פיקודי קלג-קלה

שֵׁשׁ מַדְרֵגוֹת דס"א

למד לא להתלונן על מה שממילא עליך לעשות.

במקום להתלונן עליך לקנות אמונה ולשמוח בחלקך. זו הדרך להתגבר על סוגי רוגז שמזמנת הס"א.

עשן אש ושחור הם גוונים של הס"א. גוון העשן גורם לאנשים לכעס, גוון האש מביא למלחמה והרג, והשחור יורד לעולם להרע ולהזיק. הממונה על הכעס "קצפי-אל" מביא לגופי בני אדם ארבע סוגי רוגז. הראשון הוא צד הזכר שבאדם, הגאווה שרוצה לכבוש הכל, אך כמובן אינה יכולה, כי זכר מורה על השלמות מפני שרצון לקבל זה הוא בריאה של הבורא. אין רע ברצון לקבל, אלא כשלא בא לתקן ולהתכלל בימין. דיני הנוקבא שבאדם מביאים למצב שכבר לא רוצים לקבל כלום, אין שום חשק. כאן הצמצום על הרצון יכול להיות בלב, או בתודעה. הרצון בא והולך וגורם לתסכול שרוצים דבר אך לא מוכנים לשלם עבור הרצון.  הרוגז הזה שבתודעה הוא כעס כבוש שקט, כמו נחש שמפתח שנאה ומתפרץ לבסוף.

צד הזכר שבאדם הוא רצון שלם שניתן מהבורא, דהיינו רוצה את הכל, צד הנקבה נמצא תחת חוק הצמצום ואינו רוצה ולא כלום. מחלוקת פנימית זו צריכה להביא את השמאל להתכלל בחסדי הימין ולפתח אמונה. כל התעקשות של השמאל לקבל הכל מביא את האדם לכעס, שבגאוותו מרגיש מגיע לי. הרוגז שבא בצורת האלכסון, דהיינו שהרצון עולה להתכלל בבינה, בהשפעה, דבר היוצר כבר כפיה בגוף, אך בתודעה שינוי ורוגז במחשבה.

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי קלא-קלג

בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ

האור האלוקי עובר ממעלה למטה ע"י המרכבות הנק' חיות. בכוח זה פועלים האופנים, שזו המלכות, דהיינו בחינת הגוף. רוח החיות הוא הכוח המאפשר תנועה לאופנים, בדומה לנשיאת ארון הקודש, שכל הכוח לשאת אותו בא ממנו עצמו. לפי החוקים בעולמות העליונים ניתן ללמוד על מבנה הנפש ודרך עבודתו.

ישנם בחינות בנפש האדם, בהם ישנם תהליכים של הרכבה, בניה פירוק וחוזר חלילה, כפי שהיה המשכן שהקים משה, שהיה מורכב ולאחר זמן מפורק לצורך המסע. כך התפילה עליה יש לחזור שלוש פעמים ביום, היא תהליך מתמשך, הדומה לבחינת המשכן ולא לבחינת בית המקדש הנמצא בקביעות, במנוחה.

אדני המשכן שבנה משה נמצאים תמיד. גם כאשר רוצים להגיע למנוחה, אי אפשר לבטל את התנועה שגורמת למנוחה, שהיא סיבה מוכרחת לה. דומה הדבר שלא ניתן להגיע לאהבה בלי יראה וביטול הגאווה שמקדימים לה.

וַיַּקְהֵל  קל- קלב

אֵינוֹ צָרִיך לְהִכָּנֵס בָּאָרוֹן  [דלא אצטריך למיעל בארונא]

שפד) כתוב ביוסף, ויִישֶׂם בארון. ויישם, עם שתי אותיות י', שמתחבר ברית בברית, שי' רומזת על ברית, יסוד. וכתוב שתי אותיות י' כנגד שתי בריתות, ברית שלמטה, יוסף, ברית שלמעלה, ארון הברית. ונכנס בארון, משום ששמר ברית קודש, והוא התקיים בו. ע"כ היה ראוי להיכנס בארון שהרי הצדיק הוא כמו ספר תורה מהלך, שהוא בחינת ז"א תורה שבכתב, ועליו להיות בארון. לכאורה היה צריך גם לקבור צדיקים בארון, אך לאחר חטא עץ הדעת אין צדיק בארץ שלא יחטא. ארון מייצג את שש הקצוות של המלכות והצדיק מייצג את ספר התורה.

שפה) בכה רבי אבא ואמר: אוי לבני העולם, שאינם יודעים ביזיון ההוא, אוי לעונש ההוא שנענשים, שכל מי שרוצה נכנס בארון לאחר מיתתו, כי אינו צריך להיכנס בארון חוץ מצדיק, שיודע בנפשו ומכיר בעצמו שלא חטא בברית ההוא, אות ברית קודש מעודו, ושמר אותו כראוי. ואם לא, אינו צריך להיכנס בארון אחר מותו, ולפגום בזה את הארון. שהפגם מגיע עד ארון הברית. לכן על האדם להיזהר של יתפס בו פגם.

שפו) האדם צריך להתחבר באות ברית קודש, ליסוד ז"א, ולא לס"א, כי הארון הרומז על מלכות, אינו מתחבר אלא בצדיק השומר אות ברית קודש. ומי שפוגם בברית ונכנס בארון, אוי לו, שפגם אותו בחייו, אוי לו, שפגם אותו במיתתו. אוי לו מעונש זה, אוי לו שפגם אות ברית, וארון הברית הקדוש. אוי לו לאותו ביזיון, שנוקמים ממנו נקמת עולם, נקמת עוה"ז ונקמת פגם ההוא. כמ"ש: כי לא ינוח שבט הרֶשע על גורל הצדיקים.

שפז) בשעה שדנים אותו בעולם ההוא, מסתכלים במעשיו, אם היה פוגם ברית קודש, החתום בבשרו, ועתה פוגם הארון שלו, לזה, אין לו חלק בצדיקים, מסתכלים בו ודנים אותו, ומוציאים אותו מחוץ מכלל אדם. כיוון שהוציאו אותו מכלל אדם, הוציאו אותו מכלל כל האחרים, הנועדים לחיי עולם, ונותנים אותו לצד ההוא שלא נכלל באדם, לס"א, כיוון שנמסר לצד ההוא, אוי לו שמכניסים אותו בגיהינום, ואינו יוצא ממנו לעולם. כמ"ש: ויצאו וראו בפִגרי האנשים הפושעים בי. הם שנשארו ולא נכללו בכלל אדם מי שאינו מקבל על עצמו ברית, מוציא עצמו מכלל אדם. לארון הברית הוכנסה התורה הקדושה, אשר בה יש להכניס צורת אדם ולכן צדיקים גמורים ניתן לקבור בארון.

שפח) והדברים אמורים רק כשלא עשה תשובה שלמה, שראויה לכסות על כל מעשיו. ועכ"ז, טוב לו שלא ייכנס בארון, כי כל זמן שהגוף קיים נידונה הנשמה ואינה נכנסת למקומה, חוץ מאלו חסידים העליונים הקדושים הראויים לעלות למעלה בגופם. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב שזכו לתקן גם את צד המלכות שבם ולא רק את הט' ראשונות.

שפט) משום שאין עבירה שקשה לפני הקב"ה, כמי שמשקר ופוגם אות ברית קודש. וזה אינו רואה פני השכינה. על עוון זה כתוב: ויהי עֵר בכוֹר יהודה רע בעיני ה'. וכתוב: לא יְגוּרך רָע. כי עוון זה נקרא רע.

שצ) כתוב: ויעש בצלאל את הארון. למה אלו חכמים שעשו את המשכן, לא עשו את הארון? אלא בצלאל היה במדרגת סיום הגוף, ברית קודש, ושמר אותו. וע"כ הוא עומד בנחלת חלקו, שהיא הארון שעשה, המלכות. הוא השתדל במעשה שלו ולא אחר. באו כל החברים ונשקו לרבי אבא.

פיקודי קלד-קלו

מִשְׁכַּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ

החטא מאפשר לס"א לשלוט.

כאשר הס"א ישנו, אין ברירה אלא לתת לו גם חלק כדי שלא יפריע בהעלאת הקורבנות. לכן אסור לאדם להאמין בעצמו עד יום מותו, עד שתמות כל הס"א ולא תהיה רק במצב שקיעה, בו היא עדיין מסוכנת.

ישנו הבדל בין המשכן למקדש באופן המלחמה בסטרא אחרא (ס"א). וכך הם שני שלבים בעבודת הנפש המוטלת על כל אחד בעבודתו כנגד היצר. וזה העניין שמרבים להתפלל שיבנה בית המקדש, שיקום מרכז רוחני שיאחד את כל עם ישראל והעולם כולו כנגד הס"א.

כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו, כלומר בעבודה רוחנית ככול שניתן לרדת לכלים נמוכים יותר, ניתן לקבל בהם אורות גבוהים יותר. שלמה השתמש בכלים נמוכים יותר מאשר היו במשכן, במדרגת היסוד בה האורות גבוהים יותר. כשמדבר על המשכן, מדבר על הקמת המשכן הוא ליבו של האדם. במלחמה זו מתחילים בקטנות בבחינת המשכן כלומר שהאני של האדם בחשכות ושקוע בס"א. לכן יש קודם לצאת ממצרים, ממיצרי הנפש, מההתמכרות של התפיסות החיצוניות, זו דרגת המשכן. כעת יש לעבור לשלב הבא של בניית בית המקדש וכניסה נפשית לארץ ישראל. האדנים שביסס משה הם יסודות הקדושה שבלב הראשון במלחמת היצר להחלשתו, והקימה השניה לסילוק הס"א

האדנים הם יסודות הקדושה שהבריחו את ס"ם הרשע וחילותיו, מפני שכאשר מתחזקת הקדושה אין בהם כוח להסיט הבריות מדרך הישר, כפי שירושלים שהיא בחינת המלכות מוקמת מחורבנה של צור. הדרך להילחם בטומאה היא ע"י העלאת הקדושה.

–

פיקודי קכח-קל

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי

אין ייאוש מהקב"ה כלל.

כך צריך אדם להתייחס לניסיונות היצר. אין יאוש מהקדושה, שסופה של האמת לנצח. לכן יש להאמין שפנימיות התורה תקום ותוביל את כל שאר הלימוד. כשאדם פועל באמונה ועושה דברים נכונים ואמיתיים, אם נופל הוא מהדרך עליו להתעקש ולומר לעצמו, לאני האמיתי האוהב שבו שיש תקומה. גם את הנפילה מנצל הצדיק לצורך עליה. גם בהבנת החטא, כשמחטאים את המטרה ניתן ללמוד מזה.

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן

ההבדל בין משכן לביהמ"ק, הוא בין הזמני לנצחי כפי ההבדל בין השלא לשמה ללשמה, וכך ההבדל בין אמצעי שהוא זמני לבין מטרה שהיא קבועה. כשציווה הקב"ה את משה על המשכן, לא השיג משה כיצד לבנות את המשכן על פרטיו עד שהקב"ה הראה לו הכול בצורתו.  לאחר שלמד החזיק החזיק בצורה, בצלאל ואהוליאב וכל אלו שאר האחרים, אע"פ שלא ראו הצורות כמו משה כתוב: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, דהיינו פעלו מכוחו של משה. לגביהם משה הוא הכלל ממנו נובע הכל, ורק דרך האמונה ניתן לבנות הכל. הנשמה היא הנותנת את הכוח לדעת הצורות, שהרי אין עוד מלמדו, שאין עוד שום כח מלבד כוחו של הקב"ה. הקב"ה הראה לו את הצורות ע"י אש, ואת הכלים עשו מכוחו של משה לדעת בצורות, ואפשר לאחרים לעשות כדי לזכותם במצווה

פיקודי קכה-קכז

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן

רק האמונה יכולה להתגבר על הס"א.

כשהלב,המלכות תתוקן מבחינת עצמה יתגלה שגם לפני כן לא הייתה שום שליטה לחיצונים עליה, אלא שהיא נגנזה. כדי לזכות במדרגה זו פועלים את המנעולא, ששם פוך בעיניו שהם בחינת ראיה, אך ללא חסדים אין רואים דבר. הפוך הוא מסך דמנעולא שזה כוח האמונה לפיו עליו למכור את כל קורות ביתו דהיינו את המקרים הקורים אותו, וישים מנעלים, מנעולא על ההרגלים שלו.

זהו המצב בו אדם לא מוכן לוותר על עצמו, מושך הוא חוכמה אך אינו יכול להבין אותה, דהיינו להורידה אל הלב, אל המוחש, מפני שחסר הוא הגיון אמוני שמייצר חסדים שהם הכלי לחוכמה. כוח זה של האמונה מאשר לכוון את אדני הנפש לקדושה ללא הפרעות הס"א.

בזכות משה שהוא בחינת האמונה שבאדם, ניתן לשים את האדנים הנפשיים בכיוון הקדושה ולהתגבר על ס"מ.

פיקודי קכב-קכד

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן

כשמתחזקת הטומאה, נחלשת הקדושה

בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. סוכת דוד זה הרצון השלם של גמר תיקון, דהיינו כשיבולע המוות לנצח, המלכות, הסוכה תוכל למשוך את כל האור באמונה, לכן בזמן תיקון היא נופלת ובגמר תיקון תקום.

וכדי לזכור סוכה נסתרת זו, שמות הנשים כחל על העיניים, שזו בחינת הלימוד בלילה, כחל המיוצר מאבן הפוך שהיא מסך שבמלכות היכול ליצר אמונה, בחינת המנעולא, הסתרה הבונה אמונה. הכחל, הצבע השחור שהיו שמות הנשים בעיניים לא היה רק ליופי אלא לרמז שיש משהו שמכסה ניסתר שניתן לגלות מקצתו ע"י הכחל.

ביום ההוא, ביום שהקב"ה יעשה דין בעולם, ויפקוד על רשעי עולם, כמעשיהם. לצדיקים אור זה יהיה מרפא  שהם בעלי אמונה לבעל ומצד שני גורמת נזק למחוסר אמונה. וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. הפריצות הגדולה היא משיכת חכמה/שפע שלא במסגרת חסדים, אלא רק לפי רצון הגוף, כלומר שלא מפעילים שום התנגדות לתענוגות שאינם קשורים לקדושה.

פיקודי קיט-קכא

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן

המשכן הנפשי הפרטי הוא המקום הקדוש בלב למשכן הקב"ה. בניה זו נעשית על ידי בחינת משה שבנפש, היא האמונה הבונה את מקום האהבה הנצחית. כאשר התאווה והסיפוק האישי בונים מעין אהבה, זה קיים רק למטה וכמובן באופן לא ראוי, וזמני.

שע בזמן שנבנה ביהמ"ק ונעשה, נכנע הס"א והסתלק מהעולם. וכשהסתלק מהעולם ונבנה המשכן ע"י משה, אז הוקם למעלה ולמטה. כמ"ש: ויקם משה את המשכן, את המלכות. ויקם, שתתעלה למעלה. מי שהיה שפל הקים, כמי שמקים את מי שנפל. כמ"ש לעת"ל, אקים את סוכת דוד הנופלת. כך גם אצל אדם המקים את המשכן בליבו, הס"א נכנעת. בית המקדש הנפשי זו מדרגת ההוד שדרכה נמשך אור החוכמה למדרגה, דרך מידת הנצח שהיא בחינת התורה. וכך לעתיד לבוא תקום סוכת דוד, דהיינו בחינת המשיח ובחינת האמונה הנותנת את כוח המסך המאפשר לאור להתפשט לגוף. לכן אז נקבל את כוח המשיח, אור היחידה.

שעא כתוב: נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (שהיא השכינה הקדושה); נִטְּשָׁה עַל-אַדְמָתָהּ, אֵין מְקִימָהּ. לא תוסיף קום, בזמן אחר קמה, שקמה מעצמה ולא הקים אותה הקב"ה. כי בגלות מצרים הקים אותה הקב"ה, ועשה כמה ניסים כדי להקימה. ובגלות בבל הקב"ה לא הקים אותה, כי לא עשה להם ניסים, שגרם החטא, אלא שמלכות קמה מעצמה, ועלו בני הגולה לירושלים, כאילו לא הייתה להם גאולה, ולא הייתה עליהם השתוקקות הקב"ה, משום שגרם החטא של נשים נוכריות. האשה צריכה להיות מקום הקדושה של האדם, ונשים נוכריות אומר שאדם לוקח רצונות המנוכרים לאמת. לכאורה כל עניין העליה מהגלות בבבל הייתה בחינת נס לאחר ניצחון מרדכי ואסתר בשושן, שאז כורש אפשר לבנות את הבית, אך לא היה הנס על עצם העליה כמו ביציאת מצרים. ישנם המפרשים את הפסוק כך: נָפְלָה –  לֹא-תוֹסִיף. קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. דהיינו שלא תוסיף ליפול אלא תקום. אלא שהאדם צריך לעשות מצד עצמו. יש עיבור א שבא לצורך הקיום, הלידה, ועיבור ב לצורך גדלות בו התחתון מעצמו צריך להעלות ביקוש.

מכאן שני פירושים – לֹא-תוֹסִיף קוּם ללא פעולת התחתון, ופירוש שני לעתיד לבוא לא תוסיף קום, אלא ע"י הקב"ה.

שעב וע"כ הקב"ה לא הקים את כנ"י ולא עשה לה ניסים וגבורות כראוי בזמן ההוא, שחזרו מבבל. אבל לעת"ל כתוב: לֹא-תוֹסִיף קוּם, שלא תוסיף קום מעצמה, כמו אחר גלות בבל, אלא הקב"ה יקים אותה כמ"ש: אקים את סוכת דוד הנופלת. וכתוב: ואת דוד מלכם אשר אקים להם. ומשום זה כתוב כאן, ויקם משה את המשכן, שהקב"ה הקים את המשכן. כי משה מרכבה לז"א. וכמו שמשה הקים את המשכן למטה, כן הקים הקב"ה את המשכן, המלכות, למעלה.

שעג כשהקים משה את המשכן, הוקם משכן אחר עימו, המלכות, ומשכן העליון, בינה, מקים ותומך הכול. משום שמשכן העליון סתום וגנוז למעלה. ומשכן המלכות, הוקם על המשכן שלמטה, שעשה משה, ועומד עליו בכוח משכן העליון, בינה. וכמו שהוקם המשכן שלמטה בידי משה, אף כך למעלה, המלכות, הוקם ע"י מדרגת משה, ז"א. כמ"ש: ויקם משה את המשכן. אֶת, להראות ששני משכנות ניתקנו במשה. המשכן שלמטה והמשכן שלמעלה, המלכות, שניתקן ג"כ ע"י מדרגת משה, ז"א. אמנם כאשר עושה אדם תנועה למטה הוא פועל גם את העולמות העליונים, אך לא בשלמות כפי שיכול היה משה לעשות שהיה שלם בעצמו. משה הקים את המשכן בדרך של ג קווים שזו שלמות וזו הדרך להתעסק במלכות תוך הכנעת הס"א.

בצמצום א הפעולה היא בקו אחד, בנקודות דס"ג ב קווים, ומתחת לטבור יש לבנות את המשכן ב – ג קיים, הכנעה הבדלה המתקה.

שעד מהו, ויקם משה? הרי עוד לא ניתקן הכול, כי אח"כ כתוב: וייתן את אדָניו. ואין קימה שהיא מדרגת גדלות אלא אחר שנשלם הכול ונכנס איבר באיבר. א"כ מהו, ויקם? בשלושה צדדים הקים משה את המשכן. כתוב: ויקם משה את המשכן, קו האמצעי, שנקרא משה. וייתן את אדניו, קו שמאל, שאדניו לשון דין, הנוהג בשמאל. ויָשֶׂם את קרשיו, זהו קו ימין. בשלושה צדדים אלו הקים משה את המשכן, והתעלה המשכן, מלכות, ונכנע הס"א. וע"כ כשהקים משה צד הזה של קדושה, נכנע צד האחר של טומאה. משום זה משה הקים אותו ולא אחר.

שעה כתוב וייתן את אדניו. בשעה ההיא הזדעזע ס"מ ממקומו, וארבעים מרכבות שעימו, וברח 400 פרסאות לתוך ההסתר של נקב העפר. הביא משה אלו האדנים, והתחזק הצד הזה, נפלו אז אלו האדנים של הס"א ונחלשו זז הס"א וישנה אדנות אחרת בעולם. אין גילוי חכמה אלא בעת שנגלים הדינים של קו השמאל, שהם הדינים של הרשעים, הנאחזים בקו שמאל בלי ימין, וממשיכים החכמה מלמעלה למטה, כדרך ס"מ וכל צד הטומאה. ותיקון אלו הדינים שיתגלו, הוא האדנים שנתן משה. וע"כ בעת שנתן משה האדנים, ברחו ס"מ וכל הכת שלו מפחד הדינים הללו, שאין להם עוד כוח להסית הבריות להיאחז בקו שמאל לבד, כדרכם, מחמת העונשים והדינים שנגלו לרשעים אלו. וארבעים המרכבות שעם ס"מ, חו"ג תו"מ שלו, כל אחד כלול עשר, שממשיך מקו שמאל בלי ימין. ו-400 פרסאות, הוא גבול הקדושה, שהם חו"ב תו"מ מבינה, שכל אחת כוללת מאה. כשאדם נותן לקדושה לשלוט הוא מכניע את הס"א, ואנשים אינם נוהגים כך מפני שזה פחות מהנה אותם באופן מידי בגלל המרדף אחרי השקר של התענוג המזויף. את החוכמה/השפע, יש לפעול ממטה למעלה, דהיינו שאומר לעצמו אני מטה בחשיבות, הקב"ה הוא מעלה בחשיבות. לכן כשמופיע רצון על האדם לבדוק מה חשוב יותר. וכך לא תמיד הרצון העצמי חשוב מהשפעה לזולת ולא פועלים את הרגע אלא בוחנים את השימוש ברצון לטווח. הארוך. כדי שאדם יוכל לעמוד נגד הס"א עליו לבנות אדנים נפשיים חזקים כפי שגילה מרדכי היהודי, כוח אמוני לפעול למעלה מהדעת, ולא לבוא כעלה נידף ברוח כדרך הרגשנים.

כ

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי קי-קיב

וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה

ה' שומע תפילת כל פה שמייחד כראוי.

את רצונות הלב מביאים לבדיקה אל בחינת משה שבנפש. תפילת הצדיקים היא העלאת ביקוש כדי לייצר את קשרי האמונה. כאן לא נבחנת עוצמת הרצון, אלא האם ההשתוקקות מבטאת רצון אמוני לקשר.

ישנם אמצעים לעלות וליישר את הלב, את ההרגשה לכיוון הקב"ה, ע"י הבתולות שהן בחינות האמונה והחידוש. בחינת משה רבינו נק' אדם, וכאן התיקון הוא להעלות את ההרגשה לדרגת אדם ולא לבוא עם הרגשת בהמה שכל מה שמעניין אותה זה לאכול ולקבל לעצמה עולם הזה. וכאמור לפני שמתקנים יש להעלות את ההשתוקקות למקום של קדושה וכך ניתן לפעול כראוי מפני שבמקום החשק ישנה אחיזה לטומאה.

על האדם להביא את רצונותיו לקשר עם העליון. ומי שמביא את הרצונות הללו לקשר, אלו בחינות הצדיקות שבאדם שמעלים את התפילה בכוונה וסדר כראוי, תוך כדי לימוד הייחודים הראויים.

פיקודי קיג-קטו

תּוֹרַת הָעֹלָה

אין האהבה נתינה ללא קבלה.

אדם הוא בחינת אהבה אשר ללא השתוקקות מקו שמאל לא יכול להמשך את אור האהבה. אהבה היא קו אמצעי ולכן צריך גם קו שמאל להשתוקקות וגם קו ימין להשפעה. אדם שלם פועל שלשה קווים: ימין שהוא צד החסד הכהן שבנפש, שמאל הלוי שבו וקו אמצעי ישראל שבו. כדי להגיע לאהבת השם קודם כל צריך ויתור גמור על הדעת והתפיסה הגופנית, על האגו, ונק' בשפת הקבלה אור חוזר הנדחה, או עבודה בחסדים מכוסים. זהו תיקון על המחשבה כדי להביא את האדם לשמחה ואמונה שלמה בעליון.

אמר רבי שמעון כתוב: אדם ובהמה תושיע ה'. היות ואדם ראשון חטא והתחבר עם הנחש, יש להושיע גם את צד הבהמה אותו יש לתקן. עולֶה אדם מצד האדם ע"י תורה ותפילה. בהמה מצד הבהמה ע"י הקרבה למזבח. וע"כ כתוב: אדם כי יקריב מכם קורבן.

פיקודי קי-קיב

וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה

ה' שומע תפילת כל פה שמייחד כראוי.

את רצונות הלב מביאים לבדיקה אל בחינת משה שבנפש. תפילת הצדיקים היא העלאת ביקוש כדי לייצר את קשרי האמונה. כאן לא נבחנת עוצמת הרצון, אלא האם ההשתוקקות מבטאת רצון אמוני לקשר.

שמ כשהאוויר של המלכות מכה על ארבע החיות, מעלה אלו ארבע החיות שמתחת חיה זו, המלכות, והן מעלות את החיה, עד שמביאים אותה לזוהר העליון, ז"א, לאצילות וכך מתקנים אותה כמ"ש: בתולות אחריה רֵעותיה מובאות לךְ. כי ארבע החיות נקראות כך. ואינן זזות מהחיה, מהכיסא, המלכות, לעולם. ומעלות המלכות מלמטה למעלה לתקן את הכיסא, המלכות, לגבי מעלה, ז"א. כמ"ש: ויישאו את התיבה (המלכות, הנק' משכן) ותָרום מעל הארץ. וכשהמלכות עולה למעלה, לז"א, ואלו ארבע החיות מעלות אותה, אז כתוב: ויביאו את המשכן אל משה. המלכות נקראת משכן, ומשה ז"א, וארבע החיות הן המביאות אותה. ישנם אמצעים לעלות וליישר את הלב, את ההרגשה לכיוון הקב"ה לבחינת ז"א ע"י הבתולות שהן בחינות האמונה והחידוש. ז"א הוא השורש, וגם בחינת משה רבינו, וגם נק' אדם. כאן התיקון הוא להעלות את ההרגשה לדרגת אדם ולא לבוא עם הרגשת בהמה שכל מה שמעניין אותה זה לאכול ולקבל לעצמה עולם הזה. כוחות החידוש, נק' בתולות.   

ארבע חיות הן נהי"מ דנוקבא דז"א, שנפלו לבריאה בעת מיעוטה. וכל עוד שאינן חוזרות אליה, אין הנוקבא ראויה לזיווג עם ז"א, כי כשחסרה נהי"מ של הכלים, שהם ד' החיות, היא חסרה ג"ר דאורות. ועליית נהי"מ דמלכות נעשית ע"י הורדת המלכות מבינה למקומה. ואז יוצא רוח מנוקבא דז"א ומעלה את ד' הכלים נהי"מ שלה, ד' החיות, ואז היא ראויה לזיווג. ונבחן, שד' החיות נושאות את הכיסא, המלכות, שמשלימות אותה לזיווג עם ז"א. מרימות אותה לזיווג היות וגורמות לגדלות המלכות ורק כאשר היא גדולה היא ראויה לזיווג

כשהרוח דנוקבא דז"א בוטש בד' חיות, היא מעלה את ד' החיות, שמתחת החיה, הנוקבא דז"א. שמעלה אותן ומחברת אותן אליה, להשלים ע"ס של הכלים שלה. והן מעלות את החיה, עד שמביאים אותה לזוהר העליון, ז"א, שמכוח שמשלימים ע"ס דכלים שלה, מתלבשים בה ג"ר, וראויה לזיווג עם ז"א. ונחשב כאילו החיות העלו את הנוקבא דז"א. וכשהמלכות עולה למעלה, אז כתוב: ויביאו את המשכן אל משה, כי ד' החיות מביאות את המשכן, נוקבא דז"א, אל משה, ז"א. ויביאו את המשכן למשה, זו בחינת עליית המלכות לז"א ע"י הרצונות התחתונים של האדם, הם ד' החיות. ולא מספיק שאדם יעלה רצונות כאלו, אלא עליו להתכוון ליצור בכך קשר של אמונה, של יחד, ולא לצורך המאווים שלו.

ואע"פ שהמלכות המסיימת יורדת מבינה למקומה צמצום ב', מ"מ לא מתבטל משום זה הסיום שנעשה על ידה אלא אח"פ דעליה. וסיום הזה שאינו מתבטל, נקרא רקיע. זהו הרקיע העומד על ארבע חיות. וכשהן מתעלות, אינן זוקפות ראשן למעלה, כי הרקיע שעליהם, הסיום דצ"ב, שלא התבטל, גורם, שאע"פ שהתעלו והתחברו אל הנוקבא דז"א, מ"מ אינם מתחברים לגמרי. באופן שיתבטל הרקיע שעל ראשם. לפני שמתקנים יש להעלות את ההשתוקקות למקום של קדושה וכך ניתן לפעול כראוי מפני שבמקום החשק ישנה אחיזה לטומאה.

שמא ויביאו את המשכן. החיות מביאות את המלכות  כתוב: ויישאו את התיבה, שהחיות נושאות את המלכות אל משה כמ"ש: דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שהוא ז"א. משה נקרא אדם, כמ"ש: לא ידון רוחי באדם לעולם בְּשַׁגַם הוא בשׂר. שהוא משה. כי בשגם הוא אותיות משה. ומשום זה על הכיסא, המלכות, עומדת דמות אדם, משה, ז"א. וע"כ כתוב: וממעל לרקיע אשר על ראשם, של ארבע חיות. כמראה אבן ספיר דמות כיסא, המלכות. ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ז"א, הוי"ה דמ"ה, שבגי' אדם (45). כי ארבע החיות נושאות ומביאות המלכות לזיווג עם ז"א.

שמב ויביאו את המשכן. אלו ארבע חיות המביאות המלכות כשעולות לאצילות. אלו כל איברי הגוף, הספירות דז"א, שכולם בהשתוקקות קדושה, וכולם אוחזים במשכן, המלכות, שיתחבר זכר ונוקבא יחד. ויביאו את המשכן, פירושו להביא את הכלה, המלכות, לחופה, לזיווג המכונה חופה. בתחילה הם צריכים להעלותה ולהביאה אליו, ואח"כ הוא יבוא אליה תמיד. הרצונות הן המביאות את הכלה לגדלות ומאפשרות לז"א שהוא צד האדם לבוא אליה. על האדם להביא את רצונותיו לקשר עם העליון. ומי שמביא את הרצונות הללו לקשר, אלו בחינות הצדיקות שבאדם שמעלים את התפילה בכוונה וסדר כראוי, תוך כדי לימוד הייחודים הראויים.

שמג כל הצדיקים, שקושרים קשרי הייחוד, ומייחדים בכל יום הייחוד של האמונה, המלכות, שנקראת משכן, הם מעלים הכיסא, המלכות, עד שמביאים אותה אל משה, ז"א. עליהם כתוב: ויביאו את המשכן אל משה. וכיוון שהצדיקים מחברים אותה עם משה, הם מרוויחים ברכות ממקור החיים בזכות קשרי הייחוד שקושרים, כשקושרים הייחוד כראוי שכל מה שהתחתון מביא לעליון גם הוא מקבל מזה כמ"ש: ויַרְא משה את כל המלאכה. כלומר ייחוד הכול, ואז, ויברך אותם משה. שהרוויחו הברכות ממקום שמדרגת משה עומדת בו, ז"א. והם החכמים העושים את כל מלאכת הקודש, משום שיודעים לסדר מלאכת הקודש, ע"י הייחודים שעושים.

שמד כל מי שמתפלל תפילה וקושר הייחוד אפילו אומר לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתה, מסתכלים בו. אם התפילה והקשר כראוי, אז הוא מתברך תחילה ממקום שכל הברכות יוצאות. כמ"ש: והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו. מיד, ויברך אותם משה.

שמה משום זה כתוב: ויביאו את המשכן אל משה, ז"א, בעל הבית, שיראה בתיקון הבית, המלכות. וצריך לראות התיקונים שלה, שלא ניתנו לאחר להסתכל ולראות בה, באלו הנסתרות והסודות שלה, חוץ ממשה לבדו.

שמו וע"כ, ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל, ואת כל כליו. וכשהביאו למשה הכול, הביאו לו איברים לתקנם, כל אחד ואחד, ולהכניס איבר באיבר, זה בזה. וכשרצו בעצמם לתקן זה בזה ולהכניס זה בזה, לא היה עולה בידם. וכיוון שהביאו אל משה, מיד הכול עלה בידו. וכל איבר היה עולה ונכנס במקומו. כמ"ש: ויקֵם משה את המשכן מאחר והוא ידע את הכלל, לכן הצליח עם כל הפרטים הנובעים מהכלל.

שמז בשעה שהתחיל משה להקים את המשכן, והתחיל להתקין תיקון האיברים, להכניסם זה בזה, אז נחלשו כל האיברים וכל התיקונים של הס"א הטמא. כשהתחיל להתחזק הצד הקדוש, נחלש הצד הטמא. זה מתחזק וזה נחלש. כל זמן שהקדושה חזקה, נחלשים כל האיברים של צד האחר. זה מלא וזה חרב. וזהו ירושלים וצוֹר הרשעה. כשזו מלאה, נחרבת זו. וע"כ כשמתחזקת הקדושה, נחלש הס"א.

שמח משום זה, ויקם משה את המשכן, כדי להתחזק מלמעלה, מז"א, כי משה מרכבה לז"א, ולא יקבל חיזוק מלמטה. וע"כ משה, שהיה מתוך המראה המאירה, ז"א, היה צריך להקים המשכן, שיאיר ממנו ולא מאחר. שהלבנה, המלכות, צריכה להאיר מהשמש ולא מאחר. כנ"י, המלכות, צריכה לעלות למעלה ולהתדבק בשמש, ז"א. לכן צריכה היא חסדים, ואמר לה לכי מעטי את עצמך. בקדושה הזכר צריך להוביל את הנקבה, ובטומאה הנקבה רוצה לעלות על הזכר.  

פיקודי קד-קו

פָרָה אֲדֻמָּה

על השׂה, שהמצרים עבדו אליו שהיה אליל שלהם כתוב: אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם:  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. כדי שיעלה ריחו נודף וכתוב: ראשו על כרעיו, כדי לשבור אותו ולהכניע אותו. כך משווה הזוהר הפרה האדומה למרות שהיא קדושה, ויש בה עניין שכולה בחסדים מכוסים, וכך האדם הפועל בחסדים מכוסים מכניע את הטומאה.

הפרה אדומה קדושה כאשר עושים אותה קדושה בשריפתה כראוי, כמו השה שמקריבים בפסח והופכים אותו קדוש, לעומת האליל של מצרים שעושים אותו טמא,  אלא שכאן הופכים את טבעו ע"י השריפה שמזככת אותו. אין דבר שאין בו שורש לקדושה.

רוח הטומאה בורחת מפני שפוחדת שע"י שריפתה יהפכוה לקדושה. מכאן ששלילת השלילה, עשיית דין ע"י דין, הופכת השלילה לקדושה, בדומה ליריעות העיזים במשכן שהן בחינת דין, באו כנגד הדין והקליפות החיצוניות, וכך מותר להיות אכזרי כנגד האכזריים.