עמוד 2275

בראשית בת ראשי שיעור 110 – 111

 

בעבודת הנפש יש לפעול תחילה את בחינת אור חוזר הנדחה, כלומר דחיית הרצון לקבל לאחר שמכירים שהוא רע, סור מרע, ורק כאן ניתן לראות מה מסבך את האדם בחיים.

בראשית בת ראשי שיעור 110 - 111

 

 

ריזואית גוון פשוט וכו': וישנו גוון פשוט היינו כתר כפול, חכמה בינה. משולש, חג״ת. מרובע, נהי״מ. עד שעולה לעשרה גוונים שהם עשר ספירות, שמאירות בהן עשר אותיות מצד אור ישר שהן י' י״ה יה״ו הוי״ה, היינו הוי״ה בריבוע ונק גם אחוריים, מפני שמוסיפים אותיות – חסרונות. ריבוע מראה ד בחיונות דאור ישר שזה חומר הכלי ועולים אלו עשר אותיות לע״ב אורות במילוי יודין, המאירים בע״ב גוונים.
פירוש. הנה בע״ח (שער רפ״ח נצוצין פ״א ופ״ב) מבואר שבכל פרצוף ישנן ד׳ מדרגות: א', היא עצמות
שורש אותיות של השם כגון הוי״ה. ב׳, הריבוע של אותיות השם, כזה: י׳ י״ה יה״ו הוי״ה והן י׳ אותיות אחוריים ולא עצמות. ג', חשבון ומספר ד׳ אותיות הוי״ה שהן פנים ועצמות ומספרן כ״ו. ד׳, הוא חשבון ומספר י׳ אותיות אחוריים שמספרן ע״ב.
והנה ב׳ בחינות שהן: עצם האותיות, ומספרן כ״ו, הנבחנות לאור הפנים, הן שתיהן בחינות אור טעמים, שפירושו התפשטות א׳
טעמים טרם שמתחיל בפרצוף ענין הזדככות המסך ומיעוט הקומה התפשטות ממעלה למטה לאחר הזיווג בראש נק טעמים. אשר מלכות של ראש מתפשטת ממעלה למטה בגוף המדרגה באותו שיעור קומה שהלבישה את אור הישר באור חוזר המלביש שעלה ממטה למעלה בראש המדרגה. (שזה מדובר כאן מן אות רי״ג עד אות רט״ו) ונקרא אור הפנים מפני שכל עשר הספירות פניהם למטה, כלומר שמשפיעים עד סיומו של הפרצוף עד הטבור.

בעבודת הנפש יש לפעול תחילה את בחינת אור חוזר הנדחה, כלומר דחיית הרצון לקבל לאחר שמכירים שהוא רע, סור מרע, ורק כאן ניתן לראות מה מסבך את האדם בחיים.
וכאן (באות רי״ז) מבאר ב׳ מדרגות האחוריים הנקראות נקודות, שהם האורות המאירים בעת שהקומה מתמעטת מכח הזדככות המסך. ויש להבין אשר אור הא' שהוא טעמים ואור הפנים הוא קומה אחת של י׳ ספירות, שנאצלים ובאים בזווג א׳ עם המלכות. אמנם אור הב' שהוא אחוריים ונקודות הוא כולל ד' קומות של ע״ס הנאצלות ובאות בד' זווגים, מכח ד׳ בחינות של הזדככות הנוהג במסך, ונבחנים להוי״ה בריבוע מפני שאחוריהם למטה
ופניהם למעלה להסתלקות המדרגה, כי ברגע זה שמתחיל המסך להזדכך, הרי קומתו מתמעטת, ומיעוט הקומה אינו ניכר בכלים העליונים של המדרגה רק בכלים התחתונים, באופן שבאותו שיעור של מיעוט קומת ע״ס של הפרצוף באותו שיעור נמצא הכלי התחתון מתרוקן מאורו, והאור הפך אחוריו אליו ומסתלק למעלה.
וזה אמרו 
ואית גוון פשוט שהוא אור הפנים הנקרא ד׳ אותיות הוי״ה, שבתחלה כשהיה בקומת כתר היו שם כל ד׳ אותיות הוי״ה כסדרן כראוי. כפול משולש מרובע וכו' דאינון י׳ י״ה יה״ו הוי״ה, הוא בעת הזדככות הקומות, שמתחילה המסך מזדכך מבחי״ד לבחי״ג, ויוצאות ע״ס בקומת חכמה וחסר כתר מצד האורות, אז נתרוקן הכלי האחרון מאורו שהוא ה' תחתונה דהוי״ה, והקומה נבחנת לג׳ אותיות יה״ו, ומהפכת פניה למעלה זהו דין מאחר וזה לכאורה נגד תכלית הבריאה ואחוריה כלפי ה׳ תחתונה. ובהזדככות המסך מבחי״ג לבחי״ב נתמעטה הקומה לבחינת בינה, ונתרוקן גם כלי ז״א והקומה נבחנת לב' אותיות י״ה לבד. ומהפכת אחוריה לז״א שהוא ו׳ דהויה. וכשמזדכך לבחי״א נתמעטה הקומה לבחינת ז״א, ונחסר גם בינה, אז נתרוקן גם כלי בינה שהוא ה׳ ראשונה דהוי״ה ואין בקומה זו רק אות אחת שהיא י', ומהפכת פניה למעלה, ואחוריה לכלי הבינה, ובהזדככות המסך לבחינת כתר אין עוד שום זווג דהכאה ונסתלק כל האור מן גוף הפרצוף.
והנה נודע שכל שלימות וכל חסרון תלוי וטבוע במספר וחשבון כי דבר הסמוי מן העין יכול להיות מושלם בכל מיני שלימות ואין שום יתרון ניכר לבעליו כי אינו מרגישם, וכן להיפך כשיקרה בדבר ההוא כל מיני חסרונות לא יתעצב מחמת שאינו מרגישם, הרי שיש להבחין בכל דבר ב׳ הבחנות: א', מהות ועצם של כללות הדבר המושג. ב', היא השגה של מספר וחשבון של הדבר, באופן שדבר שחסר בו המספר והחשבון, הוא בגדר של מהות ממושג בלי השגתו הממשית. והיות שכל השיעורים הם מחמת המסך של כלי מלכות, ולכן מהותן של עשר הספירות או"י ואו״ח נרמזות ביוד אותיות של השם, בריבוע. וחשבון של עשר האותיות מרומז במלכות, וזה אמרו 
וסליקו אלין י׳ לע״ב נהורין וכו', כמ״ש בזהר פנחס (אות קל״ט) דחשבון וגימטריא אינון במלכות וחשבונן של ד' המלכיות מד' הקומות, עולה ע״ב.

כאשר מסתכלים על המדרגה יש את עצם ההתפשטות ויש את החשבון שלה, המלכות, צורת ההשגה שלה. בחינה ראשונה אותיות הויה, טעמים.

באופן של הכלל שם הויה = 26. ע"ב הוא פירוט של השמות.

ע"ב שמות נלמדים גם מהפסוקים ויסע ויבא ויט, בכל פסוק ע"ב אותיות, שלשה פסוקים כנגד ימין שמאל ואמצע. ע"ב מראה על השגת האהרה המפורטת. כ"ו מדבר על השגת אהרה באופן כללי. ​​ 

 

בראשית בת ראשי שיעור 109

 

כאשר מגיעה אל האדם תופעה חיצונית מסוימת בחיים, שזו בחינת אור ישר, עליו לדחות את התגובה, לדחות את האור כדי שישיג שליטה לאחר שהוא בודק כיצד מנהל הוא את הרצונות בחייו. ע"י הדחייה הוא יכול לבחון ולנהל את הרצונות שלו. זו בחינה של השבות אל לבבך, זו התכלית של הבריאה, שגם בלב אפשר יהיה להרגיש בבחירה ביתר דבקות.

בראשית בת ראשי שיעור 109

 

רטו) ואיהי את י׳ וכו': ואות י׳ מן שם אדנ״י היא נקראת אודם, מבחינת גבורה צד שמאל ונקראת פטדה מבחינת ימין שהוא חסד. ונקראת ברקת מבחינת עמוד האמצעי שהוא תפארת, מלכות היא אל״ף דל״ת נו"ן יו"ד, כלולים מן י״ב גוונים. שהם חו״ב תו"מ כל אחד כלול מג' קוים, וד׳ פעם ג׳ הם י״ב. וכלם הם משולשים באבות שהם חג״ת, משולשים בכהנים לויים וישראלים דהיינו נה״י הנכללים מחג״ת. קדושה לך ישלשו דהיינו ג״ר חב״ד.
פירוש. כשמלכות היא בזווג עם ז״א, היא נכללת ממנו ויש בה ג״כ י״ב גבולים כמו בז״א, שהם ד' אורות חו״ג תו"מ, שכל אחד כלול מג׳ קוים, ונמצא שיש לה י״ב אורות, והם נרמזים בי״ב אותיות של מילוי שם אדנ״י שבכל אות ג׳ אותיות.
כל בחינה של אור חוזר מקבלת בחינה של אור ישר. ככול שיש לספירה יותר בחינות של אור ישר, היא פחות צפופה. האור ישר מראה את הגוונים לפי הכאה של האור חוזר, וכך באדם כאשר מגיעה אליו תופעה מסוימת בחיים, שזו בחינת אור ישר, וכשיש הכאה כשבא לבדוק כיצד מנהל הוא את חייו, הוא דוחה את האור, דוחה את התופעה ואז הוא יכול לבחון ולנהל את הרצונות שלו.

 

רטז) כל אבן דגוון וכו': כל אבן שצבע שלה לבן, לוקחת מחסד, וסגולה שלה היא אהבה, וסוד הדבר הוא ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד היא אהבת רעים, אהבה של צד אחד. אהבת דודים היא של שני הצדדים. אבן שצבע שלה אדום לוקחת מן גבורה. וסגולה שלה היא להיות אימתו מוטלת על בריות העולם. צריך האדם להיות שליט על העולם, נתנו לו לרדות בכל העולם. צריכה להיות לאדם שליטה על מה שהוא רואה כעולם אבן הכלולה משני צבעים לבן ואדום היא לוקחת מעמוד האמצעי, היינו תפארת כלולה מחסד וגבורה. ירוק כזהב לוקחת מבחינת אימא העליונה דהיינו בינה שהיא תשובה קו ירוק המקיף את כל העולם.
פירוש. מלכות מכונה אבן מחמת כח הדין שמתגלה בה עם תיקון המסך להיותו קשה כאבן כלפי אור העליון, ולא מניחו לעבור אליה
ישנה קושיות במסך שיכול לדחות את התענוג תגובה אוטומאטית. ובעת שהתחתונים זכאים ועוסקים בתורה ומעשים טובים להעלות מ״ן הם מתקנים את המלכות בסוד המסך וזווג דהכאה באופן שהיא ממשכת אור ישר ממעלה למטה ומלבשת אותו באור חוזר שלה ממטה למעלה. ואח״ז מתרחב כלי מלכות מקבל כוחות השפעה ומתפשט ממעלה למטה עם כל קומת אור ישר שהלבישה ממנה ולמעלה ע"י אור חוזר המלביש, וע״י התפשטות זו נעשים ונגמרים הכלים, והאורות מתלבשים בהם. זו בחינה של השבות אל לבבך, זו התכלית של הבריאה, שגם בלב אפשר יהיה להרגיש בבחירה ביתר דבקות.
וזה אמרו 
כל אבן דגוון דילה חיוור נטילת מחסד וכו', כי להיות המלכות כלולה מכל תשע הספירות בסוד אבן ספיר (כנ״ל אות רי״ד) והיא משלימן לעשר. לכן היא מאירה בכל פעם לפי אותה הספירה השולטת באותו הזמן או חסד או גבורה.
ומה שאמר 
ירוק כזהב מסטרא דאימא עלאה דאיהי תשובה הוא, כי בשעה שבני העולם חוטאים הם גורמים לעליית מלכות לבינה, ואז בינה מתמעטת מג״ר שלה, מחמת שג' הספירות בינה תו״מ נופלות אל המדרגה שמתחתיה, ונעשית לו״ק בלי ג״ר, ואז נמצאים כל העולמות בדינים וקטנות. וכשבני העולם מטיבים מעשיהם ומעלים מ״ן מעלים ביקוש, תפילה לטובת הכלל אז נעשה זווג מע״ב וס״ג דא״ק, והארת הזווג מגיעה לאמא ומורידה את הצמצום של המלכות למטה למקומו, ואז חוזרים ועולים ג׳ הספירות בינה תו״מ שנפלו ממנה ומתחברים במדרגתה ונשלמים ג״ר שלה בזכות שמטיבים עם מעשיהם, וכן נעשה בכל המדרגות שנתמעטו מחמת מיעוט הבינה, שחוזרים אליהם בינה ותו״מ שלהם ומשיגים ג״ר.
וזה נקרא 
תשובה כי מלכות עולה לבינה ונמתקת במדת הרחמים של בינה ומשפיעה מאורותיה הגדולים גם לעולמות בי״ע ולישראל זו בחינה של נשמות הצדיקים, שכל הרצון הוא ישר-אל, והדינים נמתקו ונעשו גורמים להמשכת החכמה והפחד נהפך להיות מנוחה ויקר, ומלכות מאירה מסטרא דאימא עלאה דהיינו בג״ר דחיה לעתיד לבוא ואז ירוק כזהב בסוד שאחז״ל אסתר ירקרקת היתה, וזהב ירקרק, ומגיעה הארת התיקון גם לבחינת תהו שנקרא קו ירוק מצד החלל הפנוי שנעשה בצמצום א׳. והארתה מקיפה את כל העולמות והיינו קו ירוק שמסובב כל עלמא עם אורות הרחמים של אימא עלאה בסוד תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות מעין גמר תיקון.

למלכות יש גוונים המראים על הפעולות של גילוי האהבה שלה ע"י כך שפועלת באור חוזר כדי להכיל את המדרגה ב ג קווים וגם בגדלות שנק ירוק של זהב.

ב

י"ב צירופי הויה שיעור 106  107

 

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות  הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

 

ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.

בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.

שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה. 

הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה. 

שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.  

בראשית בת ראשי שיעור 108

 

ריג) תקונא ה׳ בראשית וכו': תקון חמשי, בראשית כלומר במלת בראשית ישנו צירוף בת ראשי. סוד הכתוב אלה ראשי בית אבותם. בת, היינו מלכות, עלה העמידו בעלי המשנה (ב״ב קמא). בת בתחלה סימן יפה לבנים, היינו ו"ק דז״א. והיא, היינו מלכות היא אות י׳ מן אדנ״י מרגלית יקרה כלולה מכל הגוונים היינו ע״ס דז״א.

 

ריד) דאת י׳ מן וכו': כי אות י׳ של שם הוי״ה, לא תפוס בה שום צבע כלל, ז״ש אני הוי״ה לא שניתי, לא משתנה בשום צבע מן הספירות כלל. אלא מאיר בפנימיות הצבעים, בסוד ע״ס של אור ישר כי שם הוי״ה הוא כמו הנשמה בתוך גוף האדם, או כנר שבתוך ההיכל. ואות י׳ מן שם אדנ״י היא אבן ספיר לוקחת צבע תכלת ושחור מצד הדין דהיינו קו השמאל, שהוא דין. ומאיר בה אור לבן מצד הרחמים דהיינו קו ימין, שהוא רחמים וחסדים. 

פירוש בראשית היא חכמה, וששת ימי בראשית הם חג״ת נה״י דז״א היוצאים מחכמה הנקראת ראשית. בסוד ברא שית וע״י עליית המלכות לראש א״א שמלכות עולה לנקבי עיניים נעשה הצירוף בת ראשי כי חג״ת נקראים ראשים ונקראים אבות בסו״ה אלה ראשי בית אבותם. וע״י עליית המלכות לראש א״א יצאו בינה ותו״מ לחוץ מראש א״א שהוא חכמה, בסו״ה ונהר שהוא בינה יוצא מעדן שהוא חכמה, וכל היציאה היתה להשקות את הגן היינו מלכות שנקראת גן לכאורה אין זו יציאה טובה, אך יציאת בינה לבחינת גרון תאפשר קבלה למלכות, שאין אפשרות לקבל את המחין בראש דאריך, כאן הייתה השבירה, וכעת החכמה סתומה, חכמה סתימאה, ורק ז"ת דבינה יכולים להעביר החכמה, כי לולא יציאת הנהר לחוץ מעדן לא היתה מלכות מוכשרת לקבל שום מוחין ומכש״כ שלא היתה באה לגמר תקונה.

בת ראשי היא מלכות שעלתה לבינה לנקבי עיניים, ע"י זה בינה יצאה מחוץ לראש, מלכות יכולה להתכלל בה ואז קבלה ממנה ניצוצי השפעה, ויכולה לקבל חכמה תחתונה
והנה אין הארת חכמה נמשכת ו
נגלית בשום פרצוף מן א״א עד הנוקבא דאצילות כי בנוקבא לבדה מתגלית חכמה ואין ז״א יכול להאיר בהארת חכמה זולת בעת הזווג עם הנוקבא, בסו״ה אשת חיל עטרת בעלה מעטרת אותו באפשרות לקבל חכמה מתוך כח ההתכללות. ובסו"ה ואת המלכות עלית על כלנה כי בה מתגלה הארת חכמה שזו מטרת הבריאה, לגלות את הטבת הבורא, ויש כאן יכולת לתת לנשמות הצדיקים, וזה שאמרו חז״ל בת תחלה היינו מלכות שנעשית לתחלה וראשית, סימן יפה לבנים חג"ת נהי של ז"א כי גם ז״א מאיר על ידה בהארת חכמה. היא בת ראשי אותה אוהב הקב"ה שהיא באה לגלות חכמה
והיינו דמפרש בגמרא איכא דאמרי דמרביא לאחאה כי הארת חכמה נקראת גדלות וו' קצות של זעיר אנפין שהם נקראים אחים אל מלכות, גדלים על ידה.
כלומר צד הנקבה יכולה להגדיל את צד הזכר ואיכא דאמרי דלא שלטא ביה עינא בישא כי אור הזכר מאיר מלמעלה למטה בבחינת ג״ר ואור נקבה מושפע מלמטה למעלה בבחינת ו״ק, ועינים ה״ס חכמה ואם ז״א היה מאיר בהארת חכמה בלי זווג עם המלכות היתה הארתו מתפשטת מלמעלה למטה כטבע הזכר והיתה החכמה מגיעה אל החיצונים שזוהי שליטת עין רע, כמו שהיה בשבירת הכלים וחטא אדה״ר, וע״י התקון של בת תחלה גם הזכר אינו מאיר רק כטבע הבת מלמטה למעלה. ואין שום שליטה לעין רע. האור לא ניתן אלא ע"י זיווג דהכאה, שרק ע"י כח היחד, שיש נקבה מתוקנת אפשרי לקבל אור ונודע שאין אור נמשך מא״ס ב״ה אלא ע״י זווג דהכאה מאור העליון שה״ס ע״ס דאו״י שנקראים הוי״ה, על המסך שבכלי מלכות המעלה ע״ס דאו״ח ממטה למעלה הנקראים אדנ״י ומלבישים את עשר הספירות של אור הישר, ואח״ז מתרחב מקבל כלי השפעה לקבלת האור דרך חסדים כלי המלכות ומתפשט מלמעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בכלים דהיינו בתוך אור חוזר ההוא, וזה אמרו ואיהי י׳ מן אדנ״י היינו המסך שבכלי מלכות, מרגלית יקרא כלילא מכל גוונין כי ע״י הזווג דהכאה נכללה מכל ע״ס של אור הישר המאיר במלכות. אין תפיסה ללא השתתפות התחתון אשר דרכו נתפס הכל.
וזה אמרו (באות רי״ד) דאת י׳ מן הוי״ה לא תפיס וכו', כי ע״ס דאור ישר בלי אור חוזר הם אור בלי כלי והם לא משתנים כלל כי כל השינויים והגוונים הם מן האור החוזר שהוא הכלי. וזה אמרו ואת י׳ מן אדנ״י איהו ספיר וכו' המאירה בכל הגוונים שהם הספירות שנכללו בה ע״י אור חוזר העולה ממנה ממטה למעלה, שהוא ראש המדרגה ומתפשטות ממעלה למטה, בתוך סוף של המדרגה, הן מספירות הימין המאירים ברחמים והן מן הספירות שבקו השמאל.

בת ראשי היא המלכות שמקבלת על עצמה בהתמסרות לעשות רצון העליון. בכך היא מאפשרת את גילוי החכמה גם לתחתונים. עבודת אמונה זו היא סימן יפה לבנים, היינו להבנות השכליות של האדם.

 

 

י"ב צירופי הויה שיעור 106 107

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.
בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.
שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.
הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.
שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.

י"ב צירופי הויה שיעור 106  107

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות  הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו.

בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י.

הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי.

וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ.

היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה.

בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.

שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.

הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.

שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.

י"ב צירופי הויה שיעור 106 ​​ 107

 

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות ​​ הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

 

ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מ
י׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת 
כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם 
מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם 
כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.

בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.

שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.

הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.

שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית. ​​ 

 

י"ב צירופי הויה שיעור 105

 

סוד הכתוב: לזאת יקרא אשה. זאת היא המלכות. חיפש האדם אישה בכל הרצונות הבהמיים שלו ולא מצא, ולזאת שבאה מתורת הנסתר שנבנתה מחדש, חווה השנייה, בחינת רחל נק אישה.

כדי שהמלכות, הלב תוכל לבוא לבחינת אדם, עליה לוותר על עצמה. כדי להביא את הלב כבן זוג לנשמה, עליו למעט ולוותר על עצמו בביטול, בחינת מעטי את עצמך. אז היא באה לקבלת חסדים שזו בחינת ויביאה אל האדם. ואז ויבוא אל רחל, לזאת יקרא אישה בזכות החסדים שמשיגים ובכח הגבורות שהיו קודם.

י"ב צירופי הויה שיעור 105

 

ריא המשך


וזה אמרו י״ו רחוקים דא מן דא או קרובים דא מן דא עלייהו אתמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו', כי כל זווג נקרא שלום וזווג של הארת חכמה נקרא רחוק כי אין זו"ן יכולים לקבל קומת חכמה בלי חסדים, אור דחסדים גורם להם לקרבה וע״כ נבחנת קומת החכמה בזו"ן שהיא רחוקה בסו"ה מרחוק ה׳ נראה לי כי קומת חכמה רחוקה ממנו והוא צריך ללבוש של חסדים בכדי לקבלה. ואז נמצא י״ו רחוקים דא מן דא דהיינו בעת שמאירים בהארת חכמה הנקראת רחוק. ובעת הזווג לאור החסדים נקראים קרובים דא מן דא כי אור החסדים מתקבל בהם בלי לבוש, ולא עוד שע״י קומת אור החסדים הם יכולים לקבל גם חכמה וזה אמרו שלום שלום לרחוק ולקרוב ב׳ שלומות הנוהגים תמיד בזווג דגדלות. דהיינו קרבן עולה ויורד יהה״ו הנאמר בין על בינה העולה ויורדת ובין על מלכות העולה ויורדת בסוד זאת תורת העולה שהיא מלכות העולה בתחלת התקון ונמתקת בבינה ואח״כ כשמלכות המסיימת יורדת למקומה ,כאן הסכנה שינסו למשוך חכמה בלי חסדים ה׳ דאיהי אימא עולה סליקא לגבי י׳ שהוא חכמה בסו"ה היא העולה הנאמר על חזרת בינה למקומה ומאירה בהארת חכמה שהיא י'. ה׳ דאיהי ברתא שעלתה וסיימה האורות למעלה במקום בינה נחיתת לגבי ו׳ יורדת למטה למקומה להזדווג עם ז״א שהוא ו׳ ואז נאמר וירד מעשות החטאת מפני שמחטיא את המטרה על מנת להשפיע, שהרי זה מצב הקטנות כי בזמן שמלכות היתה למעלה היה גרעון בפרצוף שלא היה רק ב׳ כלים כתר חכמה וב' אורות נפש רוח לבד, וזה נקרא חטאת וכשירדה למקומה אז נאמר עליה וירד מעשות החטאת כי חזרו כל ה׳ הכלים ומאירים ה' אורות נרנח״י. שזה כבר לא חטא, לכן החטאת דווקא כשמאירים רק נפש רוח שמלכות עלתה לבינה
ונודע שישנם ב׳ מצבים בזו״ן שבמצב א׳ נאחזת הנוקבא בקו שמאל דבינה שבו הארת חכמה
זהו מצב א של הנקבה, והיא שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים, והיא גדולה כמו ז״א בסוד שני המאורות הגדולים, ועכ״ז אינה יכולה להאיר לתחתונים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה, וע״כ היא מלאה דינים בבחינת אש שורף. ואז נעשה הקטרוג שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד שהוא בינה. וכדי לתקן זה נאמר לה לכי ומעטי את עצמך ונתמעטה וירדה לבחינת נקודה תחת יסוד ז״א, וזהו מצב הב׳ עיבור דאורות. מצב א זה מצד הכלים. זוהי ירידה לצורך קבלת האורות והיא נבנית מחדש להיות נוקבא לז״א להזדווג עמו פב״פ, שזוהי תכלית שלימות המלכות לפני גמר התקון, שאז מאירה בחכמה וחסדים אל התחתונים.
ובמצב הב׳ ישנם ב׳ זווגים א׳ להארת חסדים בסוד הכתוב ויביאה אל האדם שתקנו את הנוקבא במסך כזה שתהיה ראויה לקבל חסדים בזווגה עם ז"א.
שמקבלת צלם דקדושה, לבושי מוחין, אמונה וזווג ב' להארת חכמה בסוד הכתוב ויבא גם אל רחל מצב של נסתר כמו הסכך בסוכה כך בלילה לומדים תורה כנגד חג הסוכות, ובזווג ביום בשים שלום בתפילת עמידה וגם סו״ה לזאת יקרא אשה זאת היא המלכות. חיפש האדם אישה בכל הרצונות הבהמים שלו ולא מצא, ולזאת שבאה מתורת הנסתר שנבנתה מחדש, חווה השניה, בחינת רחל נק אישה כי מסבת הארת חכמה המאירה בה אחר שנכללה בחסדים של בעלה, ניתן לה השם אשה אש ה' שה"ס הארת חכמה המכונה אש בסו"ה והיה אור ה׳ לאש. ועל זווג הארת חכמה נאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו המאירים בחסדים מכוסים, ודבק באשתו שאין ז״א יכול להאיר בהארת חכמה זולת בעת הזווג עם הנוקבא. והאי איהו קרבן עולה ויורד הנאמר על עליית המלכות וירידתה ועל ירידת הבינה מתחת המלכות ועלייתה. ואז חמש אשות סלקין וחמש נחתין כי ישנם ה' מיני דין המכונים חמש אשות ג׳ הם בחג״ת שלמעלה מחזה הנמשכים מג' זריעות חלם שורק חירק. וב' דינים הם מחזה ולמטה א' בנה״י הנמשך ממסך שבנקודת החזה ב' במלכות. כנגדם עולים חמש אשות בסוד מ״ן ונזכרים בפסוק: א', זאת תורת העולה. ב', היא העולה על מוקדה. ג', על המזבח, ד', כל הלילה. ה', ואש המזבח תוקד בו. (עיין בסלם פרשת צו אות כ״ו במאמר זאת תורת העולה).

לימד כאן מתי אותיות י"ו קרובים ומתי רחוקים. בצירוף י ה ה ו כאן יש מצב של קרבה ושל ריחוק. לאחר הקטנות התנועה היא של אור ע"ב ס"ג מלמעלה ומעורר את המדרגה לקבל אור גדול.

כדי שהמלכות תוכל לבוא לבחינת אדם, עליה לוותר על עצמה. כדי להביא את הלב כבן זוג לנשמה, עליו למעט ולוותר על עצמו בביטול, בחינת מעטי את עצמך. אז היא באה למצב ב בו יכולה היא לקבל ב זיווגים, קבלת חסדים שזו בחינת ויביאה אל האדם. ואז ויבוא אל רחל, לזאת יקרא אישה בזכות החסדים שמשיגים ובכח הגבורות שהיו קודם.

 

י"ב צירופי הויה שיעור 103

מלמד כאן על השם ס"ג שהוא שם הויה במילוי אלפין כך: יוד, הא, ואו, הא וזה מרומז בצורת אות א׳

שני מצבים לאות א. כאשר קו האלכסון בצורת מאוזן, זו קטנות במדרגה בה כתר וחכמה למעלה, בגדלות שהקו אלכסוני, בינה ת"ת ומלכות עלו, והעליון יורד בחשיבות שלו.

צורת האות א מראה שלמרות עליית התחתונים, עדיין הם תחת הפרסה ולא יכולים לקבל אורות גדולים שלא ניתן לקבלם להשפעה.

חשיבות רבה לשם ס"ג, הוא בחינת אדם, אשר בהשקפה מלמד שעליו להיות נסוג בענווה כדי לבוא לשותפות עם העליון. מי שמכוון בשם ס"ג כל תפילותיו מתקבלות. הביקוש הוא בסוד האות א שבשם ס"ג, כלומר לבוא עם ביקוש בלי גאווה וכוונה לקבל ג"ר. משמעות ענווה זו היא ההבנה שגם בגדלות יודע שיש בורא מעליו.

י

י"ב צירופי הויה שיעור 104

 

מילוי האות וו בשם הויה, יוד הי ואו הי = 63=ס"ג, אות א זו היא שורש האדם, שגם במצב הגדלות לא מפרידים בין יוד עליונה ליוד תחתונה, באות א, הפרסה נשארת. ללמד כל אחד שגם במצב גדלות יש עליון מעליו, ואז לא יעלה ביקוש בתפילה תוך גאווה, ואז כל תפילותיו מתקבלות.

התיקון של הגאוותן הוא ע"י שבירתו, אין דרך אחרת לתקנן את הפירוד שיצר מהבורא.

רי) ת״ח כל הוי״ה וכו': בוא וראה, כל הוי״ה שצרופה היא ה׳ על י׳ ה׳ על ו׳ כגון בסיומי התיבות לה׳ אתי ונרוממה שמו היא בחינת נקבה המאירה ממטה למעלה שאין לה מעצמה כלום. כל הוי״ה שב׳ ההין שלה הן ביחד באמצע הן אחיות בינה ומלכות כעין זה בראשי התיבות יהה״ו מסוד הפסוק יתהלל המתהלל השכל וידוע המאירות בחכמה בסו״ה אמור לחכמה אחותי את. כל הוי"ה שצרופה י״ו ביחד באמצע כגון היו״ה היוצא מצרוף הפסוק המר ימרנו והיה הוא. הם חכמה וז״א אחים בסוד הכתוב כי ישבו אחים יחדו. (עיין לעיל אות ר״ה ד״ה פירוש).

 

ריא) תרין ההין כחדא וכו': ב׳ ההי״ן של השם כאחד ה״ס הכתוב ותלכנה שתיהן, שהן בינה ומלכות הולכות יחד בהתכללות, השפעה ורצון לקבל י׳ ו׳ של השם כשהם רחוקים זה מזה, דהיינו בהארת חכמה הנקראת רחוק בסו״ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. או קרובים זה מזה, דהיינו באור החסדים שעליו אין שום צמצום, ולכן נקרא קרוב. עליהם על ב׳ אורות אלה נאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו'. דהיינו קרבן עולה ויורד, המרומז בצירוף יהה״ו, היוצא חיסרון, וביקש הבאים מהפרטיות מרחיקים את האדם, אך חיסרון שבא מהבורא, לצורך הקשר, הוא חיסרון המביא לשלמות. רחוק הוא בחינת חכמה, וקרוב חסדים.

מפסוק יתהלל המתהלל השכל וידוע. ה׳ שהיא אימא בינה עולה, היינו עלייתה אצל י׳ שהיא חכמה בסו״ה היא העולה. ה׳ שהיא בת מלכות יורדת אצל ו' היינו ז"א. בסו״ה וירד מעשת החטאת, ואז נאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו', ונעשה הצרוף של ישמחו השמים ותגל הארץ. וזה הוא קרבן עולה ויורד. חמש אשות עולות, וחמש אשות יורדות. 

פירוש הדברים, ענין עליית מלכות לבינה, ה״ס המתקת השפעה מלכות בבינה שהוא שורש כל התקון, כי מלכות היא מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בה רק על הרצון לקבל הפרטי לא האדם ולא האדם יכולים להתקיים, והעלה המאציל לבינה שהיא מדת הרחמים, העלה פירושו העלה במדרגתה, הקדים מידת הרחמים, עשה את הרחמים סיבה לרצון לקבל שע״י עלייתה לבינה מקבלת מלכות צורת בינה, ומנהיגה את העולם במדת הרחמים של בינה, וזה אמרו תרין ההין כחדא שהן בינה ומלכות ה״ס הכתוב ותלכנה שתיהן הנאמר בנעמי ורות שזה שורש התקון לקיום העולם ​​ זו"ן. אין העולם מתקיים על מידת הדין בה יש צמצום ולא מתקבל אור, ודווקא קבלת אור תגרום לפירוד. ברור שהקב"ה ידע מראש שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין. והנה מלכות היא תמיד בסוף המדרגה דהיינו הסיום של המדרגה ומעכבת את אור העליון שלא יתפשט בתוכה, מכח הצמצום שנעשה עליה לא לקבל את אור העליון. ולכן כיון שעלתה לבינה וסיימה את האור במקום שעלתה שהוא תחת ג׳ ראשונות של בינה, נמצא שז׳ תחתונות דבינה ותפארת ומלכות הנמצאים תחת הסיום יצאו ממדרגתם אל המדרגה התחתונה שתחת המלכות, אמנם ע״י מיין נוקבין נקבות שעולות לביקוש, ב נקבות גם מלכות וגם בינה מתורה ותפלה של התחתונים נמשכת הארה עליונה מחכמה בינה דא״ק, המוציאה את המלכות המסיימת למקומה, ואז עולים וחוזרים בינה תו״מ למדרגתם כבתחלה. כאשר עולה ביקוש מהתחתונים בתפילה מגיע אור ע"ב ס"ג ומוריד את הפרסה ואז מקיים שבינה ת"ת ומלכות עולים.
ולפיכך ישנם ב' זווגים בכל מדרגה זווג של חסדים בו"ק ולא בשלמות המאירים בזמן הקטנות דהיינו בעת שמלכות המסיימת היא במקום בינה שאז אין בפרצוף רק ב׳ כלים כתר וחכמה, שמתלבש בהם ב׳ אורות נפש רוח, מטעם ערך הפוך שיש בין כלים לאורות כנודע. ואור רוח נקרא אור חסדים. ואחר עליית מ״ן של תורה ומצות נעשה זווג ב' שממשיכים הארת חכמה ע"י זווג חו״ב דא״ק ומלכות המסיימת יורדת למקומה, ובינה ותו״מ חוזרים ועולים אל מדרגתם הקודמת ואז ישנם ה׳ כלים בפרצוף שהם כח״ב תו״מ ומתלבשים בהם ה׳ אורות נפש רוח נשמה חיה יחידה. וזוהי גדלות. לכאורה חוזרים לצמצום א, אך רק בסוד האות א שבאות וו שבשם ס"ג

י"ב צירופי הויה שיעור 103

מלמד כאן על השם ס"ג שהוא שם הויה במילוי אלפין כך: יוד, הא, ואו, הא וזה מרומז בצורת אות א׳

שני מצבים לאות א. כאשר קו האלכסון בצורת מאוזן, זו קטנות במדרגה בה כתר וחכמה למעלה, בגדלות שהקו אלכסוני, בינה ת"ת ומלכות עלו, והעליון יורד בחשיבות שלו.

צורת האות א מראה שלמרות עליית התחתונים, עדיין הם תחת הפרסה ולא יכולים לקבל אורות גדולים שלא ניתן לקבלם להשפעה.

חשיבות רבה לשם ס"ג, הוא בחינת אדם, אשר בהשקפה מלמד שעליו להיות נסוג בענווה כדי לבוא לשותפות עם העליון. מי שמכוון בשם ס"ג כל תפילותיו מתקבלות. הביקוש הוא בסוד האות א שבשם ס"ג, כלומר לבוא עם ביקוש בלי גאווה וכוונה לקבל ג"ר. משמעות ענווה זו היא ההבנה שגם בגדלות יודע שיש בורא מעליו.

י"ב צירופי הויה שיעור 103

 

 

רט) ואוקמו רבנן שם וכו': וחז״ל העמידו שם בן י״ב, דהיינו ג׳ השמות של מלך מלך ימלוך כל היודעו והזהיר בו כל תפלותיו מתקבלות. ומקורו יו״ד ה״י וא״ו ה״י דהיינו שם ס״ג שבו ג׳ יודין וא'. כל פנים של י׳ הוא א׳ בסוד הכתוב ופניהם פני אדם. כאן בשם זה העולה ס״ג הוא סוד של תפילין וציצית.
פירוש. ב׳ זמנים נתקנו בסבת עליית מלכות לבינה, והם קטנות וגדלות
שגורמת המלכות בבינה. כי מתחלה בעת שמלכות עלתה לבינה, סיימה המדרגה תחת החכמה, וסיום זה נקרא תיקון הפרסא אשר משום זה נשאר במדרגה כתר וחכמה. ובינה תפארת מלכות, יצאו מן המדרגה אל המדרגה התחתונה, ומכיון שלא נשאר במדרגה רק כתר וחכמה שהם רק ב׳ כלים לכן אין שם רק ב' אורות נפש רוח, וחסרה ג׳ ראשונות שהן: נשמה חיה יחידה, מטעם חסרון ג׳ הכלים בינה ותו״מ ומטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות. וזהו זמן הקטנות. אח״כ בזמן הגדלות יורדת כלומר מאפשרת לאח"פ לעלות מלכות ממקום בינה מנקבי עיניים דהיינו מפרסא למקומה עצמה, וג׳ הכלים בינה ותו״מ עולים ומתחברים במדרגה ומכיון שישנם כבר ה' כלים כח״ב תו״מ חוזרים ומתלבשים בהם חמשה אורות נרנח״י. ויש ג״ר במדרגה. בא כאן להסביר את השם ס"ג בו האות וו מלאה באלף ואו.
וזה מרומז בצורת אות 
א׳ כי י׳ עליונה שבא׳ ה״ס כתר וחכמה שנשארו במדרגה בזמן הקטנות. והקו שתחת י׳ זו ה״ס הפרסא המסיימת את המדרגה מתחת כתר וחכמה שזהו זמן הקטנות. ואין במדרגה רק אור של חסדים דהיינו נפש רוח וחסרה ג״ר. ובזמן גדלות יורדת המלכות למקומה ובינה תו״מ חוזרים ומתחברים במדרגה, וזוהי י׳ תחתונה של הא׳ הרומזת על בינה ותו״מ שחזרו ונתדבקו באופן אשר אות א׳ כוללת ג׳ בחינות, י׳ עליונה הרומזת על כתר וחכמה, וי׳ תחתונה, רומזת על בינה ותו״מ והקו שבין ב׳ היודין רומז על הפרסא שה״ס הסיום שנעשה בזמן הקטנות.

שני מצבים לאות א. כאשר קו האלכסון בצורת מאוזן, זו קטנות במדרגה בה כתר וחכמה למעלה, בגדלות שהקו אלכסוני, בינה ת"ת ומלכות עלו, והעליון יורד בחשיבות שלו.
ואין להקשות מזה שבעת גדלות יורדת המלכות למקומה ובינה תו״מ חזרו אל המדרגה א״כ למה עדיין נמצא הקו המבדיל בין י׳ העליונה לי׳ התחתונה, מאחר שהפרסא המבדלת כבר נתבטלה.

התשובה היא, כי נעשה תקון אחר שבירת הכלים אשר הפרסא לא תתבטל לעולם, והיא נמצאת תמיד בו״ק בלי ג״ר בכדי שתשמור על הארת החכמה הבאה אל המדרגה בזמן הגדלות שלא תתפשט ממעלה למטה נעשו שני תיקונים לאחר שבירת הכלים. מלכות נגנזה ברדל"א וגניזו דאו"א כדי למנוע שבירה. דומה לעצת הנחש לחווה, שהרי הפרסה לא תתבטל. גדלות אומר שניתן לקבל רק ו"ק ולא ג"ר. צורת האות א מראה שלמרות עליית התחתונים, עדיין הם תחת הפרסה ולא יכולים לקבל ג"ר, הם אח"פ שלא במקומם ולפיכך אע״פ שישנם ג׳ ראשונות וגדלות בהא׳ בכל זאת מדרגת הפרסא נשארת בו״ק בלי ג״ר ונמצאת תמיד גם בעת הגדלות.
וזה אמרו 
כל י׳ דהיינו הפרצוף בימי הקטנות אנפוי א׳ וכו', הפנים שלו שהוא גדלות בסוד חכמת אדם תאיר פניו, הוא א׳ בחמשה אורות נרנח״י הכא בהאי שמא דהיינו אות ואו שבשם ס״ג שהוא השורש להוי״ה דאלפין שהוא מ״ה רזא דתפילין שה״ס הארת חכמה, המרומזת בא׳ וציצית סוד הציצית המרומז ביודין שהם אורות דחסדים. חשיבות רבה לשם ס"ג, הוא בחינת אדם, אשר בהשקפה מלמד שעליו להיות נסוג בענווה כדי לבוא לשותפות עם העליון. מי שמכוון בשם ס"ג כל תפילותיו מתקבלות. הביקוש הוא בסוד האות א שבשם ס"ג, כלומר לבוא עם ביקוש בלי גאווה וכוונה לקבל ג"ר. משמעות ענווה זו היא ההבנה שגם בגדלות יודע שיש בורא מעליו.

 

י"ב צירופי הויה שיעור 102

ישנם זיווגים בעולמות העליונים דרכם מתקבל הקשר בין הזכר והנקבה, כדי לתת את האור לתחתונים. לפי הצירוף והזיווג ניתן להבין את המציאות הרוחנית במדרגה. לימוד שמות הויה הנובעים מהפסוקים, הוא שילוב של רמזי חכמת הקבלה שנמצאים בסיפורים המובאים לחושים.

מעבר לפשט הסיפור ישנו עומק המופיע ברמזים של ראשי או סופי תיבות.

מאחר והמלכות נגנזה ברדל"א, היא רק התכללות ולא עצם, אין אחרים יכולים להתכלל ממנה. כך אדם שלא מגיע לעצם שלו, אינו יכול באמת להשפיע לאחרים.

חכמת הקבלה נלמדת בעשר ספירות הבנויים משם הויה. היכולת לכוון בצירופים אלו תלויה בידיעת חכמה הקבלה והכוונה הנפשית הראויה.

הרמזים המופיעים בכתובים מועלים למי שמכיר ורגיש לשינויים בסדר האותיות ובניקוד המשתנה.

תפילין בסוד המוחין בחכמה, וציצית שהם כיסוי, בגד מלשון בגידה שבא על בחינת הגוף. ויש הבדל בין גוף לנשמה, לגוף רצונות רבים ולנשמה רק רצון אחד לדבקות. רק כאשר הגוף מאחד את כל הרצונות לאחד, יכול הוא לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואז כל הרצונות הגופניים נכנסים למסגרת בחינת השמים, ואת זה עושים התפילין.

הלב הוא מלך הגוף, והוא ממלא תפקידו בלי להיות בוגד, כאשר הוא מרגיש בכל רצון ישנה אמת שמציצה בכל מפגש עם החיים, דרך ארבע כנפות הציצית.

החיבור לקב"ה יכול להיות רק דרך הנשמה, חיבור שאפשר להשיג דרך התפילין הם בחינת פני אדם.

י"ב צירופי הויה שיעור 102

 

ישנם זיווגים בעולמות העליונים דרכם מתקבל הקשר בין הזכר והנקבה, כדי לתת את האור לתחתונים. לפי הצירוף והזיווג ניתן להבין את המציאות הרוחנית במדרגה. לימוד שמות הויה הנובעים מהפסוקים, הוא שילוב של רמזי חכמת הקבלה שנמצאים בסיפורים המובאים לחושים.

מעבר לפשט הסיפור ישנו עומק המופיע ברמזים של ראשי או סופי תיבות.

 

מאחר והמלכות נגנזה ברדל"א, היא רק התכללות ולא עצם, אין אחרים יכולים להתכלל ממנה. כך אדם שלא מגיע לעצם שלו, אינו יכול באמת להשפיע לאחרים.

חכמת הקבלה נלמדת בעשר ספירות הבנויים משם הויה. היכולת לכוון בצירופים אלו תלויה בידיעת חכמה הקבלה והכוונה הנפשית הראויה.

הרמזים המופיעים בכתובים מועלים למי שמכיר ורגיש לשינויים בסדר האותיו ובניקוד המשתנה.

 

 

רו) וכל קראין דקא וכו': וכל הויות הללו הבאים מן המקראות הן מראשי אותיות כמו ישמחו השמים ותגל הארץ. או מסופי אותיות כמו עירה ולשרקה בני אתונו. בין בפסוקים מן התורה בין מן הנביאים בין מן הכתובים. יכולים לנקד אותם הויו״ת בנקוד של אותיותיהם שמהן באים אף כך כל שמות הוי"ה הבאים מצרוף של ג׳ אותיות, כמו יהה מקור שלו הוא מן הפסוק כי י״ה ו״ה יהי״ה בכסלך. ויש שמנקדים את שמות הוי״ה שבסוף התבות, עם נקודות שבראשי תבות ואם הוי״ה בראשי תיבות, ונקוד שלו מסופי תיבות.

 

רז) ואית נקודה ברזא וכו': ויש נקוד בסוד אחר כעין זה, יהו״ה מלך יהו״ה מלך יהו״ה ימלוך ששמות הויות שלמעלה, הן מנוקדות כהמלים שלאחרי השמות.
פירוש. סוד ג׳ השמות 
ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך, הם סוד ג׳ קוים חסד גבורה תפארת, ועיין בשער הכוונות דרוש ענין תפלת השחר ד״ה ונחזור, אשר הנקודות הן רק תחת י׳ ו׳ של השם אבל בשתי ההי"ן אין צריך ניקוד, והוי״ה מלך הראשון מנוקד בב׳ סגולים א׳ תחת י׳ וא׳ תחת ו׳ וה״ס חסד. הוי״ה מלך השני בעת זיווג הוא מנוקד בב' פתחין, וה״ס גבורה. שה״ס הארת חכמה שבשמאל שנקראת פתח. והוי״ה ימלוך מנוקד בחירק ושבא וחולם והנקודות הן תחת י ו כי רק הזכרים הם מנוקדים ולא הנקבות שהן ב׳ ההי"ן, וה״ס תפארת.

 

רח) ד׳ שמהן תליין וכו': ארבע שמות תלויים מכל שם של אלו ג' שמות ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך. כי מכל אות של הוי״ה יוצא שם אחד, והם י״ב שמות. ועליהם נאמר וקרא זה חשבון י״ב נגד י״ב פנים של ג׳ חיות של המרכבה אריה שור נשר שבכל אחד ד׳ פנים אל זה היינו י״ב כנפים של ג׳ החיות אריה שור נשר. ועל כלם פני אדם, שה״ס הכתוב ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה. ותפילין הוא פני אדם דהיינו מוחין דחכמה. ציצית הן פני החיות וכנפי החיות דהיינו הארת חכמה בחסדים שהם הלבן שבציצית. תפילין בסוד המוחין בחכמה, וציצית שהם כיסוי, בגד מלשון בגידה שבא על בחינת הגוף. ויש הבדל בין גוף לנשמה, לגוף רצונות רבים ולנשמה רק רצון אחד לדבקות. רק כאשר הגוף מאחד את כל הרצונות לאחד, יכול הוא לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואז כל הרצונות הגופניים נכנסים למסגרת בחינת השמים, ואת זה עושים התפילין.

הלב הוא מלך הגוף, והוא ממלא תפקידו בלי להיות בוגד, כאשר הוא מרגיש בכל רצון ישנה אמת שמציצה בכל מפגש עם החיים, דרך ארבע כנפות הציצית.

החיבור לקב"ה יכול להיות רק דרך הנשמה, חיבור שאפשר להשיג דרך התפילין הם בחינת פני אדם.

 

 

י"ב צירופי הויה שיעור 101

ישנם 24 צירופים לארבע אותיות הויה, כאן מלמד על י"ב. ובצרוף שם הוי״ה לי״ב הויו״ת נודעים כל אלה הצרופים, ומביא פסוק מהמקורות אשר ראשי התיבות מופיעים בסדר מתחלף של אותיות שם הויה.

י"ב הצירופים נקראים גם י"ב גבולי האלכסון, שפירושו שאפשר לשלב חסדים וחכמה. אלכסון מבטא שילוב בין קו אנכי שהוא חכמה, למאוזן שהם חסדים. אין הסולם עומד ישר זקוף, מפני שהחיבור כלפי מעלה צריך להיות עם שילוב של חסדים שהם קווים לרוחב.

כאשר רוצים לדבר על ההויות מבחינה שורשית, כל פעם שהסדר משתנה, לומדים על התנועה בעולמות, ובהתאם על האדם לפעול, כלומר לפי החוקים העליונים.

את המציאות אפשר ללמוד לכאורה דרך החושים, בלימוד המציאות הרוחנית משתמשים בשפה אחרת, היינו בשפה של אותיות שם הויה, המהווים את עשר הספירות ותיאור העולמות העליונים.

פשט התורה מספר על העולמות במסגרת החושים. למשל הצירוף הראשון של אותיות י"ה ו"ה מופיע בסיפור היוצא מן הפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ. כאן יש אותיות שמלמדות על הספירות. הסיפור מרמז על חכמת הקבלה, בה ניתן להעמיק ולראות את המובן הנפשי של הסיפור החיצוני.

כך ידוע בחכמה ששם יה"וה הוא שם המשפיע, שהשם הוא טוב ומטיב, זה מתאים למשמעות הפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ

י"ב צירופי הויה שיעור 101

 

רה) ובצרוף די״ב הוויין וכו': ישנם 24 צירופים לארבע אותיות הויה, כאן מלמד על י"ב. ובצרוף שם הוי״ה לי״ב הויו״ת נודעים כל אלה הצרופים, ואלה הם: י״ה ו״ה, יהה״ו, יוה״ה דהיינו ג׳ צרופים המתחילים בי'. הרמוזים בשם יו״ד ה״י וי׳׳ו ה״י, דהיינו שם ע״ב שהוא הוי״ה במלוי יודין, שם זה הוא המקור של האותיות, כי כל אות מתחילים לכתוב בנקודה שהיא י', ומקורם של הצרופים הוא בפסוקים, ובנקודות שלהם, ומפרש צרוף הראשון י״ה ו״ה יוצא מן פסוק ישמחו השמים ותגל הארץ. המקור והנקוד מן הצרוף יהה״ו הוא הפסוק יתהלל המתהלל השכל וידוע המקור מן הצרוף יוה״ה הוא ידותיו ולצלע המשכן השנית. שלש ווי״ן ישנן בשם זה יו״ד ה״י וי״ו ה״י רומזות לג' צרופים: והי״ה, והה״י, ויה״ה, שכלם מתחילים באות ו' ומקורם והניקוד שלהם הוא צרוף א' יוצא מפסוק ויראו אותה שרי פרעה שסוף התיבות הוא והי״ה. צירוף שני והה״י, יוצא מן ודבש היום הזה י״ה ו״ה. הצרוף השלישי ויה״ה יוצא מן וירא יושב הארץ הכנעני. וישנם ששה צרופים שמתחילים בה׳ ג׳ צרופים בכל ה' מב׳ ההין שבשם, והם: הוה״י, היו״ה, ההי״ו, הם ג' צרופים שמתחילים בה' ראשונה, וג׳ צרופי ה׳ תחתונה הם היה״ו הוי״ה ההו״י. וג' צרופים מבינה שהם: הוה״י, היו״ה, ההי״ו המקור שלהם הוא, הוה״י יוצא מן סופי תיבות וכל זה איננו שוה לי. היו״ה יוצא מן המר ימירנו והיה הוא. ההי״ו יוצא מן סופי תיבות עירה ולשרקה בני אתונו. היה״ו, הוי״ה, ההו״י. צרוף היה״ו יוצא מן לה׳ אתי ונרוממה שמו. צרוף הוי״ה ה״ס הנה יד ה׳ הויה צרוף ההו״י הוא מסופי תיבות וצדקה תהיה לנו כי.
פירוש. הנה תחלה עולה ז״א לישסו"ת
שיש בה מחלוקת ומכריע בין ב׳ הקוים של ישסו״ת ומוציא שם ג׳ קוים ומלכות המקבלת אותם, ומתוך זה שגרם יציאת ג׳ קוים ומלכות בישסו״ת זוכה גם הוא באותם ג' קוים ומלכות, כי כל שיעור אור שתחתון גורם בעליון זוכה בו גם התחתון, וז״א נקרא הוי״ה ונקרא עולם וד׳ אותיות הוי״ה ה״ס ד׳ רוחות העולם הנקראים חו"ב תו"מ או חו״ג תו״מ, שהשיג ע״י עלייתו והכרעתו בין ימין ושמאל של ישסו״ת, ולהיות שכל אחד מן ארבע הרוחות כלול מכולם לכן יש בו י״ב צרופים של שם הוי״ה ג׳ לכל רוח, וד׳ פעמים ג׳ הם י״ב. אשר לכאורה היה צריך להיות ט״ז צרופים, ד׳ לכל רוח שהם ד׳ ספירות חו"ב תו״מ נכללות זו מזו, ובכל אחת יש חו״ב תו״מ, אלא מתוך שמלכות ובינה נכללו יחד הרי שב׳ רוחות מערב וצפון נעדרו ממקומם ונתחברו ונעשה מהן אלכסון בסוד י״ב גבולי אלכסון מלכות נגנזה ברדלא ולכן לא סופרים אותה מצד העצם אלא מהתכללות ואין בכל אחד מאלו ארבע רוחות רק ג׳ בכל אחד, וז״ס י״ב צרופי הוי״ה הנאמרים כאן, ג׳ צרופים המתחילים בי׳: היינו י״ה ו״ה. יהה״ו, יוה״ה. וג' צרופים המתחילים בה׳ ראשונה שהם: הוה״י היו״ה ההי״ו ​​ . וג׳ צרופים המתחילים בו', והם והי״ה והה״י ויה״ה. וג׳ צרופים המתחילים בה׳ תחתונה והם: היה״ו הוי״ה ההו"י. מצד המערב אין למלכות עצם אלא רק התכללות. לכן אין היא יכולה לתת התכללות למישהו אחר.

י"ב הצירופים נקראים גם י"ב גבולי האלכסון, שפירושו שאפשר לשלב חסדים וחכמה. אלכסון מבטא שילוב בין קו אנכי שהוא חכמה, למאוזן שהם חסדים. אין הסולם עומד ישר זקוף, מפני שהחיבור כלפי מעלה צריך להיות עם שילוב של חסדים שהם קווים לרוחב.
וביאורם נמצא בעץ חיים שער מ״ד שער השמות מ״ב. וז״ל מצאתי בכת״י של מורי זלה״ה 
י״ה ו״ה כסדרן בזווג חו"ב תו״מ. יהה״ו כשעולה מלכות לאבא ומתחברת ה׳ עם י׳ ונשארו ה״ו כסדרן בינה על גבי תפארת. יוה״ה כשעולה תפארת לגבי אבא ונתחבר ו׳ עם י׳ ונשארה בינה על מלכות. יש את הסדר הרגיל של אותיות הויה, יש את הסדר שמלכות עולה לבינה אז ה מצטרפת עם אות ה עליונה. היו״ה כשיורד חכמה אל תפארת נשארה בינה למעלה מהי' (נ״א כשיורד חכמה בבינה ונעלם בה להשפיע בו״ה תו״מ). הוי״ה כשחכמה נעלם בתפארת להשפיע בו נמצא שהי' תחת הו' ובתוכו (נ״א כשנעלם במלכות נמצא י׳ על ה'. נ״א כשנעלם בתפארת להשפיע ביסוד למלכות אז הי' תחת הו'). הוה״י כשחכמה נעלמת עם בתה או להשפיע בה' או בתחתונים. ההי״ו כשמלכות עולה לבינה וחכמה יורד לתפארת. היה״ו כשחכמה יורד לבינה ומלכות עולה שם ועולה ומתחברת עמו (נ״א כשחכמה יורד בתפארת ומתחברת עם המלכות שם בתפארת). ההו״י כשמלכות עולה לבינה וחכמה יורד בתפארת ונעלם בו להשפיע בו או בתחתונים ממנו. והי״ה כשמתחברים חו״ב ויורדין למלכות בה' תתאה שהם תחתיה. ויה״ה כשחכמה יורד בתפארת ונעלם בו והבינה יורדת למטה ונעלמת בה. והה״י כשיורד חכמה להשפיע בתחתונים ויורדת בינה בתפארת ונעלמת בו. (נ״א כשיורד בינה ג״כ במלכות והחכמה תחת הבינה להשפיע לתחתונים). ועיין בתקונים ל״א ותמצא כי צירוף יוה״ה בחכמה, כי י' עם ו׳ ב׳ זכרים לימין, ה' ה׳ אמא וברתא לשמאלא. וצירוף יהה״ו בבינה כי להיותו שמאלי לכן אבא וברתא ואמא עם ברא. מזה תבין סוד תפילין דעלמא דאתי עטרת צדיקים שהם הויות להדדי. (ע״כ מצאתי בכת״י מורי ז״ל) ועיין בלקוטי תורה פרשת תצוה.

כאשר רוצים לדבר על ההויות מבחינה שורשית, כל פעם שהסדר משתנה, לומדים על התנועה בעולמות, ובהתאם על האדם לפעול, כלומר לפי החוקים העליונים.

את המציאות אפשר ללמוד לכאורה דרך החושים, בלימוד המציאות הרוחנית משתמשים בשפה אחרת, היינו בשפה של אותיות שם הויה, המהווים את עשר הספירות ותיאור העולמות העליונים.

פשט התורה מספר על העולמות במסגרת החושים. למשל הצירוף הראשון של אותיות י"ה ו"ה מופיע בסיפור היוצא מן הפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ. כאן יש אותיות שמלמדות על הספירות. הסיפור מרמז על חכמת הקבלה, בה ניתן להעמיק ולראות את המובן הנפשי של הסיפור החיצוני.

כך ידוע בחכמה ששם יה"וה הוא שם המשפיע, שהשם הוא טוב ומטיב, זה מתאים למשמעות הפסוק ישמחו השמים ותגל הארץ.

 

הויות באמצע שיעור 100

 

קצט המשך

רצועה ימנית של התפילין מתפשטת עד הטבור, והשמאלית שהיא הוד, קצה עד החזה.


ודע כי שם יהוה בנקודת אלקים בניקוד סגול תחת אות יוד, חולם באות ה ראשונה, חיריק באות ו כשהוא סמוך לצבאות ירצה בינה עם שתי שוקיה חסד וגבורה. ויהוה צבאות בד"כ שם זה בלשון רבים הוא נצח הוד. הוא הת״ת עם ב׳ שוקין הנקרא צבאות כנז' באידרא זוטא ואלהים צבאות וכן אדני צבאות היא המלכות עם שתי שוקיה וזהו מה שאמרו חכמים ז״ל והביאו הילקוט בשם פסיקתא במ' אחשורוש וזה לשונו ובהקבץ בתולות שנית שקל עצה ממרדכי א״ל אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה אפילו הכי אין אסתר מגדת מולדתה עכ״ל.
והביאור ירצה כי ה״א תתאה אינה מתקנאת אלא בירך היתר שיש לה״א עלאה כי ה׳ עלאה בינה יש לה שתי רצועות בתפילין של ראש וז״ס ב׳ רצועות שבתפלה של ראש שהם כנגד ה״א עלאה וה״א תתאה והיא אין לה אלא ירך אחת רצועת תפילין של יד וז״ס תפילין של יד שהיא כנגד ה״א תתאה ואין לה כ״א רצועה אחת וז״ס פסוק ותקנא רחל באחותה וכו' בפ׳ ויצא סי׳ ל׳ כנ״ל וסוד הענין הוא כי הבינה מתפשטין ממנה יריכים חוצה לה נצח והוד רחמים ודין רחמים ת״ת זכר דין מלכות נקבה אבל המלכות אין מתפשט ממנה אלא ירך אחד שהוא דין כי למטה ממנה הדין גובר. והוא עלמא דנוק׳ וירכותיה נכללים בכלל יריכות הזכר ואינו ניכר ויוצא לחוץ כ״א לצורך הדינים שלמטה ממנה ואפשר שבערך זה הוא ערך ירכי הבינה אל החכמה הוד העליונה כי הנצח שבה נכלל בכלל החכמה וההוד יוצא חוץ ממנה לזו"ן אשר הם דינים בערכה אלא שז״א נתפשט מסוד הת״ת וז״ס מ״ש בס' הזוהר בפרשת יתרו בדף ע״ט ע״ב שורה ד׳ וז״ל חכמה שמו ת״ת בנו שיוצא מבין ת״ת שבשניהם מבין הירכיים וז״ס ו' שבתוך ה״ה כי מבין ירכי ה״ה יצא ונתפשט עד החזה סוד ירך אביו ואמו והוא בין אביו ואמו וז״ס בינ״ה ב"ן י״ה ועיקר התפשטותו בכח נצח רחמים ומשם ואילך נתפשט לחוץ הוד שבבינה לצורך המלכות כדפירשנו לעיל ונתגלה ת״ת ויצא לחוץ בוא״ו שבאות ג׳ שבשם כנ״ל.

 

ר) ואתפשטותא דה׳ עלאה וכו': וההתפשטות של ה׳ העליונה, עד הוד, שם נפסקים החסדים היא באות י' היינו בחכמה הנקראת י׳ כי ה' עליונה בפרצוף ע"ב שהיא קשר תפילין של ראש בסוד לאה שהיא בינה, עולה לחמשים, חמש פעמים עשר באות י', והיינו ה״י מן שם אלקים, חמש פעם ה׳ באות י', חמשים בחמש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד. כי כל אחת כלולה מן עשר, וי׳ פעם חמש הם חמשים, שהם חמשים שערי בינה, יסוד שנקרא כל, חשבון חמשים לוקח את כולם. ומוריש אותם למלכות הנקראת כלה. והיינו כל כלה, יסוד ומלכות.
פירוש. התפשטות של ל״ב נתיבות החכמה תוך נ׳ שערי בינה, בימי הקטנות דהיינו בזמן שאין עוד גילוי אלא לבחינות ה״ג של קטנות אמא,
אלו מסכים למניעת החכמה נבחנת לבחינות י״ה של שם אלקים, כי יוד היא טפת מ״ד של אבא הכלולים באמא, וה׳ היא הכר ה״ג של קטנות המתגלות בז״א על ידי אמא. אמנם כל עוד שאין התפשטות אפילו לנ' שערי בינה של הקטנות, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אלם מאלהי״ם בלי י׳ ה׳ המורים התפשטות, בסו״ה נאלמתי דומיה: דום י״ה (עיין מבו״ש שער ה׳ ח״א פט״ו ותלמוד עשר הספירות חלק י״ב אות רמ׳׳ט) ובזה.

במצב קטנות חסדים דאמא מתפשטים עד הוד, על זה כתוב נאלמית דומיה

רא) באת ה׳ תתאה וכו': באות ה׳ תחתונה היינו מלכות ישנה קרן אחת, דהיינו רצועה אחת, (זהר אמור אות קצ״א שופר ולא קרן בגין דקרן אתיידע באן אתר איהו) וסוד הדבר העמידו החכמים, (שבת כח:) שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר משור פר מקרן מפריס מקרן חסר יו״ד וזו רצועה אחת מתפילין של יד של רבון העולם ז"א דאצילות שנק הקב"ה.

 

רב) כ׳ כתר דמארי וכו': כ' היא רומזת לכתר של אדון העולם, שמו של הכתר הוא, תפילין של ראש. אבל גם קשר תפילין אשר מאחוריו עליו. וסוד הדבר אין קדוש כה׳ כי אין בלתך. כי סוד כ׳ הוא ב׳ יודי״ן של שילוב ב' שמות יאהדונה״י שה״ס עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, דהיינו כף מן כתר, כי אין מצוה שלא נכללות בה עשר ספירות של אור ישר מלובשות בע״ס של אור חוזר. (ועיין רע״מ פנחס אות תתע״ז). זו הצורה המאפשרת התפשטות האור בכלי בסוד כ דאנוכי שנותנת את הכוח להאיר במדרגה

 

רג) ועיקר דתפילין משמאלא וכו': אעפ״י שאין מצוה שלא נכללת מכל עשר הספירות עם כל זה עיקרה של מצות תפילין הוא מבחינת שמאל, כלומר הארת חכמה המתגלית ע״י בינה שעולה לחכמה. ומשום זה אמרו נשבע ה' בימינו זו תורה, שעיקרה הוא חסדים שהם ימין. ובזרוע עזו אלו תפילין שעיקרם הוא הארת חכמה, ומצד השמאל, ה׳ ראשונה של הוי״ה היא תפילין על ו׳ היינו תפארת ז״א, אם שהיא בינה, על בנה שהוא ז״א. משום שבה כל בנינו של ז״א שעיקרו מאור החסדים, נבנה עתה בהארת חכמה שמקבל מבינה. ז״ש כונן שמים היינו ז״א בתבונה.

שמים הם בחינת ז"א, כונן שמים בתבונה, ז"את דבינה

י׳ של הוי״ה אבא חכמה, תפילין על הבת מלכות הנקראת ה׳ תחתונה של הוי״ה, שבו באורות דאבא נבנית המלכות, ז״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ היינו מלכות הנקראת ארץ. כי מלכות ממקורה היא חכמה דשמאל, וחסר ממנה חסדים מקבלת עתה חסדים מאבא עלאה חכמה דימין שהוא חסד. וזהו סדר צרוף הוי״ה (כמ״ש לעיל קצ״ג ד״ה פירוש) וזהו סוד מ״ש חז״ל (ברכות ג:) ארבע משמרות הו״י הלילה. ולילה ה״ס הארת שמאל. כנון את ז"א כך שיוכל לתת למלכות, ע"י אות ה שדרכה העביר חכמה מתבונה למלכות.

 

רד) ואית דאמר הויות וכו': מקודם פירש הויות באמצע שיד החזקה שה״ס הכתוב כי יד ה׳ הוי״ה תהיה בין יד ימין שהיא היד הגדולה, וצרופה י׳ ה' ו׳ ה', ובין יד הרמה שהיא תפארת וצרופה והי״ה (כנ״ל אות קצ״ג ד״ה פירוש) ויש אומרים שהויות באמצע הם סדר הפרשיות, כי ב' פרשיות המתחילות בהויות שהם: והיה כי יביאך, והיה אם שמוע הס באמצע, כעין זה יהה״ו י׳ פרשה ראשונה קדש לי. והיינו חכמה. ה׳ ה' שהן ב׳ פרשיות והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שהן בינה ומלכות. ו' שמע ישראל, ז״א. כסדר תפילין של רבינו תם. ובסדר תפילין של רש״י הוא המוחין כסדר י״ה ו״ה: קדש לי ִִי׳ חכמה. והיה כי יביאך ה׳ ראשונה בינה. שמע ישראל ו׳ ז״א, והיה אם אם שמוע ה׳ אחרונה מלכות הוי״ה ו״י הן באמצע. יהה״ו ה' ה׳ הן באמצע. כלומר התקונים מסכם החילוק שבין ב׳ הפירושים על מה שאחז״ל הויות באמצע, שלפי פירוש הראשון קאי על כללות מצות תפילין שהם בסוד הצרוף הוי״ה יד החזקה שהיא שמאל, נמתקת ע״י ב' הידים שהן יד הגדולה חסד בצרוף י״ה ו״ה, ויד הרמה תפארת בצרוף והי״ה. שהן בחינות אברהם מצד אחד ויעקב מצד השני, ויד החזקה שהיא בחינת יצחק וגבורה בצרוף הוי״ה נמתקת ע״י שניהם. (כנ״ל אות קצ״ג). ולפי היש אומרים פירושו של הויות באמצע קאי על המוחין שהם הפרשיות והויות פירושן ב' פעם והיה, א׳ מן והיה כי יביאך. ב' מן והיה אם שמוע, שהן באמצע בין ב׳ הפרשיות קדש לי ושמע ישראל, כסדר תפילין של רבינו תם.

באשל"ג נהוג להניח גם תפילין של רבינו תם מי שנשוי. בחבד החל מגיל 13. האר"י הקדוש הניח שניהם יחד. ההבדל בין שני סוגי התפילין הוא במיקום המלכות, האם תהיה בסוף, או באמצע.

בצמצום ב שמלכות עלתה לבינה, אז שתיהן צריכות ללכת יחדיו. השאלה האם התפילין מתארות את החכמה הכללית, כפי שתהיה בגמר תיקון, או על סדר של צמצום ב. לכן קומת נשמה נוהגים לפי רש"י וקומת חיה רבינו תם

 

 

הויות באמצע שיעור 99 100 השקפה

רצועה ימנית של התפילין מתפשטת עד הטבור, והשמאלית שהיא הוד, קצה עד החזה.

בחסידות אשל"ג נהוג להניח גם תפילין של רבינו תם מי שנשוי. בחבד החל מגיל 13. האר"י הקדוש הניח שניהם יחד. ההבדל בין שני סוגי התפילין הוא במיקום המלכות, האם תהיה בסוף, או באמצע.

בצמצום ב שמלכות עלתה לבינה, אז שתיהן צריכות ללכת יחדיו. השאלה האם התפילין מתארות את החכמה הכללית, כפי שתהיה בגמר תיקון, או על סדר של צמצום ב. לכן קומת נשמה נוהגים לפי רש"י וקומת חיה רבינו תם

הויות באמצע שיעור 99

 

מלמד כאן על ד הפרשיות שיש בתפילין של ראש שהן כנגד חכמה בינה תפארת ומלכות. הפרשיות בתוך הבתים נקראים שם הויה, והבתים עצמם שם אהי"ה. כנגד חכמה פרשיית קדש לי, בינה והיה כי יביאך, ת"ת שמע ישראל, וכנגד מלכות והיה אם שמוע.

קצח) הוי״ה ד׳ פרשיין וכו': ד׳ אותיות של שם הוי״ה ה״ס ד׳ מוחין, שה״ס ד׳ פרשיות, י׳ של הוי״ה ה״ס פרשה ראשונה קדש לי, וזה חכמה. ה׳ ראשונה של הוי״ה ה״ס פרשה שניה והיה כי יביאך, וזה בינה. והם לימין ושמאל שהם חסד וגבורה, כלומר כי חכמה בינה של ז״א אינם בקביעות אלא בשעת התפלה ובשבתות ומועדים, ולכן אינם נחשבים לחו״ב ממש אלא לחו״ג העולים בגדלות לחו״ב בסוד רישא דמלכא בחסד ובגבורה אתתקן  אמר שז"א בקביעות הוא בקטנות, בלי חכמה ובינה ורק במצב עליה יש לז"א ראש. בקביעות הראש משמש רק לגוף. זהר משפטים אות תק״כ). ו׳ של הוי״ה היא פרשה שלישית, שמע ישראל, תפארת, שכולל ששת המלים של היחוד, שמע, ישראל, ה׳ אלקינו, ה' אחד. הרומזות על ו״ק ז״א. של המוחין. ה׳ תחתונה היא פרשה רביעית, והיה אם שמוע, מלכות של המוחין והיא שכינה התחתונה.

 

 

קצט) תלת רצועין נצח וכו': שלש רצועות הן נצח הוד ויסוד. יסוד הוא רצועה המקשרת את וא״ו היינו ז״א, עם ה׳ היינו. מלכות. ועל יסוד נאמר כי כל בשמים ובארץ, כל יסוד, והנקבה נק כלה ותרגום יונתן דאחיד בשמיא ובארעא. כי כל הוא שם היסוד, והוא נאחז בז״א שנקרא שמים, ובמלכות שנקראת ארץ (זהר משפטים אות ת״ה) שתי הרצועות נצח הוד שאחוזות בה׳ עליונה שהיא תפילין של ראש, עליהם נאמר והקרנים גבוהות והאחת גבוה מן השנית, אף כך שתי הרצועות אחת ארוכה, כלומר שמאירה הארת חכמה הנקראת ארוך. ואחת קצרה, המאירה בחסדים, קצרה עד החזה, שעד שם האורות מכוסים, וארוכה עד הטבור. שמשם מאירים החסדים המגולים בהארת חכמה.
בשער מאמרי רשב״י בתחלתו כתב מוהרח״ו ז״ל, וזה לשונו: ועתה אבאר כאן סוד הרצועות הנה נודע כי המלכות נעשית מבחינת נ״ה. ואמנם התחלתה היא במקום החזה דז״א משם ולמטה כנז׳ בפרשת נשא בדף קמ״א ע״ב. ועיקרה היא בקו שמאל שהוא הוד הנזכר בזוהר דאיהו בנצח ואיהי בהוד ולכך רצועה השמאלית היא כנגד הוד ושיעורה עד החזה לפי שמשם התחלת הנקבה ורצועה הימנית היא נצח ושיעורה עד הטבור, כי הלא בטבורא שלים כנזכר שם באדרת נשא ולפי שמקום המלכות בטבורא דלבא דזעיר לכן נקשרת בזרוע שמאלי כנגד הלב ומתחלה היתה בחינת דלי״ת בקשר תפלין שבראש ושם היא בבחינת לאה אבל בחינת רחל היא למטה באחורי נצח והוד דזעיר מכנגד החזה ולמטה ע״י המשכת נצח והוד דבינה המתפשטת בתוך זעיר אנפין ולכן נמשכות ב׳ רצועות דתפלה של ראש ועוברות דרך החזה עד הטבור ומה שהיתה למעלה לאה בבחינת דל״ת לבד היא כאן רחל פרצוף שלם בסוד תפלה של יד גמורה
כאן שלם מפני שירשה גם את העליון, שרחל יורשת את לאה ולא בבחינת קשר תפלה של ראש והנה כבר הודעתיך כי הנצח והוד דזעיר אנפין הם מחודשים ונתכוננו בו ע״י הבינה בסוד כונן שמים בתבונה וזמ״ש כאן תרין רציען נצח והוד דאחידן בה״א עלאה וכו' ואתפשטותא דה״א עלאה עד הוד אתפשטת התפשטות הבינה היא של חסדים, את ההארות לומדים מפרצוף ע"ב שהאיר בכלים הריקניים של גלגלתא, חכמה האיר בכתר, כל כלי מאיר בו אור הנמוך ממנו. נמוך מבינה הוא החסדהוכו' והנה אומרו ואתפשטותא דה״א עלאה וכו' נתבאר אצלי בברכה ראשונה של אבות בתפלת י״ח כי אימא עלאה לא אתפשטת רק עד נצח והוד דדכורא כי מכח תרין שוקין דילה נתהוו בו בזעיר אנפין חכמה ובינה דיליה ומכחה נאצלו תרין נצוצין למטה מרוב ההארה ההיא ונתפשטו נצח והוד דזעיר אנפין אבל היסוד דבינה להיותו קצר ואינו ארוך כיסוד הזכר אינו מתפשט ויורד עד יסוד דזעיר וכאשר בא אל בחינת היסוד דזעיר אנפין הוצרך מזלא דדיקנא עלאה דא״א להתפשט בסוד קונה הכל כמבואר אצלנו שם בברכות אבות אבל בינה עד הוד אתפשטת בלבד ולא הגיעה התפשטותה עד היסוד דזעיר ובר״מ שבפרשת פינחס בדף רכ״ח ע״ב תבין כי רצועה ארוכה בימינו וקצרה בשמאלו והוא על דרך שביארנו כאן וז״ש כאן כי אלו הם בחי' ב' הקרניים אשר האחת גבוהה מן השנית כי רצועת הוד קצרה ונפסקת יותר למעלה במקום החזה ולכן נמצאת גבוהה מן הימנית שנתפשטה למטה ממנה עד הטבור ועיין בביאור אדרת האזינו כי שם נתבאר זה וגם נתבאר שם ענין אומרו ואתפשטותא דה״א עלאה וכו'.
עוד במאמר הנז' בדף הנז' שורה ח' וז״ל אוף הכי תרין רצועין חד ארוכה וחד קצרה קצרה עד החזה ארוכה עד טבורא ואתפשטותא דה״א עלאה עד הוד וכו' זה המאמר נמצא פירושו מכתיבת ידי הרב הגדול זלה״ה וז״ל דע כי ב' שוקי הבינה נצח והוד האחת גבוהה מן השניה והם שני רצועות שבתפילין הקצרה עד החזה והארוכה עד הטבור ונ״ל שטעם הדבר הוא כי ת״ת יונק מנצח שבבינה ת"ת היא בינה דגוף, הארה בה היא נצח רחמים ומלכות יונקת מהוד שבבינה דין ולפי שעד החזה עדיין לא נתקנה דיוקן המלכות לפיכך נתפשט נצח שבבינה כח הת״ת עד שם וכמו שנזכר באידרא רבא בדף קמ״א ע״ב שורה כ״ב וזה לשונו כד אתתקן דיוקנא בתקונוי שארי מחדוי מבין תרין דרועין באתר דתליין שערי דדיקנא דאיקרון ת״ת ואתפשט האי ת״ת ותקין תרין חדוי ואשתליף לאחורוי ועבד גולגלתא דנוק' כלא סתימא מכל סטרוי כו' וזה ברור. וכאשר התחילה דיוקן המלכות להתגלות הוצרכה להיות כח הוד שבבינה נמשכת עוד להיותה יונקת ממנו עד הטבור כי זהו ההתפשטות הב' שנתפשט הת״ת מטבורא דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין מפרצופא דנוקבא עד טבורא ומטבורא שארי ובטיבורא שלים כנזכר באידרא רבא ועד שם הגיע התפשטות הוד שבבינה כי משם ואילך מתחילים הדינים במלכות כמבואר שם באידרא שבני מעיה הם דינים ובינה הם רחמים אלא שדינין מתערין מינה כנזכר בזוהר ולפיכך לא נתפשטה יותר ועוד שכשם שנתפשט נצח שבבינה עד חזה הת״ת להכין אותו ולסעדו כן הוצרך הוד שבבינה להתפשט עד טבור הת״ת לכונן את הכלה שמתחילה מחזה ולמטה כי כערך הת״ת לנצח שבבינה כן ערך המלכות להוד שבבינה כי ת״ת קודם למלכות כשעור שמהראש עד החזה ומלכות נתקנה משם ואילך וצריכה להוד שבבינה כשעור שמן החזה עד הטבור כי שפע נצח מהראש של הת״ת עד החזה כשפע הוד מראש המלכות שבחזה עד טבור הת״ת באופן שיהיו שניהם שקולים וזה ברור והוא סוד גדול לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק כנ״ל. ואל תתמה היות הימנית עד הטבור והשמאלית עד החזה בעבור כי מה שהוא ימין לבינה הוא שמאל לז״א כחותם המתהפך. כמו דמות מראה.

 

הויות באמצע שיעור 98

לכאורה המלכות המקבלת את ההארה אמורה הייתה להיקרא אהבה, שמחה או תענוג, אך נקראת דין מפני שבזמן תיקון ישנם שאינם מתחברים לאהבה בקדושה, וזו בחינת דין, שאין בית ראוי להכיל את האור.
תפקיד הידיים לבטא את השלמות העליונה, יד ימין קושרת את השמאל שתהיה כלולה וכפופה אליה, ימין היא השפעה, בחינת נס. הלב הוא ביטוי של המחשבה, לכן המוחין של היד באים לבטא את המחשבה.

תפילין של יד מפריעים לרשעים שאינם מבינים למה צריך לעקוד את הרצון לקבל ועבורם זה דין. אדם לא אוהב לעקוד את הרצון לקבל שלו ולבוא בהתמסרות וביטול לאידיאה והערכים העליונים.

 

תיקוני זוהר הקדמה

 

הויות באמצע שיעור 98

 

 

קצז) ואי תימא לאו וכו': ואם תאמר, שתפילין של יד אין הם אלא בית אחד חמישי שנקרא יד כהה, ואיך אתה אומר ד׳ בתים בתפילין של יד. ומשיב, כן הוא ודאי, שאינם רק בית אחד שהוא מלכות חמישית והיא רביעית, המשלימה את תשע הראשונות שהן ג׳ יה״ו ולכן היא רביעית כלולה מכולן, ומפרש, רביעי ליה״ו יד כהה, אשר בכללות נחשבים תפילין של ראש ושל יד הוי״ה אחת כוללת, ותפילין של ראש עם ד' הבתים, הם יה"ו של הוי״ה זו ויד כהה כלומר תפילין של יד, משלימים את יה״ו להוי״ה, וגס הם כלולים מד׳ בתים. יה״ו היינו המוחין שהם חב״ד, הוא אהי״ה כי מוח הדעת כלול מחסדים וגבורות ולכן הם ד' מוחין ומתלבשים בד' כלים שהם ד׳ אותיות אהי״ה אומר ד מפני שזה אור מקיף שאין בו זיווג והדעת מחולקת לחסדים וגבורות, ועולה לחשבון כ״א היינו כחשבון אותיות יה"ו שהן המוחין, ועם כללות ד' אותיות אהי״ה הם בחשבון כ״ה. ה׳ מן הוי״ה היא רביעית ליה״ו, וחמישית לאהי״ה היינו ד' בתים מתפילין של ראש, ותפילין של יד היינו בית החמישי. ועוד יש לפרש כי אהי״ה אדנ״י עולים לחשבון אלקי״ם שהוא הכלל של חמשה בתים של התפילין. שם אהיה = 21 ושם אדני 65 יחד 86 שם אלקים, צד שמאל הדין, המהווה את הכלים
פירוש. הנה סוד התפילין הוא הארת ג״ר שהם המוחין דחכמה המתגלים בבינה בסוד בינה החוזרת להיות חכמה
כך באצילות שאור החכמה ניתן דרך ז"ת דבינה, ל"ב נתיבות החכמה, עם כל זה בבינה עצמה הם נעלמים ואינם מאירים, אלא שמן בינה הם נמשכים אל ז״א, ומן ז״א אל מלכות ובמלכות הם מתגלים ומאירים, וע״כ נקראת בינה בשם עתיד כמו אהי״ה והי״ה כי במקומה אינה מאירה אלא במקום מלכות היא עתידה להתגלות. ובאותה עת אשר החכמה נגלית בשביל הצדיקים מתגלים עמה דינים קשים ומרים על הרשעים שרוצים להמשיך את החכמה ממעלה למטה, וע״כ נקראת מלכות בשמות של דין ויד כהה, וזה מרומז בבתים של התפילין ולא בפרשיות שהן המוחין עצמם. לכאורה המלכות המקבלת את האהרה אמורה הייתה להיקרא אהבה, אך נקראת דין מפני שבזמן תיקון ישנם שאינם מתחברים לאהבה בקדושה, וזו בחינת דין, שאין בית ראוי להכיל את האור.
וזה אמרו, 
הכי הוא ודאי דאיהי חמשאה, כי בתפילין של ראש ישנם ד׳ בתים שבתוכם ד׳ פרשיות שהם ד׳ מוחין, ובתפילין של יד בית אחד להיותם בבחינת מלכות שאין לה משלה כלום רק מה שהיא כלולה מן העליונים ולכן כל ד׳ מוחין כלולים בבית אחד חמישי, שמבטא את המוחין דראש, שלנקבה תפקיד להוציא מהכח אל הפועל את הראש ואין לה מעצמה כלום, לכן נקראת על פי הזכר העליון  ואיהי רביעאה היינו רביעאה ליה״ו , כנגד ט"ר המשלימה את יה״ו וכל הארת חכמה של תשע ספירות הראשונות מתגלית רק בה כנ״ל. יה״ו איהו אהי״ה וכו', שפירושו זמין להתגלות. וד׳ אתוון בכלל כ״ה שהוא שם של מלכות הנקראת כה בסוד יד כה וזהו כה מן כההועוד אהי״ה אדנ״י סלקי לחשבון אלקי״ם וכו', רומז על הדינים המתגלים עם הארת חכמה כנ״ל, לשמור אותה מן החיצונים שלא תאיר רק ממטה למעלה. והיינו ה׳ השניה של כהה. שהיא ה׳ אותיות אלהי״ם.

תפקיד הידיים לבטא את השלמות העליונה, יד ימין קושרת את השמאל שתהיה כלולה וכפופה אליה, ימין היא השפעה, בחינת נס. הלב הוא ביטוי של המחשבה, לכן המוחין של היד באים לבטא את המחשבה.

תפילין של יד מפריעים לרשעים שאינם מבינים למה צריך לעקוד את הרצון לקבל ועבורם זה דין. אדם לא אוהב לעקוד את הרצון לקבל שלו ולבוא בהתמסרות וביטול לאידיאה והערכים העליונים.

 


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

אחרי שאדם מוותר על הרצון לקבל לעצמו ובא להיות משפיע, עליו לחזור ולהשתמש שוב ברצון, הרי הבורא לא ברא סתם רצונות, אלא בתחילה רצונות אלו מעורבים בקליפות, הוויתור נותן את הכוח לנהל כראוי את הרצונות במסגרת האמונה.

כשישראל בגלות כתוב: בכל צרתם לו (לקב"ה) צר. על מצב השכינה בגלות, כתוב לו באות ו ובזמן ההוא שעם ישראל מחוברים ועושים מצוות ומעלים מ"ן, לא צר ודאי. כאשר ישראל מעלים ביקוש בתפילה, שאז הקב"ה הוא ז"א דאצילות מחובר למלכות דאצילות. ואין צר אלא יצר הרע, שכתוב הזר הקרב יומת.

מי שבא לעבוד עם הרצון לקבל לעצמו, זו בחינת היצר הרע. אדם אוהב את היצר הרע מפני שאינו יודע בצורה ברורה ובשאיפה חזקה לקשר עם הבורא, אז יכול להבין שהיצר הרע מפריע לקשר. לכן צריך האדם להגדיר את המטרה, לשאוף אליה, ואז יראה שהיצר הרע הוא הכן רע. לא צר לקב"ה כאשר האדם מעריך ומעלה את הערך של היחד, של השכינה הקדושה.

כשאדם מניח תפילין על ראשו, התפילין גורמים לכל עמי הארץ, לכל הבריות. ארץ היא ארציות, ועם זו בחינת הנפש, כלומר כל הרגשות הארציים יראים מפני מי שהולך עם תפילין ויודע לכוון ולשים את התפילין כפאר על ראשו.

אל לו לאדם לנסות לבדוק האם צר לבורא או לא, אלא מבחינת תפיסת הבורא שבנברא, עליו לבחון כיצד נכון לפרש את המציאות כדי להגיע למקום טוב, למטרה, לדבקות בהשם. בדומה לילד קטן שמביא ציור סתמי, לא אומרים לו שזה מכוער, אלא יש לתת לו מוטיבציה לפתח את הביטחון העצמי, לא מחפשים את האמת אלא באים להפעים את רצונו להתחזק.

על האדם לפתח סדר נכון לחשוב, וההשגחה לא מראה לו את האמת דווקא, אלא את הטוב בשבילו לראות כדי להתקדם. יש להחזיק בתפיסה שמשרתת את הבחירה ביתר דבקות, ובדרך זו לחשוב. יש לחשוב מחשבות שחז"ל לימדו כדי לעורר את הרצונות הנכונים.

כל הלימוד הוא לחשוב לפי הסדר המדויק בעולמות העליונים, לא חיפוש מהי האמת, אלא מהו סדר המחשבות של מחשבת הבריאה.

כל סדר ההיגיון נלקח מתלמוד עשר ספירות, לצורך בניית האני האמיתי, לפי סדר בניית העולמות העליונים.

לתפילין כח להוציא את האדם מבית האסורים, הנמצאים בלב האדם כאשר אינו מכוון נכון, רצונותיו מבולבלים וסותרים, שאז האדם רחוק מהמטרה. המחשבה צריכה לתפקד כך שתגרום לאדם להרגיש נכון.

 

הויות באמצע שיעור 97

 

אחרי שאדם מוותר על הרצון לקבל לעצמו ובא להיות משפיע, עליו לחזור ולהשתמש שוב ברצון, הרי הבורא לא ברא סתם רצונות, אלא בתחילה רצונות אלו מעורבים בקליפות, הוויתור נותן את הכוח לנהל כראוי את הרצונות במסגרת האמונה.

 

קצה) ותפארת איהו כבוש וכו': ותפארת היינו ז״א הוא כבוש באות יו״ד, שהיא קשר תפילין של יד, עם ה׳ התחתונה מלכות (כנ״ל אות קפ״ט) בסוד ונפשו קשורה בנפשו. והוא חבוש עם אות י' היינו במוחין של הארת חכמה. המתגלים במלכות, בסוד פארך חבוש עליך, מצד ה׳ העליונה בינה. כי כל האורות הן חכמה והן חסדים הוא ז"א מקבל מבינה. ומשום זה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, בעת שהוא בגלות עם ישראל, כמו שנאמר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ושכינתא איהי בית האסורין דיליה (כמ״ש להלן בתקון הששי) ז״ש בכל צרתם לו לקב"ה צר לו על מצב השכינה בגלות, כתוב לו באות ו'. לא צר באלף בזמן ההוא שהוא עם ישראל. ועושים מצוות ומעלים מ"ן, לא צר ודאי כאשר ישראל מעלים ביקוש בתפילה, שאז הקב"ה הוא ז"א דאצילות מחובר למלכות דאצילות. ואין צר אלא יצר הרע, דזר הקרב יומת. מי שבא לעבוד עם הרצון לקבל לעצמו, זו בחינת היצר הרע. אדם אוהב את היצר הרע מפני שאינו יודע בצורה ברורה ובשאיפה חזקה לקשר עם הבורא, אז יכול להבין שהיצר הרע מפריע לקשר. לכן צריך האדם להגדיר את המטרה, לשאוף אליה, ואז יראה שהיצר הרע הוא הכן רע. לא צר לקב"ה כאשר האדם מעריך ומעלה את הערך של היחד, של השכינה הקדושה (ועיין בסלם מאמר בכל צרתם לו צר סוף פרשת וירא ובדרך אמת שם) וסוד הדבר כי בי חשק ואפלטהו, כי בי בגימטריא מ״ב שמות הוי״ה שבתפילין, שה״ס ג׳ ידים שהוא שם מ״ב הנקרא שם המעלה כי ע"י ירידת העליון למקום התחתון בסוד לו צר בו', אז ע"י עליית מ״ן מעלה אליו את התחתון ומאירים בו המוחין של שם מ״ב העליון שהוא הוי״ה פשוטה ומלוי ומלוי המלוי. ונעשה לא צר בא'. אשגבהו כי ידע שמי, בסו״ה וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. כשאדם מניח תפילין על ראשו, התפילין גורמים לכל עמי הארץ, לכל הבריות. ארץ היא ארציות, ועם זו בחינת הנפש, כלומר כל הרגשות הארציים יראים מפני מי שהולך עם תפילין ויודע לכוון ולשים את התפילין כפאר על ראשו. ​​ 

אל לו לאדם לנסות לבדוק האם צר לבורא או לא, אלא מבחינת תפיסת הבורא שבנברא, עליו לבחון כיצד נכון לפרש את המציאות כדי להגיע למקום טוב, למטרה, לדבקות בהשם. בדומה לילד קטן שמביא ציור סתמי, לא אומרים לו שזה מכוער, אלא יש לתת לו מוטיבציה לפתח את הביטחון העצמי, לא מחפשים את האמת אלא באים להפעים את רצונו להתחזק.

על האדם לפתח סדר נכון לחשוב, וההשגחה לא מראה לו את האמת דווקא, אלא את הטוב בשבילו לראות כדי להתקדם. יש להחזיק בתפיסה שמשרתת את הבחירה ביתר דבקות, ובדרך זו לחשוב. יש לחשוב מחשבות שחז"ל לימדו כדי לעורר את הרצונות הנכונים.

כל הלימוד הוא לחשוב לפי הסדר המדויק בעולמות העליונים, לא חיפוש מהי האמת, אלא מהו סדר המחשבות של מחשבת הבריאה.

כל סדר ההיגיון נלקח מתלמוד עשר ספירות, לצורך בניית האני האמיתי, לפי סדר בניית העולמות העליונים.

קצו) יקראני בק״ש ואענהו וכו': מ"ש בפסוק יקראני, זה קריאת שמע, ואענהו. ז״ש אז תקרא וה׳ יענה. ומפרש אז תקרא היינו שם הוי״ה בד׳ פרשיות שהאור מונח בתוך הבתים שהם הלבושים לאור לשם הקדוש אהי"ה, בד׳ בתים מתפילין של ראש, שהם ד׳ אותיות של שם אהי״ה. וד׳ אותיות הוי״ה עם ד׳ אותיות אהי״ה הם בגימטריא אז וה׳ יענה היינו ד׳ אותיות הוי״ה שהן ד׳ פרשיות בד׳ בתים מתפילין של יד, שהן ד׳ אותיות אדנ״י. כי וה׳ פירושו הוא ובית דינו.

לתפילין כח להוציא את האדם מבית האסורים, הנמצאים בלב האדם כאשר אינו מכוון נכון, רצונותיו מבולבלים וסותרים, שאז האדם רחוק מהמטרה. המחשבה צריכה לתפקד כך שתגרום לאדם להרגיש נכון.

 

הויות באמצע שיעור 96

 

הצירוף בשם הקדוש והיה, הוא בחינת קו ימין, אברהם שבא לקשור את התפילין, כלומר צד האמונה עוקד את השמאל ועיקר פעולתו האות וו שעולה לאו"א.

הצירוף הויה הוא בחינת מלכות, האותיות ה"ו. י"ה תפילין של ראש, ה"ו היחד החזקה אותה צריך לקשור, ונק יד כהה, היות ושמאל בלי ימין לא יכול לתפקד.

הצירוף י"ה ו"ה היד הרמה בחינת יעקב, ת"ת שמאפשר לקבל אהרה דרך המפתחא שבמסך החיריק. בחינת אדם שמקבל את האור המקיף מהתפילין אז הוא מחובר כל היום להארה זו.

 

קצד) שין של תפילין וכו': הש׳ של תפילין, היא הלכה למשה מסיני זוהי נקודת אמונה, היא נקודת ההתייחסות ממנה מתחילים לחשוב. בנקודת האמונה הראשונית אין מה לחפש לוגיקה בהתקדמות הזמן, אלא להתייחס להלכה למשה מסיני כעובדה. וישנן שתי שינין ש הימנית יש לה ג' ראשים, והשמאלית היא של ארבע ראשים, הצירוף של שתי אותיות ש נגד שבע הנערות הראויות להנתן לה מבית המלך. היא המלכות אותה עקדנו לאחר שוויתרה על הרצון לקבל במצב א שהוא חושך למצרים, ואור לישראל שיש בו אמונה. והם נגד שבע ברכות של קריאת שמע, שבשחרית מברך שתים. לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה, ושתים לאחריה. ונגד אלו שבע ישנם שבעה רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות.
פירוש. 
סוד שבע הנערות הראויות להנתן לה מבית המלך הן המדרגות הנמשכות מבחינות אחוריים דמלכות מצב של השלמת כלים לפני שיכולה לקבל את האורות. האדם כן צריך להשתמש ברצון , והן ז' היכלות דבריאה בסו״ה בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. כי להיות שהמלכות בעת המוחין דגדלות היא רק בכלים דחסדים שלכאורה כאשר באה לגדלות היא התכללה לחסדים מז"א וכעת היא צריכה את שבע הנערות, מפני שחכמה מקבלים רק ברצון לקבל. קודם יש להרגיש את ההשתוקקות שהיא בחינת אחוריים ואז לוותר עליה, לכן היא צריכה לשבע הנערות שישלימו לה את כלים דאחוריים שלה, כי הארת החכמה אינה מתלבשת רק בכלים דאחוריים. וז״ש ואינון בשחר וכו' ולקבל אלין שבעה אית שבעה רואי פני המלך וכו' היינו מוחין דפנים המאירים ו״ק דגדלות זו״ן בעת קריאת שמע. טעות היא בידם של החושבים שאהבה היא רק נתינה. אהבה אמיתית צריכה להיות בשיתוף הרצון לקבל, שזו בחינת שבע הנערות.

 

צד שמאל הוא המחשבה המדעית, אותה יש לקשור להיות כפופה לימין, לאמונה. לא מבטלים את המחשבה המדעית, אלא מביאים אותה כדי לשרת את המחשבה האֳמוּנִית, כפי שעל הפרטים לשרת את הכלל.

.
בעבודת הנפש פועלים בשלב ראשון את בחינת המנעולא.  מי שמסוגל לא לקבל כלום ולפעול בחסדים מכוסים, הוא בעל היכולת לקבל במפתחא לקבלת אור מועט בהתאם לכלי האמונה שרכש.

אורות הן הכח של השיח. כשאדם משוחח עם הקב"ה שהוא בחינת התפילין, ומכניס באמצע דברי חולין, זו הכנסת אור לקליפות, וזה נק שבירה.
המניח את התפילין הוא מרכבה לזעיר אנפין הזכר. נשים הן לא מרכבה לז"א אלא למלכות, לכן הוא יניח תפילין והיא תלך בצניעות.

יכולת האדם לקבל את המוחין בצורה נכונה, דרך אמונה, תורה, מאפשרת יציאה מהקליפה. אדם שמתענג מהקדושה, לקליפה אין מה להציע לו. שלב ראשון בקבלה נכונה הוא הכרה שהיצר הרע הוא רע. הכרה זו אפשרית כאשר המטרה לדבקות בהשם ברורה וחזקה, שאז מגלה שהיצר הרע מפריע לו.

הויות באמצע שיעור 95

 

קצג המשך

צד שמאל הוא המחשבה המדעית, אותה יש לקשור להיות כפופה לימין, לאמונה. לא מבטלים את המחשבה המדעית, אלא מביאים אותה כדי לשרת את המחשבה האֳמוּנִית, כפי שעל הפרטים לשרת את הכלל.

.
וזה אמרו (באות קפ״ח) ועוד ה׳ דיד כהה וכו', היינו מלכות רחל נוקבא של ז"א אשר בה מאירה החכמה וכל זמן שלא מלובשת בחסדים היא כהה כי חכמה בלי חסדים לא ניתן לקבל היא חשך. מצפצפאן לה בנהא וכו', היינו בזמירות שירות ותושבחות והודאות שלפני התפילה וגם בברכה של להניח תפילין עד דנחתין לה לגבייהו וכו' קשרין לה ברצועה דאיהי ו׳ מסך דחיריק שנותן לה הארה רק בקו אמצעי שהוא במסך דמפתחא שלא תאיר רק ו״ק דחכמה. המנעולא מקדים ונועל את המדרגה ומי שמסוגל לא לקבל כלום ולפעול בחסדים מכוסים, הוא בעל היכולת לקבל במפתחא לקבלת ו"ק  קשורא דתרווייהו דא י' כמבואר לעיל (אות נ"ד) אשר כל קשר מצד אות י׳ שהוא הקשר בין י״ס של אור ישר המתלבשות בע״ס של אור חוזר העולה מן המסך של המלכות. אור ישר מבטא את ההשתוקקות העצמית והאור חוזר מבטא את התכלית, הדרך של האדם  ודא יחוד וכאן הוא היחוד של ז״א ונוקבא אשר החכמה תאיר רק מלמטה למעלה כדרך החסדים, הפך מטבעה ובגין דא וכו' מי ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ולא מקפיד לחבר אותם כראוי אשר מחמת זה היתה שבירת הכלים והאורות ירדו לבי״ע דפרודא וזו נקראת שיחת חולין, עבירה הוא בידו כי פוגם בבחינת י״ד שהיא השכינה דעבד בה פרודא וכו'. אורות הן הכח של השיח. כשאדם משוחח עם הקב"ה שהוא בחינת התפילין, ומכניס באמצע דברי חולין, זו הכנסת אור לקליפות, וזה נק שבירה.
וזה אמרו (באות ק״צ) 
תפילין דרישיה וכו' כי עד כאן באר סוד תפילין של יד שמניחים אותם תחילה (עי׳ בשער הכוונות דרוש התפילין) והם סוד י״ה ומתחיל לבאר סוד תפילין של ראש שהם ה"ו, כי המניח את התפילין הוא מרכבה לז״א הזכר. נשים הן לא מרכבה לז"א אלא למלכות, לכן הוא יניח תפילין והיא תלך בצניעות שה״ס ו׳ של הוי״ה תפארת, והתפילין שהם אורות דישסו״ת שהם אמא ה"ס ה׳ דהוי״ה בסוד אמא על ברא ונעשה הצירוף של הוי״ה ה׳ בינה ישסו״ת, שה״ס מוחין המקיפים על ראש ז״א שהם התפילין. המניח את התפילין ה״ס ז״א ו׳. קשר תפילין של יד הוא י׳. והתפילין של יד עצמם הם מוחין מקיפים של רחל בסוד ה׳ תתאה וביחד הם הוי״ה וזה אמרו (באות קצ״א) ובג״ד אוקמוהו וכו', הויות באמצע וכו' להיות כי הצרוף הוי״ה הרומז לחכמה דשמאל כנ״ל, לכן צריכים לכוון איך להכליל את השמאל בין הימין והאמצע בסוד אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא (עיין זהר פרשת אמור אות קצ״ו). ואומר יד ה׳ מימינא היינו יד ימינו של מניח התפילין אשר בה מקשר אותם על ידו השמאלית והימין הוא עיקר הפועל שה״ס אברהם בסו״ה ויעקד אברהם שהוא ימין את יצחק בנו שהוא שמאל דאתמר בה וירא ישראל וגו' מסטרא דחסד, וצרופו של הוי״ה זו הוא י׳ ה׳ ו' ה׳. יד רמה מסטרא דתפארת שהוא העולה למעלה למ״ן וגורם עלייתם של או״א עלאין וישסו״ת לראש א״א כדי לקבל חכמה שאינם יכולים לקבל במקומם מפני שהם למטה ממסך דראש דאריך. בקביעות אין להם את זה, וז"א שעולה לביקוש גורם להם לעלות כנ״ל אשר ע״י ז״א מתעוררת הבינה להפוך פניה אל החכמה ולבטל אחורים שלה דאתמר בה ובני ישראל יוצאים ביד רמה כנ״ל כי כל אור שהתחתון גורם בעליון זוכה גם הוא בו, וע׳׳י גלוי מוחין יוצאים בני ישראל מכל הקליפות והחיצונים יד חזקה שהיא גבורה באמצעיתא וכו', בין החסדים של קו הימין ובין החסדים של קו האמצעי שמכניעים יחד את קו השמאל, והחכמה מתלבשת בחסדים. יכולת האדם לקבל את המוחין בצורה נכונה, דרך אמונה, תורה, הוא יוצא מהקליפה. אדם שמתענג מהקדושה, לקליפה אין מה להציע לו. שלב ראשון בקבלה נכונה הוא הכרה שהיצר הרע הוא רע. הכרה זו אפשרית כאשר המטרה לדבקות בהשם ברורה וחזקה, שאז מגלה שהיצר הרע מפריע לו.
וזה אמרו (באות קצ״ב) 
יד רמה עלה אתמר והי״ה כי ה״ס ז״א העולה ומכריע בין ימין ושמאל דישסו״ת וגורם שיעלו כל פרצופי אצילות לראש א״א, ולכן ו׳ שהיא ז״א בתחלה, והצרוף הוי"ה נתמתק בין ב׳ הצרופים יהו״ה והי״ה. ותלת זמנין י״ד אינון מ״ב וכו', כי מתגלים המוחין המרומזים בשם מ״ב, שהם כח״ב: פשוט, ומילוי, ומילוי המלוי, ובסוד שאו ידיכם קדש, וזה שאמר (באות קצ״ג) היד הגדולה וכו׳ היינו מה שאמר בזהר משפטים אות תק״כ רישא דמלכא בחו״ג אתתקן כי חג״ת דז״א עלו ונעשו לכח״ב, חסד עלה לחכמה, גבורה לבינה, ותפארת לכתר. (ועיין לעיל אות קס"ח, ד״ה פירוש).

 


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

הויות באמצע שיעור 93 94

למרות שליטת כוחות הס"א תחת הפרסה שבין אצילות לבריאה, לעם ישראל יש את הכוחות להתגבר עליהן, ע"י קשירתן עם רצועות תפילין של ראש ולאחר מכן תפילין של יד.

אדם שלא קושר ועוקד את היצר הרע, אינו עושה כך מפני שאינו מאמין שהיצר הזה הוא רע.

פארך חבוש עליך, אלו תפלין שבראש, אומר לאדם קבל על עצמך את כח הבינה, וזה הוא סוד הצירוף של אותיות שם הוי״ה.

הויות באמצע, היינו לתקן את צירוף זה של הוי״ה שה״ס קו שמאל בסוד יצחק, תיקונו ע"י כך ששמים אותו בין שני דברים מתוקנים, שיהיה באמצע בין ימין שה״ס אברהם, ובין קו אמצעי שה״ס יעקב, כדי שיהיו רחמים מכל צד, והדין כבוש באמצע. רחמים בימין היד הגדולה, שמאל יד חזקה יצחק, באמצע יעקב בחינת תפארת.

 

בקו אמצעי פועלים את בחינת המנעולא והמפתחא.

בקליפת ישמעאל אינם מבקשים בקשות בתפילה, ואומרים לעצמם שמה שהבורא נותן זה מספיק. זה נכון לבחינת האמונה, אך ביהדות פועלים את האמונה ואת קו שמאל, כלומר כן מבקשים בתפילה.

על היהודי לפעול כך. בשלב ראשון מוותר על כל הרצון. לאחר מכן מוכן לקבל בצורה חלקית עד הרמה שלא פוגעים באמונה שהכל מהשם יתברך.

תפילין הם עקדת השמאל, בחינת יצחק ע"י כך שמעלים ביקוש מלמטה, לא מוותרים על הרצון לפרקטיקה. במוחין ישנה חלוקה כמו צד ימין של המוח בו ישנה השראה אלוקית, אינטואיציה פנימית. לא ניתן לפעול זאת בצורה מלאה, אלא יש לשתף ביקורת מהשמאל, אך עליה להיות כפופה לאמונה, וכך בונים קו אמצעי.

שלב ראשון מפעילים בחינה שנק מנעולא, היינו מסך שדוחה. עקדת השמאל היא בקשירה של השמאל להיות מסכים לוותר על הרצון, ואז לפעול אותו רק במסגרת האמת, כלומר קבלה במסגרת היכולת להשפיע, למשל ליהנות מסעודה, אך במסגרת סעודת מצווה או עם חברים לדרך.

 

הויות באמצע שיעור 93 94

למרות שליטת כוחות הס"א תחת הפרסה שבין אצילות לבריאה, לעם ישראל יש את הכוחות להתגבר עליהן, ע"י קשירתן עם רצועות תפילין של ראש ולאחר מכן תפילין של יד.

אדם שלא קושר ועוקד את היצר הרע, אינו עושה כך מפני שאינו מאמין שהיצר הזה הוא רע.

 

בכתוב לאות על ידכה, זוהי אות ה שבשם השם, השכינה הקדושה.

 

קצ) תפלין דרישיה דקב״ה וכו': תפלין של ראש הקב״ה שהוא ו', ז״א בחינת הקב"ה, הם ה׳ עליונה בינה עטרת תפארת כתר לז"א, כי בינה היא כתר היינו עטרת, לז״א שהוא תפארת. עליה על ז״א נאמר פארך חבוש עליך, אלו תפלין שבראש אומר לאדם קבל על עצמך את כח הבינה. וזה הוא סוד הצירוף של הוי״ה שנאמר בו כלומר בצירוף זה, הנה יד ה׳ הוי״ה וכו'. כי בינה שה״ס התפילין היא ה' של הוי״ה ז״א הלובש את התפלין הוא ו׳ של הוי״ה. קשר תפילין של יד הוא י׳ של הוי״ה. ומלכות היא תפילין של יד ה׳ של הוי״ה. וביחד הוא הצירוף הוי״ה.

 

קצא) ובג״ד אוקמוהו מארי וכו': ומשום זה העמידו בעלי תלמוד ירושלמי הויות באמצע, היינו לתקן את צירוף זה של הוי״ה שה״ס קו שמאל בסוד יצחק, תיקונו ע"י כך ששמים אותו בין שני דברים מתוקנים שיהיה באמצע בין ימין שה״ס אברהם, ובין קו אמצעי שה״ס יעקב (עיין בזהר אמור אות קצ״ז) וז״ל כדין אחידן תרווייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא וכו', ומפרש יד ה׳ מימין דהיינו יד ימין המקשרת את התפלין שנאמר בה וירא ישראל את היד הגדולה, והיא מצד החסד. יד רמה מצד התפארת ז"א הלובש את התפלין שנאמר בו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. יד חזקה באמצע שהיא יד ה׳ הוי״ה כדי שיהיו רחמים מכל צד, והדין כבוש באמצע. רחמים בימין היד הגדולה, שמאל יד רמה ת"ת, יד חזקה באמצע, יצחק.

 

קצב) יד רמה עלה וכו': על יד רמה היינו ז״א תפארת, נאמר והי״ה ה׳ למלך על כל הארץ. וג׳ פעמים י״ד הם מ״ב הרומזים על מ״ב שמות הוי״ה מתפילין של יד ותפילין של ראש. תפילין של י״ד הם שכינה תחתונה היינו מלכות תפילין של ראש, בינה.

 

קצג) היד הגדולה מימינא וכו': היד הגדולה היא צד ימין של חסד, ששם חכמה כי חסד עולה לחכמה בגדלות. יד החזקה, היא מצד הגבורה קו השמאל, ששם בינה, כי בגדלות גבורה עולה לבינה, יד רמה מצד עמוד האמצעי, תפארת מעוטר בכתר על ראשו, תפילין של רבון העולם. לא מדבר כאן על הקב"ה אלא על ריבון עולמות בי"ע
פירוש המאמר. התקונים מבאר כאן בקיצור כוונת מצות תפילין, ומ״ב האזכרות שבתוכם, הנה סוד התפילין הוא המשכת חכמה דישסו״ת שהם מוחין דחול
מצד המקיפים, הם מוחין דיום טוב מדרגת נשמה בעת עליה וחכמה המאירה בישסו״ת היא חכמה דשמאל כי אינה מאירה אלא בקו שמאל, שקו ימין רוצה רק השפעה, חסדים ונקראת ל״ב נתיבות החכמה אור חכמה מיוחד שמאיר באצילות ששונה מג"ר שגרם לשבירה בנקודים, וכאן מקבלים חוכמה דרך ז"ת ולא ג"ר דבינה והיא הנגלית לזו״ן ולתחתונים בזמן תיקון לא ניתן לקבל יותר מחכמה זו, וז״ס הכתוב נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו, בימינו זו תורה, ובזרוע עזו אלו תפילין (זהר פנחס אות רפ״ט ולהלן אות ר״ג) והנה חכמה זו אינה מתגלית אלא בדרך ג׳ קוים שיוצאים בישסו״ת, ע״י עליית מ״ן דזו״ן הופך מ-ב' קווים ל-ג' אשר בינה של ישסו"ת היא תבונה פונה לישראל סבא שיחד עם או"א מתאחדים לפרצוף אחד ומבקשים חכמה. יוצא שהתחתון שעלה לעליון הוא בחינת דעת המזווג והוא גורם להארה לחכמה בבינה, כי מתוך שג״ר דבינה שה״ס או״א עלאין הם תמיד באחוריים לחכמה כאן בינה דוחה חכמה ומקבלים כח מיסוד דעתיק שנותן להם את אור הבינה, הם בחינת יוד שנשארת באוויר, חסדים דהיינו שאינם רוצים לקבל חכמה אלא חסדים, ואין ישסו״ת יכולים לקבל חכמה מא״א אלא דרך או״א שהוא עליון שלהם. ולכן כשזו״ן עולים למ״ן לישסו״ת, אז ישסו״ת עולים לאו״א ונעשו לאחד, ואז מסירים או״א את אחורים שלהם מן החכמה, ועולים עם ישסו״ת לראש א״א ומקבלים חכמה אי אפשר לקבל חכמה באו"א שהם בחינת אוויר שיוד לא יוצאת מהם, אלא חכמה עוברת דרך מעבר, והחכמה עוברת מאו״א לישסו״ת, וסדר זה נמשך מבינה דאור ישר הממשכת הארת חכמה בחסדים דז״א של אור ישר, גם יש בחינה ב' בעליית מ״ן דז״א, והיא כדי ליחד ב׳ הקוים ימין ושמאל שבישסו״ת כי ביציאת קו השמאל, נעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, שהימין רוצה לבטלו ולשלוט לבדו, וכן השמאל רוצה לבטל את הימין, ומשום זה שניהם אינם מאירים כל עוד שלא נתקן הקו האמצעי המיחד אותם והוא ז״א העולה עם תקון המסכים שבו, ונעשה לקו אמצעי המיחדם בחינת הבדלה הכנעה והמתקה, ואז מאירים שניהם. וזה נבחן שיצאו ג׳ קוים בבינה הנקראים חב״ד, ויש כלל שכל שיעור אורות שהתחתון גורם שיאירו בעליון זוכה בהם גם התחתון בקו אמצעי פועלים את בחינת המנעולא והמפתחא.

קליפת ישמעאל אינם מבקשים בקשות בתפילה, ואומרים לעצמם שמה שהבורא נותן זה מספיק. זה נכון לבחינת האמונה, אך ביהדות פועלים את האמונה ואת קו שמאל, כלומר כן מבקשים בתפילה.

על היהודי לפעול כך. בשלב ראשון מוותר על כל הרצון. לאחר מכן מוכן לקבל בצורה חלקית עד הרמה שלא פוגעים באמונה שהכל מהשם יתברך, ולכן כיון שז״א גרם במסך שלו שיצאו ג׳ מוחין חב״ד בבינה, זוכה גם הוא בג׳ מוחין חב״ד. (כמ״ש בזהר בראשית א׳ אות שס״ג) תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא. אמנם מקום גלוי החכמה אינו בז״א אלא במלכות ומה שאנו אומרים שמחזה ולמטה דז״א מתגלה החכמה הוא משום שמחזה ולמטה נבחן לבחינת מלכות, וע״כ נקראת המלכות חכמה תתאה.
והנה ב׳ מסכים ישנם בקו האמצעי, אשר הוא פועל עמהם בכדי להמעיט את קו השמאל מג״ר לו״ק ולהכניע אותו לקו הימין. כי זו״ן מעצמותם אינם ראוים לקבל מוחין משום ששולטת עליהם מלכות של מדת הדין שכח הצמצום רוכב עליה לא לקבל הארת חכמה ומלכות זו נקראת מנעולא אלא אח"כ נשתתפה במדת הרחמים שהיא בינה, ומבחינת מלכות זו המשותפת בבינה הם ראוים לקבל חכמה. ומתחלה הוא פועל במסך דמדת הדין שהוא מנעולא למעט את קו השמאל, שבכל מקום שמסך זה מתגלה פורח משם האור העליון. ומתוך שהוא רוצה להשאיר ו"ק דחכמה הוא מעלים את מסך זה של מנעולא ופועל עם מסך דמפתחא
שערי דמעה לא ננעלו שמדמע מערב מלכות בבינה שהיא צד הבורא שבנברא, מקום הבחירה, ההשפעה. היינו במלכות המשותפת בבינה ובכחה נשארת הארת ו״ק דחכמה.

תפילין הם עקדת השמאל, בחינת יצחק ע"י כך שמעלים ביקוש מלמטה, לא מוותרים על הרצון לפרקטיקה. במוחין ישנה חלוקה כמו צד ימין של המוח בו ישנה השראה אלוקית, אינטואיציה פנימית. לא ניתן לפעול זאת בצורה מלאה, אלא יש לשתף ביקורת מהשמאל, אך עליה להיות כפופה לאמונה, וכך בונים קו אמצעי.

שלב ראשון מפעילים בחינה שנק מנעולא, היינו מסך שדוחה. עקדת השמאל היא בקשירה של השמאל להיות מסכים לוותר על הרצון, ואז לפעול אותו רק במסגרת האמת, כלומר קבלה במסגרת היכולת להשפיע, למשל ליהנות מסעודה, אך במסגרת סעודת מצווה או עם חברים לדרך.

 

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 92

 

השאלה היא ממי מקבלים את המוחין/התענוג, האם מהראש מהנשמה, או מהס"א. את החיבור לראש למקום הנשמה עושים ע"י שתי רצועות התפילין.

ע״י המשכת המוחין/התענוג של התפלין הנקראים עוז, הארת חכמה כמו שכתוב השם עוז לעמו ייתן, מתקיים בנו הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ואח״כ ישחוט אותו בקריאת שמע, כלומר ע"י מיעוט האור.

יש כוח גבורה באדם לעשות גבול כדי לא לקבל ממעלה למטה, להתגבר על השאלה מה יצא לי מזה. א נאמר לא יגורך רע למי שיכול להיות קשור לעולם האצילות שלו ולמשוך את האור דרך התפילין ולא דרך הס"א, אחרת והזר הקרב יומת. זר הוא מי שבא לקרבת הס"א כדי לקבל תענוג.

הזר הקרב יומת כאשר הוא מנסה לקחת את האור, את חַיּוּת הנשמה למקום גשמי, לרצונות הס"א, בזה הוא מת. החיבור לנשמה הוא החיים אותם מחברים ע"י רצועות התפילין בקריאת שמע בכוונה הראויה

 

ועוד, יש לכוון בתפילין, ה׳ של יד כהה הרומזת למלכות הנבנית מגבורה שהיא יד שמאלית. שהיא יונה הקדושה שמביאה טרף, עלי זית בפיה. הזית בתחילה מר ויש להכות בו ברצונות הפרטיים.

מביאה היונה עלי זית ולא את הפרי, מאחר והעלה הוא בחינת שלא לשמה, וזה סימן לנוח שניצל מהמבול, אך עד שמגיעים לשלום, לחיבור בין האדם לבורא אפשרית בזמן תיקון שמתוך שלא לשמה יגיע ללשמה כאשר יהיה בזכירה מתמדת לסוד ההשגחה שהשם טוב ומטיב. מצד המחשבה הייחוד הוא שמע ישראל וגו' ומצד הגוף בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) שיש לומר בשקט עד גמר תיקון מטעם הצניעות. רק ביום כיפור כשמוותרים על החיצוניות ניתן לומר בקול בשכמל"ו.

 

עבירה בידו של מי שרוצה לקבל את התענוג משיחת חולין, כאשר תפילין של ראש באים להשיב אל הלב את האור. השיח, השיחה היא הדבר הגבוה שיש באדם, ועליו להיזהר בשימוש בו, ובוודאי כאשר בא עם התפילין ומבקש קשר. חיים ומוות ביד הלשון ויש להיזהר במיוחד כאשר מבקשים לחבר ראש לגוף, שלא לדבר שיחת חולין.

על האדם לקיים מלחמה כדי לרכוש אמונה, בעיקר בכוונה בקריאת שמה, שאת החַיּוּת מקבלים מהבורא יתברך, וזה בניגוד לטבע של האדם שנמצא תחת הפרסה.

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 92

קפו) מתמן ואילך אינון וכו': משם דהיינו מאצילות ולמטה בעולמות בי״ע הם שרים ועבדים מבחינות החיות של הכסא, דהיינו בריאה הם שרים וממונים שיש להם אור הנשמה המאירה בבריאה, ומבחינות הכוכבים שהם טיפי האורות המאירים בשמים שהוא יצירה בסוד ז״א מקנן ביצירה. וארץ שהיא עשיה בסוד מלכות מקננת באופן, הם עבדים. וזה הוא שאנו אומרים בתפלת ראש השנה אם כבנים באצילות אם כעבדים בעשיה, וזה הוא שצריכים להניף אותה החרב לששת הקצוות שהם שמים וארץ היינו מעלה ומטה נצח הוד, שמש ולבנה היינו תפארת ומלכות, כסא דין וכסא רחמים היינו חסד וגבורה, שהם זו״ן שבכל העולמות, וצריכים להעביר את סמא״ל ונחש מהם, שמצדם של בי״ע התחתונים שולט סמא״ל ובת זוגו שולט הרצון לקבל..

השאלה היא ממי מקבלים את המוחין/התענוג, האם מהראש מהנשמה, או מהס"א. את החיבור לראש למקום הנשמה עושים ע"י שתי רצועות התפילין.

קפז) וצריך לקשרא ליה וכו': וצריכים לקשור אותו בשתי הרצועות מתפילין של ראש הממשיכות הארות המוחין מן הראש אל הגוף והן שתים בשני קרניו, ורצועה אחת בזרוע, (כמ״ש לעיל אות כ״ב) שע״י המשכת המוחין של התפלין הנקראים עוז הארת חכמה כמו שכתוב השם עוז לעמו יתן מתקיים בנו הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ואח״כ ישחוט אותו בקריאת שמע ע"י כך שמעבירים את הקבלה מג"ר לו"ק, שז״א מקבל ו״ק דגדלות אמא שבהם הוא ממעט קו השמאל. שזהו שחיטת הס״מ היונק מן ג׳ הראשונות רוצה ג"ר ממעלה למטה. כדי שלא יתקרב לצד הגבורה היינו קו השמאל בו יש אור חכמה להמשיך הארת חכמה ממעלה למטה. בנקודים ביקשו לקבל אור זה והיתה שבירה, וכן באכילת עץ הדעת. יש כוח גבורה באדם לעשות גבול כדי לא לקבל ממעלה למטה, בשאלה מה יצא לי מזה. אבל מבחינות הספירות וההויות שלהם עליהם נאמר לא יגורך רע למי שיכול להיות קשור לעולם האצילות שלו ולמשוך את האור דרך התפילין ולא דרך הס"א, אחרת והזר הקרב יומת. זר הוא מי שבא לקרבת הס"א כדי לקבל תענוג. כמ״ש בע״ח שער השמות (שער מ״ד ובתלמוד עשר הספירות חלק ט״ז אות קנ״ה) וז״ל והנה כל ספירה אלו הנ״ל כולם הם אלהות אחדות גמור מתחלת עשר ספירות דאצילות עד סוף עשר ספירות דעשיה, ורק על נפש רוח דבי״ע נאמר ומשם יפרד. אבל הנשמה היא אלקות ואין לזר חלק בה. הזר הקרב יומת כאשר הוא מנסה לקחת את האור, את חַיּוּת הנשמה למקום גשמי, לרצונות הס"א, בזה הוא מת. החיבור לנשמה הוא החיים אותם מחברים ע"י רצועות התפילין בקריאת שמע בכוונה הראויה  

קפח) ועוד ה׳ דיד וכו': ועוד, יש לכוון בתפילין, ה׳ של יד כהה הרומזת למלכות הנבנית מגבורה שהיא יד שמאלית. שהיא יונה הקדושה שמביאה טרף, עלי זית בפיה. הזית בתחילה מר ויש להכות בו ברצונות הפרטיים, היינו השכינה, מצפצפים לה בניה היינו ישראל, בכמה צפצופים של זמירות שירות תושבחות והודאות, עד שמורידים אותה אצלם, וכשהורידו אותה אצלם, הרי הם קושרים לה ברצועה של התפילין שהיא ו׳ רומזת לששת המלים של היחוד, שבשמע ישראל וגו'. מביאה היונה עלי זית ולא את הפרי, מאחר והעלה הוא בחינת שלא לשמה, וזה סימן לנוח שניצל מהמבול, אך עד שמגיעים לשלום, לחיבור בין האדם לבורא אפשרית בזמן תיקון שמתוך שלא לשמה יגיע ללשמה כאשר יהיה בזכירה מתמדת לסוד ההשגחה שהשם טוב ומטיב. מצד המחשבה הייחוד הוא שמע ישראל וגו' ומצד הגוף בשכמל"ו שיש לומר בשקט עד גמר תיקון מטעם הצניעות. רק ביום כיפור כשמוותרים על החיצוניות ניתן לומר בקול בשכמל"ו.

קפט) והיינו רזא והיה וכו': וזהו סוד הכתוב והיה לאות על ידכה, יד כהה, הקשר של שניהם היינו זו״ן, זה י׳ חכמה וזהו היחוד. משום זה בקשר של השנים מי ששח שיחה ביניהם, שהיא שיחת חולין עבירה הוא בידו, שעשה בה פירוד בין ו״ה שהוא עמוד האמצעי ו׳ ז״א, ומלכותו היינו ה׳. עבירה בידו של מי שרוצה לקבל את התענוג משיחת חולין, כאשר תפילין של ראש באים להשיב אל הלב את האור. השיח, השיחה היא הדבר הגבוה שיש באדם, ועליו להיזהר בשימוש בו, ובוודאי כאשר בא עם התפילין ומבקש קשר. חיים ומוות ביד הלשון ויש להיזהר במיוחד כאשר מבקשים לחבר ראש לגוף, שלא לדבר שיחת חולין.

על האדם לקיים מלחמה כדי לרכוש אמונה, בעיקר בכוונה בקריאת שמה, שאת החַיּוּת מקבלים מהבורא יתברך, וזה בניגוד לטבע של האדם שנמצא תחת הפרסה.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 91

 

כבודו של האדם הוא למלא תפקידו כפרט במסגרת הכלל, ותפקיד היצר הרע להסיט אותו מלקיים תפקידו, לשחוט יצרו ושונאו לבד כי יצר הרע איננו שונאו לבד אלא שונאו של הקב״ה. שבכל יום הוא תובע חטאם של בניו, כדי לשחוט אותם. ומי ששונא את הבנים סימן ששונא גם לאביהם. גם כאן רואים שאדם צריך לאהוב את בניו של הקב"ה

 

ואף כך צריכים להעביר אותו שלא תהיה לו אחיזה בשמים וארץ. אל לו לאדם לבקש את החסד ביצר הרע, אלא מטעם רצון הקב"ה.

דחיית האור צריכה להיות קשורה לאידיאל הגבוה שאז היא משמשת חסדים שבונים אמונה. דחיית השמאל באה כדי לבנות קו אמצעי.

קריאת שמע היא בחינת בניית האמונה כנגד היצר הרע. אין האדם יכול להרוג את יצר הרע, אך תפקידו הוא לעקוד אותו ולמנוע ממנו להסיטו מדרך השם. הוויתור על הרצון לקבל צריך לנבוע מכך שזהו רצון השם.

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 90

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה היא גוף החרב, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה.

כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים, שיש לנו מלחמה נגד הדינים, וצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה.

שתי אותיות ה, לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, שהיא התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.

גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות, מפני שללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה.

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

חכמים העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 ​​ 90

 

 

קעט) ומקור דאלין הוויין וכו': והמקור של אותם הצרופים של שמות ההוי״ה, שהם כחשבון חסד דהיינו ע״ב שבהם צריכים לבנות בנין זה דהיינו מלכות, שהם מחסד היינו ע׳׳י התלבשות החכמה בחסדים, ומקורם של ההויות הוא יו״ד ה״י וי״ו ה״י עשר אותיות שעולים לע״ב הויות דהיינו ע״ב צרופים, כחשבון חסד שהוא ע״ב. כולם היינו כל הצרופים הם אבן שהיא י׳ וקורה שהוא ו׳ ובנין היינו מלכות ה׳ הנבנית ע״י שניהם הי׳ והו׳.

 

קפ) ואלין אינון ע״ב וכו': ואלו הם ע״ב צרופי הויו״ת היוצאים מן שם יו״ד ה״י וי״ו ה״י.

 

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

 

קפא) שם הוי״ה י׳ וכו׳: ד׳ אותיות של שם הוי״ה י׳ שלו היא בראש החרב, כי ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. הגוף של אותה חרב הוא ו׳ של שם הוי״ה. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה. ונקודות השם, הן נקודות של שם אלקים דהיינו חטף סגול חולם חיריק. היינו נרתיקו של החרב, ומשום זה בינה יש לה שם הוי״ה בנקודות של אלקים, כעין זה הוי״ה חטף סגול תחת הי', ה׳ ראשונה בחולם, ותחת הו׳ חירק כמו שלמדנו.
פירוש. כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים,
שיש לנו מלחמה נגד הדינים שצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה, ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצאים במדרגות הקדושה עצמן ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק את החיצונים והקליפות מן שפע הקדושה.
והנה אחד מן כלי המלחמה אלו, הוא 
חרב שהוא סוד הדינים של מסך דחירק שבא לגשר על מחלוקת ימין ושמאל אשר הקו האמצעי משמש בו בכדי למעט את הג"ר שבקו שמאל, ואז הוא מכניע אותו ומייחדו עם הימין ושניהם מאירים בפרצוף ומתגלים המוחין הנקראים תורת הוי״ה, והיא המכניעה ומשמידה את הסט״א, וזוהי החרב. כוח דמסך דחיריק, כלי לקבלת האהרה  וגילויה הוא ע״י שתוף מלכות בבינה, המשוה צורתן זו לזו, שבעת קטנות יש לבינה צורת מלכות שבינה מקבלת מיעוט מהמלכות, ובעת גדלות יש למלכות צורת בינה, דהיינו שמשגת את המוחין שלה בהתאם למידה שהצליחה המלכות להתכלל בניצוצי ההשפעה של בינה. וע״כ יש לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, דהיינו ה׳. ולכן הן בצורה אחת בפי החרב שנבחנות לב׳ פיות של החרב שהיא התורה, ובהן עיקר כח החרב, כי זולת ההשואה שביניהן לא היה שום גילוי אל התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.
גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד מד׳ רוחות העולם, ומעלה ומטה, באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות של זו״ן הנקראים עולם
ללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א, (עיין בסלם במאמר הינוקא פרשת בלק) ואז ממשיכים חיים אל הקדושה ומיתה לסט״א.
וזה אמרו 
שם הוי״ה היינו הכולל של החרב שעליו נאמר ואשר חרב גאותך. י׳ דיליה ברישא דחרבא וכו', י׳ של שם הוי״ה שה״ס חכמה היא ראש ושורש הכל. גופא דהאי חרבא ו׳, היינו קו האמצעי ז״א הוא עיקר וגוף של החרב הממעט את ג״ר דשמאל, וזה נחשב כמו שחותך את ראש הסט״א שכל יניקתה הוא מג״ר אלו. זכאה איהו מאן דידע לאניף וכו', כי צריכים לנענע את החרב באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מו״ק דזו"ן, עילא ותתא הם נצח הוד. וארבע סטרין הם חסד גבורה תפארת מלכות שהם ד׳ רוחות העולם, דרום צפון מזרח מערב. תרין פיפיות בינה ומלכות דחתיך בהון עילא ותתא מתרין סטרין וכו', כי ישנם ב׳ כחות המיעוט, א׳ הבא מחמת מלכות הממותקת בבינה שנקרא עילא זה במצב הקטנות שמלכות עולה לבינה ועושה בה מיעוט וא׳ מחמת כח המלכות עצמה שנקרא תתא (עיין בסלם פרשת שופטים בתחילתו) בסו"ה צדק צדק תרדוף צדק בבינה וצדק במלכות. חתכין תרין דינין, דינא מפי ב״ד דלעילא, ודינא מפי ב״ד דלתתא.
ומ״ש 
ונקודה אלקים וכו', הוא כי בינה עצמה היא הוי״ה, מדת הרחמים, וע״י שהעלתה אליה את מלכות להמתיקה נכללה גם בינה ממדת הדין שבמלכות, ולכן הניקוד של הוי״ה זו דבינה הוא בנקודות של שם אלקים המורה דין בסוד נרתק ולבוש אל הבינה המתלבשת בה וממתיקה. הנקודות בשם הויה הם בחינת הנרתיק (עיין בזהר אחרי מות בסלם מאמר הוי״ה בניקוד אלקים) ויש בזה ג׳ מדרגות הנקראות בשמות של דין, שמדרגת הבינה נקראת הוי״ה בנקוד אלקים, ומדרגת גבורה נקראת אלקים גם באותיות. ומדרגת מלכות נקראת אדנ״י, שהם ג׳ שמות של דין, כי המדובר הוא בקו השמאל שהוא דין, ושורשו הוא בינה, ולהיותה רחמים אלא שנכללה מדין לכן היא מרומזת רק בנקודות של אלקים לבד, ועצמותה היא הוי״ה. וממנה נמשך לקו שמאל דז״א ושם הדין במציאות ממש אלא שכלול בימין ולכן הוא סוד אלקים גם באותיות. וממנו נמשך למלכות שהיא נבנית כולה מקו שמאל וע״כ נקראת אדנ״י שהוא אותיות דין במפורש, וכולן מתקשרות זו בזו.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

 

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 90

 

קפב) והאי איהו דאוקמוהו וכו': וזהו שהעמידו בעלי המשנה (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו זוהי חרב פיפיות, שתי אותיות ה משם הויה, פה של מלכות ופה של בינה שהתכללה ממלכות. והרי העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.
פירוש. הרי נתבאר (בשער הכוונות, בכונת ק״ש דרוש ד׳ ובתלמוד עשר הספירות חלק י״ב) ענין ד׳ מיני קריאת שמע שאנו קוראים בכל יום: והם ק״ש שעל המטה, וק״ש של הקרבנות, וק״ש של תפלת שחרית, וק״ש של תפלת ערבית.
והמובחר שבכולם הוא ק״ש של שחרית, שלפני שמונה עשרה. והוא מטעם שז״א כבר נשלם בכל המדרגות של עיבור ב׳ ע"י קריאת שמע של הקרבנות, ולכן הוא נעשה ראוי לעלות למ״ן לעיבור ב׳ דגדלות, שנקרא עיבור ג' לבחינות מוחין דהולדה מדרגת חיה, בק״ש דיוצר כאן עדיין לא ניתן לקבל את ההארה, אלא את הכלים, את סביבת העבודה לקבלה.

שבמלת ישראל ממשיכים את מקיפים דאבא דקטנות. ובמלת אחד עולה ז״א למ״ן לאו״א בבחינת עיבור ב׳ דגדלות, ונעשה זווג של הולדות נשמות באו״א בכל השלימות של פנימים ומקיפים דאבא ואמא.
אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה בק״ש הוא מקבל את המוחין דו״ק דהולדה מגדלות אמא, ואח״כ בברכת אבות מקבל את ג׳ הראשונות. ובברכת שים שלום מזדווגים זו״ן עצמם פב״פ. (ועיין במאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה) והנה כל קבלת ו״ק נעשה ע״י עליית מלכות לבינה בסוד חרב פיפיות (כנ״ל אות קפ״א) ובעליית מלכות לבינה מסתלקים ג״ר דבינה, ומתמעטת מג״ר לו״ק ,
כדי לא לתת תענוג לס"א מטרם רכישת הגנה מספקת, היינו קבלת עול מלכות שמים, מוכנות לוותר על התענוג הגדול  וזה נבחן לשחיטה, כי השחיטה מבדלת את הראש שה"ס ג״ר לא לבטל אלא להוריד את ראש התענוג, מן הגוף שהוא ו״ק. אמנם קטנות זו הנבחנת לשחיטה, מביאה אח״כ את הגדלות, דהיינו שאח״כ מלכות יורדת למקומה, ונתגלות ג׳ הראשונות, בכל תקונם.
וזה אמרו והאי איהו וכו', כאלו אוחז חרב פיפיות כי בכל אחת מן ד׳ מיני קריאת שמע הנ״ל, לא מקבלים אלא ו״ק דגדלות ע״י עליית מלכות לבינה כנ׳׳ל, ואוחז חרב פיפיות של בינה ומלכות, והמזיקים שיונקים מג"ר מובדלים ומופרשים מן הקדושה, והיינו על מטתו להגן מן המזיקין כי קריאת שמע שהיא השגת מוחין דו״ק בלי ג״ר, מגינה שלא תהיה לחיצונים שום יניקה. אבל בק״ש דצלותא הבאה אחר ק״ש של הקרבנות, אדון המזיקין שהוא הרצון לקבל הגדול הרוצה להמשיך ג״ר, קשור וכו' ע״י ק״ש של הקרבנות והתפילין (עי׳ לעיל אות כ״ב) וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא כי אז מקבל המוחין דו״ק דגדלות, שזהו שחיטה ממש אל הסט״א כנ״ל, אשר המשכת המוחין ואורות החיים אל זו״ן, היא מיתה אל החיצונים והקליפות, וכשזה קם זה נופל לקיים השכם להרגו, בתפלה 
שאז נאמר וחמת המלך שככה גימטרייה משה, בחינת האמונה, כי הקליפות נתבערו ביחוד של ק״ש, וזו״ן מקבלים ג״ר דמוחין דהולדה בברכת אבות, ומזדווגים פנים בפנים בברכת שים שלום.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89  90

 

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה היא גוף החרב, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

 

ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה.

כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים, שיש לנו מלחמה נגד הדינים, וצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה.

שתי אותיות ה, לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, שהיא התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.

גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות, מפני שללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה.

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

חכמים העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 ​​ 90

 

 

קעט) ומקור דאלין הוויין וכו': והמקור של אותם הצרופים של שמות ההוי״ה, שהם כחשבון חסד דהיינו ע״ב שבהם צריכים לבנות בנין זה דהיינו מלכות, שהם מחסד היינו ע׳׳י התלבשות החכמה בחסדים, ומקורם של ההויות הוא יו״ד ה״י וי״ו ה״י עשר אותיות שעולים לע״ב הויות דהיינו ע״ב צרופים, כחשבון חסד שהוא ע״ב. כולם היינו כל הצרופים הם אבן שהיא י׳ וקורה שהוא ו׳ ובנין היינו מלכות ה׳ הנבנית ע״י שניהם הי׳ והו׳.

 

קפ) ואלין אינון ע״ב וכו': ואלו הם ע״ב צרופי הויו״ת היוצאים מן שם יו״ד ה״י וי״ו ה״י.

 

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

 

קפא) שם הוי״ה י׳ וכו׳: ד׳ אותיות של שם הוי״ה י׳ שלו היא בראש החרב, כי ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. הגוף של אותה חרב הוא ו׳ של שם הוי״ה. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה. ונקודות השם, הן נקודות של שם אלקים דהיינו חטף סגול חולם חיריק. היינו נרתיקו של החרב, ומשום זה בינה יש לה שם הוי״ה בנקודות של אלקים, כעין זה הוי״ה חטף סגול תחת הי', ה׳ ראשונה בחולם, ותחת הו׳ חירק כמו שלמדנו.
פירוש. כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים,
שיש לנו מלחמה נגד הדינים שצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה, ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצאים במדרגות הקדושה עצמן ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק את החיצונים והקליפות מן שפע הקדושה.
והנה אחד מן כלי המלחמה אלו, הוא 
חרב שהוא סוד הדינים של מסך דחירק שבא לגשר על מחלוקת ימין ושמאל אשר הקו האמצעי משמש בו בכדי למעט את הג"ר שבקו שמאל, ואז הוא מכניע אותו ומייחדו עם הימין ושניהם מאירים בפרצוף ומתגלים המוחין הנקראים תורת הוי״ה, והיא המכניעה ומשמידה את הסט״א, וזוהי החרב. כוח דמסך דחיריק, כלי לקבלת האהרה  וגילויה הוא ע״י שתוף מלכות בבינה, המשוה צורתן זו לזו, שבעת קטנות יש לבינה צורת מלכות שבינה מקבלת מיעוט מהמלכות, ובעת גדלות יש למלכות צורת בינה, דהיינו שמשגת את המוחין שלה בהתאם למידה שהצליחה המלכות להתכלל בניצוצי ההשפעה של בינה. וע״כ יש לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, דהיינו ה׳. ולכן הן בצורה אחת בפי החרב שנבחנות לב׳ פיות של החרב שהיא התורה, ובהן עיקר כח החרב, כי זולת ההשואה שביניהן לא היה שום גילוי אל התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.
גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד מד׳ רוחות העולם, ומעלה ומטה, באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות של זו״ן הנקראים עולם
ללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א, (עיין בסלם במאמר הינוקא פרשת בלק) ואז ממשיכים חיים אל הקדושה ומיתה לסט״א.
וזה אמרו 
שם הוי״ה היינו הכולל של החרב שעליו נאמר ואשר חרב גאותך. י׳ דיליה ברישא דחרבא וכו', י׳ של שם הוי״ה שה״ס חכמה היא ראש ושורש הכל. גופא דהאי חרבא ו׳, היינו קו האמצעי ז״א הוא עיקר וגוף של החרב הממעט את ג״ר דשמאל, וזה נחשב כמו שחותך את ראש הסט״א שכל יניקתה הוא מג״ר אלו. זכאה איהו מאן דידע לאניף וכו', כי צריכים לנענע את החרב באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מו״ק דזו"ן, עילא ותתא הם נצח הוד. וארבע סטרין הם חסד גבורה תפארת מלכות שהם ד׳ רוחות העולם, דרום צפון מזרח מערב. תרין פיפיות בינה ומלכות דחתיך בהון עילא ותתא מתרין סטרין וכו', כי ישנם ב׳ כחות המיעוט, א׳ הבא מחמת מלכות הממותקת בבינה שנקרא עילא זה במצב הקטנות שמלכות עולה לבינה ועושה בה מיעוט וא׳ מחמת כח המלכות עצמה שנקרא תתא (עיין בסלם פרשת שופטים בתחילתו) בסו"ה צדק צדק תרדוף צדק בבינה וצדק במלכות. חתכין תרין דינין, דינא מפי ב״ד דלעילא, ודינא מפי ב״ד דלתתא.
ומ״ש 
ונקודה אלקים וכו', הוא כי בינה עצמה היא הוי״ה, מדת הרחמים, וע״י שהעלתה אליה את מלכות להמתיקה נכללה גם בינה ממדת הדין שבמלכות, ולכן הניקוד של הוי״ה זו דבינה הוא בנקודות של שם אלקים המורה דין בסוד נרתק ולבוש אל הבינה המתלבשת בה וממתיקה. הנקודות בשם הויה הם בחינת הנרתיק (עיין בזהר אחרי מות בסלם מאמר הוי״ה בניקוד אלקים) ויש בזה ג׳ מדרגות הנקראות בשמות של דין, שמדרגת הבינה נקראת הוי״ה בנקוד אלקים, ומדרגת גבורה נקראת אלקים גם באותיות. ומדרגת מלכות נקראת אדנ״י, שהם ג׳ שמות של דין, כי המדובר הוא בקו השמאל שהוא דין, ושורשו הוא בינה, ולהיותה רחמים אלא שנכללה מדין לכן היא מרומזת רק בנקודות של אלקים לבד, ועצמותה היא הוי״ה. וממנה נמשך לקו שמאל דז״א ושם הדין במציאות ממש אלא שכלול בימין ולכן הוא סוד אלקים גם באותיות. וממנו נמשך למלכות שהיא נבנית כולה מקו שמאל וע״כ נקראת אדנ״י שהוא אותיות דין במפורש, וכולן מתקשרות זו בזו.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

 

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 90

 

קפב) והאי איהו דאוקמוהו וכו': וזהו שהעמידו בעלי המשנה (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו זוהי חרב פיפיות, שתי אותיות ה משם הויה, פה של מלכות ופה של בינה שהתכללה ממלכות. והרי העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.
פירוש. הרי נתבאר (בשער הכוונות, בכונת ק״ש דרוש ד׳ ובתלמוד עשר הספירות חלק י״ב) ענין ד׳ מיני קריאת שמע שאנו קוראים בכל יום: והם ק״ש שעל המטה, וק״ש של הקרבנות, וק״ש של תפלת שחרית, וק״ש של תפלת ערבית.
והמובחר שבכולם הוא ק״ש של שחרית, שלפני שמונה עשרה. והוא מטעם שז״א כבר נשלם בכל המדרגות של עיבור ב׳ ע"י קריאת שמע של הקרבנות, ולכן הוא נעשה ראוי לעלות למ״ן לעיבור ב׳ דגדלות, שנקרא עיבור ג' לבחינות מוחין דהולדה מדרגת חיה, בק״ש דיוצר כאן עדיין לא ניתן לקבל את ההארה, אלא את הכלים, את סביבת העבודה לקבלה.

שבמלת ישראל ממשיכים את מקיפים דאבא דקטנות. ובמלת אחד עולה ז״א למ״ן לאו״א בבחינת עיבור ב׳ דגדלות, ונעשה זווג של הולדות נשמות באו״א בכל השלימות של פנימים ומקיפים דאבא ואמא.
אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה בק״ש הוא מקבל את המוחין דו״ק דהולדה מגדלות אמא, ואח״כ בברכת אבות מקבל את ג׳ הראשונות. ובברכת שים שלום מזדווגים זו״ן עצמם פב״פ. (ועיין במאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה) והנה כל קבלת ו״ק נעשה ע״י עליית מלכות לבינה בסוד חרב פיפיות (כנ״ל אות קפ״א) ובעליית מלכות לבינה מסתלקים ג״ר דבינה, ומתמעטת מג״ר לו״ק ,
כדי לא לתת תענוג לס"א מטרם רכישת הגנה מספקת, היינו קבלת עול מלכות שמים, מוכנות לוותר על התענוג הגדול  וזה נבחן לשחיטה, כי השחיטה מבדלת את הראש שה"ס ג״ר לא לבטל אלא להוריד את ראש התענוג, מן הגוף שהוא ו״ק. אמנם קטנות זו הנבחנת לשחיטה, מביאה אח״כ את הגדלות, דהיינו שאח״כ מלכות יורדת למקומה, ונתגלות ג׳ הראשונות, בכל תקונם.
וזה אמרו והאי איהו וכו', כאלו אוחז חרב פיפיות כי בכל אחת מן ד׳ מיני קריאת שמע הנ״ל, לא מקבלים אלא ו״ק דגדלות ע״י עליית מלכות לבינה כנ׳׳ל, ואוחז חרב פיפיות של בינה ומלכות, והמזיקים שיונקים מג"ר מובדלים ומופרשים מן הקדושה, והיינו על מטתו להגן מן המזיקין כי קריאת שמע שהיא השגת מוחין דו״ק בלי ג״ר, מגינה שלא תהיה לחיצונים שום יניקה. אבל בק״ש דצלותא הבאה אחר ק״ש של הקרבנות, אדון המזיקין שהוא הרצון לקבל הגדול הרוצה להמשיך ג״ר, קשור וכו' ע״י ק״ש של הקרבנות והתפילין (עי׳ לעיל אות כ״ב) וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא כי אז מקבל המוחין דו״ק דגדלות, שזהו שחיטה ממש אל הסט״א כנ״ל, אשר המשכת המוחין ואורות החיים אל זו״ן, היא מיתה אל החיצונים והקליפות, וכשזה קם זה נופל לקיים השכם להרגו, בתפלה 
שאז נאמר וחמת המלך שככה גימטרייה משה, בחינת האמונה, כי הקליפות נתבערו ביחוד של ק״ש, וזו״ן מקבלים ג״ר דמוחין דהולדה בברכת אבות, ומזדווגים פנים בפנים בברכת שים שלום.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם