בראשית זוהר חדש קסג – קסה שעור 55

תוצֵא הארץ נפש חיה

השחיטה הראויה מסמלת את הנכונות להקריב את הנפש החיה, הבהמית, לטובת צד נשמת האדם. הגדלת צד הנשמה האלוקית אפשרית, כאשר מכוונים הפעולות לעשיית נחת רוח לבורא יתברך, ולא לשום סיבה אחרת.

נבחן האדם עד כמה מוכן הוא לשחוט את הנפש הבהמית, כדי לבוא ליחד, לקשר לכלל. כל יהודי עמד בהר סיני וקיבל על עצמו, נעשה ונשמע, נעשה את רצון השם.

יש לפעול את צד השוחט שבנפש, כדי להיבדל מעמי הארץ הפועלים את הנפש חיה, כדי להרוויח נפש אלוקית, אשר רק דרכה אפשר להתדבק במקור החיים.

בשחיטה יש לחתוך שני סימנים, קנה וושט. האדם צריך להיות חד כסכין לדעת את מה הוא חותך. הקנה הוא הרצון להשפיע, והוושט הרצון לקבל לעצמו. עשיית כל פעולה כהלכה, אינה מועילה אם לא עושים את הכוונה לשם שמים.

הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?

שאלו את אלעזר ברבי שמעון שאמר, כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.

עוד אמר רבי אלעזר, כתוב, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה? אלאכל הלל שעושה האדם אינו כלום אם אינו פועל את צד הנשמה שבו. נפש חיה אינה יודעת להלל אלא את עצמה. וכך גם אדם מקיים תורה ומצוות ולומד בשביל עצמו, אינו כלום.

לכן אל לו לאדם לחפש את עצמו כמה הוא מתקדם, אלא לחפש את הבורא, את הקשר, בלי לבדוק האם זכה כבר לפעול את מדרגת הנשמה

בראשית זוהר חדש קס – קסב שעור 54

תוצֵא הארץ נפש חיה

כאשר אדם בא להוליד בן, כלומר הבנה נפשית, עליו לבדוק את כוונתו ומחשבתו. בכל מפגש עם המציאות, הצורה בה מגיבים אל המקרה, צריכה להיות מתוך ידיעה שכל מה שקורה, זהו שיח של הבורא אל הנברא.

כמו בתשמיש בין איש לאישה, קיים הקשר בין הבורא לנברא, לכן עליו לקדש עצמו, כדי שלא יוליד הבנה מוטעית וחצופה. התוצאה הנפשית אותה רוצים להוליד, צריכה להיות בעקבות הרגשה פנימית שבאה ממקור החיים לשם שמים. כאן נבחן האדם כיצד הוא נהנה. אם זוכה ליהנות רק מהאמת, אז מוסיף לשכינה ברכה, ואם חלילה פועל את נפש החיה שבו, תענוג לפרטיות, הוא מתנתק ממקור החיים.

כל יגיעה שלא לשם שמים, יכולה להביא תענוג זמני, אך אין לו קיום, ואין שום בנייה נפשית שתוכל לקדם לקשר ודבקות.  ההרגשה עצמה נובעת מהצורה בה מקדש עצמו האדם בזמן התשמיש.

אמר הילד לרבי יוסי, כך אמר לי רבי. כלומר הילד אינו אומר דבר מעצמו, אלא מה ששמע מרבו, והכן הגיע לדרגת הבנה כזו, בזכות התשמיש הקדוש של הוריו. מלמד על הנפש חיה, הבהמית, שאין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות ולחיות, להתנענע בה בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מהגוף, כמו שיוצא ההבל מהפה. זה שאדם מרגיש, עדיין לא עושה אותו לבחינת נשמה, אלא יכול להשיג נשמה רק אם יש לו תבונה וחכמה בעבודת השם, שזו ההבחנה בין נפש אלוקית לנפש החיה.

החכמה היא ראשית הכול וקודם הכול, כמ"ש, ראשית חכמה. אבל, יראת ה׳ שׂכל טוב, כלומר, היראה נשארה בשכל ובבינה לדעת ולחקור יראת ה׳. לכל עושיהם. לא רק בגוף, אלא עם הנשמה, עם הכוונה, לעושה המצוות ביראה בתחילה, עד שירגיל עצמו לעשות באהבה. גם מי שרק מתחיל לעשות את המצוות, צריך לעשותן מתוך יראת הרוממות, וזה רק אמצעי ותרגול כדי לעשות מאהבה.

בראשית זוהר חדש קנז – קנט שעור 53

תוצֵא הארץ נפש חיה

מגדיר אמת, כל שאינו מהרהר באישה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. כלומר שאינו בא לקשר בתום לב ומהרהר ברצון אחר. מפגש כזה עם המציאות, בו שולט הרצון הפרטי, בו שולטת הנפש חיה, מוליד בנים, היינו הבנות שגויות.

למשל במפגש עם עסקה או אדם אחר, אם באים עם רצונות שאינם אמיתיים, בהכרח התוצאה תהיה של כעס ותסכול, ואינו מבין שאת הרצונות שלו עליו לתקן. כל סביבת העבודה בה נולד, באה לאפשר לרצונות, שהם חומרי גלם, לעבד אותם נכון ולהפוך למשפיע.

איפה הבחירה של הוולד, אם הוריו חלילה לא כיוונו לקדושה בעת הזיווג, אלא כאן בדיוק הנקודה שהוא מגיע ישר למקום בו אפשרי התיקון אותו הוא צריך. נשמה באה לעולם כדי לעשות עבודה ותיקון מסוימים וייחודיים לה.

כשאדם פוגש בעצמו רגשות שליליים, עליו להבין שהתיקון הוא בנפשו ולא בחוץ. הזוהר מלמד שמקור הכעס הוא כבר בתחילת המפגש עם המעשה, שאז הכוונות היו זרות ובאו בעצת התודעה הגופנית, מדרגת הנפש חיה. הם הרצונות הארציים של עם הארץ.

הרגשה היא תוצאה ולא סיבה. את הסיבה יש לחפש בכוונה של המחשבה טרם המעשה. כוונה לא נכונה, לא זו בלבד שתוליד תוצאה שגויה, אלא גם את מה שהשיג עד כה, לא יצליח לשמור.

כדי לתקן ולהתקדם יש להתחיל בשלב ראשון לצאת מבית האסורים, ולבוא בענווה לביטול הרצון הפרטי שזו בחינת סור מרע, ורק לאחר מכן ניתן לגשת לשער המלך ע"י בחינת עשה טוב. בכל פעולה עליו לכוון ליבו לשם שמים.

אמר רבי יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. אז מה נגיד על דוד המלך שהוליד בנים שהיו לא בסדר, האם נגיד שדוד פגם במחשבה בזמן הזיווג. ואיפה נכנס נושא הבחירה, שמולו עומד טבעו של האדם.

אם ה׳ לא יבנה בית זה ליבו של האדם, אם לא תהיה עזרת השם בכוונה. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון של דוד המלך, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.

מכאן למדנו, כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים שכתוב בחנה, ונתתיו להשם, ועוד אמרה חנה לעלי הכהן, לבן הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל. דוד בשעת התשמיש התכוון ששלמה יהיה משמש את השם.

בראשית זוהר חדש קנד – קנו שעור 52

תוצֵא הארץ נפש חיה

דרגת נפש חיה, היא נפש ארצית שניתנה בכל בעל חי ואדם, כאשר ליהודי ישנה אפשרות לבחור ולפעול את נשמת החיים.

שואל רבי יהודה אם אין לעכו"ם אמונה, למה אנו רואים, שהולכים לאלילים שלהם, כשהם חיגרים ועיוורים ומלאים מכות ומחלות, והם מתרפאים. מי שאינו משתוקק לפנימיות אלא לחיצוניות, נותנים לו תוצאות למאווים שלו, ואז נופל יותר ומצדיק עצמו. נותנים לו הרגש של אמונה תפלה שהכן משפיעה. הם נרפאים מרופאי אלילים, אז זו לא אמונה אמיתית המסתמכת על האמונה הראשונית בבורא יתברך, בתורה, ובעם ישראל.

אבל בניו של יעקב, אינם כאלו, להם יש גם נשמה אחרת. אל לך להסתכל על מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, וכך כל אלו שלכאורה מקבלים השכר בעולם הזה, זה אינו סימן שזו תוצאה מוצלחת. ליהודי יש בחירה בין נשמת חיים בדרך תורה, או חלילה בנפש הגופנית. ההשתוקקות היא אמצעי ולא מטרה.

כל העוסק בתורה קונה הנשמה מעצמו. הבא להיטהר עוזרים לו הוא המוכן לוותר על גאוותו. אוי להם לרשעים, הנדבקים בכוח האדמה בעוצמה וכח הגוף, וכל שמעניין אותם הם תענוגות הגוף, שנקראת נפש חיה הנבראת מהאדמה, שבגללה הם כָּלים לעולם ולעולמי עולמים.

בעוד הנפש חיה נמצאת בגוף היא נותנת תענוגות רגעיים, ובהפרדה מהגוף אז ניראה הנזק שעושה, שנראה שלא פעל את הנפש האלוקית, כאשר אדם פועל את הנפש חיה כדי למלא תאוותיו הגשמיים, הוא גורם נזק שלא נראה, ורק לאחר הפטירה הנשמה בצער מהנזק של עבודה לריק, ועל שהמית עצמו. כל הנאה גופנית פסולה פוגמת את הנשמה.

כל הבועל לשם זנות, או לשם פריצות וחציפות, ואינו שומר את עצמו מאותם הדברים הצריכים להישמר, אז אותו העובּר שייוולד, יהיה פרוץ חצוף זונֶה ורשע, ואינו בכלל זרע אמת. מה אשם העובר, אלא זו נשמה של רשע שבא לתקן בדיוק את המקום הזה. בקבלה בן הוא בחינת הבנה שכלית, וכאן מלמד שלא תיוולד הבנה נכונה ממחשבות והרהורים לפרטיות.

בראשית זוהר חדש קנא – קנג שעור 51

תוצֵא הארץ נפש חיה

נשמת חיים באה מתחת כסא הכבוד, והנפש הבהמית באה מכח האדמה שניתן לבעלי החיים ושאר האומות. גם יהודי יכול לגרום לעצמו בחטאו לחיות את הנפש הבהמית  במקום את הנפש האלקית, וע"י עסק התורה יכול לחזור לבחור בחיים של הנפש האלקית.

לצד הגוי שבנפש אין נשמה גם אם מרגיש תענוג, אלא שמרגיש תענוג זמני מהנפש הבהמית. אדם הנהנה מהקשר הנפשי מפנימיות התורה, סימן שקיבל נשמה קדושה.

אמרו על רבי שמעון, שלא נראתה קשת בימיו, כי הוא היה הסימן בעולם,  שזכותו הייתה מגנה על העולם, ולא היו צריכים לסימן של קשת. רבי שמעון עצמו הוא סימן, ולא צריך את סימן הקשת שלא יהיה כליה לעולם.

הנשמה נצחית, עומדת בקיום לעולם, שאין מיתה נוהגת בה. אבל על נפש חיה הבהמית כתוב, הִיכָּרֵת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה. הרוצה חיים נצחיים צריכים לחיות את צד הנשמה. רק הגוף נפסד וכך גם תענוגותיו הזמניים.

ההסתכלות ברקיע היא עזרה רבה לבני אדם לקנות דעת. הרקיע הוא המסך הנפשי שמביא לקטנות ומאפשר גדלות, אליה יש לשאוף תוך הליכה בדרכי התורה, כדי להיות בדרגת מדבר.

הגויים ועמי הארץ שאינם מאמינים בהקב"ה ואינם עוסקים בתורה, אין להם חוץ מאותה נפש חיה שיצאה מהארץ. וע"כ אין להם אמונה אין להם את הכלי שמייצר את הקשר.

בראשית זוהר חדש קמח – קנ שעור 50

יהי רקיע

יש ואדם חושב נכון ויש וטועה. ישנו הרקיע שבנפש, שיכול לחבר למקור העליון של המחשבה, ויש שהרקיע מפריד. ארבע מאות הוא בחינת כלל הרצון, שכאמור חלקו גנוז, וחלקו ניתן להשיג.

הכיפה היא סימן, מעין רקיע לומר בענווה, יש עליון מעלי, ישנם מחשבות שלא ניתן להשיג. אותה הבדלה מאפשרת לאדם לבוא כשותף לעליון.

שנו חכמים, בכל יום הכרוז קורא, התעוררו בני קדושים עליונים, ועשו עבודת אדונכם, שהבדיל אתכם, את עם ישראל משאר העמים, ונתן בכם נשמה קדושה, שנחצבה מתחת כיסא כבודו.

שאל רבי יהודה, מאיזה מקום נשמותיהם של שאר העמים? האדם מורכב מצד האדם שבו, יעקב, ומצד אומות העולם שבו אמר רבי אלעזר כתוב, וייפח באפיו נשמת חיים, זהו צד אחד, זוהי הנשמה הקדושה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך העליון. וצד נוסף כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה. זהו הכוח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים, שנברא מהאדמה, כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. והיא נפש שאר האומות. צד הבהמה שבאדם אינו מחפש את הקשר לבורא. כך הגויים יכולים להתקשר לבורא דרך עם ישראל.

אמר רבי יצחק התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעוה"ב. והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות והחיות, שחזר לבחינת הנפש הבהמית לאחר חטא אדם הראשון, במתן תורה קיבלו נשמה, וכך אדם יכול לזכות בנשמה בזכות עסק התורה.

אמר הקב"ה: אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותיי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכיסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מהאדמה בשביל הבהמות.

חייךָ, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכיסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כָּלים עימה. בדרך שרוצה האדם לילך, מוליכין אותו.

בראשית זוהר חדש קמה – קמז שעור 49

יהי רקיע

איך ביקש משה הראני נא את כבודך? אלא משה חשב, כיוון שראה עצמו מ׳ (40) יום ומ׳ לילה שלא אכל ולא שתה התגבר על התפיסה הגשמית, והיה ניזון מהמראָה שלמעלה, חשב, שראוי הוא לבקש את זה. האם אדם שמגיע להשגות מאד גבוהות, יכול להיות בתפיסה שמעל עולם זה, כך חשב משה שחווה שהתזונה יכולה להיות רוחנית.

לכל נשמה של צדיק, לאחר פטירתו מתפיסת עולם זה, ניתנה רשות לדעת ולהשיג מה שלא יכול להשיג בעוה"ז. אדם לא יכול לראות את הפנימיות, שזו בחינת מט"ט מבלי שהתעלה מעבר לתפיסת העולם הזה. לכן צריך האדם לראות מעבר לזמן ומקום, ע"י שיקח תפיסה שונה, כפי שעושים הצדיקים.

יש הבדל בין העוצמה האדירה שהקב"ה נתן לאדם, לבין היות האדם צדיק או לא. כל עוד אין לאדם שליטה על הרצון, הוא עלול לפגום. קיבל האדם את היכולת לרדות בדגי הים, כלומר להתגבר על כל הדאגות של המלכות, כח של המלאכים, וכח רצון שמאפשר לקבל ההטבה השלמה.

מי שמתנהג כאדם, אז הוא עליון על כל הבריות. אך כשהוא חוטא, ומחשיב יותר את העפר שהוא הרצון לקבל מאשר את המים שהם החסדים, אז כבר לא יכול לשלוט על הבריות.

פעם אחת היה הולך רבי יוחנן לראות את רבי שמעון. והיה רבי יוסי הולך עימו. שאל אותו רבי יוסי, לאן אתה הולך? אמר לו, לראות את רבי שמעון. אמר, לבעל מחלוקת שלך אתה הולך לראות אותו. אמר, משמע מזה, שרבי שמעון לשם שמיים הוא חולק, ומשום זה אהבת ליבי נמצאת בו לא מפחד מלקבל ביקורת על דבריו הסכימו ללכת. והיה לילה. אמרו נשב כאן, עד שיבוא אור הבוקר, ונעסוק בתורה. ישבו. חלוקה זו היא המסך המפריד. הרקיע נברא ביום ב' ולמרות שלא כתוב בו כי טוב, מחלוקת עם רבי שמעון תמיד היא לשם שמים, ולכן מתקיימת. מי שלא מוכן לקבל תוכחת, סימן שאינו עוסק בתורה.

כל הבריאה בא כדי להטיב לנבראיו. אמנם הרקיע מפריד, אך זה לשמירה וטובת האדם במצב קטנות, ואותו רקיע מאפשר לחבר, תוך שהוא מעלה את הרצונות למצב גדלות בו ישנם שני דברים. מצד אחד אמונה ורצון להשפיע, ומצד שני חיסרון גדול מאד, וכשבאים בוויתור על השמאל, לתפיסת התכלית דרך קו אמצעי.

הוכח חכם ויאהבך זה רבי יוחנן, שליבו ואהבתו לגדול ממנו, לרבי שמעון, ורץ הוא לבירור המחלוקת עם העליון ממנו, תוך שאיפה לעלות ולהתקדם לתכלית.

בראשית זוהר חדש קמב – קמד שעור 48

יהי רקיע

את פרי התפוז קוטפים עם הקליפה. אלו שבאים לקטוף את התפוז בלי הקליפה, מבזבזים זמנם, ואף התפוז והקליפה נרקבים. החכם לקוח את התפוז עם הקליפה בלי חשש, אך את הקליפה זורק ואוכל את הפנים, כלומר שמגיע עם גישה אידאליסטית מסודרת על פי החוקים העליונים. כשמתעורר רצון אל לו לאדם לפחד מהקליפה, מתאווה שדבוקה בו, קליפה של הבלי העולם הזה. יש להבין ולהסכים לפעול את המנגנון הזה, שכן יש לקחת את הפרי עם הקליפה, אך יש להרגיש ברצון הגדול, ולדעת שהקליפה היא השפחה שמסיימת את תפקידה כאשר מגיעים לפרי, לגבירה.

אדם הרוצה להתקדם בודק עם עצמו, האם יכול הוא לפעול נקי בלי רצון לקבל לעצמו, היינו לפעול לשמה. כך ישנה נקודה בנפש של אמונה שלמה, בלי כל שמץ של המדע החיצוני. קשה להפנים שבעולמות העליונים שבנפש, ישנה הפרדה בין האמונה לבין הידיעה. בנפש האדם ישנה הבחנה בין תחום ההשפעה, לבין הרצון לקבל.

במצב קטנות יש להשתמש רק באמונה והשפעה, בלי רצון לקבל, אחרת נופלים לגיהנום שבנפש. בגדלות ניתן להעלות את הרצון למקום ההשפעה, וכאן מתגלה המחלוקת בין הרגש העצמי, הידיעה לבין האמונה. כאן, מתן שליטה לאמונה תאפשר קבלת האור בצורה ראויה.

בקטנות אסור לקבל את האור, ובגדלות ישנה תנועה בין ימין ושמאל, בין צד הרצון לקבל לבין צד ההשפעה, וכמו שהולכים על ב' רגליים וכל הגוף מתקדם, כך נותנים שליטה לימין להשפעה, ופעם להרגשת הרצונות משמאל.

תחת הרקיע, כלומר בקטנות, זה רע להשתמש ברצון לקבל, וניסיון לקבל בו הארה פוגם, שאלו מים רעים. בגדלות מותר להשתמש ברצון בתנאי שפועלים בתנועה של ימין ושמאל.

אדם שלא בא למצב הגדלות, ועדיין רוצה לקבל את האור, עושה מעשה של קטן בלי אחריות, לא בא להתמודד, לא משפיע שהרי זו תכונת הגדול, אלא רק מגדיל עצמו ברצון לקבל לפרטיות, הוא פוגם, והמים הללו הורגים למי ששותה אותם.

לרקיע ב תפקידים, להפריד, וגם לחבר כשמאפשר להעלות את הרצון לקבל למעלה, כפי שמחבר בגדלות בין ימין לשמאל.

בני אדם פוחדים להיחשף ולהתמודד עם האורות הגדולים, מפני שהם עצלנים שלא רוצים עבודה נפשית. עבודה פירוש שעליו לוותר על הרצון של הקליפה. שהרי טבע העפר ממנו מורכב האדם הוא עצלות שמביאה לעצבות. זוהי האנוכיות שיש לאדם הנאה מופרזת מהמנוחה. כשמוכן למלא תפקידו ולתת יגיעה.

אדם הרוצה לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל, עליו לקחת את הרצונות המצריים הגדולים, לצאת לעבור עיבור במדבר, לתקן את הרצונות, ואז לבוא לארץ ישראל

בנוסף לתפקיד הרקיע שבנפש לחבר לעליונים, הוא מראה הבדלה בין טוב לרע. זה מלמד לאדם בקטנות שישנם רצונות שאסור לו להשתמש, כמו כעס של תלמידי חכמים, שהם בגדלות. המלאכים הם כוחות נפש באדם עצמו, יש מהם מעל לרקיע ותחת הרקיע. את הרצונות וכוחות המלאכים שבנפש יש לעזוב ולא להשתמש בהם במצב קטנות.

בראשית זוהר חדש קלט – קמא שעור 47

יהי רקיע

המבחן באדם הוא האם הוא צורך הנאות מותרות, או שאינו משתמש ברקיע המבדיל שבנפשו. זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים, שמים הם בחינת התאווה. כאן הבדיקה היא לכל רצון, מול הרצון של השם. רצון להשפיע הם המים הטובים, ורצון לקבל, מים רעים.

כל מה שעושה הקב"ה הוא לתכלית טובה, וכך הרקיע המפריד שהוא שמאל, מחלק לטובה מצד זה שישנה הבדלה ותפקיד לכל אחד בעולם.

דווקא במצב גדלות, מייצר האדם את המחלוקת בין הקבלה להשפעה, מכאן יכול לצמוח כאשר מנהלים נכון את הרצונות. המים הם השפע ממעלה למטה, אך יש גם שפע/עושר השמור לאדם לרעתו, לכן צריך האדם לבדוק אילו תענוגות הוא צורך.

לא נאמר על הרקיע, ההבדלה ביום השני כי טוב. לכאורה חלוקה מקלקלת את הרצף, אבל כאן מלמד שההבדלה הייתה לטובת האדם ומאפשרת לו חיים. לכאורה נראית הבריאה כדבר נפסד, אך הקב"ה עשה את זה, לכן יש כאן דבר טוב ואמיתי. בתורות המזרח מנסים לבטל את הבריאה, וביהדות הרקיע הוא דבר טוב, שאלמלא הרקיע לא יכול היה האדם לחיות, ע"י שיכול האדם להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר וכך להיזהר מדברים לא ראויים. אדם שעושה את החשבון נכון, שותה הוא את המים האמיתיים, ולא את הרעים אותם שותים הרשעים.

ברקיע שבנפש האדם ישנו הכוח המבדיל בין טוב לרע, כוח השמור למעטים שבאים לעבודת השם.

בראשית זוהר חדש קלו – קלח שעור 46

יהי רקיע

רבי אלעזר אומר שאין בעולם מקום פנוי לתיקונים בלי מים מידת החסד, מפני שהארץ תלויה על המים שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. הרעיון שיש באדם רצון, מושתת על היסוד שיש מי שנותן את השפע האלוקי, שהרי אין בריאה בלי בורא. האור קודם לכלי, אך מצד ההרגשה בלבד הכלי קודם, ולכל שאלה אמיתית יש תשובה. כאשר ישנה השתוקקות חזקה, יש לבדוק על איזו אמת אלוקית היא מתבססת, ולא לנסות למשוך את התענוג לפרטיות.

הרקיע המבדיל הוא קו שמאל, המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. הכוח שיש לאדם להפיק את חַיּוּת, נובע מהחַיּוּת שנותן לו הקב"ה בלבד, למרות שבהרגשה הוא מפיק מעצמו. בעבודת הנפש יש לפעול את הרקיע כמחבר לעליון ולא כמפריד מהכלל.

היצר הרע מסיט את האדם להתייחס לרקיע הנפשי, כדי להפריד עצמו מהבורא, מבקש שיניחו לו לנפשו, ואז עבודתו מתארכת ומחילה להיות לו בעיה, שאינו יכול ליהנות מכלום.

ביום השני לבריאה לא נאמר כי טוב מפני שהשני הוא בחינת קו שמאל, שאם עומד בפני עצמו הוא כגוף בלי נשמה, כבריאה בלי בורא, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד. רק כאשר הבריאה עושה את רצון הבורא, כלומר שההבדלה מביאה להרגשת החיבור, אז גם הפרט ממלא תפקידו בכלל. אם היה אומר יום ראשון, המשמעות שחייב להיות שני. שלמות הבורא אינה תלויה, לכן אומרים על יום ראשון, יום אחד.

מלמד שאם יש קו אמצעי המחבר בניהם, אז השני טוב, אך אם אין חיבור השני לא טוב. לכן צריך האדם לראות מה הוא רוצה מחייו. האם הוא הולך לקו אמצעי, ליחד, או שחלילה נשאר בקו שמאל זה לא טוב. מחלוקת לשם מחלוקת לא טובה, ורק מחלוקת לשם שמים מתקיימת, כלומר הפרטים שיצרו את המחלוקת מתקיימים.

הרקיע נברא ביום השני, בו לא נאמר כי טוב. קו שמאל, המחלוקת, סופה להתקיים כאשר היא נגמרת בקו אמצעי, היינו ביום השלישי, אך שמאל, רצון הבא לעצמו בלבד, אין סופו להתקיים.

ההבדלה טוב כשבאה להמתקה, היינו להשפעה, אך אם ההבדלה לא פועלת לתהליך שיביא בזמן סביר להשפעה, אז המים, החסדים הופכים למים מלוחים.

רפואה היא החיבור למקור החיים. אצל הצדיק הרצון הגדול מחבר אותו לאמת. ואם חלילה לוקחים את הרצון הגדול לתאוות הפרטיות, זו מכה וניתוק, עד כדי עיוורון בו הרשע רואה רע בצדיק.

וכך ניכר ההבדל, שכאשר צדיק מקבל תוכחה, הוא שמח, שהרי מבקש הוא לתקן, ואילו הגאוותן שונא לקבל ביקורת. האדם ניבחן כיצד הוא מתייחס לאמת. פוחדים אנשים מהאמת, מפני שהיא מחייבת.

בראשית זוהר חדש קלג – קלה שעור 45

יהי אור

גלות היא הרגשת ריחוק מנותן החיים. הגלות הזו הרביעית, רעה לנו, ומעכבת את המשיח בגלל ביטול תורה פנימית. וַיֹּאמֶר יְהוָה–עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ.

עסק התורה אומר, אני מחפש את הקשר לבורא יתברך דרך התורה. אומר הקב"ה לישראל, אני מכיר את החוקים העליונים שמחייבים אתכם, קחו ולמדו מהתורה, למה לפנות לחלופות שקריות.

בגלל תאווה אישית, בא האדם לחשוב שהוא מבין את המציאות. כל הגלות הרביעית נגרמה בגלל ביטול תורה. על כל אחד לבדוק עצמו, שלא מדובר רק על לימוד, אלא גם על הליכה בדרך תורה, לכן צריך כל אחד להבין את האחריות שלו כלפי כל עם ישראל, שאז יוכל לעשות יותר לגאולה.

בזכות שלושת האבות, נגאלו ישראל בגלויות הראשונות, אך לגאולה רביעית זו, שהיא המלכות, יש צורך בכח משה, כלומר נקודת האמונה והפעולה מעל טעם ודעת שבנפש.

כתוב  "תורה ציווה לנו משה", שציווה לנו לשמור אותה ולעסוק בה. ואם לא, "מורָשה קהילת יעקב". מורשה, זוהי עניות, כמ"ש, ה׳ מוריש ומעשיר. מלמד, שהעניות אינה באה לבת יעקב, אלא משום שלא עסקו במצוות התורה. לא רצו לקבל את האור בכלים של אור חוזר, שלא דרך מצווה, אלא רק בדרך של תענוג אישי, ובאה הגלות.

ציווה לנו תורה כדי שנעסוק בה. עסק צריך להניב פירות, ובעסק התורה הפרי הוא דבקות בהשם יתברך. מורשה היא עניות, עניות באמונה, המביאה את האדם להרגשת הגלות, כלומר הריחוק מהשם. יכול אדם להבין בשכל, ואין זה שווה אם לא מוריד את ההבנה למוחש, ללב.

לימוד תורה בשביל ידע שכלי, לא תניב את הגאולה, ללא כוונת הלב להגיע למקום האמיתי והנכון. בתורה זוכה מי שמוכן להמית עצמו עליה, כלומר להמית את האני הכוזב שבו. שבאמת מוכן לוותר על הבלי העולם הזה ולהשקיע בפנימיות התורה, אז דרכו סלולה לגן עדן.

מבחינת תפיסת הבורא שבאדם, מצב יהי אור הוא קטנות, ובא לקיום בלבד. ויהי אור היא תוספת לתפיסת האדם, שיתפוס את הקב"ה והשכינה בגדלות, ואז יוכל להשיג מעבר לקיום, את השכלול הנדרש כדי להגיע למטרה, בכוח שפע האמונה והאהבה שמקבל מלמעלה.

בראשית זוהר חדש קל – קלב שעור 44

יהי אור

מלמד הזוהר שלשה סימנים נפשיים המרמזים על הגאולה שבפתח, סימנים בהם צריך אדם להשיג הבנה בליבו. כתוב ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית  פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. שלושת הסימנים הם גיא, מואב פעור. מקום הקבורה של נקודת האמונה שבנפש הוא בגיא, מקום עמוק, שמואב הוא סמל הגאווה.

דווקא את נקודת הגאווה, הרצון הגדול לקבל, הטמין הקב"ה בנפש, מול בית פעור. החוטא בא לבזות כל דבר, הוא נמצא מול, ומרשה לעצמו הפקרות. תפקיד האדם לצאת ממצרים, מהגאווה, מהפקרות לגאולה. כדי לעשות זאת יש לוותר על צד הרצון לקבל, ולהכלילו בצד ההשפעה, שהמלכות, רות תעלה לנעמי, ותלכנה שתיהם יחדיו.

הגלות הרביעית? זוהי שהיא משֵׂעיר, שהוא עשיו, כמ"ש, ויישב עשיו בהר שעיר. השם יתברך כבר נתן את האור, כבר קיבלנו תורה, אך עדיין לא קיבלנו באמת בבחינת והשבות אל לבבך. יש לנצל את סערת הנפש, שבאה בגלל משא דומא, ולבוא באמת לפנימיות התורה ולהיגאל ברחמים.

הגלות הזו שישראל יושבים בה, היא משא דוּמה, לשון דממה, בחשאי, שלא נגלה קיצו, דבר שלא נגלה מהלב לפה. גם אם מרגישים בלב את הבדידות הנוראית הזו, שאדם מרגיש שאינו יכול להתחבר לכלל, לכלל התורה, אז הוא בגלות. צריך האדם להרגיש שהוא מסוגל להתחבר לכלל ולתורה, שיביא אותו לאהבת השם. לימוד תורה אינו מספיק, חייב את עבודת הלב.

אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים הקיצים של המשיח, שהוא דבר שלא גיליתי לעולם, כמ"ש, כי יום נקם בליבי, הלב אינו מגלה לפה, והם משתדלים לדעת הקץ, את המלכות. כתוב ימותו כל מחשבי קיצין. קץ היא המלכות, חושבי הם אלו שעושים חשבון, כפי שנעשה זיווג על עץ הדעת.

עד גמר תיקון, אל לו לאדם לרמות עצמו, כאילו הוא יכול לקבל, לרצון לקבל בעל מנת להשפיע, וגם אם זה הוא חושב שהוא עובד את השם, הוא טועה.

גלות רביעית כנגד אות ה אחרונה בשם הויה, עליה היה הצמצום, היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. עצם הניסיון לעשות חשבון מתי אוכל לקבל אור על הנקודה הזו, הוא חשבון לא נכון. מפני שיש לקבל את האור כלוואי, ולא כסיבה לקבלת ההטבה.

יעילות הסימן, השלט החיצוני, תלויה ביכולת המתבונן לכוון את ליבו  בעוצמה. ככול שאדם מכוון כראוי, יותר בהרגשה שבלב, כך יכול הוא לקרוא ולפרש את המציאות בדרך פנימית, דרך האמת. הכל תלוי באיכות הנפשית ובמדרגה הרוחנית בה מצוי האדם.

אדם צריך להרגיש ולשמוע את הקול הקורא משעיר, מסערות הנפש שבתוכו, להרגיש שזה משא כבד עליו מה שמסיט אותו מהתורה והאמונה. מי שמבין שהוא בגלות, בריחוק מהשם, הוא קורא להשם משעיר, שתעלה שעוותו לשמים.

גלות הזו היא גלות שעיר, סערות הנפש באדם, שבהם ישנה הזדמנות לגאולה, ומצד שני סכנה שכתוב משא דומה קורא אליו, הוא המלאך בפתח הגיהנום. כשאדם מרגיש שעבודת השם היא משא כבד עליו, ידע שהסיבה היא סערת הנפש, וכאן עליו לצעוק להשם, שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

לאחר חטא אדם הראשון נקבע, בזעת אפיך תאכל לחם, כלומר העבודה תהיה בהדרגה, טיפין טיפין כמו הזיעה הגשמית.  לא מגולה זמן הגאולה, וזה בדיוק מבחן האמונה שבאדם, האם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש, מבלי לדעת מתי יזכה לשכר.

א. איזו ברכה יתרה נתווספה ליוצא לדרך עם זריחת האור?

ב. הסבר את הכתוב מסע דומה אלי קורא משעיר, מיהו זה שחש מסע זה ומה הוא

המשך הפסוק מה מלילה שומר מה מליל.

ג. כיצד קשורה העבודה שאסור לגלות ולחשב את גאולת הגלות הרביעית לבין

חוסר הידיעה של מקום קבורתו של משה רבנו.

ד. מהו קץ הגלות מתי הוא יגיע ובאיזה תנאי לפי רבי יהודה?

ה. מדוע הקץ האחרון הוא ברזי סתרים?

ו. במה שונים ישראל מאומות העולם בעניין הגלות והגאולה .