם את התודעה של העולם הגשמי, יכול הוא לראות מראות עליונים.

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. כי הוא הבכור, והבכור משית ידו על עיני אביו, שמבחינת הרהור הלב בכור מטיפה ראשונה היה. ומשום שהקב"ה ידע סתר זה, שדעתו ברחל היה, בישֶׂר אותו ביוסף, שיָשית ידו על עיניו, שכל אהבתו תלוי בו. ה' ידע שמחשבתו של יעקב הייתה ברחל בליל הכלולות.

מהו יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ? אמר רבי ייסא: זהו כבודו של יעקב, אשר בנו, שהוא מלך, ישית ידו על עיניו. ולבשׂרו שיוסף חי, ויהיה נמצא במיתתו. רבי חזקיה אמר: למדתי דבר ואני מתיירא לגלותו ובמנהגי העולם הבא נמצא החוכמה. בא רבי אבא הדף אותו(לא הסכים שיש לפחד מגילוי הסוד) אמר: אמור דבריך וחגור כלי זין שלך, כי בימיו של רבי שמעון הדברים מגולים ואין לפחד. בזמן אחר כשרשב"י לא בעולם, ישנה סכנה שהחיצונים ינקו מהחוכמה לתועלתם.

אמר רבי חזקיה: למדנו מפרקי רבי ייסא סבא במנהגי העולם, אדם שזכה בבן בעוה"ז, הבן צריך לשים עפר על עיניו כשיקבר. וזהו הוא כבודו, להורות שהעולם נסתם מאביו, והבן יורש תחתיו את העולם. ומקבל על עצמו להמשיך את התיקון, דהיינו יורש עבודת המשך.

משום שעיניו של האדם מראֶה העולם נראה בהן (התודעה הגשמית), וכן כל הצבעים הם מסוּבָבים בהן, וצבע הלבן שבהן הוא כמו ים אוקיינוס הגדול, הסובב את העולם מכל הצדדים, צבע האחר שבהן, הוא כמו היבשה שהוציאו המים, והיבשה עומדת בין המים, כן הוא צבע הזה עומד בין מים, בתוך צבע הלבן, הרומזת על מי אוקיינוס.

צבע האחר השלישי הוא באמצע העין, זהו ירושלים, שהיא אמצע העולם. צבע רביעי שבעין, שם כוח הראייה שבכל העין, השחור שבעין  ונקרא בת עין, שבבת עין ההוא נראה הפרצוף. ומראֶה היקר מכל, הוא הציון, הנקודה האמצעית מכל, המראֶה של כל העולם נראה שם. ושם השכינה שורה, שהיא היופי של כל ומראֶה של כל. ועין זה היא ירושת העולם. ומשום זה, זה שמת עוזב אותה ובנו לוקח אותה ויורש אותה.

מאחר והעין מסמלת את כל העולם: אוקיינוסים יבשות וציון – בנו של הנפטר יורש את העין המשקפת את כל עולמו.

והוא דבר סתום, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים. כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עימו, ומטרם שיוצאת מהגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות כמ"ש: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. כל עוד אדם נמצא בתודעה גשמית, ישנן מראות שאינו יכול לראות.

ועיניו פקוחים מאותה המראֶה שראה, ואלו העומדים עליו, צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו. בשעה שנשארו עיניו פקוחים מאותה מראֶה היקרה, אם זכה לבֶּן, הבן קודם לשים ידו על עיניו ולסתום אותן  כמ"ש: ויוסף ישית ידו על עיניך. משום שמראֶה אחרת, שאינו קדושה מזדמנת לנגדו, והעין שרואה עתה מראֶה קדושה עליונה, לא יסתכל במראֶה האחרת.

ועוד שהנפש קרובה לנגדו בבית. ואם יישאר העין פתוח, והמראֶה האחרת של הס"א תשרה על עיניו, הנה בכל מה שיסתכל, יקולל. וכיוון שהנפש שלו לנגדו, נמצא שיסתכל בנפש ותקולל ואין זה כבוד לעין. וכש"כ לקרובי המת, וכש"כ למת עצמו. שאין כבודו להסתכל, במה שאינו צריך להסתכל. ולהשרות על עיניו הס"א,לזה נתכסה בעפר. וכבר העירו החברים על הדין, שדנים את המת בקבר. וכבוד הוא שתסתום העין מכל, ע"י בנו שעזב בעולם.

כל ז' הימים אחר מיתתו, הנפש הולכת מבית לקבר, ומקבר לבית ומתאבלת עליו. וג' פעמים ביום נידונים כאחד הנפש עם הגוף, ואין מי שיודע זה בעולם, ויסתכל בו לעורר את הלב. כמה זהירות צריכים להקפיד בזמן השבעה, שהרי הבית הוא המקום המשויך לאדם, והנפש מגיעה בכל אותם ימים, ומשתחררת כאשר הבן אומר קדיש בבית הנפטר.

לאחר שבעה ימים הגוף נסגר בקבר, והנפש הולכת ומתרחצת באש הגיהינום, ויוצאת ומשוטטת בעולם ומבקרת את הגוף בקבר, עד שמתלבשת במה שמתלבשת. כאמור הלבוש הוא למי שזכה לצבור ימים, דהיינו תיקונים בימי חיותו, שהשכיל לפרש את המקרה שמזמנים עבורו – מעבר לזמן ומקום.

אחר י"ב חודש נחים כולם: הגוף שָכך בעפר, והנפש נצרר ונָאור ברוח, ובמלבוש שהתלבש הרוח, הרוח היא מתענגת בגן עדן. והנשמה עולה לצרור החיים, הנוקבא, התענוג הגדול מכל התענוגים. וכולם התקשרו זה בזה. הנפש ברוח ורוח בנשמה, בזמנים ידועים בשבתות ויו"ט ור"ח.

אוֹי לבני אדם, שאינם מסתכלים, ואינם יודעים, ואינם מכירים על מה שעומדים (מהו תפקידם בעולם), ונשכח מהם לעשות מצוות התורה. ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למעלה, בגן עדן העליון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למטה, בגן עדן התחתון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד בעוה"ז. וכולם נצרכים אל האדם, ומימיו ממש כולם מתתקנים.

רבי יהודה הזקן התרגש בדעתו יום אחד, שהיה חפץ לדעת, מה יהיה לו בעולם האמת. והראו לו בחלום צורה אחת שלו מאור חזק, המאיר לארבע רוחות. אמרו לו, הוא הלבוש שלך לישיבתך כאן. ומיום ההוא והלאה, היה שמח. מכאן שצדיק יכול לקבל מראות כאשר הוא רוצה באמת.

אמר רבי יהודה: כל יום רוחות הצדיקים יושבים בלבושיהם שורות שורות בגן עדן ומשבחים אל הקב"ה ביקר העליון. אמר רבי אבא: בתחילה כתוב: וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה. מיטה, כנסת ישראל, הנוקבא. ראש המיטה, צדיק. על ראש המיטה, מלך הקדוש, שכל השלום שלו, ת"ת כמ"ש: הנה מיטתו שלִשלׂמה. כי לעצמו היה משתחווה, שהוא מרכבה לת"ת, לאותו שעומד על ראש המיטה, ששמו ישראל. כי ת"ת נקרא ישראל. משום זה, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה.

ואח"כ, כיוון שידע יעקב, שנשלם במדרגה עליונה (שראה את מלבושיו בעולם האמת), ומדרגתו ת"ת למעלה עם האבות, שהם חו"ג, והוא בלבדו תיקון שלם, כי ת"ת הוא קו האמצעי הכולל בתוכו חו"ג, והוא שקול כנגד כל חג"ת, החזיק ליבו ושמח והתחזק ברצון העליון של הקב"ה החפץ בו. כמ"ש וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב  עַל-הַמִּטָּה, על המיטה ממש, המלכות, כי הוא נשלם במדרגה יותר עליונה, במידת ת"ת, שמעל המלכות. אשרי חלקו. רוב בני אדם מסתכלים על הנקודה החיצונית, יעקב שמח מהנקודה הפנימית.

שאלות חזרה ויחי קו-קח
1. מדוע יוסף הוא המשיט ידו על עיני אביו יעקב?
2. לשם מה צריך לסגור עיניו של המת? ומדוע זה כבודו?
3. כיצד רואים אנו בעין את כל העולם? מה זה אומר על היחס בין העולם לבין עינו של האדם?
4. מה תפקיד הבן היורש את אביו? מה הוא יורש? מדוע בכור נטול פי שניים?
5. מה קורה לנפש במשך שבעת הימים, שלושים יום ושנים עשר חודש?
6. מה ראה רבי יהודה בחלום ומה אנו למדים מזה לפנימיות האדם?
7. מה מסביר לנו הפסוק "ויתחזק ישראל וישב על המיטה" על ראיית יעקב לפני מיטתו וכיצד זה קשור לעבודת נפש של האדם?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קו-קח

 וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

 אל לו לאדם להיתקע במקרה, אלא לפרש נכון מעבר לזמן ומקום ולהתקדם.

הסדר הנפשי הראוי הוא: א. השקפה ברורה למה יש לשאוף. ב. לדעת לעזוב את המקרה. ג. לבוא למקרה החדש ולהתגעגע אליו כנקודה פנימית. ד. להתחבר בקשר חזק ל – ג' האמונות הבונות שלמות בשילוב בין חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי יעקב – האמת.

מלמד כאן על המעבר מהמקרה אל מעבר למקרה, מהתודעה של החיים בעולם הזה אל המוות. בן זו הבנה אצל האדם, ובנו בכורו היא ההבנה הגדולה שהשיג, הבנה שיש לפרש כל מציאות מעבר למקרה, ולכוון לנקודה הפנימית, וכך יכול הוא להיפטר ולהשתחרר מעולם זה, בידיעה שתיקונו יימשך.

הבן סותם את עיני אביו שנפטר, בכדי שמייד כשפוגש הנפטר את עולם האמת, עיניו לא יחזו יותר בדברים שבעולם הזה. למעשה זהו סימן שעיבד הנפטר את התודעה הגשמית, ואין הוא רוצה יותר לראות אותה. והבן הסותם את עיני אביו שנפטר, אומר למעשה שאביו סיים את תפקידו בעולם הזה, והוא לוקח על עצמו להמשיך את כל העולם הזה, שזהו מקום העבודה והאימון. וזהו כבוד למת, שכעת נמצא במקום של קדושה, ועיניו כסימן יכולות לראות את התודעה הגשמית שאינה בקדושה.

העין היא המקשרת בין פנימיות האדם לבין העולם החיצון. וכאשר עוזב אדם את התודעה של העולם הגשמי, יכול הוא לראות מראות עליונים.