בראשית ירא שבת – 130 - 131

רס) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר והמשכילים, הם אלו היודעים במצוה חמישית הנרמזת במלת בראשית, והוא ירא שבת, אזהרה שלו שלא לחלל בת המלך היינו מלכות, בט״ל מלאכות שהם מ׳ מלאכות חסר אחת. הנוהגות בימות החול. נגד מ׳ מלקות חסר אחת. היראה היא שמירה. ל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הן מלאכות שנועדו לשכלול לא לקיום. ובשבת אין להוסיף ולשכלל, אלא לראות שלמות העשיה. השבת היא מעין התכלית, ואם עדיין רוצים ולהוסיף תיקון בתכלית, זאת עדות לחוסר אמונה שהעולם נברא לתכלית.

שבת היא מתנה ולא צדקה. מתנה ניתנת על דברים עודפים, וכך לשבת אין להוסיף. תפקידו של עם ישראל להוביל את העולם לתכלית, לשלמות, לגמר תיקון, בעוד אומות העולם בזמן תיקון הם רק אמצעי

רסא) רצועה לאלקאה איהי וכו': הרצועה להכות היא שפחה רעה. שעטנז, היינו שט״ן ע״ז כלול משור וחמור. שהם שני מזיקים שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור שהם תחת ידו. וכן נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור. כי אין לוקים בשבת, מחמת שאין שפחה הרעה שולטת על העולם בשבת. אוי לו למי שמשליט אותה על העולם.

אמר לצד עשיו שבאדם, יש לי שור וחמור, היינו שליטה על המזיקים הנפשיים הללו. כאשר מברכים על רפואה בשבת, אומרים שבת היא מלזעוק, מפני שאין בשבת חסרונות, ובשבת לא לוקים. מי שמחלל שבת מוסיף כח לשפחה הרעה לשלוט בעולם

רסב) ובגין דא את וכו': ומשום זה נאמר את שבתותי תשמורו, זו בת יחידה היינו מלכות שהיא שמירה אחת לשבתות הרבה, כלומר, בה תלויות כל השמירות של עשר הספירות הנקראות שבתות הרבה. כי כל ספירה כלולה מע״ס ויש בה ג״ר וז״ת הנקראים ששת ימי המעשה ושבת. ושמרו בני ישראל את השבת, זו בת יחידה היינו מלכות, שהיא שמירה לישראל בכל שבת ושבת. השבת היא בחינת מלכות, השומרת על שאר הספירות ע"י אור חוזר, שזו הדרך להגיע לתכלית, ליתר דבקות. כשהמלכות דוחה את הרע, מסמלת בכך את דחיית האיסורים, מפני שהתכלית היא המטרה.

אדם שחי לכאורה, כלומר בלי תכלית, נמצא בנפסדות מתוך ידיעה שמעשיו ריקים, ורואה בכך חוסר ברירה, לא יודע לאן הולכים. כל זאת מפני שמחללים את התכלית, את השבת.

חזון גשמי הוא תכלית מזוייפת, אותה מצליח להציג היצר הרע, עד אשר החלום השקרי מתנפץ. כל עוד אדם לא מתייאש מהאני הכוזב, אין באפשרותו להתחבר לאני הפנימי האמיתי שיוביל אותו לתכלית ויתן טעם לחייו.

רסג) ומאן דמחלל לה וכו': ומי שמחלל את השבת, אין הקב״ה שומר אותו, ולא עוד אלא שנאמר בו מחלליה מות יומת, והיינו מי שמכניס ברשותה שפחה חללה זונה. כי רשותה הוא תחום שבת, כמו התחום והגבול של הים שנאמר שמתי חול גבול לים. דהיינו תקון המסך שלא יעבור האור מן המסך של מלכות ולמטה.

רסד) ומאי ניהו והיה וגו': שואל, ומי הוא הגבול של הים. ומשיב, ז״ש והיה מספר בני ישראל כחול הים, כלומר שבני ישראל שומרים את עצמם לא להמשיך המוחין של של שבת ממעלה למטה. ואין ים אלא התורה דהיינו המוחין הנקראים תורה. מי שעובר עליה ורוצה להמשיך האור מן המסך ולמטה, כאלו החזיר העולם לתהו ובהו. ומשום זה כתוב סמוך לו לבראשית שהוא ירא שבת פסוק ​והארץ היתה תהו ובהו.

עיקר שמירת המלכות, שמירת השבת היא לא לקבל אור ממעלה למטה, היינו קבלה לרצון הפרטי. השמירה היא עשיית גבול כמו תחום השבת.

רסה) דאיהו חול לים וכו': תקון זה שהוא חול לים דהיינו לא להמשיך המוחין מן המסך ולמטה, הוא כטבעת של שרשרת לכלב, מי שמוציא אותו מן השרשרת גורם כמה נשוכים מיסורים שהכלב נושך אותו. ובשבילו אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וזה הכלב הוא סמא״ל שהוא תפוס בקולר, מצד אלו הקושרים אותו באות של תפילין הנקראים אות ורצועה עם קשר על זרועו, וקשור בשתי רצועות על הקרנים שלו, כי סמא״ל הוא שור מועד. שנאמר עליו והשור יסקל. כמו בשרשרת לכלב, שיחרור טבעת היא שיחרור הכלב, הרצון לקבל לפרטיות.

כאשר אדם עסוק במחשבות של קדושה, הוא מרוצץ את ראשו של ס"מ הרשע.

רסו) ושכינתא שבת יחידה וכו': והשכינה היינו מלכות. בשבת יחידה היא. רשותו דיחידו של עולם, היינו ז״א שהוא גבוה י׳ אותיות של שם המפורש יו״ד ה״א וא״ו ה"א. ורחבו ד׳ אותיות הוי״ה פשוטה בלי מילוי.
פירוש, בזהר ויקהל (אות ק״פ) כתוב מהו שבת וכו' ש׳ בת, רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי. וכלא איהו חד. ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד. כי מלכות אינה מקבלת חכמה אלא בעלותה למעלה מחזה דז״א, במקום חג״ת שלו. ויש בזה ב׳ מצבים: א', כשהם בסוד ב׳ המאורות הגדולים שקומתם שוה ושניהם ז״א ומלכות מקבלים שפעם מבינה ז״א מקבל חסדים מימין דבינה, ומלכות מקבלת חכמה משמאל דבינה וזה נבחן למצב אחורים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה. מצב ב׳ הוא, אחר שמלכות ירדה למטה מחזה דז״א ומקבלת חסדים מז״א, ואחר שיש לה חסדים, ז״א מעלה אותה לחג״ת שלו והיא מקבלת מהם חכמה, וז״ס ש׳ הרומזת לחג״ת, בת שהיא מלכות, מתחברת ומתאחדת עם חג״ת לאחד, ואיהי מתעטרא בהו שמקבלת מחג״ת חכמה וחסדים, ואינון חג״ת מקבלים ומתאחדים בעלמא דאתי דהיינו שחג״ת דז״א מקבלים מן בינה והם משפיעים למלכות. וע״כ מרומזים האבות שהם חג״ת דז״א בש׳ ומלכות בבת בשם אחד שבת.
וזה אמרו ושכינתא היינו מלכות בעת שנקראת שבת יחידה איהי לא כמצב א׳ דאחורים שזו״ן היו נפרדים זה מזה, אלא מתאחדת עם ז״א לאחד, רשות דיחודא דעלמא היא נקראת רשותו של יחיד העולם שהוא ז״א בגדלות דאיהו גבהו י׳ אתוון וכו' שעולה ומלביש גם את י״ה ג״ר וו״ק שאז נבחן שהוא במלוי אלפין ומזדווגים זו״ן פב״פ במוחין הגדולים של אור החיה המאיר בשבת. ורחבו ד׳ הוי״ה היינו ד׳ קומות המלבישות זו על זו הנקראות הוי״ה. במצב א יש חושך כפי שהיה במצרים, חכמה בלי חסדים. מצב ב אחרי שמלכות ירדה מחזה דז"א, שמסכימה לעשות תיקון של חסדים מכוסים.

לכאורה כאשר מקבלת המלכות חוכמה, מגיעים לתכלית, אלא שבזמן תיקון השבת היא מעין שבת של גמר תיקון. בשבת נק המלכות יחידה מפני שהיא בזיווג עם ז"א, זהו זיווג בו היא כבר יכולה לקבל את החכמה, שיש בשבת את החסדים.

רסז) ענג שבת בהפוכא וכו': ענג שבת בהפוכה נג״ע דהיינו מי שיש לו יכולת לענג את השבת ולא מקיים אותו נתהפך לו לנגע צרעת שמוציאה את האדם מהמחנה, מהיחד, שפחה המחריבה את ביתו, כמ״ש אצל נגע צרעת, ונתץ את הבית את אבניו את עציו וזהו עניות שהיא במקום נגע צרעת. ואם חוזר בתשובה אז נאמר בו וטיהרו הכהן זה מיכאל כהן גדול שהוא ממונה תחת יד ספירת חסד. אם במקום לענג את השבת הוא מענג את עצמו, היינו מנסה למשוך אור ממעלה למטה, הופך העונג לנגע. אך כאשר פועל בחסדים, ממטה למעלה יכול בזכות החסדים לקבל חכמה לשכינה הקדושה.

רסח) ענג איהו נהר וכו': ענג הוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כלומר ענג הוא מר״ת עדן נהר גן שהוא עדון הנשמות, ו׳ הוא נהר היוצא מעדן מבין י״ה. שה״ס חכמה. ואין עדן אלא כתר עליון דהיינו עדן העליון שהוא מופלא ומכוסה דהיינו מוחא סתימאה, ומשום זה נאמר בעדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. להשקות את הגן זה ה׳ תחתונה, דהיינו מלכות.

נהר היוצא מעדן היא בינה שיצאה מראש דאריך ממוחא סתימאה, ובהיותה ז"ת דבינה דרכה מתקבלת החכמה בסוד ל"ב נתיבות החכמה, שהיא מותרת בעולם אצילות, אזי יש תיקון לקבלת החכמה ובזכות יציאה זו ניתן לקבל חכמה שהיא עדן להשקות הגן, היא הנהר אותו מבטא ז"א שדרך היסוד נותן בזיווג למלכות

רסט) מ' מלקויות חסר וכו': מ' מלקויות פחות אחת, הם כחשבון ט״ל, מי ששומר את השבת מהם דהיינו שאינו עושה מלאכה, יורד עליו ט״ל שהוא יו״ד ה״א וא״ו בגימטריא ט״ל להחיות המתים, ז״ש כי טל אורות טליך ומיד וארץ רפאים תפיל ועליו העמידו חכמי המשנה, כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. לכן חשוב בשבת להתעסק בלימוד תורה, שמחייה את האדם, שאז מקבל את האור שנק טל.

בראשית זו התורה 126 ​​ 

ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא יצא בשלום מאחר וידע להתשמש האותה מלכות בדרך של זיווג דהכאה ממטה למעלה ולא כנגד ג הקליפות שרוצות לקבל את האור ממעלה למטה, דבר אסור בעולם אצילות.

הכאה זו פירושה היכולת לא להסכים למציאות של קבלת תענוג אסור, אלא התגברות. בכך יכולה הנקבה להיקרא על שם המשפיע, הזכר.

רק בכוח ההתגברות יכולה היא להוציא מהכח אל הפועל את רצונו.

חכמה עליונה נק ראשית א"א, וחכמה תחתונה יכולה להיקרא על שמו כאשר היא מבטאת ופועלת על פי חוקי התפשטות האור במדרגה.

הנקבה נק לב על שם ל"ב נתיבות החכמה שנמצאים בראש, ונק על שם המשפיע.

רמז) וכד אתנטילת מבינה וכו': וכשהיא התורה נלקחת מבינה, היא נקראת על שמה תבונה. וכשהיא נלקחת מחסד היא נקראת תורה שבכתב שניתנה מימין שכתוב מימינו אש דת למו. וכשהיא נלקחת מגבורה היא נקראת תורה שבעל פה, כי כך העמידו בעלי המשנה, תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה. ושם בתורה שבעל פה גבורים עומדים בפרץ, ולא יכול להתקיים בה אלא גבור במלחמתה של תורה, גבור ביצרו. בתורה שבעל פה יכולים חכמים לפעול בגבורה נגד הס"א שמנסה לחמוס את האר/התענוג שבקדושה.

ברגע שיש עונג, זהו צד שבה לנשמה. כאשר בא העונג על צורה לא נכונה של הרצון, היינו רצון לקבל לעצמו, אז התענוג הופך לשבוי בידי הקליפה ובכך מתחזקת הס"א ומתרחקים מדרך תורה, מרצון בעל מנת להשפיע.

לכן יש לבדוק כל תענוג, עם איזה רצון וצורה פועלים אותו. צורה לא נכונה נקראת פרץ, וגיבורים עומדים בפרץ וגיבורים ביצר.

היצר פועל את כוח הדמיון (גימטרייה נס) וכל דבר שאדם תופס עובר דרך הדמיון. כאשר אדם פועל בתפיסה הגופנית, הדמיון מודרך בהתאם. תפיסת האדם היא של המציאות ותפיסה של עצמו, כלומר כיצד ההתייחסות שלו לקיים.

לאחר שאדם מגיע להבנה שכלית מה נכון, עליו לפעול כדי להרגיש את זה, כלומר להשיב אל הלב.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ברירת המחדל של הדמיון היא לראות את החבר באופן שלילי. כאן כאשר ההבנה השכלית היא יש לקיים ואהבת לרעך כמוך, יש להתגבר על היצר, שמצייר את המציאות כרעה, ולהגיע לאהבה בהרגשה בלב.

רמח) וביומא תליתאה נחיתת וכו': וביום השלישי היינו תפארת ירדה להיות נוקבא לעמוד האמצעי ע״י משה בסוד כלת משה, ז״ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. והוא הזווג של פנים בפנים, בשני לוחות אבנים היינו נצח והוד דא״א, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. ז״ש כתובים משני עבריהם. היינו ימין ושמאל פנים ואחור (עי' ז״ח רות אות שצ״ד) והם שני נביאי אמת, כי להיותם נמשכים מבחינת עמוד האמצעי שה״ס תתן אמת ליעקב. הם נקראים נביאי האמת. והשכינה היא תורת אמת, תורת אמת היתה בפיהו. ונקראת מראה של נבואה ורוח הקודש מבחינת שניהם היינו נצח הוד.

בראשית זו התורה 126 ​​ 

ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא יצא בשלום מאחר וידע להתשמש האותה מלכות בדרך של זיווג דהכאה ממטה למעלה ולא כנגד ג הקליפות שרוצות לקבל את האור ממעלה למטה, דבר אסור בעולם אצילות.

הכאה זו פירושה היכולת לא להסכים למציאות של קבלת תענוג אסור, אלא התגברות. בכך יכולה הנקבה להיקרא על שם המשפיע, הזכר.

רק בכוח ההתגברות יכולה היא להוציא מהכח אל הפועל את רצונו.

חכמה עליונה נק ראשית א"א, וחכמה תחתונה יכולה להיקרא על שמו כאשר היא מבטאת ופועלת על פי חוקי התפשטות האור במדרגה.

הנקבה נק לב על שם ל"ב נתיבות החכמה שנמצאים בראש, ונק על שם המשפיע.

רמז) וכד אתנטילת מבינה וכו': וכשהיא התורה נלקחת מבינה, היא נקראת על שמה תבונה. וכשהיא נלקחת מחסד היא נקראת תורה שבכתב שניתנה מימין שכתוב מימינו אש דת למו. וכשהיא נלקחת מגבורה היא נקראת תורה שבעל פה, כי כך העמידו בעלי המשנה, תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה. ושם בתורה שבעל פה גבורים עומדים בפרץ, ולא יכול להתקיים בה אלא גבור במלחמתה של תורה, גבור ביצרו. בתורה שבעל פה יכולים חכמים לפעול בגבורה נגד הס"א שמנסה לחמוס את האר/התענוג שבקדושה.

ברגע שיש עונג, זהו צד שבה לנשמה. כאשר בא העונג על צורה לא נכונה של הרצון, היינו רצון לקבל לעצמו, אז התענוג הופך לשבוי בידי הקליפה ובכך מתחזקת הס"א ומתרחקים מדרך תורה, מרצון בעל מנת להשפיע.

לכן יש לבדוק כל תענוג, עם איזה רצון וצורה פועלים אותו. צורה לא נכונה נקראת פרץ, וגיבורים עומדים בפרץ וגיבורים ביצר.

היצר פועל את כוח הדמיון (גימטרייה נס) וכל דבר שאדם תופס עובר דרך הדמיון. כאשר אדם פועל בתפיסה הגופנית, הדמיון מודרך בהתאם. תפיסת האדם היא של המציאות ותפיסה של עצמו, כלומר כיצד ההתייחסות שלו לקיים.

לאחר שאדם מגיע להבנה שכלית מה נכון, עליו לפעול כדי להרגיש את זה, כלומר להשיב אל הלב.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ברירת המחדל של הדמיון היא לראות את החבר באופן שלילי. כאן כאשר ההבנה השכלית היא יש לקיים ואהבת לרעך כמוך, יש להתגבר על היצר, שמצייר את המציאות כרעה, ולהגיע לאהבה בהרגשה בלב.

רמח) וביומא תליתאה נחיתת וכו': וביום השלישי היינו תפארת ירדה להיות נוקבא לעמוד האמצעי ע״י משה בסוד כלת משה, ז״ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. והוא הזווג של פנים בפנים, בשני לוחות אבנים היינו נצח והוד דא״א, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. ז״ש כתובים משני עבריהם. היינו ימין ושמאל פנים ואחור (עי' ז״ח רות אות שצ״ד) והם שני נביאי אמת, כי להיותם נמשכים מבחינת עמוד האמצעי שה״ס תתן אמת ליעקב. הם נקראים נביאי האמת. והשכינה היא תורת אמת, תורת אמת היתה בפיהו. ונקראת מראה של נבואה ורוח הקודש מבחינת שניהם היינו נצח הוד.

בראשית זו התורה 124 ​​ 125

המלחמה האמיתית בתורה ובהלכה היא לראות כיצד מגיעים לפנימיות לפרי, וזורקים את הקליפה החיצונית כאשר הפרי מוכן.

רמה) פקודא רביעאה במלת וכו': מצוה רביעית במלת בראשית, זו תורה, שנקראת ראשית, שנאמר בה ה׳ קנני ראשית דרכו. וזו שכינה תחתונה היינו מלכות שהיא ראשית לנבראים השכינה הקדושה, והיא אחרית לחכמה עליונה. ובשבילה נאמר מגיד מראשית אחרית.
פירוש, כי אין שום אור נמשך מא״ס ב״ה אלא על ידי זווג דהכאה מאור העליון על המסך שבכלי מלכות, ומלכות נקראת שכינתא מפני שכל האור ישר ואור חוזר שוכן בה, כל ההבנות נובעות ממנה, ומטעם זה נבחן כי השכינה היא בנין כל העולמות, כי בלי המסך שנתקן בה היו כל העולמות תהו ובהו היא מושכת את האור ישר , מכה על האור ובונה אור חוזר. לכאורה האני של האדם הוא אחרית, אך הוא גם ראשית מפני שכל הרצונות מקבלים מאותו אני של האדם שהופך להיות כתר ע"י שהופך שותף, ובזכות שעושה זיווג דהכאה יכול להתקבל האור בעולמות. וזה אמרו ודא שכינתא תתאה היינו מלכות דאיהי ראשית לנבראים, כי חוק הוא בעולמות העליונים שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור אל המדרגה העליונה ממנה, שכ ל שיעור תוספות האור, חוזר ומושפע למדרגה תחתונה שגרמה אותו, ומתוך שמסך שעל מלכות גרם את האור החוזר לעלות ולהלביש לכל תשע ספירות העליונות של אור הישר ולהעשות להן כלים, באופן שזולת אור החוזר לא היה אור הישר מא״ס ב״ה נתפס ומלובש, כי אין שום אור מושג בלי כלי, ומתוך שמלכות עם מסך שלה גרמה לכל אותו התוספות, דהיינו או"ח וע״ס האמורים, לכן מתרחב המסך והכלי של מלכות בסבת אור החוזר, ויורד ממקום המסך למטה, וממשיך עמו כל אותן י׳ ספירות שלמעלה בדוגמתן ממש, באופן שמלכות לבדה הולכת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה.
וזה אמרו איהי אחרית לחכמה עלאה אשר עליה נעשה זווג ההכאה, ובגינה אתמר מגיד מראשית אחרית כי ממשכת את אור החכמה עד סוף המדרגה.

אמונה ניבנית באופן כזה, כאשר פוגש אדם תופעה בחיים, המחשבה הטבעית בודקת איזה תענוג פרטי ניתן להפיק מתופעה זו. מעבר להרגש המיידי, יש לאדם אידיאלים וערכים עליונים בהם רוצה להאמין. כאן יש בו מלחמה פנימית בין החשק לבין אותו ערך.

כאשר דוחה את החשק בגלל הערך, היינו דוחה את האור עקב בחירתו ביתר דבקות, בכך הוא בונה את הכלי. כלומר סיבת הדחייה היא לא פיתוח כוח דחיית סיפוקים, אלא בזכות הערך העליון. זו בחינת סור מרע, זו פעולת אור חסדים. מתחסדים עם הערך העליון. החסדים בונים את האמונה, ואז מאמינים בערך, במחשבה, ואז יכולה להיות התפשטות ללב.

רמו) כד אתנטילת מכתר וכו': כשהיא נלקחת מכתר היא נקראת עטרת תפארת שהיא עטרה לז״א הנקרא תפארת עטרה בראש כל צדיק, כתר לספר תורה. ובשבילה למדנו כל המשתמש בתגא חלף. כי זהו תכלית גידולה של הנוקבא וקומה זו אינה משגת אלא במצב אחורים, וצריכים להזהר לא להשהות את זו״ן במצב אחורים כאן ישנה השתוקקות גדולה ואסור לקבל את האור, יש לנעול את המקרה, ולהמשיך תכף את מוחין דפנים היינו מסך דחיריק . (עי׳ בזהר בראשית ב׳ במראות הסלם דף ל״ט) וכשהיא נלקחת מחכמה עליונה זו שהיא ראשית היא נקראת על שמה, חכמה.

אל לו לאדם להתעלם מרצונות ותשוקות שליליים בהם הוא נפגש, אלא עליו ללמוד לנהל אותם נכון, כלומר בשלב ראשון דוחים ונועלים את המקרה, ורק לאחר שבונים תפיסה נכונה לגביו, ניתן לקחת את החלק הראוי שמקדם לתכלית.

בראשית ברית אש 122 ​​ - 123

רלח המשך

הקלע היא בחינת האבנים, ההבנות של הבינה, שהן כנגד הבנות המלכות, הן אבני הבניין של הכלי האמיתי, הרצון לקבל לעצמו. הבנות הבינה הן צד הנשמה והבנות המלכות מצד הגוף.

קשת היא בחינת הברית, יסוד דמלכות בו משתמשים מאחר ואות ה אחורנה, מלכות נגנזה ברדלא. אין להסתכל בקשת מפני שהסתכלות היא זיווג דהכאה, וכאן זה אומר שמנסים לקבל ג"ר דחכמה ממעלה למטה, ובגלל רצון כזה היה המבול. יש לשמור על צמצום ב על שמירת הפרסא. הברית אומר שיהיה קיום, אך תוך שמירה על הרצון לקבל.

רומח, הוא דומה לחרב שהוא בחינת קו האמצעי, עם מסך דחירק, אלא ההפרש הוא שבחרב ישנן ב' פיות וברומח פה אחד של מלכות הכלולה בבינה. והיינו פה של מפתחא.
קלע, ה״ס בינה הכוללת בה את מדת הדין של מלכות בסוד האבנים שבתוך הקלע כדי להפיל בזה כל החצונים הנאחזים בהתפשטות הארת חכמה מקו שמאל של הבינה.
קשת, ה״ס מלכות בסוד הכתוב את קשתי נתתי בענן, שקשת הוא יסוד דמלכות, וענן הוא מלכות דיסוד ונתן זה בזה ונמתקו שניהם, ומתגלים עליה כל המוחין לקיום העולם, וכוללת בתוכה ג׳ גווני הקשת, שה״ס ג׳ קוים. וכשחצונים מתקרבים לאחוז בה בסוד הסתכלות בקשת שפירושו המשכת אורה ממעלה למטה, אז מתעוררים הדינים הקשים הגנוזים בה בסוד חצים חצי המדרגה של שמאל בלי ימין. בסו״ה וישטמוהו בעלי חצים.
ומבואר כאן ב׳ מיני המוחין שהם ב׳ שמות הוי"ה הן במוחין המקיפים שהם תפילין, והן במוחין הפנימים של קריאת שמע. וזה אמרו ועוד ק״ש איהי רומ״ח וכו' היינו קו האמצעי ו׳ של הוי״ה, הכולל בו את הדינים של מלכות בסוד מפתחא כרומח בפה אחד. והוא קירטא שהוא קלע שהיא בינה הכוללת בה חמש אבנין ה' שהן חמש מלכיות מכל ע"ס של הקומה כח״ב תו״מ באת י'. שה״ס י' של יעקב, עיין בזהר (בראשית א׳ אות ר״ב) ההוא אבן דאיהו י׳ דיעקב דאתמר בה ומשם רועה אבן ישראל לא יפסיק לסלקא לה לההוא אתר דאתנטילת. כי יעקב אבינו תיקן אותה שהעלה למראשותיו בסו״ה ויקח מאבני המקום דהיינו הי׳ שהיתה בסוף עקב, בסו״ה בעון עקבי'. וישם מראשותיו של יעקב, דהיינו שהעלה אותה לבינה שהיא מראשותיו של ז"א שהוא יעקב, ועי״ז נמתקה, עד שנעשית נוקבא אל ישראל, נוטריקון לי ראש, ונקראת אבן ישראל. וקטל בה ליצר הרע, שמקודם התיקון נאמר ואתה תשופנו עקב וכעת הוא ישופך ראש, ונעשה בטוח שלא יפסיק מחמת אחיזת הנחש מלהעלותה עד לכתר. וזה אמרו (באות רל״ז) ואיהו ק״ש קשת דזריק חצים וכו', היינו מלכות ה׳ תחתונה של השם, כי עד כאן ביאר סוד יה״ו כי י' של השם, היא אבן אחת הכוללת כל חמשת האבנים בסוד אחד של ק״ש. וה׳ ראשונה היא הקלע הכוללת בתוכה חמשת האבנים להמתיקן, בסוד שמע, ישראל, ה', אלקינו, ה׳. ו׳ של השם היא הרומח הכולל כל רמ״ח מלים של הק״ש עם יחודא עלאה של פסוק הראשון ו׳ מלים שביחד עולה לחשבון רומח. וקשת ה״ס ה׳ תחתונה של השם דזריק חצים מסטרא דברוך שם כבוד מלכותו וכו' המבואר לעיל אות זה בד״ה קשת.
וזה אמרו (באות רל״ז) ובאן אתר איהי קירטא בתפילין וכו' כאן מבאר שם הוי״ה של התפילין (הנ״ל באות ק״צ ובאות קצ״ג ד״ה פירוש) שצרופו הוא הוי״ה בסו״ה הנה יד ה׳ הוי״ה, שהקלע הוא ה׳ עלאה לשמאלא בסוד תפילין אמא על ברא ו׳ ה״ס המניח את התפילין שהוא מרכבה לז״א, וקושרן בה׳ אצבעות של יד ימין שהיא ה׳ תחתונה הנכללת בימין דחסד דרגיה דאברהם וכו' ועם ו׳ דעמודא דאמצעיתא אתעביד רומח. בסוד דינין דמפתחא כנ״ל והיינו ו׳ ה' של הוי״ה. י׳ אבנא דקלע שהיא קשר תפילין של יד, יסוד הממשיך המוחין אל הנוקבא בסוד אבא יסד ברתא כנ״ל.
וכלא י״ה עם שמי שס״ה מבואר לעיל (אות כ״ו ד״ה פירוש) סוד י״ה עם שמי שה״ס ג״ר שצריכים להעלימם, ולא להמשיך הארת ג״ר ממעלה למטה. זכרי עם ו״ה רמ״ח שה״ס ו״ק דחכמה שמצוה להמשיך אותם והיינו זכרי בחינת זכר שפניו למטה להשפיע. ומאן דאיהו נטיר וכו' היינו תיקון הכלים בהארת ו״ק לבד, כ״ש מאן דקשיר בשלשלאין וקטיל ליה דהיינו הממשיך המוחין בסוד ד' אותיות הוי״ה כנ״ל כי שמא דהוי״ה מיתה לסמא״ל ונחש, כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל כי החיים של ישראל ממיתים את הסטרא אחרא.

רלט) ועוד ברית דתקינו וכו': ועוד תיקנו במצות מילה שהוא ברית, צריך להיות כלי עם עפר, להשליך בו את הערלה בעפר. ודם הנוטף מן הילד נחשב כאלו עשה אותו לקרבן עולה. ומעפר ההוא נתקן מזבח אדמה, ודם הברית הוא כאלו שחט על המזבח קרבנות ועולות. ז״ש מזבח אבנים תעשה לי וגו'. ועפר ההוא מציל אותו מחבוט הקבר. ודם מילה מציל אותו משחיטת מלאך המות.

את העורלה משליכים לכלי עם עפר. כל פעולה חיצונית באה להפעים נקודה נפשית, זהו סימן למה שצריך לעורר את האדם, והדם שיוצא מהתינוק בברית, הוא מעין הבאת התינוק קורבן עולה להשם. קורבן עולה בא לתקן את המחשבה, להיות מחשבה של ברית ולא מחשבה עצמית.

באופן רגיל אדם שלא הולך בדרך הישר, עליו לעבור את חיבוט הקבר, כלומר סבל מהחשבת העולם הגשמי כאילו הוא העיקר.

השלכת העורלה לעפר אומרת שאדם לא רוצה לחיות את רצון הגוף, ורוצה לחיות את בחינת הנשמה, ומסמן את צורת החיים הרוחניים שיותר חשובה מחיים גשמיים.

רמ) ואם ההוא דקביל וכו': כלומר אם הנימול ההוא הוא ממזר, עפר ההוא תיקן אותו אל הנחש, שנאמר בו ונחש עפר לחמו. ומזבח זה הוא, מן האדמה אשר אררה ה', שנאמר בה ארורה האדמה, והעפר היא מזו שנאמר בה ​והארץ היתה תהו ובהו, ושנאמר בה והארץ כבגד תבלה, עמו יהיה חלקו של זה שעושה לו מזבח, וכאלו קושר אותו לעשותו עולה לעבודה זרה. הבחינה הנפשית של ממזר היא רצון לקבל לעצמו, והתיקון שלו שכל מה שלוקח יהיה בטעם עפר.

רמא) דההוא בן או וכו': כי בן ההוא או בת, דהיינו ממזר או ממזרת הם פסל ומסכה, ועל זה היינו על אביהם נאמר, אשר עשה פסל ומסכה שעבר על צמצום א, ונאמר ושם בסתר בסתרו של עולם, ואמר כל העם אמן. כי בן ההוא שרשו מנחש הקדמוני הוא, שגרם מיתה לאדם ולאשתו, שנאמר בו בנחש הקדמוני ארור אתה מכל הבהמה וכו'.

ק"ש ותפילין הם הכלים של ישראל למלחמה בס"א, תפילין אור מקיף וק"ש פנימי. ד כלי המלחמה כנגד שם הויה, הם אבן יוד, ה ראשונה קלע, וו רומח, ה אחרונה קשת. הרומח בחינת פה, מפתחא, קבלה בקו אמצעי. הקלע מדרגת הבינה, אבנים, הבנות של הנשמה כנגד הבנות המלכות.

קשת, בחינת מלכות סוד הברית.

רמב) קליפה דערלה דכסי וכו': הקליפה של הערלה המכסית על המוחין שה״ס אות י' יש לה ג׳ קליפות, כגלדי בצלים זו על זו, והן כקליפות של אגוז, שנאמר עליהן ​והארץ היתה תהו, זה קו ירוק, קליפה ראשונה של האגוז. ובהו, היינו אבנים מפולמות, זו קליפה שניה של האגוז קשה כאבן. וחשך קליפה שלישית. ובהן העמידו החכמים אין דורשים בעריות בשלשה. שלש שנים יהיה לכם ערלים צריך בשלוש שנים אלו כשהפרי גדל על העץ, יתנתקו משלוש הקליפות הטמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת. ונגד המוח הוא נאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. (ענין ד' קליפות של האגוז, ותהו בהו חשך ורוח אלקים שבמעשה בראשית מבואר בזהר בראשית א׳ בסולם מן אות י״ז עד כ״ח, וברעיא מהימנא פרשת פנחס במאמר ד׳ קליפין דסחרין לד׳ חיון).

רמג) ובהון מסטרא דא ארבעה וכו': ובהם, היינו בקליפות אלו מבחינה זו, למדנו ארבעה נכנסו לפרדס נוטריקון פשט רמז דרוש סוד. האר"י הקדוש שם את הסוד בתחילה, בסדר ספרד, סוד קודם לפשט מפני שאי אפשר להבין שום דבר בלי הסוד שלשה אכלו מאלו הקליפות ומתו מהקדושה היינו בן זומא, ובן עזאי, ואחר. והרביעי היינו ר׳ עקיבא אכל הפרי וזרק את הקליפות וחי כי נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י״ד:) (עיין בזהר בראשית א' בסלם אות ר״נ ורנ״א וברעיא מהימנא פנחס אות קצ״ח) כעין זה למדנו ר׳ מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. רימון אומר שמלא מצוות תרי"ג כרימון. ראה את המצוות, עשה את הפעולה החיצונית אך זרק את החשיבות של המעשה החיצוני, ומעלה את התפיסה הפנימית.

היכולת לחיות בעולם הזה, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, אומר לחיות את הנקודה הפנימית ולזרוק את הקליפה החיצונית המורכבת משלוש הקליפות. שלושת החברים שמתו מהקדושה רצו לאכול גם את הרצונות של העולם הזה.

רמד) וכגוונא דאלין קליפין וכו': וכעין אלו הקליפות הם הקושיות המחפות על ההלכה, שהיא המוח מבפנים הקושיות באו כדי לחדור לפנימיות של ההלכה, ואין האדם יכול לאכול מלחמה של תורה שנאמר בה עץ חיים היא, עד שזורק ומתרץ את הקושיות מן ההלכות. יש ללמוד את חטא אדם הראשון כדי להבין שהגשמיות היא לא הבריאה, שהרי לאדם ראשון לא היה מעולם הזה כלום, כולו פנימיות וישנה הלכה אשר כל הקושיות שלה הן כאילן שקליפה שלו וקנה שלו ועציו ועליו ופירותיו כולם שוים וראוים לאכילה ועליו היינו על עץ זה נאמר נרד וכרכום וגו' שאינם פירות רק מיני עץ וקליפות מן העץ. ומשום זה אין כל הקושיות שוות. קושיה אמיתית היא חיפוש הנקודה שבאה לתאר מתוך העולם הרוחני, מאחר וכל הגשמיות היא צל חולף של העולם הרוחני. את ההלכה יש לתרגם לשפה הרוחנית.

בראשית ברית אש 120 - 121

רלה) ומיד דאיהו תפיס וכו': ומיד שהוא תופס את יצר הרע שהוא שד, בה היינו בי׳ של שדי, לוקח האדם חרב שנאמר בה רוממות אל בגרונם, היינו שממשיך קומת חסדים על המסך, שנקראת הוי״ה, כי י' של הוי״ה היא ראש החרב. ו׳ של הוי״ה, גוף החרב. ה״ה של הוי״ה, שתי פיפיות של החרב, ושוחט אותו. ובשבילו אמרו הבא להרגך השכם להרגהו בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר.

לשמור על ברית-אש אומר לשמור לא לקבל את האור בבחינת ג"ר דחכמה. לאחר השבירה נעשה תיקון גניזו באו"א, ובעולם התיקון באצילות אפשר לקבל את אור החכמה דרך ל"ב נתיבות החכמה, ו"ק דחכמה ממטה למעלה. אור זה משמש עד גמר תיקון.

הכח נגד יצר הרע הוא הכח הנפשי הנקרא מנעולא, היינו דחיית האור, קביעה שהמקרה החיצוני לא קובע, ומפתחא שאומר קבלה מבוקרת, זהו המסך דחיריק שהוא כחרב נגד היצר הרע.

למרות החשק והרצון הגדול של אברהם ביצחק שבקו שמאל, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, מבין שהקם להרגך השכם להורגו, האמונה אצלו גוברת על הרצונות הפרטיים.

רלו) ועוד ק״ש איהי וכו': ועוד, בנוסף לחרב קריאת שמע היא רומח, כלומר, מוסיף על מה שאמר מקודם ענין החרב, מוסיף גם ענין רומח. כלולה מששת המלות של היחוד דהיינו: שמע, ישראל, ה', אלקינו, ה', אחד. ומרמ״ח מלים של כל קריאת שמע, עם ה׳ אלקיכם אמת. שביחד הם רומ״ח. והיא קלע, והרי למדנו (בזהר עקב אות כ״ז) קירטא דא ק״ש, חמש אבנים, שהן שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ הן ה׳ של השם שנעשו אבן אחת במלת אחד, באות י׳ של השם, והורג בה ליצר הרע.

בשכמל"ו היא בחינת המלכות, הצנועה שנגנזה ברדלא ולא יכולה להתגלות לחיצונים פרט ליום הכיפורים שלא פוחדים מיצר הרע.

אין לפחד מהיצר הרע כשבאים בשם השם.

רלז) ובאן אתר איהי וכו': שואל באיזה מקום מרומז הוא הקלע גם בתפילין, ומשיב, חוט של הקלע כרוך ביד, זהו הרצועה מן תפילין של יד, כחוט של זרקא. וגם קריאת שמע היא קשת הזורקת חצים מבחינת ה׳ תתאה מלכות מברוך שם כבוד מלכותו וברכות לראש צדיק, שהוא קשת הברית. רומ"ח של התפילין זה עמוד האמצעי, תפארת ו׳ של השם, עם חמש אצבעות של יד ימין המקשרת את התפילין שהיא ה׳ תחתונה של השם, והיא לימין שהוא חסד מדרגת אברהם, שחשבונו רמ״ח, ועם ו׳ של עמוד האמצעי נעשה רומ״ח. קלע הוא ה׳ עליונה של השם, לשמאל. י׳ של השם היא האבן של הקלע, והם י״ה משם הוי״ה של התפילין. וכל שמות הוי״ה מתחלקים י״ה עם שמ״י הרומזים לשס״ה מצוות לא תעשה בסוד זה שמי לעלם. זכרי עם ו״ה רמ״ח מצוות עשה, בסוד זה זכרי לדור דור.

רלח) ומאן דאיהו נטיר וכו': ומי שהוא שומר ברית שהיא אות י׳ בח׳ ימי מילה, ושומר אות שבת בשמונת אלפים אמה תחום שבת. ושומר אות תפילין בשמונה פרשיות של תפילין, ד׳ של ראש וד' של יד. הוא נשמר מכל המזיקים שמתחת ידו של יצר הרע, שהוא ממונה על ששים רבוא חיילות מזיקים. כש״כ מי שקושר אותו בשלשלאות והורג אותו.

הכח הגדול שיש לאדם הוא המניעה לא לקבל את ההארה, הויתור על החשק. הרומח הנפשי הוא ק"ש, היינו קבלת עול מלכות שמים, היכולת לאסוף את כל ההבנות והרצונות לאחד, כדי להתגבר על היצר הרע. חמש בשמע ישראל הם 5 אבנים של כף הקלע שיכולה להרוג את היצר. הרומח הוא הבחינה שמאפשרת להכליל את הרצון הפרטי עם מידת ההשפעה. כך ניצח דוד המלך את גוליית המלחמה של רות בעורפה שהיא מלכות שלא התכללה בבינה ממנה יצא גוליית.

מלחמה זו של דוד שבא בשם הויה לבין גוליית שבא עם חרב וברזל. כשאדם פועל בבחינת עול מלכות שמים יכול הוא לנצח.

קבלת עול מלכות שמים אומר שאדם מחליט שמה שמוליך אותו היא התכלית, ולא מלכות הארץ. בכח זה יכול הוא לוותר על כל מפריע.

ביאור המאמר, הנה זו״ן מצד אצילותם מזמן הקביעות שלהם, קטנות באצילות אינם ראוים למוחין, מפני שמלכות מצמצום א׳ רובצת עליהם שאינה ראויה לקבל אור, ובאפן זה לא היה קיום לזו״ן ולכל העולמות התחתונים, ובכדי שהעולם יוכל להתקיים, העלה המאציל את מלכות לבינה, ונעשית אחד עם בינה, ואז נעשו זו״ן ראוים למוחין. וכל זה הוא בעת שהתחתונים הולכים בדרך הישר וכך אצל האדם, כח הדין עובד וזה החוק שמתגלה כעת לתחתונים. אבל אם התחתונים חוטאים הם פוגמים בזו״ן, ויש רשות אל הסטרא אחרא להתדבק בזו״ן ולגלות את מלכות של צמצום א', שישנה בכלים של זו"ן, ומסתלקים כל האורות, וכל זמן שהסט״א דבוק במלכות זו, ויונקת מן מקום החסרון שבזו״ן, אין שום תקוה שזו״ן יוכלו לקבל מוחין להשפיע אל העולמות.
ולפיכך אין שום עצה אלא להמית את הסטרא אחרא, ואז אפשר שזו״ן ישפיעו שוב חיים אל העולמות כאשר הכח החיובי של התחתונים שולט, ושני אלה באים כאחד, כי עם תקון זו״ן שימשיכו אור החיים, מתים הסט״א, כדי להמית את הס"א יש למשוך את אור החיים אמנם להמית הסט״א ולהמשיך אורות החיים צריכים כמה מיני דינים המכונים כלי מלחמה, כדי לגרש החיצונים שלא יטו שפע הקדושה לצדם ויחריבו מקורות השפע, ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצאים במדרגות הקדושה עצמן, ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק את החיצונים והקליפות מן שפע הקדושה עד השמדם לעד.

הס"א מציע לאדם ללמוד תורה, ולקחת את האור, הכבוד, השכר לפרטיות. העיקר שמחזיק את המצוות היא הברית.

האישה שבאה מהצלע, אינה צריכה לעשות ברית מיוחדת, שיש בה שורש התמסרות וזו מעלתה. הזכר בא להשפיע, ועלול לבוא בגאווה, לכן עליו לשמור על הברית, בזכות הכוח והרצון להיות מוביל, והרי הקב"ה מוביל.

ומחלק את כלי המלחמה בשם הוי״ה בסוד מ״ש בזהר שופטים (אות ו') שמא דהוי״ה מיתה לסמאל ונחש, וחיים לישראל. וכלי המלחמה הם: חרב, רומח, קלע שזורק אבנים, קשת שיורה חצים, ופירושה של חרב נתבאר לעיל (אות קפ״א) בסוד חרב פיפיות אשר קו האמצעי משמש בה בכדי למעט ג״ר של קו שמאל, שמהם יונקים החיצונים, ועל ידי הדינים שבקו האמצעי הוא מכניע את קו השמאל להכלל בימין, וב׳ ההי״ן של השם מאירות יחד בשוה, והן ב' פיות החרב. ו׳ היא קו האמצעי גופא דחרבא, וי' היא השורש רישא דחרבא.

השומר על הברית בבחינת שמונה יכול להילחם להמית את יצר הרע, ע"י כך שמגדיל את הקדושה. הכלים הנפשיים למלחמה ביצר הם קלע, רומח חרב וקשת

בראשית ברית אש 119

רלד) ובגין דא מאן וכו': ומשום זה מי ששומר ברית אש, לא להמשיך את ההארה לקבלת המוחין בשני קווים אלא בתקון של קו האמצעי, הממעט את ג"ר, דשמאל, נקרא איש צדיק תמים, ואות י׳ של שם שדי היא טבעת על צוארו של שד יצר הרע שלא ישלוט על האדם בזכות שמירת הברית טבעת משלשלת שה״ס המסך שבקו האמצעי, ומשום זה רשום שם שדי בברית כלומר שנרשם במוחין המתגלים ע״י מצות מילה, ורשום במזוזה, שכולם מזדעזעים משלשלת זו, שהיא אות שבת, אות ברית, אות יו״ט, אות תפילין.
פירוש, כי יצר הרע מקבל כחו להזיק ולהסית את האדם מקו השמאל, יצר הרע מקבל מקו שמאל את כוחו להזיק את האדם ורשע ע״י עונותיו מגביר כח השמאל על הימין גורם לכח הגוף, המדע, להיות גדול מכח האמונה, ונופל בזה לרשות יצר הרע. וצדיק השומר ברית תחילה במנעולא ולאחר מכן במפתחא שה״ס קו אמצעי וי׳ של שם שדי שהוא מסך דחירק הוא ממעט את ג״ר של קו השמאל, שהם כל כחו של יצר הרע ודומה כמי שמפיל טבעת משלשלת על צוארו שלא יכול עוד להחטיא אותו.

שמירת הברית מאפשרת לאדם להיות יציב ולא לתת לקו שמאל לרצון לקבל לעצמו להתגבר.

כל הפחדים והחרדות שיש לאדם נגרמים מהחשש שיאבד את הדברים שהוא רוצה לעצמו, במקום לסמוך על ההשגחה שמנהלת את המציאות עבורו כדי להביאו אל התכלית.

שמירת הברית גורמת לפעולת המסך דחיריק, קבלה בקו אמצעי. תפקיד המסך הוא לעבד את הפירוש לתופעות החיים שנראים במציאות, ולייצר באדם תבנית תודעתית הקשורה לאידיה הגבוהה.

כדי שאדם יזכה להגיע לתכליתו ותפקידו, בראש סדר העדיפויות, בראש האידיאה והתפיסה העליונה עליו לשים את הרעיון שהמצב, לא קובע, המקרים בהם ניתקל אינם קובעים.

התפיסה הראשונה של היצר הרע באדם, להראות לו מקרים ומצבים ולכפות עליו הרגשה שזה מה שקובע את מצבו.

את המצבים והמקרים מזמנת ההשגחה העליונה לטובת האדם, בלי שהוא קובע אותם, אלא עליו להגיב באמונה שמלמעלה מושפע רק טוב עבורו.

הצלחת היצר הרע באה לידי ביטוי, שאדם נופל לחשוב ולהרגיש שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אמנם נכון הדבר שעל האדם לעשות השתדלות, אך התוצאה אינה תלויה בו, אלא היא מציאה הבאה מלמעלה.

עליו לשים בראש את הרצון ליתר דבקות בבורא יתברך.

בראשית ברית אש 118

רלג המשך

אדם הראשון היה מכוסה בסוג של ציפורן כלבוש, זהו רעיון רוחני שנקרא כותנות אור. בהבדלה במוצ"ש מכוונים לזכר לבושי האור שהיו טרם החטא. בשבת מתלבשות הנשמות בכותנות אור לכן בערב שבת טובלים במקווה. הסתכלות באדמומית האצבעות ביד ימין בזמן ההבדלה במוצ"ש, מזכירה שאסור לקבל אור, אלא דרך קו אמצעי.

ביום חול אין אפשרות לקבל בקו אמצעי, אלא רק בשבת, והציפורן מבדילה בין החול לקודש.

וזה אמרו (באות ר״ל) ובמלאכה דלהון היינו בעת שעוסקים בתקון הכלים לקבל המוחין עם תקון הפרסא, אלה שלא נזהרים היטב, אתבקע דמא בצפרניהן כי דם רומז לדינים וצפרנים ה״ס הפרסא כנ״ל, לכן בעת שנוטים משהו לשמאל מתבקע הפרסא ומתגלים הדינים.
והנה להיות הצפרנים סוד הפרסא המבדלת בין כלים דפנים לכלים דאחוריים, והיא דבוקה על הכלים דאחורים, להיותה שורש הארתם כי כל הארתם באה מחמת שהפרסא הורידה את מלכות המסיימת ממנה למקומה, ועי״ז עלו הכלים בינה ותו״מ ונעשו לקו שמאל ולכלים דאחורים, הרי שהפרסא היא שורש הארתם, ולכן היא דבוקה בהם, כמו שצפרנים דבוקות על ראשי אצבעות, ולפיכך כמו שהפרסא היא שורש לכלים דאחורים, כן היא שורש אל הארת המדרגה התחתונה כי בעת שעולים כלים דאחורים של המדרגה העליונה בסוד אחים בכורים לוקחים עמהם גם את המדרגה התחתונה, ונמצא שהפרסא היא שורש גם אל מדרגה תחתונה כמו שהיא שורש לכלים דאחורים של העליון. ונשמות אדם וחוה הן ממדרגה תחתונה של זו״ן המולידים את נשמות אדם, ולכן בעת שהפרסא העלתה את כלים דבינה ותו״מ של זו״ן שהיו נפולים לתוך נשמתם של אדם וחוה, עלו עמהם גם נשמתם של אדם וחוה למקום מלכות דאצילות, ונמצא שאותה הפרסא של מלכות דאצילות הדבוקה על כלים דאחורים של מלכות, היתה דבוקה ג״כ על אדם הראשון וזה אמרו (באות רל״א) ובגין דא תקינו לאחזאה צפרנים בהבדלה דהוה אדם מלובש בכתנות צפרנים דהוה נהרין כענני כבוד כי מלכות דאצילות נקראת כבוד בסוד ברוך שם כבוד מלכותו, כי מלכות נקראת שם ונקראת כבוד, מלכות נקראת שם. שמו בגימטרייה = רצון. מלכות דאין סוף נקראת שמו.
ופרסא של מלכות בחינת הציפורניים נקראת ענני כבוד, וכמו שהצפרנים שה״ס הפרסא היתה דבוקה על הכלים דאחורים של מלכות, כך הלבישה כל קומתו של אדם הראשון, משום שהצפרנים היו שורש אל הארתו, ולבוש זה היה חשוב מאד להיותו בחינת הפרסא של מלכות דאצילות . הפרסא של מלכות דאצילות הייתה לבושו של אדם הראשון, כלומר דרך זה הוא קיבל הארה. הציפורן היא לבושי המוחין שהלבישו את האדם ודרך זה יכול היה לקבל אהרה מזו"ן ואחר החטא אבד נר״ן שלו מאצילות, שהגיעו אליו מכח הפרסא, וממילא אבד גם את הלבוש של הצפרנים הבא מן הפרסא, וזה אמרו וידעו כי ערומים הם מנייהו בגופא ונשמתא ורוחא ונפשא ערומים מכתנות אור, דאינון מאורי האש כמבואר לעיל (אות רכ״ז) בסוד תרין אשות. האש של האיש ושל האישה
ולפי שיעור הקטן שנשאר בו מנשמתו הגבוהה, כן נשאר בו חלק קטן מלבוש הצפורן, שה״ס השיור של הצפרנים שעל ראשי האצבעות, שה״ס פרסא פרטית למדרגת חכמה שבאצבעות המבדלת לבין הכלים דפנים, לבין כלים דאחורים כנ״ל. וז״א ובגין דבשבת אתחזא לון באדלקת שרגא דשבת בתרין פתילות דאש, היינו במוחין הגדולים של י״ה המהפכים ב' אשות לאי״ש ואש״ה ומאירים מאורי אור לבדם ושולטים, ומהם מקבלים כל העולמות שלמטה מאצילות, ובמוצאי שבת יתעברון מנייהו, תקינו למימר במוצאי שבת הבדלה באש, היינו על אש הזה המתוקן שבמלכות, שהם כלים מאחורים של מלכות, כי ביום השבת המלכות הוא בזווג עם ז״א פב״פ, ואין ניכר בה בחינת שמאל כלל, וכל המדרגות הנמשכות מבחינת הארת חכמה נכללות ונבלעות בה ואינן נראות, ובמוצאי השבת מוציאה אותן ונראות בהארות חכמה, וזה אמרו (באות רל״א) ובגין דא תקינו לאחזאה צפרנים בהבדלה כי במוצ״ש מתחילים להאיר הכלים דאחורים של האצבעות, המתחילים לשלוט בעת ההיא בהבדלה מעבירים את השליטה לאהרה מסויימת זו, ומאירים ממה שמקבלים מן הנוקבא ממצב הא׳ לפני מיעוטה חכמה בלי חסדים שיכולים לפרש את החכמה. והארת חכמה ה״ס ראיה. ובגין דשבת ויו״ט וכו' ואוקמוהו רבנן כבדהו בכסות נקיה לרמז על כתנות אור של המוחין הגדולים המאירים ביום השבת.

לכן יש עניין גדול שבשבת לדעת שמחפשים את רעיון הציפורן דרכה מתקבל האור. תפקיד הציפורניים הוא בסוד הפרסא שמאפשרת קבלת אור. היות ובשבת נשמת האדם עולה למקום אצילות, אז ישנה אפשרות לקבל דרך כותנות האור. לכן כנגד מה שהיינו מלובשים בציפורן טרם החטא, דרכה התקבלה הארה, בחינת כותנות אור, כנגד זה לובשים בשבת כסות נקיה, בגדים מיוחדים לשבת. המקובלים נוהגים ללבוש לבן, לסמל את החסד עם בגד שאין בו שום רצון לקבל.

בראשית ברית אש 117

רלא) ובגין דא תקינו וכו': ומשום זה תקנו להביט על הצפרנים בעת שמבדילים, במוצאי שבת, כי אדם הראשון היה מלובש בכתנות הצפרנים, שהיו מאירים כענני כבוד, והוא מחמת חטא עצה״ד, נפרש מהם, ואז נאמר וידעו כי ערומים הם מהם, בגוף ונשמה רוח ונפש, ערומים מכתנות אור שהם מאורי האש. ערומים אומר שאין להם את ההגנה של חסדים מכוסים.

בהבדלה על מאורי האש במוצ"ש מסתכלים רק על יד ימין, על הציפורניים ללא האגודל, ולאחר מכן מברכים. מסתכלים על האדמומית הנשקפת מהלהבה. לאחר החטא איבד אדם הראשון את לבוש הציפורניים שלו מהגוף הנפש והרוח. לכן ביציאת השבת רואים את מאורי האש, לכוון ולומר שבשבת עצמה היה לנו מעין כותנות אור מנר השבת, מפני שקבלנו נשמה יתרה, שמסתלקת בצאת השבת, ורואים באור ההבדלה געגוע לאור שהיה בשבת.

רלב) ובגין דבשבת אתחזא וכו׳: ומשום שבשבת רואים אותם מאורי האש בהדלקת נר של שבת בשתי פתילות האש, ובמוצאי שבת נעברים מהם, תקנו לומר במוצאי שבת הבדלה באש.

רלג) ובגין דשבת וי״ט וכו': ומשום שבשבת ויו״ט מתלבשות הנשמות בכתנות אור לכן אמר הנביא על כן באורים כבדו ה׳ והעמידו החכמים כבדהו בכסות נקיה. לכן בגדי שבת צריכים להיות שונים מבגדי חול מיד שאמר רעיא מהימנא אלו הדברים, השתטחו לפניו כל בני הישיבה, כי אין שמחה ביניהם כשמחה בעת שמתחדש ביניהם סודות התורה. זוהי השמחה האמיתית של חכמי הזוהר שאין שמחה כמו חידוש בתורה.
פירוש, ענין הידים, ואצבעות של הידים, והצפרנים משורשם הוא, כי ידים הן חסד וגבורה, הנעשות לחכמה בינה בעת גדלות בסוד שאו ידיכם קודש, ובכל יד יש ג׳ פרקים שה״ס חב״ד וג׳ פרקי הימין הם חב״ד דחכמה וג׳ פרקי השמאל, הם חב״ד דבינה. כי הקבורת המחובר אל הכתף, ה״ס דעת, והזרוע היא בינה, וכף היד עם האצבעות ה״ס חכמה. נמצא אצבעות יד ימין ה״ס חכמה דחכמה, ואצבעות יד שמאל ה״ס חכמה דבינה. ונודע שאיך מדרגה שלא תהיה בה פנים ואחורים, כי בכל מדרגה ישנן ע״ס כח״ב תו״מ וכתר חכמה וג״ר דבינה הם הפנים של המדרגה ותחתיהם ישנה פרסא, שבקטנות מוציאה חצי מדרגה, למדרגה התחתונה הימנה, שהיא ז״ת דבינה ותפארת ומלכות זה מה שמורידה המדרגה לזו שתחתיה, ובגדלות יורד המסך של מלכות מן הפרסא למקומה כדי שלא תפריד, וחוזרים ז"ת דבינה תו״מ למדרגתם למעלה, ואותם בינה תו״מ שיורדים ועולים מכונים אחוריים קו שמאל של המדרגה אפילו אחר עלייתם למעלה בשעת גדלות.
לכן במדרגת חכמה של האצבעות ישנם כמו בכל דבר ג״כ פנים ואחוריים, כי ראשי האצבעות בפנים לצד הבשר נבחנים לכתר חכמה ג״ר דבינה, דהיינו הפנים של האצבעות, וראשי האצבעות לצד הצפרנים, נבחנים לאחוריים, שנפלו בעת קטנות ועלו בשעת גדלות. וצפרנים עצמן, ה״ס הפרסא המבדלת בין כלים דפנים לכלים דאחורים. פנים ואחור מחלק את המדרגה, אך כאשר עולים למעלה בזמן הגדלות שניהם באותה מדרגה, בה יש פנים ואחור.

הציפורנים הם הפרסא המבדלת בין כלים דפנים לאחור
ונודע שהמוחין נמשכים בדרך ג׳ קוים. קו ימין ה״ס מים וחסדים, קו שמאל ה״ס חכמה בלי חסדים שאין התחתונים יכולים לקבלו מחמת הדינים שבו, ואלו ב׳ קוים ימין ושמאל הם במחלוקת עד שנמשך קו השלישי המכריע ביניהם ומלבישם זה בזה. וה״ס תיקון הפרסא. ולכן צריכים להזהר מאד לקבל המוחין בבחינת קו האמצעי, ולא לנטות לא לימין ולא לשמאל, ואם נוטה משהו לצד השמאל מתגלים הדינים שבו מחמת הנטיה,

הציפורניים הם סוד לבושי האור של אדם הראשון, הם כנגד כותנות האור שהיו לו. בשבת הלבושים המיוחדים, הכסות הנקייה כפי שהמקובלים נוהגים ללבוש לבן כדי להראות את הסימן לאור.

בראשית ברית אש 116

רכט) ובגין דא צדיקים וכו': ומשום זה צדיקים השומרים את הברית, וממשיכים את המוחין הגדולים של אור החיה, שוב אינם חוזרים לעפרם שהוא עור מלכות דמדת הדין, שהיא גדלות הרצון לקבל, בבחינת עור הנחש שנברא מעפר, שנאמר בו ונחש עפר לחמו בחיצוניות נראה שהנחש אינו אוכל רק עפר, אלא בפנימיות בכל מה שאוכל מרגיש את הרצון לקבל לעצמו. וכך יש ואדם מרגיש שכל מה שעושה, אפילו בא להשפיע, פועל הוא לטובתו האישית. כאן אומרים לו תשיל את עור הנחש מעצמך, תתחיל להיות אדם. בנפש בחינת הנחש אומרת שהאמת היא רק ניחוש. הנחש הוא צד הנקבה של הס"א.

העור הוא בחינת מלכות שמראה את צד הרצון, כנגד כותנות עור שניתנו לאדם. העור הוא הפנימיות של האדם שבאה לידי ביטוי בחיצוניות, לכן בעיות של מתח נפשי באות לידי ביטוי בעור.

רל) ובגין דא מאן וכו': ומשום זה מי שאינו שומר ברית, לקבל ע״מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, או שלא מסיר את בחינת הרצון לקבל לעצמו נידון בחבוט הקבר בעפר ההוא, ואלו הם אשר הגופות שלהם הם להם בחינת קבר בחייהם, כמ״ש חז״ל (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרואים מתים התענוג שלהם הוא המוות. תענוג שבא לרצון לקבל לעצמו גורם לפירוד ממקור החיים. (ועי׳ לעיל אות קי״ד) שהשעה דחוקה להם בכל יום, וצועקים תמיד הב הב כמ״ש חז״ל (קה״ר פ״א) מי שיש לו מנה רוצה מאתים. ובמלאכה שלהם כלומר בעת שעושים המלאכה לתקן את עצמם, נתבקע ויוצא דם בצפרניהם

רלא) ובגין דא תקינו וכו': ומשום זה תקנו להביט על הצפרנים בעת שמבדילים, במוצאי שבת, כי אדם הראשון היה מלובש בכתנות הצפרנים, שהיו מאירים כענני כבוד, והוא מחמת חטא עצה״ד, נפרש מהם, ואז נאמר וידעו כי ערומים הם מהם, בגוף ונשמה רוח ונפש, ערומים מכתנות אור שהם מאורי האש. ערומים אומר שאין להם את ההגנה של חסדים מכוסים.

בראשית ברית אש 115

רכז) ועוד תקונא ז׳ וכו': ועוד, תקון שביעי כתוב והמשכילים יזהירו הם החכמים היודעים את סודות התורה, יאירו בזוהר העליון, כלומר קבלה בזהירות על פי החוקים העליונים, קבלה דרך ל"ב נתיבות החכמה, ו"ק בלבד, הם אלו שיודעים במלת בראשית מצוה שלישית שהיא ברית מילה. והיינו בראשית הוא נוטריקון ברית אש. וברית הוא י' ועם אש נעשה איש. וכן גם אות ה׳ עם אש היא אשה נקבה. ועל שתי אשות הללו למדנו שלבש אדה״ר בתחלה לפני החטא כתנות אור. שבהם תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה.
פירוש. כי סוד מילה ופריעה הוא גילוי המוחין הגדולים של אורות דחיה, הנקראים י״ה כי מיל״ה נוטריקון מל י״ה. ופריע״ה נוטריקון פרע י״ה, וכל זמן שיש אחיזה כל שהיא לקליפות ודינים אין המוחין הללו יכולים להתגלות, ולכן ניתנה לנו מצות מילה ופריעה כדי לא לתת למוחין המפריעים בדרך להתגלות, שע״י כריתת הערלה נפרד ממנו ג' קליפות הטמאות, שהן: רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת. וע״י הפריעה שחוצים העור מסביב אל היסוד ועור הפריעה נשאר דבוק ביסוד מתתקנת הנוגה וחוזרת להיות קדושה ומתגלים המוחין. (עי׳ בהקדמת ספר הזהר פקודא שביעאה). בני ישמעאל עושים מילה בלי פריעה.
והנה הדינים נמשלים לאש, מה האש הגשמית כשמשתמשים בה כראוי אין לך דבר טוב ומועיל ממנה בעולם, ואם משתמשים בה שלא כראוי אין לך משחית ומכלה גדול ממנה. כך הדינים העליונים בעת שהם מתוקנים כל שלמות קיום מציאות הרוחנים תלויה בהם, ולכן, במצות מילה מביאים ב׳ מיני דינים, הן דינים דנוקבא, והן דינים דדכורא, למקום אחד, והם הפכים אלה מאלה, ומכחישים אלה את אלה, ושניהם מתבטלים, והמוחין הגדולים מתגלים, כי הסכין החותך, הוא נמשך מדינים דנוקבא, וערלה היא מדינים דדכורא, ונמצא בזה שהסכין חותך את הערלה אשר דינים דנוקבא מבטלים את הדינים דדכורא. ולפעמים הוא להיפך שדינים דדכורא מבטלים את הדינים דנוקבא, כמו שאמרו ז״ל על הפסוק ואשד הנחלים שהיו ב׳ הרים, באחד היו נקעים, היינו דינים דנוקבא, ובשני היו שדים בולטות היינו דינים דדכורא, והאמוריים התחבאו בתוך הנקעים ונעשה נס שנתקרבו ב׳ ההרים ונעשו אחד כי נכנסו הבלוטות בתוך הנקעים והאמוריים נמחצו ביניהם.
וזה אמרו ועוד וכו' אלין דידעין במלת בראשית וכו' דאיהו ברית אש היינו שיודעים להמשיך את המוחין דחיה שהם י״ה ואו״א עלאין, ומתקנים את האשות, היינו שבדינים דדכורא ממשיכים אור אבא עלאה שהוא י', ועם אש שהם הדינים הנמתקים אתעביד איש. ואוף הכי את ה׳ עם אש שהיא הדינים הנמתקים של הנוקבא איהי נוקבא היינו אמא עלאה. ועל תרין אשות אלו אתמר בקדמיתא לפני חטאו של אדם הראשון כתנות אור כי היו לו המוחין הגדולים של או״א עלאין ולא או"א הפנימיים והלביש אותם עם ב׳ אשות הנמתקות, דבהון עקבו מכהה גלגל חמה, כמ״ש בשער מאמרי רשב״י (קדושים דף כ״ח ובתלמוד ע״ס אות ק״ג) וז״ל כי בתחלה היתה מעלתו גדולה עד מאד כי אפילו בשעה שנברא בלבד היתה מעלתו גדולה ממעלת מטטרו״ן עתה כי הנה מטטרו״ן הוא ביצירה לבד, ואדם הראשון היה אז ראשו בעולם הבריאה שהיה במקום ז״א דאצילות עתה, היה אדם הראשון גבוה מהמלאכים שבאו השתחוו לו וסיום פרקין תתאין דרגליו שהם בשש תחתונות דעשיה, היו אז במקום שש ראשונות דיצירה של עכשיו לאחר החטא, ומכ״ש בשתי הבחינות האחרות שניה ושלישית השעה החמישית והעשירית בין הערבים שגם רגליו וכן עולם העשייה נכנסו תוך גבול אצילות אשר אז אפילו רגליו היו תוך עולם האצילות עכ״ל ע״ש החטא היה שקיבל ממעלה למטה במקום ממטה למעלה. ומטטרון הוא בחינת ז״א של בי״ע שנקרא חמה ולכן תפוח עקבו של אדם הראשון לפני החטא היה מכהה גלגל חמה. (ועי׳ בזהר קדושים בסתרי תורה אות ס״ג). היות ואדם הראשון היה כבר במקום עולם אצילות כשנברא, האהרה שהייתה לו הייתה גדולה מכל המלאכים. לכן תיקון חטא אדם הראשון מתחיל בתיקון האור דאצילות שנוכל להאיר יותר מגלגל חמה, כלומר שנקבל כח גדול מכח מט"ט. פוטנציאל האדם גדול מעולם היצירה.

שורש התיקון הוא הסכמה לוותר על הקליפות של הזכר, התענוגות הגדולים וגם לוותר על קליפות הנקבה, שמירה. גם שמירה וגם זכירה.

שלב ראשון לכרות את מה שאסור להינות מהם והם ג הקליפות הטמאות, הסרת העורלה. לאחר מכן הפריעה היא גילוי הטוב שאין אצל הישמעלים, ולכן אין אצלם בקשות בתפילה, אלא רק בחינת אברהם החסד.

ישראל כן משתמשים ברצון לקבל, בבחינת יצחק, לאחר שעשו פריעה שהיא תיקון קליפת נוגה, שמאפשרת להינות מהטוב שבקליפת נוגה. האיסלם רק מתאר את גדלות האל. לכן אינם שותים יין שהוא בחינת שמאל, תיקון הפריעה.

רכח) והיינו בורא מאורי וכו': והיינו שמברכים במוצאי שבת בורא מאורי האש, שהם היינו מאורי האש מאירים בהבדלת י״ה שהם מאורי אור מן איש ואשה אחר שחטאו ואז נאמר ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וזה עור של נחש, להזדכך במה שחטא.
פירוש, מוחין דפנים המאירים בשבת נקראים מאורי אור ומוחין דאחוריים נקראים מאורי אש. וביום השבת נמצאים זו״ן בזווג דגדלות פב״פ, ואז הנוקבא טפלה אל ז״א ואין לה מעצמה כלום, אלא מה שנותן לה ז״א בעלה. ואין רשות אל הנוקבא שתגלה את עצם המאור שבה מבחינת מאורי אש שהם אחוריים, כי היא צריכה להיות בבחינת המיעוט בכדי לגלות את אור הגדלות של הזווג דפנים בפנים, ובמוצאי שבת אחר שנפסק הזווג של פנים בפנים, אז יש רשות אל הנוקבא להאיר ממוחין דאחוריים שהם מאורי אש.

מאורי האש הם בחינת שמירה, אותם יש לשמור לקבל רק לקיום, כמו אור גדול שאסור להשתמש בו.
וזה אמרו, והיינו בורא מאורי האש המאירים במוצש״ק באורות אחוריים מן מלכות שנקראת מאור האש או אור הנר. דאינון בהבדלה י״ה מן איש ואשה שהם מאירים בצאת השבת אחר שהזווג דגדלות של פנים בפנים שהם י״ה נפסק, ונבדלו מאורי אור מלהאיר לתוך האשות שהם כתנות אור. בתר דחאבו, כי פגם חטאו של אדם הראשון, הוכר במוצאי שבת בראשית כנודע, ואז נאמר ויעש ה׳ אלקים וגו' היינו מזווג זו״ן במקומם עצמם כתנות עור וילבישם, להבדיל מעלייתם בשבת למקום או"א שם הייתה להם אפשרות לקבל דרך ל"ב נתיבות החכמה. כשאדם עולם לקדושה יכול להקבל הארה זו מבחינת מלכות בתערובת של מדת הדין של בחי״ד (כמ״ש להלן) אשר צריכים לצרפה ולזככה שממנה נמשך הפסולת ודא עור של נחש, כי נתערבה מלכות דמדת הדין בכל המדרגות וצריכים לצרף וללבן אותה שהוא לאתדכאה במה דחב. כי לפני חטאו לא היה לו מבחינת האי עלמא שהוא מלכות דמדת הדין כלום (כמ״ש בזהר קדושים אות ס״ב ע״ש) ואחר שחטא נפגמה המלכות מחמת חטאו ונפלה לבי״ע וגם הוא נידון בנשירת אברים וירד עמה לעשיה ונגלה בו מלכות דמדת הדין.

לאחר חטא אדם הראשון נצרך עניין הברית ביותר, מפני שבמידת הדין של אדם הראשון חייב תיקון מפני שלא ניתן להתחיל בתיקון בלי להישמר מהקליפות, היינו הסרת העורלה והפריעה.

במקום השלמות אסור לראות חיסרון, זוהי בחינת שבת, ביום חול אסור להינמע מחיסרון ותיקון.

בראשית דאיהי אהבה 114

בגימטריה קטנה המילה בראשית שווה 13 = אהבה = אחד. מכאן שמי שמקיים את האהבה, את המילה בראשית, הוא כמו שמקיים את העולם. אהבה אומר עירוב של התחתון, המלכות ומאפשר שיתוף ביחד. באהבה שלמה יש גם את התכללות השמאל, הרצון לקבל, אהבה אמיתית נבחנת בקריאת שמע, בה נבחן האם מוכן האדם למסור את גופו, נפשו וממונו לייחוד השלם. ​​ 

רכה) ובגין דא מאן וכו': ומשום זה מי שאוהב אל הקב״ה מתוך נפשו או גופו או ממונו בכדי שהקב״ה ישמור אותו, הרי האהבה תלויה בדבר ההוא שנותן לו, ואין האהבה שלו היא העיקר, רק הדבר הוא עיקר והאהבה תלויה בו, אהבה זו, אם נוטל ממנו ממונו או גופו, כופר בו, כלומר שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר אם בטלה דבר בטלה האהבה.

כדי לזכות באהבת השם, על האדם להיות מוכן לוותר על מה שחשוב לו, לבוא בהתגברות על הרצון לקבל, שהוא הדבר בו תלויה האהבה התלויה בדבר. מצד שני חייב האדם לערב גם את צד השמאל, את הלב, אך בהתכללות בה השמאל כפוף לימין, לאמונה וההשפעה.

האהבה אינה אפשרית כאשר היא רק נתינה, חייבת להיות השתתפות שני הצדדים לטובת המקום המשותף.

רכו) לאו איהו עקר וכו': אין האהבה היא עיקר ושורש, אלא עד שמוסר נפשו באהבת אדונו, ואם כל השלשה שקולים אצלו, דהיינו נפשו וגופו וממונו, ימסור אותם כולם על קדושת שמו באהבה. וזה הוא עיקרה של אהבה, אהבת המלכות שהיא נקראת אהבת חסד. כשחסד מאיר בה. והיא נקראת יראה מבחינת הגבורה, כשגבורה מאירה בה. ומחסד היינו כשמלכות מאירה מבחינת חסד המלכות היא בחינת אהבת ה', כמו שלמדנו. מגבורה היא יראת ה׳. ותורה שהיא בגימטריא תרי״א מבין שניהם חסד וגבורה ניתנה לישראל, וזה היינו התורה היא עמוד האמצעי תפארת מבחינתו של עמוד האמצעי נקראת מלכות תורת ה׳ תמימה. והיא מצוה שלו כי ז״א הוא תורה ומלכות היא מצוה. נכללת בכל תרי״ג מצוות התלויות משם הוי"ה, שהם שמי עם י״ה בגימטריא שס״ה ל״ת זכרי עם ו״ה בגימטריא רמ״ח מ״ע, ושס״ה ורמ״ח הם תרי״ג, הוא בצלמו כדמותו נכללת מכל המצוות שבתורה שהיא ז״א.

בראשית בת ראשי שיעור 112

מספר, חשבון מראה את השגת התחתון את המדרגה, להבדיל ממהות המדרגה עצמה. חשבון הוא בחינת המלכות שעושה מחשבה כלומר בונה תבנית כדי שתוכל לתפוס את ההארה על פי אותה בחירה. כך למשל לאחר הבחירה ביתר דבקות, והמחשבה מייצרת אור חוזר כדי לתפוס אור זה.

ריח) חשק חלם שבא וכו': חש״ק נוטריקון חולם שבא קמץ הן הניקוד של צבאות תחת הצדיק האות צ שבא, ותחת ב׳ קמץ, וחולם על ו׳. ונצח הוד יסוד נקראים צבאות, וכולם מאירים באבן היקר היינו מלכות הכלולה מכל הסגולות. שבא גוונו אדום מגבורה והוד שהוא בקו שמאל לוקח ממנו. קמץ גוונו לבן היינו שמאיר בחסדים ונצח לוקח ממנו. ולא צריכים להאריך בביאור הנקודות כי למעלה למדנו ביאורם.
פירוש. סוד השם צבאות הוא מלשון צא ובא, כפי שהצבא יוצא מהגבולות למלחמה, כך על האדם לצאת מהכלל אל הפרטים. יציאה זו אינה נוחה מפני שהפרטים לא מובנים, עד אשר מחזירים ומשייכים אותם לכלל. כלומר פרט בפני עצמו אינו מלמד, אלא כאשר משויך הוא לכלל שלו.

זוהי מלחמה פנימית מתמדת. היציאה מהבית הוא הלב אל הסביבה החיצונית שהיא פרטים, באה כדי לחזור פנימה אל הכלל, דרכו ניתן להבין את הפרטים. זוהי המלחמה, להשיב את הניצוצות, הרצונות השבויות בידי הקליפות. בסו"ה המוציא במספר צבאם, כי כל הקשר שישנו בין המדרגות הוא ע״י נה״י דעליון אשר בקטנות הם יוצאים מן המדרגה העליונה ובאים לתוך המדרגה התחתונה, בצמצום ב עולה המלכות ומחלקת את המדרגה לגלגלתא ועיניים ואח"פ. אח"פ שיורדים למדרגה התחתונה הם נה"י הנקראים צבאות ובגדלות כשמדרגה העליונה מעלית אליה את נה״י שלה למעלה, עולים עמה גם ג״ר של המדרגה התחתונה נמצא שנה״י של כל מדרגה הם יוצאים ובאים תמיד, ולכן הם נקראים צבאות.

כאשר רוצה האדם לאכול, הוא יוצא מהתפיסה הכללית למקום החיסרון, זו המחשה שהנשמה מרגישה חוסר במשהו שהוא מעבר לטעם הגשמי של תפוח למשל, כדי לחבר אותו לבורא, כך הברכה מחברת את התאווה הנפשית, לקשר עם הבורא, כך עולה הניצוץ, הרצון הנשמתי ומשחררים אותו
והנה אין לך דבר שאין בו פנימיות וחיצוניות, כי כל מדרגה נחלקת לשנים, לכלים דפנים שהם חג״ת ופנימיות ולכלים דאחוריים שהם נה״י וחיצוניות, אמנם הכלים דפנים והכלים דאחוריים נכללים אלה מאלה, ואם תקח את כלים דפנים של איזה מדרגה לבד, יש להבחין גם בהם פנימיות וחיצוניות, אשר הפנימיות הן חג״ת והחיצוניות הן מן התכללות של נה״י בחג״ת. וכן אם תקח את הכלים דאחוריים שהם נה״י, הרי גם בהם יש פנימיות וחיצוניות שבחינת התכללותם מכלים דפנים שהם חג״ת נבחנת לפנימיות שלהם, ובחינתם עצמם הם חיצוניותם היינו נה״י.
וזה אמרו חשק שהוא נוטריקון של חלם שבא קמץ שהם חג״ת אינון נקוד צבאות נצח והוד יסוד
כי נקודות הם הפנימיות המנענעים את האותיות ומאירים בהם את החיות היינו אור החכמה שהוא נקודות. ואותיות הן חיצוניות. וכלהו נהרין באבנא יקירא שהיא מלכות כלילא מכל סגולות.

בראשית בת ראשי שיעור 110 - 111

ריז) ואית גוון פשוט וכו': וישנו גוון פשוט היינו כתר כפול, חכמה בינה. משולש, חג״ת. מרובע, נהי״מ. עד שעולה לעשרה גוונים שהם עשר ספירות, שמאירות בהן עשר אותיות מצד אור ישר שהן י' י״ה יה״ו הוי״ה, היינו הוי״ה בריבוע ונק גם אחוריים, מפני שמוסיפים אותיות – חסרונות. ריבוע מראה ד בחיונות דאור ישר שזה חומר הכלי ועולים אלו עשר אותיות לע״ב אורות במילוי יודין, המאירים בע״ב גוונים.
פירוש. הנה בע״ח (שער רפ״ח נצוצין פ״א ופ״ב) מבואר שבכל פרצוף ישנן ד׳ מדרגות: א', היא עצמות שורש אותיות של השם כגון הוי״ה. ב׳, הריבוע של אותיות השם, כזה: י׳ י״ה יה״ו הוי״ה והן י׳ אותיות אחוריים ולא עצמות. ג', חשבון ומספר ד׳ אותיות הוי״ה שהן פנים ועצמות ומספרן כ״ו. ד׳, הוא חשבון ומספר י׳ אותיות אחוריים שמספרן ע״ב.
והנה ב׳ בחינות שהן: עצם האותיות, ומספרן כ״ו, הנבחנות לאור הפנים, הן שתיהן בחינות אור טעמים, שפירושו התפשטות א׳ טעמים טרם שמתחיל בפרצוף ענין הזדככות המסך ומיעוט הקומה התפשטות ממעלה למטה לאחר הזיווג בראש נק טעמים. אשר מלכות של ראש מתפשטת ממעלה למטה בגוף המדרגה באותו שיעור קומה שהלבישה את אור הישר באור חוזר המלביש שעלה ממטה למעלה בראש המדרגה. (שזה מדובר כאן מן אות רי״ג עד אות רט״ו) ונקרא אור הפנים מפני שכל עשר הספירות פניהם למטה, כלומר שמשפיעים עד סיומו של הפרצוף עד הטבור.

בעבודת הנפש יש לפעול תחילה את בחינת אור חוזר הנדחה, כלומר דחיית הרצון לקבל לאחר שמכירים שהוא רע, סור מרע, ורק כאן ניתן לראות מה מסבך את האדם בחיים.
וכאן (באות רי״ז) מבאר ב׳ מדרגות האחוריים הנקראות נקודות, שהם האורות המאירים בעת שהקומה מתמעטת מכח הזדככות המסך. ויש להבין אשר אור הא' שהוא טעמים ואור הפנים הוא קומה אחת של י׳ ספירות, שנאצלים ובאים בזווג א׳ עם המלכות. אמנם אור הב' שהוא אחוריים ונקודות הוא כולל ד' קומות של ע״ס הנאצלות ובאות בד' זווגים, מכח ד׳ בחינות של הזדככות הנוהג במסך, ונבחנים להוי״ה בריבוע מפני שאחוריהם למטה ופניהם למעלה להסתלקות המדרגה, כי ברגע זה שמתחיל המסך להזדכך, הרי קומתו מתמעטת, ומיעוט הקומה אינו ניכר בכלים העליונים של המדרגה רק בכלים התחתונים, באופן שבאותו שיעור של מיעוט קומת ע״ס של הפרצוף באותו שיעור נמצא הכלי התחתון מתרוקן מאורו, והאור הפך אחוריו אליו ומסתלק למעלה.
וזה אמרו ואית גוון פשוט שהוא אור הפנים הנקרא ד׳ אותיות הוי״ה, שבתחלה כשהיה בקומת כתר היו שם כל ד׳ אותיות הוי״ה כסדרן כראוי. כפול משולש מרובע וכו' דאינון י׳ י״ה יה״ו הוי״ה, הוא בעת הזדככות הקומות, שמתחילה המסך מזדכך מבחי״ד לבחי״ג, ויוצאות ע״ס בקומת חכמה וחסר כתר מצד האורות, אז נתרוקן הכלי האחרון מאורו שהוא ה' תחתונה דהוי״ה, והקומה נבחנת לג׳ אותיות יה״ו, ומהפכת פניה למעלה זהו דין מאחר וזה לכאורה נגד תכלית הבריאה ואחוריה כלפי ה׳ תחתונה. ובהזדככות המסך מבחי״ג לבחי״ב נתמעטה הקומה לבחינת בינה, ונתרוקן גם כלי ז״א והקומה נבחנת לב' אותיות י״ה לבד. ומהפכת אחוריה לז״א שהוא ו׳ דהויה. וכשמזדכך לבחי״א נתמעטה הקומה לבחינת ז״א, ונחסר גם בינה, אז נתרוקן גם כלי בינה שהוא ה׳ ראשונה דהוי״ה ואין בקומה זו רק אות אחת שהיא י', ומהפכת פניה למעלה, ואחוריה לכלי הבינה, ובהזדככות המסך לבחינת כתר אין עוד שום זווג דהכאה ונסתלק כל האור מן גוף הפרצוף.
והנה נודע שכל שלימות וכל חסרון תלוי וטבוע במספר וחשבון כי דבר הסמוי מן העין יכול להיות מושלם בכל מיני שלימות ואין שום יתרון ניכר לבעליו כי אינו מרגישם, וכן להיפך כשיקרה בדבר ההוא כל מיני חסרונות לא יתעצב מחמת שאינו מרגישם, הרי שיש להבחין בכל דבר ב׳ הבחנות: א', מהות ועצם של כללות הדבר המושג. ב', היא השגה של מספר וחשבון של הדבר, באופן שדבר שחסר בו המספר והחשבון, הוא בגדר של מהות ממושג בלי השגתו הממשית. והיות שכל השיעורים הם מחמת המסך של כלי מלכות, ולכן מהותן של עשר הספירות או"י ואו״ח נרמזות ביוד אותיות של השם, בריבוע. וחשבון של עשר האותיות מרומז במלכות, וזה אמרו וסליקו אלין י׳ לע״ב נהורין וכו', כמ״ש בזהר פנחס (אות קל״ט) דחשבון וגימטריא אינון במלכות וחשבונן של ד' המלכיות מד' הקומות, עולה ע״ב.

כאשר מסתכלים על המדרגה יש את עצם ההתפשטות ויש את החשבון שלה, המלכות, צורת ההשגה שלה. בחינה ראשונה אותיות הויה, טעמים.

באופן של הכלל שם הויה = 26. ע"ב הוא פירוט של השמות.

ע"ב שמות נלמדים גם מהפסוקים ויסע ויבא ויט, בכל פסוק ע"ב אותיות, שלשה פסוקים כנגד ימין שמאל ואמצע. ע"ב מראה על השגת האהרה המפורטת. כ"ו מדבר על השגת אהרה באופן כללי. ​​ 

בראשית בת ראשי שיעור 110 - 111

ריז) ואית גוון פשוט וכו': וישנו גוון פשוט היינו כתר כפול, חכמה בינה. משולש, חג״ת. מרובע, נהי״מ. עד שעולה לעשרה גוונים שהם עשר ספירות, שמאירות בהן עשר אותיות מצד אור ישר שהן י' י״ה יה״ו הוי״ה, היינו הוי״ה בריבוע ונק גם אחוריים, מפני שמוסיפים אותיות – חסרונות. ריבוע מראה ד בחיונות דאור ישר שזה חומר הכלי ועולים אלו עשר אותיות לע״ב אורות במילוי יודין, המאירים בע״ב גוונים.
פירוש. הנה בע״ח (שער רפ״ח נצוצין פ״א ופ״ב) מבואר שבכל פרצוף ישנן ד׳ מדרגות: א', היא עצמות שורש אותיות של השם כגון הוי״ה. ב׳, הריבוע של אותיות השם, כזה: י׳ י״ה יה״ו הוי״ה והן י׳ אותיות אחוריים ולא עצמות. ג', חשבון ומספר ד׳ אותיות הוי״ה שהן פנים ועצמות ומספרן כ״ו. ד׳, הוא חשבון ומספר י׳ אותיות אחוריים שמספרן ע״ב.
והנה ב׳ בחינות שהן: עצם האותיות, ומספרן כ״ו, הנבחנות לאור הפנים, הן שתיהן בחינות אור טעמים, שפירושו התפשטות א׳ טעמים טרם שמתחיל בפרצוף ענין הזדככות המסך ומיעוט הקומה התפשטות ממעלה למטה לאחר הזיווג בראש נק טעמים. אשר מלכות של ראש מתפשטת ממעלה למטה בגוף המדרגה באותו שיעור קומה שהלבישה את אור הישר באור חוזר המלביש שעלה ממטה למעלה בראש המדרגה. (שזה מדובר כאן מן אות רי״ג עד אות רט״ו) ונקרא אור הפנים מפני שכל עשר הספירות פניהם למטה, כלומר שמשפיעים עד סיומו של הפרצוף עד הטבור.

בעבודת הנפש יש לפעול תחילה את בחינת אור חוזר הנדחה, כלומר דחיית הרצון לקבל לאחר שמכירים שהוא רע, סור מרע, ורק כאן ניתן לראות מה מסבך את האדם בחיים.
וכאן (באות רי״ז) מבאר ב׳ מדרגות האחוריים הנקראות נקודות, שהם האורות המאירים בעת שהקומה מתמעטת מכח הזדככות המסך. ויש להבין אשר אור הא' שהוא טעמים ואור הפנים הוא קומה אחת של י׳ ספירות, שנאצלים ובאים בזווג א׳ עם המלכות. אמנם אור הב' שהוא אחוריים ונקודות הוא כולל ד' קומות של ע״ס הנאצלות ובאות בד' זווגים, מכח ד׳ בחינות של הזדככות הנוהג במסך, ונבחנים להוי״ה בריבוע מפני שאחוריהם למטה ופניהם למעלה להסתלקות המדרגה, כי ברגע זה שמתחיל המסך להזדכך, הרי קומתו מתמעטת, ומיעוט הקומה אינו ניכר בכלים העליונים של המדרגה רק בכלים התחתונים, באופן שבאותו שיעור של מיעוט קומת ע״ס של הפרצוף באותו שיעור נמצא הכלי התחתון מתרוקן מאורו, והאור הפך אחוריו אליו ומסתלק למעלה.
וזה אמרו ואית גוון פשוט שהוא אור הפנים הנקרא ד׳ אותיות הוי״ה, שבתחלה כשהיה בקומת כתר היו שם כל ד׳ אותיות הוי״ה כסדרן כראוי. כפול משולש מרובע וכו' דאינון י׳ י״ה יה״ו הוי״ה, הוא בעת הזדככות הקומות, שמתחילה המסך מזדכך מבחי״ד לבחי״ג, ויוצאות ע״ס בקומת חכמה וחסר כתר מצד האורות, אז נתרוקן הכלי האחרון מאורו שהוא ה' תחתונה דהוי״ה, והקומה נבחנת לג׳ אותיות יה״ו, ומהפכת פניה למעלה זהו דין מאחר וזה לכאורה נגד תכלית הבריאה ואחוריה כלפי ה׳ תחתונה. ובהזדככות המסך מבחי״ג לבחי״ב נתמעטה הקומה לבחינת בינה, ונתרוקן גם כלי ז״א והקומה נבחנת לב' אותיות י״ה לבד. ומהפכת אחוריה לז״א שהוא ו׳ דהויה. וכשמזדכך לבחי״א נתמעטה הקומה לבחינת ז״א, ונחסר גם בינה, אז נתרוקן גם כלי בינה שהוא ה׳ ראשונה דהוי״ה ואין בקומה זו רק אות אחת שהיא י', ומהפכת פניה למעלה, ואחוריה לכלי הבינה, ובהזדככות המסך לבחינת כתר אין עוד שום זווג דהכאה ונסתלק כל האור מן גוף הפרצוף.
והנה נודע שכל שלימות וכל חסרון תלוי וטבוע במספר וחשבון כי דבר הסמוי מן העין יכול להיות מושלם בכל מיני שלימות ואין שום יתרון ניכר לבעליו כי אינו מרגישם, וכן להיפך כשיקרה בדבר ההוא כל מיני חסרונות לא יתעצב מחמת שאינו מרגישם, הרי שיש להבחין בכל דבר ב׳ הבחנות: א', מהות ועצם של כללות הדבר המושג. ב', היא השגה של מספר וחשבון של הדבר, באופן שדבר שחסר בו המספר והחשבון, הוא בגדר של מהות ממושג בלי השגתו הממשית. והיות שכל השיעורים הם מחמת המסך של כלי מלכות, ולכן מהותן של עשר הספירות או"י ואו״ח נרמזות ביוד אותיות של השם, בריבוע. וחשבון של עשר האותיות מרומז במלכות, וזה אמרו וסליקו אלין י׳ לע״ב נהורין וכו', כמ״ש בזהר פנחס (אות קל״ט) דחשבון וגימטריא אינון במלכות וחשבונן של ד' המלכיות מד' הקומות, עולה ע״ב.

כאשר מסתכלים על המדרגה יש את עצם ההתפשטות ויש את החשבון שלה, המלכות, צורת ההשגה שלה. בחינה ראשונה אותיות הויה, טעמים.

באופן של הכלל שם הויה = 26. ע"ב הוא פירוט של השמות.

ע"ב שמות נלמדים גם מהפסוקים ויסע ויבא ויט, בכל פסוק ע"ב אותיות, שלשה פסוקים כנגד ימין שמאל ואמצע. ע"ב מראה על השגת האהרה המפורטת. כ"ו מדבר על השגת אהרה באופן כללי. ​​ 

בראשית בת ראשי שיעור 109

רטו) ואיהי את י׳ וכו': ואות י׳ מן שם אדנ״י היא נקראת אודם, מבחינת גבורה צד שמאל ונקראת פטדה מבחינת ימין שהוא חסד. ונקראת ברקת מבחינת עמוד האמצעי שהוא תפארת, מלכות היא אל״ף דל״ת נו"ן יו"ד, כלולים מן י״ב גוונים. שהם חו״ב תו"מ כל אחד כלול מג' קוים, וד׳ פעם ג׳ הם י״ב. וכלם הם משולשים באבות שהם חג״ת, משולשים בכהנים לויים וישראלים דהיינו נה״י הנכללים מחג״ת. קדושה לך ישלשו דהיינו ג״ר חב״ד.
פירוש. כשמלכות היא בזווג עם ז״א, היא נכללת ממנו ויש בה ג״כ י״ב גבולים כמו בז״א, שהם ד' אורות חו״ג תו"מ, שכל אחד כלול מג׳ קוים, ונמצא שיש לה י״ב אורות, והם נרמזים בי״ב אותיות של מילוי שם אדנ״י שבכל אות ג׳ אותיות. כל בחינה של אור חוזר מקבלת בחינה של אור ישר. ככול שיש לספירה יותר בחינות של אור ישר, היא פחות צפופה. האור ישר מראה את הגוונים לפי הכאה של האור חוזר, וכך באדם כאשר מגיעה אליו תופעה מסוימת בחיים, שזו בחינת אור ישר, וכשיש הכאה כשבא לבדוק כיצד מנהל הוא את חייו, הוא דוחה את האור, דוחה את התופעה ואז הוא יכול לבחון ולנהל את הרצונות שלו.

רטז) כל אבן דגוון וכו': כל אבן שצבע שלה לבן, לוקחת מחסד, וסגולה שלה היא אהבה, וסוד הדבר הוא ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד היא אהבת רעים, אהבה של צד אחד. אהבת דודים היא של שני הצדדים. אבן שצבע שלה אדום לוקחת מן גבורה. וסגולה שלה היא להיות אימתו מוטלת על בריות העולם. צריך האדם להיות שליט על העולם, נתנו לו לרדות בכל העולם. צריכה להיות לאדם שליטה על מה שהוא רואה כעולם אבן הכלולה משני צבעים לבן ואדום היא לוקחת מעמוד האמצעי, היינו תפארת כלולה מחסד וגבורה. ירוק כזהב לוקחת מבחינת אימא העליונה דהיינו בינה שהיא תשובה קו ירוק המקיף את כל העולם.
פירוש. מלכות מכונה אבן מחמת כח הדין שמתגלה בה עם תיקון המסך להיותו קשה כאבן כלפי אור העליון, ולא מניחו לעבור אליה ישנה קושיות במסך שיכול לדחות את התענוג תגובה אוטומאטית. ובעת שהתחתונים זכאים ועוסקים בתורה ומעשים טובים להעלות מ״ן הם מתקנים את המלכות בסוד המסך וזווג דהכאה באופן שהיא ממשכת אור ישר ממעלה למטה ומלבשת אותו באור חוזר שלה ממטה למעלה. ואח״ז מתרחב כלי מלכות מקבל כוחות השפעה ומתפשט ממעלה למטה עם כל קומת אור ישר שהלבישה ממנה ולמעלה ע"י אור חוזר המלביש, וע״י התפשטות זו נעשים ונגמרים הכלים, והאורות מתלבשים בהם. זו בחינה של השבות אל לבבך, זו התכלית של הבריאה, שגם בלב אפשר יהיה להרגיש בבחירה ביתר דבקות.
וזה אמרו כל אבן דגוון דילה חיוור נטילת מחסד וכו', כי להיות המלכות כלולה מכל תשע הספירות בסוד אבן ספיר (כנ״ל אות רי״ד) והיא משלימן לעשר. לכן היא מאירה בכל פעם לפי אותה הספירה השולטת באותו הזמן או חסד או גבורה.
ומה שאמר ירוק כזהב מסטרא דאימא עלאה דאיהי תשובה הוא, כי בשעה שבני העולם חוטאים הם גורמים לעליית מלכות לבינה, ואז בינה מתמעטת מג״ר שלה, מחמת שג' הספירות בינה תו״מ נופלות אל המדרגה שמתחתיה, ונעשית לו״ק בלי ג״ר, ואז נמצאים כל העולמות בדינים וקטנות. וכשבני העולם מטיבים מעשיהם ומעלים מ״ן מעלים ביקוש, תפילה לטובת הכלל אז נעשה זווג מע״ב וס״ג דא״ק, והארת הזווג מגיעה לאמא ומורידה את הצמצום של המלכות למטה למקומו, ואז חוזרים ועולים ג׳ הספירות בינה תו״מ שנפלו ממנה ומתחברים במדרגתה ונשלמים ג״ר שלה בזכות שמטיבים עם מעשיהם, וכן נעשה בכל המדרגות שנתמעטו מחמת מיעוט הבינה, שחוזרים אליהם בינה ותו״מ שלהם ומשיגים ג״ר.
וזה נקרא תשובה כי מלכות עולה לבינה ונמתקת במדת הרחמים של בינה ומשפיעה מאורותיה הגדולים גם לעולמות בי״ע ולישראל זו בחינה של נשמות הצדיקים, שכל הרצון הוא ישר-אל, והדינים נמתקו ונעשו גורמים להמשכת החכמה והפחד נהפך להיות מנוחה ויקר, ומלכות מאירה מסטרא דאימא עלאה דהיינו בג״ר דחיה לעתיד לבוא ואז ירוק כזהב בסוד שאחז״ל ​אסתר ירקרקת היתה, וזהב ירקרק, ומגיעה הארת התיקון גם לבחינת תהו שנקרא קו ירוק מצד החלל הפנוי שנעשה בצמצום א׳. והארתה מקיפה את כל העולמות והיינו קו ירוק שמסובב כל עלמא עם אורות הרחמים של אימא עלאה בסוד תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות מעין גמר תיקון.

למלכות יש גוונים המראים על הפעולות של גילוי האהבה שלה ע"י כך שפועלת באור חוזר כדי להכיל את המדרגה ב ג קווים וגם בגדלות שנק ירוק של זהב.

ב

בראשית בת ראשי שיעור 108

ריג) תקונא ה׳ בראשית וכו': תקון חמשי, בראשית כלומר במלת בראשית ישנו צירוף בת ראשי. סוד הכתוב אלה ראשי בית אבותם. בת, היינו מלכות, עלה העמידו בעלי המשנה (ב״ב קמא). בת בתחלה סימן יפה לבנים, היינו ו"ק דז״א. והיא, היינו מלכות היא אות י׳ מן אדנ״י מרגלית יקרה כלולה מכל הגוונים היינו ע״ס דז״א.

ריד) דאת י׳ מן וכו': כי אות י׳ של שם הוי״ה, לא תפוס בה שום צבע כלל, ז״ש אני הוי״ה לא שניתי, לא משתנה בשום צבע מן הספירות כלל. אלא מאיר בפנימיות הצבעים, בסוד ע״ס של אור ישר כי שם הוי״ה הוא כמו הנשמה בתוך גוף האדם, או כנר שבתוך ההיכל. ואות י׳ מן שם אדנ״י היא אבן ספיר לוקחת צבע תכלת ושחור מצד הדין דהיינו קו השמאל, שהוא דין. ומאיר בה אור לבן מצד הרחמים דהיינו קו ימין, שהוא רחמים וחסדים. 

פירוש בראשית היא חכמה, וששת ימי בראשית הם חג״ת נה״י דז״א היוצאים מחכמה הנקראת ראשית. בסוד ברא שית וע״י עליית המלכות לראש א״א שמלכות עולה לנקבי עיניים נעשה הצירוף בת ראשי כי חג״ת נקראים ראשים ונקראים אבות בסו״ה אלה ראשי בית אבותם. וע״י עליית המלכות לראש א״א יצאו בינה ותו״מ לחוץ מראש א״א שהוא חכמה, בסו״ה ונהר שהוא בינה יוצא מעדן שהוא חכמה, וכל היציאה היתה להשקות את הגן היינו מלכות שנקראת גן לכאורה אין זו יציאה טובה, אך יציאת בינה לבחינת גרון תאפשר קבלה למלכות, שאין אפשרות לקבל את המחין בראש דאריך, כאן הייתה השבירה, וכעת החכמה סתומה, חכמה סתימאה, ורק ז"ת דבינה יכולים להעביר החכמה, כי לולא יציאת הנהר לחוץ מעדן לא היתה מלכות מוכשרת לקבל שום מוחין ומכש״כ שלא היתה באה לגמר תקונה.

בת ראשי היא מלכות שעלתה לבינה לנקבי עיניים, ע"י זה בינה יצאה מחוץ לראש, מלכות יכולה להתכלל בה ואז קבלה ממנה ניצוצי השפעה, ויכולה לקבל חכמה תחתונה
והנה אין הארת חכמה נמשכת ונגלית בשום פרצוף מן א״א עד הנוקבא דאצילות כי בנוקבא לבדה מתגלית חכמה ואין ז״א יכול להאיר בהארת חכמה זולת בעת הזווג עם הנוקבא, בסו״ה אשת חיל עטרת בעלה מעטרת אותו באפשרות לקבל חכמה מתוך כח ההתכללות. ובסו"ה ואת המלכות עלית על כלנה כי בה מתגלה הארת חכמה שזו מטרת הבריאה, לגלות את הטבת הבורא, ויש כאן יכולת לתת לנשמות הצדיקים, וזה שאמרו חז״ל בת תחלה היינו מלכות שנעשית לתחלה וראשית, סימן יפה לבנים חג"ת נהי של ז"א כי גם ז״א מאיר על ידה בהארת חכמה. היא בת ראשי אותה אוהב הקב"ה שהיא באה לגלות חכמה
והיינו דמפרש בגמרא איכא דאמרי דמרביא לאחאה כי הארת חכמה נקראת גדלות וו' קצות של זעיר אנפין שהם נקראים אחים אל מלכות, גדלים על ידה. כלומר צד הנקבה יכולה להגדיל את צד הזכר ואיכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא כי אור הזכר מאיר מלמעלה למטה בבחינת ג״ר ואור נקבה מושפע מלמטה למעלה בבחינת ו״ק, ועינים ה״ס חכמה ואם ז״א היה מאיר בהארת חכמה בלי זווג עם המלכות היתה הארתו מתפשטת מלמעלה למטה כטבע הזכר והיתה החכמה מגיעה אל החיצונים שזוהי שליטת עין רע, כמו שהיה בשבירת הכלים וחטא אדה״ר, וע״י התקון של בת תחלה גם הזכר אינו מאיר רק כטבע הבת מלמטה למעלה. ואין שום שליטה לעין רע. האור לא ניתן אלא ע"י זיווג דהכאה, שרק ע"י כח היחד, שיש נקבה מתוקנת אפשרי לקבל אור ונודע שאין אור נמשך מא״ס ב״ה אלא ע״י זווג דהכאה מאור העליון שה״ס ע״ס דאו״י שנקראים הוי״ה, על המסך שבכלי מלכות המעלה ע״ס דאו״ח ממטה למעלה הנקראים אדנ״י ומלבישים את עשר הספירות של אור הישר, ואח״ז מתרחב מקבל כלי השפעה לקבלת האור דרך חסדים כלי המלכות ומתפשט מלמעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בכלים דהיינו בתוך אור חוזר ההוא, וזה אמרו ואיהי י׳ מן אדנ״י היינו המסך שבכלי מלכות, מרגלית יקרא כלילא מכל גוונין כי ע״י הזווג דהכאה נכללה מכל ע״ס של אור הישר המאיר במלכות. אין תפיסה ללא השתתפות התחתון אשר דרכו נתפס הכל.
וזה אמרו (באות רי״ד) דאת י׳ מן הוי״ה לא תפיס וכו', כי ע״ס דאור ישר בלי אור חוזר הם אור בלי כלי והם לא משתנים כלל כי כל השינויים והגוונים הם מן האור החוזר שהוא הכלי. וזה אמרו ואת י׳ מן אדנ״י איהו ספיר וכו' המאירה בכל הגוונים שהם הספירות שנכללו בה ע״י אור חוזר העולה ממנה ממטה למעלה, שהוא ראש המדרגה ומתפשטות ממעלה למטה, בתוך סוף של המדרגה, הן מספירות הימין המאירים ברחמים והן מן הספירות שבקו השמאל.

בת ראשי היא המלכות שמקבלת על עצמה בהתמסרות לעשות רצון העליון. בכך היא מאפשרת את גילוי החכמה גם לתחתונים. עבודת אמונה זו היא סימן יפה לבנים, היינו להבנות השכליות של האדם.

י"ב צירופי הויה שיעור 106 ​​ 107

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות ​​ הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.

בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.

שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.

הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.

שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית. ​​ 

י"ב צירופי הויה שיעור 105

ריא המשך

וזה אמרו י״ו רחוקים דא מן דא או קרובים דא מן דא עלייהו אתמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו', כי כל זווג נקרא שלום וזווג של הארת חכמה נקרא רחוק כי אין זו"ן יכולים לקבל קומת חכמה בלי חסדים, אור דחסדים גורם להם לקרבה וע״כ נבחנת קומת החכמה בזו"ן שהיא רחוקה בסו"ה מרחוק ה׳ נראה לי כי קומת חכמה רחוקה ממנו והוא צריך ללבוש של חסדים בכדי לקבלה. ואז נמצא י״ו רחוקים דא מן דא דהיינו בעת שמאירים בהארת חכמה הנקראת רחוק. ובעת הזווג לאור החסדים נקראים קרובים דא מן דא כי אור החסדים מתקבל בהם בלי לבוש, ולא עוד שע״י קומת אור החסדים הם יכולים לקבל גם חכמה וזה אמרו שלום שלום לרחוק ולקרוב ב׳ שלומות הנוהגים תמיד בזווג דגדלות. דהיינו קרבן עולה ויורד יהה״ו הנאמר בין על בינה העולה ויורדת ובין על מלכות העולה ויורדת בסוד זאת תורת העולה שהיא מלכות העולה בתחלת התקון ונמתקת בבינה ואח״כ כשמלכות המסיימת יורדת למקומה ,כאן הסכנה שינסו למשוך חכמה בלי חסדים ה׳ דאיהי אימא עולה סליקא לגבי י׳ שהוא חכמה בסו"ה היא העולה הנאמר על חזרת בינה למקומה ומאירה בהארת חכמה שהיא י'. ה׳ דאיהי ברתא שעלתה וסיימה האורות למעלה במקום בינה נחיתת לגבי ו׳ יורדת למטה למקומה להזדווג עם ז״א שהוא ו׳ ואז נאמר וירד מעשות החטאת מפני שמחטיא את המטרה על מנת להשפיע, שהרי זה מצב הקטנות כי בזמן שמלכות היתה למעלה היה גרעון בפרצוף שלא היה רק ב׳ כלים כתר חכמה וב' אורות נפש רוח לבד, וזה נקרא חטאת וכשירדה למקומה אז נאמר עליה וירד מעשות החטאת כי חזרו כל ה׳ הכלים ומאירים ה' אורות נרנח״י. שזה כבר לא חטא, לכן החטאת דווקא כשמאירים רק נפש רוח שמלכות עלתה לבינה
ונודע שישנם ב׳ מצבים בזו״ן שבמצב א׳ נאחזת הנוקבא בקו שמאל דבינה שבו הארת חכמה זהו מצב א של הנקבה, והיא שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים, והיא גדולה כמו ז״א בסוד שני המאורות הגדולים, ועכ״ז אינה יכולה להאיר לתחתונים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה, וע״כ היא מלאה דינים בבחינת אש שורף. ואז נעשה הקטרוג שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד שהוא בינה. וכדי לתקן זה נאמר לה לכי ומעטי את עצמך ונתמעטה וירדה לבחינת נקודה תחת יסוד ז״א, וזהו מצב הב׳ עיבור דאורות. מצב א זה מצד הכלים. זוהי ירידה לצורך קבלת האורות והיא נבנית מחדש להיות נוקבא לז״א להזדווג עמו פב״פ, שזוהי תכלית שלימות המלכות לפני גמר התקון, שאז מאירה בחכמה וחסדים אל התחתונים.
ובמצב הב׳ ישנם ב׳ זווגים א׳ להארת חסדים בסוד הכתוב ויביאה אל האדם שתקנו את הנוקבא במסך כזה שתהיה ראויה לקבל חסדים בזווגה עם ז"א. שמקבלת צלם דקדושה, לבושי מוחין, אמונה וזווג ב' להארת חכמה בסוד הכתוב ויבא גם אל רחל מצב של נסתר כמו הסכך בסוכה כך בלילה לומדים תורה כנגד חג הסוכות, ובזווג ביום בשים שלום בתפילת עמידה וגם סו״ה לזאת יקרא אשה זאת היא המלכות. חיפש האדם אישה בכל הרצונות הבהמים שלו ולא מצא, ולזאת שבאה מתורת הנסתר שנבנתה מחדש, חווה השניה, בחינת רחל נק אישה כי מסבת הארת חכמה המאירה בה אחר שנכללה בחסדים של בעלה, ניתן לה השם אשה אש ה' שה"ס הארת חכמה המכונה אש בסו"ה והיה אור ה׳ לאש. ועל זווג הארת חכמה נאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו המאירים בחסדים מכוסים, ודבק באשתו שאין ז״א יכול להאיר בהארת חכמה זולת בעת הזווג עם הנוקבא. והאי איהו קרבן עולה ויורד הנאמר על עליית המלכות וירידתה ועל ירידת הבינה מתחת המלכות ועלייתה. ואז חמש אשות סלקין וחמש נחתין כי ישנם ה' מיני דין המכונים חמש אשות ג׳ הם בחג״ת שלמעלה מחזה הנמשכים מג' זריעות חלם שורק חירק. וב' דינים הם מחזה ולמטה א' בנה״י הנמשך ממסך שבנקודת החזה ב' במלכות. כנגדם עולים חמש אשות בסוד מ״ן ונזכרים בפסוק: א', זאת תורת העולה. ב', היא העולה על מוקדה. ג', על המזבח, ד', כל הלילה. ה', ואש המזבח תוקד בו. (עיין בסלם פרשת צו אות כ״ו במאמר זאת תורת העולה).

לימד כאן מתי אותיות י"ו קרובים ומתי רחוקים. בצירוף י ה ה ו כאן יש מצב של קרבה ושל ריחוק. לאחר הקטנות התנועה היא של אור ע"ב ס"ג מלמעלה ומעורר את המדרגה לקבל אור גדול.

כדי שהמלכות תוכל לבוא לבחינת אדם, עליה לוותר על עצמה. כדי להביא את הלב כבן זוג לנשמה, עליו למעט ולוותר על עצמו בביטול, בחינת מעטי את עצמך. אז היא באה למצב ב בו יכולה היא לקבל ב זיווגים, קבלת חסדים שזו בחינת ויביאה אל האדם. ואז ויבוא אל רחל, לזאת יקרא אישה בזכות החסדים שמשיגים ובכח הגבורות שהיו קודם.