בראשית זוהר חדש קלט - קמא שעור 47

יהי רקיע

המבחן באדם הוא האם הוא צורך הנאות מותרות, או שאינו משתמש ברקיע המבדיל שבנפשו. זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים, שמים הם בחינת התאווה. כאן הבדיקה היא לכל רצון, מול הרצון של השם. רצון להשפיע הם המים הטובים, ורצון לקבל, מים רעים.

כל מה שעושה הקב"ה הוא לתכלית טובה, וכך הרקיע המפריד שהוא שמאל, מחלק לטובה מצד זה שישנה הבדלה ותפקיד לכל אחד בעולם.

דווקא במצב גדלות, מייצר האדם את המחלוקת בין הקבלה להשפעה, מכאן יכול לצמוח כאשר מנהלים נכון את הרצונות.

שעה. שאלו את הילד רבי חייא כשהיה קטן, מהו שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים. איזה צורך היה להקב"ה, לעשות רקיע להבדיל בין המים? אמר להם, כתוב, כל פעל ה׳ למַענהו לכל פעולה של הבורא יש תכלית. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא את הרקיע. וכשהוא סובב, אינו סובב אלא לזמנים ידועים.

וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, שהם מים מתוקים, וצינור אחד של מים יוצא מגיהינום, שהם מים מרים ממיתים, ויורד בצינור אל הצינור של התהום, ומתערבים זה בזה. כמ"ש, תהום אֶל תהום קורא לקול צינוריך. והרקיע נכנס באמצע שניהם, ואם לא היה נכנס בינתיים ביניהם, כדי להפריד ולהרחיק מימי הגיהינום, היו המים הורגים את השותים אותם. וזהו שכתוב, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, שהם מימי הגיהינום, ובין המים אשר מעל לרקיע, שהם מימי התהום.

שעו. אמר רבי יוסי, הילד הזה אמר הדבר ברוח הקודש. כי כך הוא ממש, שכתוב, יהי רקיע בתוך המים. בתוך ממש, באמצע המים. כי בהיכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של הגיהינום, אלא כמלוא לוג בימי אלישע. וכתוב בהם, והמים רעים והארץ מְשַׁכָּלת. כלומר, בגלל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כָּלים בגללם. המים הם השפע ממעלה למטה, אך יש גם שפע/עושר השמור לאדם לרעתו, לכן צריך האדם לבדוק אילו תענוגות הוא צורך.

שעז. אמר רבי יהודה, כל הכתוב הזה, ויעש אלקים את הרקיע, מעיד על אמיתיות. כי כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטָלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מהגיהינום, יתערבו במים אחרים ויינזקו בריותיו, עשה את הרקיע שייכנס באמצע שניהם להבדיל ביניהם. כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים, בין המים הרעים למים הטובים. ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע סובב ונכנס בינתיים, ומחזיר את המים הרעים לאחור. לא נאמר על הרקיע, ההבדלה ביום השני כי טוב. לכאורה חלוקה מקלקלת את הרצף, אבל כאן מלמד שההבדלה הייתה לטובת האדם ומאפשרת לו חיים. לכאורה נראית הבריאה כדבר נפסד, אך הקב"ה עשה את זה, לכן יש כאן דבר טוב ואמיתי. בתורות המזרח מנסים לבטל את הבריאה, וביהדות הרקיע הוא דבר טוב, שאלמלא הרקיע לא יכול היה האדם לחיות, ע"י שיכול האדם להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר וכך להיזהר מדברים לא ראויים. אדם שעושה את החשבון נכון, שותה הוא את המים האמיתיים, ולא את הרעים אותם שותים הרשעים.

ברקיע שבנפש האדם ישנו הכוח המבדיל בין טוב לרע, כוח השמור למעטים שבאים לעבודת השם.

שעח. אמר רבי אלעזר, מים אלו, שהם לחיי העולם ולתיקון הבריות, איך יהיו נקראים? אמר רבי ברכיה, המים אשר מעל השמיים, שהם מים טובים.

שעט. רבי חייא היה הולך בדרך, והתעייף מחוזק השמש אור ג"ר דחכמה, כמו חמה שיצאה מנרתיקה, והיה צמא לשתות מים. פגע במדבר הזה, ומצא אילן אחד נקודת האמונה, עץ החיים. ישב תחתיו. בעוד שנשא עיניו, ראה מעיין דק אחד של מים. שמח לשתות מהם. ושתה מהמים והיו מרים.

אמר, אין מים בעולם, שלא תהיה בהם תמצית מצינור של גיהינום, חוץ מאשר בארץ ישראל ברצון של ישר-אל המים טובים. ואם כל העולם לא היו שותים מהתמצית ההיא של ארץ ישראל, לא היו יכולים לשתות מים. לחכמים היה משמש נושא כלים כדי שהחכם יתעסק בתורה ולא בהבלי העולם הזה.

הרקיע הוא הסיום החדש שנעשה בכל מדרגה מחמת עליית המלכות של כל מדרגה אל הבינה שבמדרגה מלכות עלתה לבינה ועשתה הבדלה בין למעלה ולמטה מהפרסה, שאז נעשה הסיום במקום בינה של המדרגה, ונשארת המדרגה בכתר וחכמה וחצי בינה, ותחתיהם הרקיע מעל הפרסה כתר חכמה וחצי בינה היינו רק ג"ר דבינה, ובינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מחוץ למדרגה אסור להשתמש בהם ולתת בהם אור, מתחת לרקיע. הרי שהרקיע בא באמצע כל מדרגה, ומבדיל בין מים עליונים, שהם כו"ח וחצי בינה, לבין מים תחתונים, שהם בינה ותו"מ. זהו סוד של צמצום ב' אותה מרבה ללמד בעל הסולם זוצק"ל.

אמנם כשם שהוא מבדיל בתוך המדרגה ועושה אותה לשתיים, כך הוא ג"כ מחבר אותן לאחת כאן מתווסף לתחתון כח נוסף, שכאשר יורד העליון, הוא מעלה את התחתון איתו, בסוד אחים בכורים. כי בגדלות נמצא הרקיע, שמוריד אור ע"ב ס"ג את המלכות שבו אות ה אחרונה למקומה, ומחבר את הבינה ותו"מ בחזרה למדרגה. באופן ששני תפקידים יש ברקיע:

א. בקטנות הוא המבדיל באמצע המדרגה.

ב. בגדלות הוא המחזיר את חצי המדרגה שהוריד ומחבר אותה למדרגה.

הכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, כתוב ברקיע העליון באצילות. אבל מה שנתקן באצילות, נתקן ונעשה בכל המדרגות של בי"ע עד ים התחתון. שמה שקורא בכלל, קורה בכל הפרטים הכפופים לכלל.

אמנם גם בגדלות, כשהרקיע מוציא מתוכו את המלכות ומוריד אותה ממנו למקומה, אין הסיום וההבדלה של הרקיע מתבטלים בזה תיקון מיוחד שנעשה באצילות, שההבדלה לא בטלה, אלא שהרקיע מעלה אז את הבינה ותו"מ ממעל לרקיע אח"פ דעליה שלא היה בעולם הנקודים וגרם לשבירה, ושם מחבר אותם למדרגתם אל מקום המים המתוקים.

הרי כתוב, המים אשר מעל לרקיע, ולא בין הארץ לשמיים. אלא זה בהתמצעות המים, שהרקיע מבדיל ביניהם. כלומר, שכוח ההבדלה בא מהרקיע, כי המים אחדים היו אותה חיות, מדרגה אחת, שבה חמש בחינות כח"ב תו"מ לפני צמצום ב'. אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, שעלתה המלכות במקום בינה, והסתיימה המדרגה במקום בינה, שבאמצע המדרגה, נחשבו כשניים כך למשל באדם מידת החמלה היא דבר אחד. אבל צמצום ב' מאפשר לנו לחלק מידת החמלה, ולא לחמול על אכזרים. שכו"ח מהם נשארו ממעל הרקיע בתוך המדרגה, ובינה ותו"מ יצאו מהמדרגה להיותם תחת הסיום שהוא הרקיע.

ואפילו כשהרקיע בגדלות, שכבר החזיר וחיבר את הבינה ותו"מ למדרגתם, אינו נשאר עומד כך בקביעות ההפרדה לא עומדת בקביעות, כי בעת שבינה ותו"מ חוזרים למדרגתם, הם נעשו קו שמאל אל הכו"ח שנשארו במדרגה שני מצבים בגדלות, כאשר טרם בא קו אמצעי והכריע בינהם. זו גדלות של הנקבה, שיש בה השתוקקות ועדיין אין חיבור לזכר, מפני שצריך קודם קו אמצעי, וכו"ח אלו נחשבו לקו ימין. ואז נעשתה מחלוקת ביניהם. וכיוון שהשמאל מתגבר לשלוט בלי ימין, ע"כ קופאים אורותיו ימא דקפא, ונמשך זה עד שחוזרת שליטת הימין שהשמאל מבין שאינו יכול לקבל כלום כל עוד הוא גאוותן, זו גדלות מזוייפת. כאשר מוותר על הגאווה ומתכופף לאמונה ולפעול מעל טעם ודעת. מצד הצפון, שבשליטת השמאל, המים נקרשים, ומצד הדרום, בשליטת הימין, המים נמסים ונוזלים.

בראשית זוהר חדש קלו - קלח שעור 46

יהי רקיע

שסד ויאמר אלקים יהי וג' ר אלעזר פתח, אלקים אלי אתה אשחרך. ת"ח אין בעולם מקום פנוי לתיקונים בלי מים מידת החסד, מפני שהארץ תלויה על המים שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומד על המים, אלא שהמים הם על הארץ ולמעלה לשמים כלומר שהמים הם על הארץ ונמצאים בין הארץ לשמים. הרעיון שיש באדם רצון, מושתת על היסוד שיש מי שנותן ויש את השפע האלוקי, שהרי אין בריאה בלי בורא. האור קודם לכלי, אך מצד ההרגשה בלבד הכלי קודם, ולכל שאלה אמיתית יש תשובה. כאשר ישנה השתוקקות חזקה, יש לבדוק על איזו אמת אלוקית היא מתבססת, ולא לנסות למשוך את התענוג לפרטיות.

הרקיע המבדיל הוא קו שמאל, המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. הכוח שיש לאדם להפיק את חַיּוּת, נובע מהחַיּוּת שנותן לו הקב"ה בלבד, למרות שבהרגשה הוא מפיק מעצמו. בעבודת הנפש יש לפעול את הרקיע כמחבר לעליון ולא כמפריד מהכלל.

היצר הרע מסיט את האדם להתייחס לרקיע הנפשי, כדי להפריד עצמו מהבורא, מבקש שיניחו לו לנפשו, ואז עבודתו מתארכת ומחילה להיות לו בעיה, שאינו יכול ליהנות מכלום.

שסה א"ר רב חסדא והרי כתוב המים אשר מעל לרקיע ואתה אומר שהם בין הארץ לשמים, א"ל רבי אלעזר אין אלא כתרגומו במציעות מייא באמצע, שהרקיע מבדיל ביניהם כי המים אחדים היו אבל מפני שנכנס הרקיע באמצעי נחשבו כשנים והרקיע הוא כדור, ובא במימי אוקינוס כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל ומים מתחת. אומר לו שבתוך בחינת המים נעשה רקיע מבדיל בין מים מעל הרקיע וממים תחת הרקיע.

שסו א"ר יהודה רקיעים הם הסובבים יש סובב ומסובב. לפעמים ממזרח למערב מכח קו אמצעי לשמאל, ולפעמים ממערב למזרח מהתשובה לקו אמצעי, ובאים באמצע הים ומבדילים בינתים וזהו ויבדל בין המים

שסז ומפני מה מי וכו', ומפני מה מי הים מלוחים מלח הוא הרצון לקבל הוא מפני חמימות הרקיע קו שמאל המבדיל ורתיחתו בוא וראה, קדירה העומדת על האוּר וכל מה שמתעכבת על האוּר, התבשיל נמלח יותר, מרוב חמימות על האש שברתיחה המים, החסד מתאדה ונשאר המלח, הרצון לקבל, וא"ר יהודה, אם הרקיע היה עומד בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו עומד בין המים. לרקיע שהוא קו שמאל יש תנועה, ויש לו חשיבות גדולה.

שסח אר"י בוא וראה, למה לא נאמר כי טוב בשני, הוא מפני שעניין זה סובב על יחודו, להורדה שהוא יתברך אחד ואין שני לנגדו, ואין שטוב בשני קו שמאל, שאם עומד בפני עצמו הוא כגוף בלי נשמה, כבריאה בלי בורא, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד. רק כאשר הבריאה עושה את רצון הבורא, כלומר שההבדלה מביאה להרגשת החיבור, אז גם הפרט ממלא תפקידו בכלל.

שסט שר"י למד, למה לא נאמר יום ראשון במקום יום אחד. להורות, שאלו נאמר ראשון עכ"פ היה ראוי להיות שני, כי ראשון עושה את השני להיות ממחרתו, אבל אחד אינו עושה את השני להיות מחר אליו. אחד מראה על אחדותו של הבורא, וזה לא מכריח שתהיה בריאה, ואם היא אומר ראשון, המשמעות שחייב להיות שני. שלמות הבורא אינה תלויה, לכן אומרים על יום ראשון, יום אחד.

שע רי"א אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון, הרי שהקב"ה נק גם ראשון, אמר לו, דברו מסייע לקודם. משכתוב ואת אחרונים אני הוא ואין שני לו. שואל, וכי אחרונים יש לראשון, ומשיב כן, שמו המיוחד הויה, הוא ראש ומיוחד, אחרים הם אלף דלת נון יוד, אלקים שדי אל צבאות, והם מתכנים ביחודו, כלומר שיחודו מכונה בשמות האלו, והוא יתברך ממש שכתב ואת אחרונים אני הוא. כל הכוח שיש במציאות, אין עוד כוח מלבדו. כשאומר ראשון במקום אחד, אומר שיש כוחות נוספים, המקבלים כוחם מאחד, משם הויה.

שעא רבי"ח ורבי יהודה בן פזי ורבי יצחק, היו אוכלים בסעודת החתונה של ר אלעזר בן ר שמעון. ר חייא הגדול היה אז ילד, והיה יושב שם. א"ר יוסי לר"ש למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר לו, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני. כי המחלוקת לא התבטל מטרם יום ​​ השלישי, וכשנגמרה המלאכה ביום השלישי אמר כי טוב ב פעמים. מלמד שאם יש קו אמצעי המחבר בניהם, אז השני טוב, אך אם אין חיבור השני לא טוב. לכן צריך האדם לראות מה הוא רוצה מחייו. האם הוא הולך לקו אמצעי, ליחד, או שחלילה נשאר בקו שמאל זה לא טוב. מחלוקת לשם מחלוקת לא טובה, ורק מחלוקת לשם שמים מתקיימת, כלומר הפרטים שיצרו את המחלוקת מתקיימים.

הרקיע נברא ביום השני, בו לא נאמר כי טוב. קו שמאל, המחלוקת, סופה להתקיים כאשר היא נגמרת בקו אמצעי, היינו ביום השלישי, אך שמאל, רצון הבא לעצמו בלבד, אין סופו להתקיים.

ההבדלה טוב כשבאה להמתקה, היינו להשפעה, אך אם ההבדלה לא פועלת לתהליך שיביא בזמן סביר להשפעה, אז המים, החסדים הופכים למים מלוחים.

שעב ​​ אמרו נשאל לילד הזה כי משחרב בית המקדש נמצאת הנבואה בפי הילדים. אולי נמצא דבר בפיו. אמר לו חייא בני, אמור לנו, למה לא נאמר כי טוב בשני, אמר להם חייא הקטן מפני שאין טוב הצדיק אלא באחד בימין. בא ר"ש ונשקו, קרא עליו הנה נתתי דברי בפיך.

בפנימיות הילד הוא בחינת האמונה מעל טעם ודעת. בזמן תיקון פועל צמצום ב' לקטן, היא מידת ההשפעה שנק' גלגלתא ועיניים, ניתנה הנבואה. כאן נמצאת מידת ההשפעה ולא לבינה הגדולה, כפי שהיתה בצמצום א'

שעג אמרו השעה עומדת לו, נשאל בו עוד. אמרו לו, מהו ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. איזה שבח זה הוא זה לצדיקים. אמר להם מה השמש כשיוצא בגבורתו יש ששמחים בו, ויש שאינם שמחים בו, כך הצדיקים, צדיקים כמוהם ישישו בהם והרשעים לא ישישו בהם. מה השמש יש שאינו עושה לו רפואה, כך הצדיקים יהיו רפואה לטובים ומכה לרשעים. במושג השמש בגבורתו, גבורה היא ג פעמים ע"ב שהוא אור להשלמת כלים. בהשלמת כלים מתעורר קו שמאל, וצפים רצונות גדולים. זהו מצב מסוכן מחד, ומצב משמח אצל הצדיק, שבנה מסך, ויכול לקבל כראוי.

רפואה היא החיבור למקור החיים. אצל הצדיק הרצון הגדול מחבר אותו לאמת. ואם חלילה לוקחים את הרצון הגדול לתאוות הפרטיות, זו מכה וניתוק, עד כדי עיוורון בו הרשע רואה רע בצדיק.

וכך ניכר ההבדל, שכאשר צדיק מקבל תוכחה, הוא שמח, שהרי מבקש הוא לתקן, ואילו הגאוותן שונא לקבל ביקורת. האדם ניבחן כיצד הוא מתייחס לאמת. פוחדים אנשים מהאמת, מפני שהיא מחייבת.

שעד א"ל חייא בני, למה לא נזכר שם המיוחד, הויה במעשה בראשית. אמר להם, אינו נאה למלך הכבוד, להזכיר שמו על המתים ועל דבר הנאבד, כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך ח"ו שמו. לפיכך לא הזכיר שמו המיוחד הויה עד שנבראו כל הבריאות שהם כלים ונאבדים, לאחר כך הזכיר שמו על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים, ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דברי הקיים, שלא נאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים, אלא דבר העומד לעולם שהם ארץ ושמים. נשאלת שאלה למה ברא הקב"ה גם דברים כלים ונפסדים, למה יש קליפה לפרי. אלא קו שמאל, הדין צריך שיבוא לפני צד הרחמים. רחמים באים על הדין. כפי שהשמאל בפני עצמו לא יכול להתקיים.

שעה. ומהו שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים. איזה צורך היה להקב"ה, לעשות רקיע להבדיל בין המים? אמר להם, כתוב, כל פעל ה׳ למַענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא את הרקיע. וכשהוא סובב, אינו סובב אלא לזמנים ידועים.

וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, שהם מים מתוקים, וצינור אחד של מים יוצא מגיהינום, שהם מים מרים ממיתים, ויורד בצינור אל הצינור של התהום, ומתערבים זה בזה. כמ"ש, תהום אֶל תהום קורא לקול צינוריך. והרקיע נכנס באמצע שניהם, ואם לא היה נכנס בינתיים, כדי להפריד ולהרחיק מימי הגיהינום, היו המים הורגים את השותים אותם. וזהו שכתוב, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, שהם מימי הגיהינום, ובין המים אשר מעל לרקיע, שהם מימי התהום.

שעו. אמר רבי יוסי, הילד הזה אמר הדבר ברוח הקודש. כי כך הוא ממש, שכתוב, יהי רקיע בתוך המים. בתוך ממש, באמצע המים. כי בהיכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של הגיהינום, אלא כמלוא לוג בימי אלישע. וכתוב בהם, והמים רעים והארץ מְשַׁכָּלת. כלומר, בגלל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כָּלים בגללם.

שעז. כל הכתוב הזה, ויעש אלקים את הרקיע, מעיד על אמיתיות. כי כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטָלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מהגיהינום, יתערבו במים אחרים ויינזקו בריותיו, עשה את הרקיע שייכנס באמצע שניהם להבדיל ביניהם. כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים, בין המים הרעים למים הטובים. ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע סובב ונכנס בינתיים, ומחזיר את המים הרעים לאחור.

שעח. אמר רבי אלעזר, מים אלו, שהם לחיי העולם ולתיקון הבריות, איך יהיו נקראים? אמר רבי ברכיה, המים אשר מעל השמיים, שהם מים טובים.

בראשית זוהר חדש קלג - קלה שעור 45

יהי אור

גלות היא הרגשת הריחוק מנותן החיים. גלות זו הרביעית רעה לנו, ומעכבת את המשיח בגלל ביטול תורה פנימית. וַיֹּאמֶר יְהוָה--עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ.

עסק התורה אומר, אני מחפש את הקשר לבורא יתברך דרך התורה. אומר הקב"ה לישראל, אני מכיר את החוקים העליונים שמחייבים אתכם, קחו ולמדו מהתורה, למה לפנות לחלופות שקריות.

בגלל תאווה אישית, בא האדם לחשוב שהוא מבין את המציאות.

בזכות שלושת האבות, נגאלו ישראל בגלויות הראשונות, אך לגאולה רביעית זו, שהיא המלכות, יש צורך בכח משה, כלומר נקודת האמונה והפעולה מעל טעם ודעת שבנפש.

שנג. רבי יוסי בן חלפתא היה יושב לפני ר יצחק, אמר לו השמע אדוני משהו, על מה התארך יום המשיח מהגלות הזו למה גלות שעיר כל כך ארוכה? לא התארך אלא משום ביטול תורה. כי ג׳ גלויות גלו ישראל, וחזרו בזכות שלושה אבות. ומהגלות הרביעית יחזרו בזכות משה. בזכות שיעסקו בתורתו כל הגלות הרביעית נגרמה בגלל ביטול תורה. על כל אחד לבדוק עצמו, שלא מדובר רק על לימוד, אלא גם על לימוד דרך התורה, לכן צריך כל אחד להבין את האחריות שלו כלפי כל עם ישראל, שאז יוכל לעשות יותר לגאולה.

שנד. לא גלו ישראל אלא על ביטול תורה. כמ"ש, ויאמר ה׳, על עוזבם את תורתי. אמר הקב"ה, בגלויות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו עתה הם חטאו בתורה שנתתי למשה, שלא עסקו בתורה, שנקראת על שמו תורת האמונה, שמעל טעם ודעת, המקשרת בין הנברא לבורא, כמ"ש, זִכרו תורת משה עבדי. כשישובו ויעסקו בתורתו, בזכות משה אני גואלם. בזכות אותה האמונה למעלה מהדעת.

שנה. ע"כ כתוב בתורה, תורה ציווה לנו משה, שציווה לנו לשמור אותה ולעסוק בה. ואם לא, מורָשה קהילת יעקב. מורשה, זוהי עניות, כמ"ש, ה׳ מוריש ומעשיר. מלמד, שהעניות אינה באה לבת יעקב, אלא משום שלא עסקו במצוות התורה. מצווה זה בחינת אור חוזר, כאשר לא רצו לקבל את האור בכלים של אור חוזר, שלא דרך מצווה, אלא רק בדרך של תענוג אישי, ובאה הגלות. משה, מה ש גימטרייה אדם ואות ש מייצגת את ג האבות. חיבור זה של עבודת האדם הראשון, לעבודת ג קווים נותן את הכוח להתחבר לגאולה הרביעית.

כדי לצאת מגלות זו יש לעבוד ולפעול נכון.

ציווה לנו תורה כדי שנעסוק בה. עסק צריך להניב פירות, ובעסק התורה הפרי הוא דבקות בהשם יתברך. מורשה היא עניות, עניות באמונה, המביאה את האדם להרגשת הגלות, כלומר הריחוק מהשם. יכול אדם להבין בשכל, ואין זה שווה אם לא מוריד את ההבנה למוחש, ללב.

לימוד תורה בשביל ידע שכלי, לא תניב את הגאולה, ללא כוונת הלב להגיע למקום האמיתי והנכון.

שנו. רבי חזקיה אמר, אני הייתי במקום של ערבִיים ערב הוא זמן של דין, וראיתי אנשים, שהיו מתחבאים במערה מצב של קטנות בין ההרים עניין של הרהור, ובאים לביתם מֵערב שבת לערב שבת. אמרתי להם, מה זה שאתם עושים? אמרו לי, פרושׁים מהעולם אנו, ועוסקים בתורה בכל יום ויום, ולפעמים אין אנו אוכלים אלא רק עשב השדה. מוכנים לחיות בעניות בעולם זה, כדי להשיג את עולם האמת, עולם התורה, שלתורה זוכה מי שמוכן להמית עצמו עליה, כלומר להמית את האני הכוזב שבו.

שנז. אמרתי להם, ובכל זמן במה אתם ניזונים? אמרו לי, אנו מוצאים במדבר עצים המצמיחים מזונות ואנו אוכלים אותם. כשההלכה מאירה לנו מרוב שמחה, נפרד אחד מאיתנו, ומבשל אותם, ואנו אוכלים. והיום הזה נחשב לנו, שהוא כי טוב. ובזמן שהעצים האלו אינם צומחים, אנו אוכלים עשב שאנו מוצאים, ומבשלים אותם ואוכלים.

שנח. אמרתי להם, יהיה חלקי עימכם לעוה"ב. אשריכם

בעולם הזה וטוב לכם בעולם הבא, עתה אני יודע שלא תהיו בבושה, כשיבא משה לתבוע עלבונה של תורה. אמרתי להם בני, בחייכם איזה חידוש התחדש לכם ביום הזה. מי שבאמת מוכן לוותר על הבלי העולם הזה ולהשקיע בפנימיות התורה, דרכו סלולה לגן עדן.

שנט אמרו לו פסוק זה, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ולמד ר כרספדאי, גדול התוספת, מן האור שהיה אור שלא היה כמוהו, זה הוא אור השכל הגדול שהתהווה מאור זיו הודו וזהו העומד אחרי הפרגוד.

במילים יהיה אור יצאה הקטנות דז"א שה"ס ו"ק מחמת י שנכנסה לאור ונעשה אוויר. ו"ק אלו נחשבים לעיקר ז"א. ובמלות יהי אור יצאה הגדלות דז"א שהוא מוחין דג"ר ואלו הג"ר שיצאו בויהי אור, אינם עיקר בז"א אלא תוספת. עיקר פירושו שאי אפשר שיהיה פחות מזה כי ז"א אינו לעולם פחות מו"ק. תוספת

​​ פירושו, שאינו תלוי בו, שפעם יש לו ג"ר ופעם אין לו ג"ר.

ולכן נאמר, גדולה התוספת, הג"ר, שיצאו במילים ויהי אור, מהאור, מו"ק שיצאו במילים יהי אור. ואע"פ שהו"ק הם עיקר ז"א, והג"ר אינם אלא תוספת, בכל זאת אור התוספת גדול מהאור העיקרי. וכל זה הוא אור של עולם האצילות, שהוא העומד מאחורי הפרגוד, למעלה מהמסך, המפריד בין אצילות לעולמות התחתונים ממנו. ז"א קיבל אור של גדלות, והתופסת היא מאור זיו הודו, אור גדול יותר מהקביעות של ז"א דאצילות. ז"א דאצילות הוא הקב"ה שיכול להתגלות לנברא כקטן או כגדול, כלומר מעבר למציאות הרגילה של האדם. המבחן הוא האם מוכן האדם לוותר על התענוג האישי כדי לחזק את הקשר. צריך האדם לראות שהוא פועל לפי החוקים העליונים, וכשהוא נהנה מדברים אחרים, הוא פוגם.

שס. כמ"ש, עוטה אור כשַׂלְמה. מלמד, שעשה הקב"ה שאר המלאכים באותו האור הראשון של ז"א, מאותו האור ממש. אבל יש מסך ופרסא המבדילה בין האצילות לעולם המלאכים. אלא כמו מהוא דבר מובדל ומושכל, כך שאר המלאכים דברים מובדלים ומושכלים, אבל אין השגתם כהשגתו. כי הפרגוד מחשיך עליהם. שרבי כורספדאי למד שהשגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כמוה למטה מהם. אבל השגתם קטנה ממה שלמעלה מהם. לז"א דאצילות. גם השרפים בבריאה משיגים יותר ממלאכים ביצירה.

שסא. השגה שנייה, השגת השמיים, שהם משיגים השגה, מה שלמטה מהם אין משיגים כמותם. השגה שלישית, השגת המדרגה התחתונה, אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגים שאר הנבראים שבעוה"ז. השגת האדם לא רק שגדולה מהשגת שאר הבריאה, אל זה לאין ערוך, כלומר מדרגה אחרת. האדם הוא עולם קטן וכל הבחינות האלו בתוכו.

שסב. וכנגד ג׳ מעלות אלו, יש באדם שלוש צורות נפשיות. הצורה הראשונה, הנפש השכלית, כנגד אור האצילות. הצורה השנייה, הנפש המדברת, כנגד השגת השמיים. הצורה השלישית, הנפש הבהמית, המתאווה תאווה כנגד השגת בני אדם, והיא הנפש אשר תמעל מַעל. בנפש הבהמית במרכז התאוות, שם פוגם האדם. הנפש השכלית אומר על הנפש האלוקית. הנפש המדברת היא נפש הרוח כמו בעולם היצירה, בה יש את הקשר בין הפנימיות לחיצוניות, היא קליפת נוגה טוב. הנפש השכלית בעולם אצילות.

שסג. ויש אומרים כך: הנפש הראשונה, הנפש הבהמית, כנגד המדרגה התחתונה שאמרנו, שהיא השגת בני אדם, הרצון לקבל. הנפש המדברת כנגד השגת השמיים, היא מעלה יתרה על הראשונה. הנפש השכלית, היא כנגד מדרגת המלאכים, שהיא המעלה העליונה על כל אלה. זו המסגרת להיכנס לרוחניות.

מבחינת תפיסת הבורא שבאדם, מצב יהי אור הוא קטנות, ובא לקיום בלבד. ויהי אור היא תוספת לתפיסת האדם, שיתפוס את הקב"ה והשכינה בגדלות, ואז יוכל להשיג מעבר לקיום, את השכלול הנדרש כדי להגיע למטרה, בכוח שפע האמונה והאהבה שמקבל מלמעלה.

בראשית זוהר חדש קל - קלב שעור 44

יהי אור

הצדיק נקרא אור ודרכו עוברות הברכות.

מלמד הזוהר שלשה סימנים נפשיים המרמזים על הגאולה שבפתח, וצריך אדם להשיג הבנה זו כלומר בלב. כתוב ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית ​​ פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. שלושת הסימנים הם גיא, מואב פעור. מקום הקבורה של נקודת האמונה שבנפש הוא בגיא, מקום עמוק, שמואב הוא סמל הגאווה.

דווקא את נקודת הגאווה, הרצון הגדול לקבל, הטמין הקב"ה בנפש, מול בית פעור. החוטא בא לבזות כל דבר, הוא נמצא מול ומרשה לעצמו הפקרות. מהגאווה, מהפקרות יש לצאת לגאולה. כדי לעשות זאת יש לוותר על צד הרצון לקבל, ולהכלילו בצד ההשפעה, שהמלכות, רות תעלה לנעמי, ותלכנה שתיהם יחדיו.

השם יתברך כבר נתן את האור, כבר קיבלנו תורה, אך עדיין לא קיבלנו באמת בבחינת והשבות אל לבבך. יש לנצל את סערת הנפש, שבאה בגלל משא דומא, ולבוא באמת לפנימיות התורה ולהיגאל ברחמים.

שמד. עוד שמעתי מאבי, שברכה יתרה מתווספת ליוצא לדרך עם זריחת האור, וזוהי שמחה, משום שבאותה שעה אומרים השמיים, כמ"ש, השמיים מספרים כבוד אל. והוא כחתן היוצא מחופתו. מהו החתן כשיוצא ישיש, ​​ כך היוצא לדרך, ישיש באותה שעה שמאיר אור היום.

שמה. ויאמר אלקים, יהי אור. אמר רבי יוסי, כתוב, משא דוּמה, אליי קורא משֵׂעיר שומר מה מלילה שומר מה מלֵיל. אמר רבי יוחנן, כל הגלויות שגלו ישראל מארצם, כולן היה הזמן שלהן גלוי לכל, במצרים ת"ל (430) שנה זה בעיתה, למעשה היו רד"ו שנים בחינת אחישנה, בבבל ע׳ (70) שנה, והגלות הרביעית, לא נגלה זמנה לעולם. ואיזוהי הגלות הרביעית? זוהי שהיא משֵׂעיר, שהוא עשיו, כמ"ש, ויישב עשיו בהר שעיר.

שמו. אמר רבי, למה נקרא שמו שעיר, היינו ע"ש התוקף, וחוזק העול הכבד, שמונעים מישראל התורה והעבודה. וזהו עול שנותנים על נשמתם של ישראל יש דברים שמונעים מהאדם ללמוד תורה ולא לעסוק בעבודת השם, זהו העול שנותנים על ישראל. כי שעיר בגי' תֹקף (580). והגלות הזו שישראל יושבים בה, היא משא דוּמה, לשון דממה, בחשאי, שלא נגלה קיצו, דבר שלא נגלה מהלב לפה. גם אם מרגישים בלב את הבדידות הנוראית הזו, שאדם מרגיש שאינו יכול להתחבר לכלל, לכלל התורה, אז הוא בגלות. צריך האדם להרגיש שהוא מסוגל להתחבר לכלל ולתורה, שיביא אותו לאהבת השם. לימוד תורה אינו מספיק, חייב את עבודת הלב.

שמז. רבי יצחק פתח על משה רבינו, ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית ​​ פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים הקיצים של המשיח, שהוא דבר שלא גיליתי לעולם, כמ"ש, כי יום נקם בליבי, הלב אינו מגלה לפה, והם משתדלים לדעת הקץ את המלכות. כתוב ימותו כל מחשבי קיצין. קץ היא המלכות, חושבי הם אלו שעושים חשבון, זיווג דהכאה על המלכות, כפי שנעשה זיווג על עץ הדעת.

עד אשר לא מגיעים לאלף השביעי, כמו שהיה צריך אדם הראשון להמתין לכניסת השבת. לכן בזמן תיקון אסור לעשות זיווג דהכאה על בחינת המלכות שהיא הפרטיות, בה עושה חשבון, כאילו הוא יכול לקבל לרצון לקבל בעל מנת להשפיע, וגם אם זה הוא חושב שהוא עובד את השם, הוא טועה.

אין הזוהר מדבר מזמן גשמי על גמר תיקון. אלא שמבחינה רוחנית, אדם הרוצה לחשב את הגאולה השלמה שלו עצמו. כאשר מגלים לו אותה, אז הוא יודע.

עליו לעשות את כל העבודה שלא על מנת לקבל פרס, והשם יגלה לו כשהוא מוכן.

גלות רביעית כנגד אות ה אחרונה בשם הויה, עליה היה הצמצום, היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. עצם הניסיון לעשות חשבון מתי אוכל לקבל אור על הנקודה הזו, הוא חשבון לא נכון. מפני שיש לקבל את האור כלוואי, ולא כמטרה לקבל פרס.

שמח. בקבורתו של משה שהיא קבורת האמונה בנפש האדם עבדי נראים שלושה סימנים, כתבתי, והראיתי לדורות העולם. ואלו הם, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור. אחזתי ונתתי סימנים לכל העולם. ועם זה לא ידעו קבורתו, כמ"ש, ולא ידע איש את קבורתו. דבר שלא גיליתי, ולא הראיתי, איך הם אומרים שטות ושקר בזה לפני הקב"ה. סימן הוא רק מקום לגירוי, אך לא הסיבה המביאה לתוצאה. יעילות הסימן, השלט החיצוני, תלויה ביכולת המתבונן לכוון את ליבו ​​ בעוצמה. ככול שאדם מכוון כראוי, יותר בהרגשה שבלב, כך יכול הוא לקרוא ולפרש את המציאות בדרך פנימית, דרך האמת. הכל תלוי באיכות הנפשית ובמדרגה הרוחנית בה מצוי האדם. ​​ 

שמט. משא דוּמה, אליי קורא משֵׂעיר. אלו שמרגישים את המשא הכבד, שקט פנימי. דומה הוא המלאך העומד בפתח הגיהנום, מכניס לשם את אלו שפגמו בעיני אישות. גם את דוד המלך ניסה להכניס לשם, אך כידוע דוד המלך לא חטא בבת שבע. ​​ אלו הם ישראל, שקוראים להקב"ה מעול כבד של בני שעיר אדם צריך להרגיש ולשמוע את הקול הקורא משעיר, מסערות הנפש שבתוכו, להרגיש שזה משא כבד עליו מה שמסיט אותו מהתורה והאמונה. מי שמבין שהוא בגלות, בריחוק מהשם, הוא קורא להשם משעיר, שתעלה שעוותו לשמים. ואומרים, שומר מה מלילה, רצונם לומר, ריבונו של עולם, אתה הוא שומר ישראל ה', עד מתי אנו בגלות הזו, שדומה ללילה. אמור לנו, מה מלילה, מה יהיה מלילה זה, מתי תוציא אותנו ממנו? כשאדם מחפש מזור, עליו לקרא להשם מהמקום הנפשי הזה, משעיר, מסערת הנפש שלו.

גלות הזו היא גלות שעיר, סערות הנפש באדם, שבהם ישנה הזדמנות לגאולה, ומצד שני סכנה שכתוב משא דומא קורא אליו, הוא המלאך בפתח הגיהנום. כשאדם מרגיש שעבודת השם היא משא כבד עליו, ידע שהסיבה היא סערת הנפש, וכאן עליו לצעוק להשם, שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

לאחר חטא אדם הראשון נקבע, בזעת אפיך תאכל לחם, כלומר העבודה תהיה בהדרגה, טיפין טיפין כמו הזיעה הגשמית. ​​ 

שנ. בוא וראה, כתוב אחריו, אמר שומר, בא בוקר וגם לילה. אמר הקב"ה, שומר ישראל, בא בוקר, הבאתי והוצאתי אתכם מהגלות הקודמת נתתי לכם את האור, ולא זכיתם להיות בבוקר, בגאולה שלמה. וגם לילה, וגם הבאתי לכם הלילה שוב לגלות, והאפלתי אתכם בבור הגלות הזו, שהיא כמו לילה גלות שעיר, הרביעית. אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם, מתי תהיה, מתי תבואו לארצכם לרצון ישר-אל, עשו תשובה, כמו שאמר רבי יהודה, אין קץ הגלות תלוי אלא בתשובה. כמ"ש, היום אם בקולו תשמעו. זמן הגאולה לא תלוי בחשבונות גשמיים, אלא בתשובה, שאות ה, הלב ישוב לאות ו ז"א שהוא בחינת קולו, שאם תשמעו בקולו, וכך יהיה הקשר עם השם. כאשר באים בערבות הדדית ניתן לשמוע את קול השם כמו שהיה בהר סיני.

שנא. וכיוון שנברא העולם, נרמז הרמז הגדול הזה, שהקץ האחרון יהיה ברזי הסתרים, כמ"ש, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור הוא הגאולה. יהי רז, כי רז ואור דבר אחד הם, משום שאור בגי' ר"ז (207). ופירוש הכתוב הוא, וירא אלקים לזה הרז, כי טוב להיות ברז ובסוד, כדי שלא יתגלה לשום אדם. שאילו יתגלה, כמה פריצים מבני עמנו ילכו לאבדון מחמת אריכות הקץ. הקב"ה מרחם על אלו שיראו כמה מסירות נפש צריך כדי לזכות באור, לבוא לקשר עם השם, והם עלולים להתייאש, ויעזבו את המערכה. אדם בורח מהעבודה כי קשה לו, ודרושה מסירות נפש, לכן מאריכים את הקץ, הארכה מצד גודל העבודה שיש לעשות.

שנב. ועל שהיה ברז ובסוד, הבדיל אלקים בין האור שהוא בסוד, ובין החושך, בין אומתו ישראל, שהיא האור, ובין האומות, שהן החושך. כמ"ש, ורשעים בחושך יידמו, וכן כתוב, בחשכה יתהלָכו. ויקרא אלקים לאור יום. זהו יום קץ הגאולה. כמ"ש, הנה יום בא לה׳, זהו יום הקץ. בספירת החכמה האור והכלי באים כאחד, כלומר גם האור, וגם החיסרון. אך כאן החיסרון, הרצון האיר בהשתוקקות לדבקות בהשם. האור הוא הצדיק, ועמך כולם צדיקים שצריכים להוביל את העולם. אומות העולם לא רצו לקבל את אור התורה, והם בחושך.

לא מגולה זמן הגאולה, וזה בדיוק מבחן האמונה שבאדם, האם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש, מבלי לדעת מתי יזכה לשכר.

בראשית זוהר חדש קכז - קכט שעור 43

יהי אור

אור הוא שפע, תענוג, ידיעה, כאשר אין לנברא תפיסה בו, אלא רק כאשר נפגש האור עם הרצון. היכולת של האדם להתחבר לאור, למקור החיים, תלויה ביכולתו לבוא בביטול ולהתחבר דרך הצדיק, שהוא יסוד העולם, וגם הוא נקרא אור.

כבר היום רבים מבינים שבעולם חשוך זה, חייבים להיות כפופים לצדיק, לגדול הדור, למורה הוא המקשר בין הבריאה לבורא, הוא המקשר בינו לבין מקור החיים.

מבחינה מעשית את ההארה מקבלים דרך המלאכים שהם כוחות נפש באדם עצמו. מהבחינה האמונית מקור האור גבוה יותר, הוא כסא הכבוד. כך שישנה תפיסה באור במוחש, הקשור למקור גבוה יותר בתת מודע אותו צריך לקבל באמונה.

​​ 

שלב. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זָרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד. ואיזהו היסוד, שהעולם עומד עליו? הוא הצדיק, כמ"ש, וצדיק יסוד עולם. וזהו היסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו, והוא נקרא אור, כמ"ש, אור זרוע לצדיק. ועוד, ממה שכתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. כי טוב, סובב על צדיק. גזרה שווה שגם על הצדיק, וגם על האור כתוב כי טוב. היסוד מקשר בין ט"ר לבין המלכות, ללב.

שלג. רבי אומר,אור זה, אור המלאכים שבעולם היצירה, הוא שנברא תחילה, קודם כל העולם אור מעולם היצירה, כוחות המלאכים. האם לא נבראו תחילה השמיים והארץ? הרי כתוב, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אלא מה שכתוב עד המילים, יהי אור, הוא סיפור דברים. ואילו, יהי, אור המלאכים, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים. לפי שיטת רבי, התחלת האור באה לביטוי דרך הצדיק, ז"א דאצילות, יסוד דיצירה.

שלד. רבי יהודה אומר, זה אור הכיסא ממש, אור עולם הבריאה, שנקרא כיסא הכבוד. ומאור זה נבראו כל הנבראים, וממנו נבראו השמיים. וכיסא נברא בתחילה, כמ"ש, כיסא כָבוד מָרום מראשון. שהוא למעלה מכל הנבראים.

שלה. רבי אליעזר הגדול אומר, אור המלאכים נברא בתחילה, כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. הבדלה נתן הקב"ה בין אור המלאכים ובין החושך, שהוא העוה"ז. והשמיים הם המבדילים בין העוה"ז ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתיים, בין האור ובין החושך.

שלו. רבן יוחנן בן זכאי אומר נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמיים, על עולם יצירה, והשמיים על הארץ, עולם עשיה. וכולם נתלים בכיסאו, עולם הבריאה, להורות, כי גבוה מעל גבוה שומר.

שלז. רבי אלכסנדרי אומר, יהי אור. הרואה כוכבים במסילותם חייב לברך, ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך, שניים מברך. מתי מברך? כשכבר לילה, מברכים, ברוך המעריב ערבים.

אלו הכוכבים שרואה, הם כוכבים דקים, שאינם נראים ביום, מחמת פחד חיות השדה, מברכים, שומר עמו לעד. ולפיכך תיקנו עד"ז, להתפלל על שמירה ממזיקים, כל תפילת הערבית.

שלח. רבי אלעזר ברבי שמעון הלך לראות את חמיו ר יוסי ב"ר שמען בן לקוניא סמוך לעיר החשיך הלילה, אמר לו לר' יוסי שהיה הולך עמו, רואה אתה אלו הכוכבים המאירים. אמר רואה אני, זה כוכב השרביט, זמן רב הוא שאני מסתכל בו ומימי לא אמרו לי עליו משהו.

שלט אמר לו רבי יוסי, שני עיניים שמעתי בעניין זה, אחד הוא שכל מה שעשה הקב"ה בין השמיים הכוכבים והמזלות, יש בהם ידיעה ותבונה, וכולם עושים שליחותו של הקב"ה. וכוכב השרביט אינו אחד, אלא כוכבים רבים הם, שאחד רואים בצד זה ואחד בצד זה, ולפעמים מאירים כולם בזמן אחד.

כאשר מורגש ברצון אור קטן, זהו מקום מסוכן מחמת הפחד ולכן תפילת ערבית ניתקנה לשמירה מהמזיקים.

שמ. אני שמעתי מאבי, שהם שבעה כוכבים, ובשעה שמגיע זמנו של כל אחד מהם לומר שירה, מרוב שמחתם שיש בהם, שולחים זיוום, והולכים לומר שירה. שרביט הוא צבר של שבעה כוכבים.

שמא. והעניין השני הוא כי אלו שבעת הכוכבים, אינם הולכים ואינם נוסעים ממקומם, חוץ משעה שריבון העולם קורא לאחד מהם, להאיר במקום שהוא רוצה. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכשנוסעים, שולחים זיוום ללכת עימהם.

שמב. כשהגיעו לבית חמיו לא היה שם. כשבא חמיו אמר לו אתה כאן, ואני באתי לראות כוכב אחד, היה הולך למלא רצון בוראו. א"ל מה הוא, א"ל כוכב שביט, שהולך לפי מצוות אדוניו. ישבו שם שלושים יום הבינו שיש בו רוח הקודש, ומה שראה הם שתי הידיעות, לכן נשארו איתו חודש, ללמוד חידוש ממנו.

שמג. רבי אלעזר וחמיו ישבו ולמדו בלילה. כשבא אור היום השכימו ללכת. חמיו הלך עימו כמחצית המיל. בירך אותו חמיו, אמר, עתה היא השעה שמתקיימת ברכת הצדיקים. כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב. וכתוב, כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. ללמד שהברכה טובה ומתקיימת, כשהאיר אור היום בזמן הגילוי ולא בזמן הגלות הנק לילה. ברכת כל אדם מתקיימת בשעה זו, שהשמיים והכוכבים והמלאכים אומרים שירה.

בראשית זוהר חדש קכד - קכו שעור 42

עולת תמיד העשויה בהר סיני

שכד. שאל רבי דוסתאי לרבי אלעזר הגדול, העמידני על סוד הפסוק, עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אישֶׁה לה׳. א"ל בני, חייך דבר אמרת לי, שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו, עוד לא הגעת למדרגה שתוכל להבין ולא שאלני אדם על זה זולתי עקיבא תלמידי, ועדיין השורשים בידי. שמע רבי עקיבא, אמר כיון שהנצו הפרחים למרות שלמדת אותי רק את הדברים החיצוניים אכלתי השורשים הבנתי גם את הנקודה הפנימית. א"ל רבי עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה' ועדיין בליעת המתוק נשאר עוד לא הגעת לתיקון השלם של סוד זה.

שכה. יום אחד היו הולכים רבי אלעזר ורבי עקיבא בדרך, א"ל אכלת השרשים שאמרת. א"ל רבי עקיבא, שאמרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו, וסיפר לו איך. אמר לו, עמדת ואכלת ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר, ואותה שעה גילה לו ארבעים סודות בתורה.

פירוש, משונה קורבן עולָה מכל הקורבנות שהוא קורבן על המחשבה בה יש לתקן את תבניות ההיגיון דרכם מפרשים את המציאות, ודרכם מקבלים את האור. שהידיעה היא האור המתקבל בכלי, ועלינו לייצר כלי נכון, שנשרף כולו באש וכולו לגבוה עולֶה. כולו ימין, אור חסדים בלי שמאל כלל. ישנה תבנית היגיון אמונית, וישנה תבנית מדעית, כלומר היגיון הגוף שמבין שצריך לקבל את האור ולהתענג. ההיגיון האמוני אומר שיש עליון גדול ממני, ועלי כפרט לבוא בביטול לדבקות עמו. אור לא יכול להתקבל, אלא בכלי אמוני. את האמונה בונים ע"י בחינת מוח-שב, אור חוזר ודחיית האור בוויתור על האגו.

שאלו רבי דוסתאי את רבי אליעזר הגדול, כתוב, עולת תמיד העשויה בהר סיני, אשר הייחוד הזה שבעולת תמיד הוא כולו ימין. א"כ איך כתוב, לריח ניחוח אישֶׁה לה׳, אשר ריח ניחוח היא הארת חכמה, הנמשכת רק מקו השמאל?

והשיב, לא שאל אותי אדם ע"ז, זולת רבי עקיבא תלמידי. והתירוץ הוא, ועדיין השורשים בידי שהשיב לו ברמז בלבד, כלומר רמז שלא יבין הסוד. שמע רבי עקיבא את התירוץ הזה, אמר, כיוון שהנצו הפרחים אכלתי השורשים.

פירוש, מטרם הקרבת כל קורבן, צריכים להמשיך ג׳ קווים ימין שמאל ואמצע, השורשים לכל קורבן, שעליהם רומזים, כוהנים לוויים ישראלים, שהיו בשעת הקרבת כל קורבן גם בקו ימין, הוא ימין של קו אמצעי. הכוהן קו ימין, הלוויים המשוררים קו שמאל, ישראלים המקריבים קו האמצעי.

וזה שתירץ רבי אלעזר, אע"פ שבקורבן זה אין שום הארת השמאל, אלא כולו ימין, עכ"ז הוא מחזיק השורשים של הקורבן בידו, מחזיק ג׳ הקווים גם בשעת הקרבת הקורבן. וע"כ יש לו גם אז הארת השמאל, המכונה ריח ניחוח. וע"כ יפה כתוב, לריח ניחוח אישֶׁה לה׳

ורבי עקיבא שאל, הרי הקורבן בסתירה לשורשים, כי בשורשים מאיר גם השמאל, והקורבן, אע"פ שהוא ענף ופרח היוצא משורשים אלו, עכ"ז הוא כולו ימין בלי שמאל כלל והרי כל ענף רוצה להתדמות לשורשו.

ונמצא שהם מוכרחים להאיר בזה אחר זה, שבתחילה אוכל השורשים, ממשיך הארת ג׳ הקווים, ואח"כ יכול לייחד ייחוד קורבן העולה, שיהיה כולו ימין בלי שמאל. וא"כ כבר אין לו השורשים בידו, בשעת הקרבת הקורבן. ואיך כתוב, לריח ניחוח אישה לה׳, הרי אין כאן ריח ניחוח, שהוא הארת החכמה?

וזהו שאמר רבי עקיבא, כיוון שהנצו הפרחים, כיוון שהתחיל לעסוק בהקרבת קורבן עולה, שהוא פרח וענף אל ג׳ הקווים, כבר אכלתי השורשים, שאין עוד שליטת השורשים, כי הם סותרים זה את זה. וא"כ חוזרת השאלה למקומה, מאין יש בקורבן עולה ריח ניחוח?

אמר לו, עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה׳, אע"פ שאכלת השורשים, יש כאן ג"כ ריח ניחוח, משום שעדיין בליעת המתוק נשאר, כי הגם שכבר הפסקת לייחד ג׳ הקווים, אמנם כיוון שהמשכת אותם ואכלת אותם, כבר נשארת בך בליעת הארת החכמה שהמשכת מקו השמאל. שזה מספיק שתהיה מוכן לריח ניחוח לה׳, מספיק שאכלת את הפרחים, כבר תאיר הארת החכמה מאליה בעת הקרבת הקורבן.

וכנראה רבי עקיבא עוד לא הבין התירוץ הזה. יום אחד היו הולכים בדר ורבי אליעזר חזר ושאל אותו, איך אכלת השורשים? איך עשה את הייחוד של השורשים, ג׳ הקווים. ואז הסביר לו פעם שנייה, עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשארת. כיוון שעמדת והמשכת הארת ג׳ הקווים, הרי בהכרח, שעדיין הבליעה מהמתוק, הארת החכמה המתוקה, נשארת גם בעת הייחוד של הקרבת העולה. ובליעה זו מספיקה לריח ניחוח, הארת חכמה. ויפה כתוב, לריח ניחוח אישה לה׳.

שכו. היו הולכים וראו מעיין אחד של מים. ישבו. אמר רבי אליעזר, עקיבא, בוא ואראה לך מעיין מים, שפותח מים צלולים ונוזלים, כמ"ש, באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. ועל הפסוק הזה גילה לו רבי אליעזר לרבי עקיבא שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעיתותיו ובזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים. כל סודות אלו היו אצל רבי אליעזר, אותם גילה לרבי עקיבא. אין הכוונה שהדקלים מדברים בשפה שצריך לשמוע, אלא אדם שמבין בשיחת דקלים ועופות אומר שיודע להקשיב למאוראות הדקלים, הם הצדיקים, עופות בחינת היסוד, יודע שמבין את השפה שהקב"ה מדבר אליו. ​​ חכם עדיף מנביא. המסרים הבאים מההשגחה העליונה, אינם יכולים להיאמר באופן ישיר, מאחר והתפיסה של הנברא היא מהחוץ לפנים, ואם היה האדם יודע איך לפרש את השיחה, אז זה היה נובע גם ממנו. היכולת לפרש את העניין ולהבין בלב, זה מה שעושה את הנברא שותף לבורא.

קבלה ישירה של המסר, באה בפשט התורה, אשר וודאי שלא ניתן להבין דבר מהפשט ללא פנימיות התורה. ​​ 

שכז. בשעה שראה רבי עקיבא את המדרגה הרוחנית העצומה של רבי אליעזר רבו, שראה שהוא מצוי בסודות כה גדולים ונשגבים, בכה רבי עקיבא. אמר לו, על מה אתה בוכה? אמר, אוי לדור, שיהיו יתומים ממך והרי אתה הצדיק יסוד עולם. אמר לו, אל תאמר כך, אלא אוי לדור, שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה אומר רבי אליעזר שכל דור צריך את הצדיק שמתאים לו. דור צריך לקבל את מורה הדרך. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותישכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר ליבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים. אוי לדור ההוא, כשיבוא אותו הדור. הבעיה היא לא בצדיק. הקב"ה שותל צדיקים המתאימים לדור, והבעיה היא לא בצדיק המורה. ככל שיש להמון העם דרישה פנימית יותר גבוהה, כך גם הצדיק מתעלה.

שכח. אין הדור ההוא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ורק כשהם בנערותם, ובזקנותם התורה נשכחת מהם. כמ"ש, אל הנער הזה התפללתי. היה לו לומר, אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה, יהי רצון שבשעה שיגדל, ישתדל בעבודת המקום, כמו עתה, כשהוא נער. שמואל הנביא גם בזקנותו היה עצום וגדול, וגם כשהיה ילד, כשדיבר אליו הקב"ה, חשב בענווה שרבו קורא לו.

שכט. וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, כמ"ש, ומעיל קטן תעשה לו אימו והַעַלְתה לו מימים ימימה. האם תעלה על דעתך, שהוא כך כפי פשוטו? אלא הפירוש הוא, שצדקתו וזכותו היה גדול עימו תמיד כתפילת אימו.

של. אמר רבי, כתוב, מפני שׂיבה תקום והדרתָ פני זקן. מוסר לנער, מפני שיבה תקום הוראה לאדם, קודם שתעלה ותגיע לשיבה, תקום להיות טוב . כלומר, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה, תקום להיות טוב. וכאשר תשתדל להיות טוב בבחרותך, אח"כ, והדרת פני זקן, שתהיה טוב גם בזקנותך. וסופו של הפסוק מוכיח עליו, ויראתָ מאלקיך. מפני מה שאתה רוצה שיהיה לך בזקנותך, תהיה טוב כשיש לך כח.

שלא. רבי יצחק אמר, תחילת כל העולם ובניינו לא נברא אלא על היראה ביטול האגו, שיהיה אדם בעל יראה לשמיים יראת הרוממות. השמים מבטאים את התכלית, ויש להתבטל לטובת התכלית, ובעל יראה לבריות, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. את השמיים, להיות ירא לשמיים. ואת הארץ, להיות ירא לבריות. שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית, כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה׳. וזהו שכתוב, בראשית. צריך האדם לפעול את האמת, גם כשהוא לא מרגיש אותה.

בראשית זוהר חדש קכא - קכג שעור 41

הנפש השכלית והנפש המדברת

כאשר אדם מוכן להקריב עצמו בשם הויה, לוותר לגמרי על גאוותו, הוא נכנס לנקודת עומק של אמונה, שיש דבר גדול ונשגב ממנו שאינו יכול לתפוס בשכל חיצוני.

האדם עולם קטן, ויש בו חלקים בנפשו, שהם פוטנציאל הטמון בו לקשר בין העולם הזה, לעולמות העליונים. הנפש הצומחת השייכת לעולם הזה, נמצאת בכל חי. הנפש המדברת, היא עולם הצורות והתפיסה המופשטת, שמאפשרת קשר בין תפיסת העולם הזה, לעולם עליון שמעבר לזמן ומקום, אל הנפש השכלית, האלוקית.

לימוד ויגיעה נפשית פנימית, מאפשרים קשר ע"י הנפש המדברת, לנפש השכלית, היא הנפש האלוקית. ולמעשה מי שאינו משקיע ובונה את הסולם לעלות למקום נפשי זה, גם את הנפש הצומחת, דהיינו העולם הזה אין לו.

מי שמשיג בנפש השכלית, לומד את המבנה של העולם העליון, בו נמצאים החוקים העליונים, שמחייבים את העולם החשוך הגשמי. בעזרת חוקים אלו יכול האדם לבנות כראוי את ליבו. כל המדע והאקדמיה הם פרט זעיר השייך לנפש הצומחת, היינו לתחתית, ואין להישען עליהם.

את רוב זמנו ומרצו צריך האדם להשקיע בנפש האמצעית המדברת. כאן עוסקים מעבר לזמן ומקום, עוסקים בסיבות ולא רק בתוצאות שנובעות מהן ונראות בעולם הגשמי. בעולם הרוחני יש סדר מופתי, ורק אדם ישר, ירא שמים העוסק בחכמת הקבלה, יכול להתחבר לקב"ה דרך הנפש השכלית, להגיע למטרה לדבקות בהשם.

טועה אדם לחשוב שהוא חי כאשר הוא עוסק רק בנפש הצומחת, בלי לפעול בנפש המדברת, שהיא דרגת המלאכים, כלומר כוחות הנפש. באדם פוטנציאל גבוה לאין ערוך מזה, ולהתחבר לנפש השכלית. ​​ 

שיא. רבי אומר, השׁיתים, החללים שמתחת למזבח, שנוקבים ויורדים עד התהום, ששם נשפכו הנסכים, מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית, השיתים. וזהו בראשית, אותיות ברא שית. כלומר השם ברא קשר ורצף בין התהום הנמוך ביותר, לבין המזבח.

האייל של יצחק, שנקרב בעקדת יצחק, במקום יצחק, אמת הוא שנברא מששת ימי בראשית כלומר יש מקום נצחי שורשי שאינו נגוע באדם, אלא נברא לפניו ואין לאדם תפיסה בו. והקב"ה ברא שית, ושית הוא תיש בהיפוך אותיות.

שיב. יתברך שמו של הקב"ה, שברא כל העולם והכין אותו בחכמה ובתבונה ובדעת. וכנגדן ברא ג׳ עולמות: עולם העליון, עולם הספירות. עולם התחתון, העוה"ז. ועולם התיכון, עולם המלאכים.

ונתן בעולם התחתון הקטן, באדם שבעוה"ז, צורת שלושתם:

א. הנפש המדברת, כנגד עולם המלאכים.

ב. צורת הנפש הצומחת, כנגד עולם התחתון.

ג. צורת הנפש השכלית, כנגד עולם העליון.

שיג. דע לך כי העולם התחתון מתקיים באוויר בחסדים, כאשר הגוף מתקיים בנפש, והנפש מתקיימת באוויר, והאוויר בבורא. הבורא ברא האדם, וברא אותו בצלם ובצורה.

שיד. והכין אותו מארבעה דברים מובדלים זה מזה, אש רוח מים עפר, כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים. אלו הם ארבעת הדברים הנזכרים, שקוראים לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון. ובוהו וחושך, הם המים והעפר. חושך הוא העפר, כמ"ש, ובחושך שמו יכוסה, שזהו גוש העפר. והרוח, הוא רוח ממש.

שטו. ואמנם, האל ברא את האדם, שנקרא עולם התחתון עולם הזה, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כולו, וע"כ הבדיל אותו מכל הנבראים אשר למטה עימו. ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים? מפני זאת הנפש, הנפש המדברת. יש צד האדם שהוא לא רק הנפש הצומחת, אלא גם הנפש המדברת היא כנגד המלאכים.

316. שאל רבי יהודה הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזו נפש היא, ומהו מקומה? עונה רבי דוסתאי הקב"ה ברא את האדם בשמו, וכאשר הוא גדל, ורואה ענייני העולם, ומביט בליבו, הוא מעצמו מֵריח הנפש הזאת. כלומר ההבטה שבלב מאפשרת נגיעה בנפש האלוקית, ובוודאי לא השכל המדעי שנמצא בתחתית הנפש הצומחת.

כי הואיל והוא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזריחת המאורות ערב ובוקר, וכי כל העולם כולו תלוי בכוחו, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו הנפש השכלית הנקודה שבלב, בחינת הנשמה, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה.

שיז. רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה כל הגוף, והיא מונחת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף. כאשר ניתן השמש בחצי השמיים. והגוף מתקיים בנפש, והנפש באוויר, והאוויר בבורא. והבורא סובל כל העולמות בכוחו, כמ"ש, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. הנפש הצומחת היא נפש ביניים, היא הנמוכה ונמצאת בכל העולם. הנפש המדברת מקשרת בין הנשמה לבין הנפש לקיום. ​​ 

שיח. למה הזכיר הקב"ה בריאת השמיים והארץ תחילה, והלוא כיסא הכבוד, והמלאכים, נבראו תחילה? אלא, כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גילה בראש יש בעולם הסתר מדברים שבהם יש לעסוק בנסתר, תוך הסתמכות על הצד הגלוי שמתאים לכולם, כמו למשל "סיפורים" חיצוניים בתורה. אל לו לאדם לדבר מהדברים הנסתרים לפני שמשיג אותם, שזו דרגה גבוהה.

שיט. רבי אומר כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. כי אין מגלים סתרי תורה, אלא לאדם חכם, וקורא ולומד, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמיים, ובקיא בכל דבר. ואדם שאינו בעניין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר. לא מגלים להמון העם את סתרי התורה, קודם כל מפני שאינם יכולים להבין, מפני שאינם ראויים. ממש לא מספיק לימוד שכלי, אלא יש לחיות את ההשקפה העליונה, את תבניות ההגיון שמביאים להרגשת לב נכונה, הרגשה של ערגה לדבקות בהשם.

שכ. על כל דבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, כמ"ש, קווּצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. רבי יוחנן בן זכאי, היה אומר על הפסוק, ושֵׁם אשתו מְהֵיטַבאל בת מַטְרֵד בת מי זהב, 300 הלכות פסוקות, ולא רצה לגלות אותם, אלא רק לאלה שהיו עוסקים עמו במעשה מרכבה. אין הגילוי אפשרי אלא למי שמוכן למסור עצמו, לוותר על כל גאוותו, שאז יגלו לו מלמעלה

שכא. כתוב בשלמה, וידבר שלושת אלפים מָשל ויהי שירו חמישה ואָלף. על כל דבר, היה אומר בו 1005 טעמים. ואם שלמה, שהיה עבד של הקב"ה, היה אומר על כל דבר ודבר 3000 משל, ו-1005 טעמים. הקב"ה על אחת כמה וכמה, שהוא מגלה מעומק ומסוד, והוא הנותן החכמה והבינה, כמ"ש, כי ה׳ ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

שכב. מה גדלו מעשיך ה׳, מאוד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך ה׳, זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקב"ה. מאוד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה.

שכג. רבי אליעזר הגדול אומר, וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר לו. מלמד, שעמד על דקדוקי תורה. אבל על עומקיה של סתרי תורה לא עמד. וכשביקש לעמוד עליה, אמר, אמרתי אֶחכָּמה והיא רחוקה ממני. כאן לומדים מהו העומק העצום אליו יכולה להגיע הנפש השכלית, האלוקית. וגם מי שיודע קצת, הוא מתמלא געגוע להשם יתברך. הכל תלוי באיכות הנפשית וביגיעה שהוא מוכן לתת. תורה לא עוברת בירושה, אתא מתשת כוחו של אדם.

בראשית זוהר חדש קיח - קכ שעור 40

ה׳ קָנָני ראשית דרכו

רפט. ה׳ קָנָני ראשית דרכו, קֶדם מפעליו מאז. הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא הייתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראה אלפיים שנה קודם שנברא העולם. והרי לא היה זמן, אלא מדבר על תורת אצילות, שנבראה לפני עולמות בי"ע.

רצ. אמר רבי אלעזר שבעה דברים נבראו מטרם שנברא העולם: התורה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, ביהמ"ק, שמו של משיח, התשובה. ובתורה ברא את העולם. וזהו, בראשית ברא אלקים, עם ראשית, שהיא התורה, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. א"ר יהודה כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה. עם ראשית שהיא התורה, ברא אלקים היינו בינה את השמים ז"א ואת הארץ, המלכות.

התורה שנבראה במ׳ (40) יום

רצא. רבי יוחנן היה הולך מקסריה ללוד בחינה של מוחין דהולדה עם רבי חייא. כשהגיעו לשדה אחד, אמר רבי יוחנן, שדה זה שלי היה, ומכרתי אותו, כדי שאוכל לזכות בתורה. בכה רבי חייא. אמר לו, ולמה אתה בוכה? אמר לו, משום שלא עזבת לעת זקנותך כלום. כלומר שלא דאגת לפנסיה.

רצב. אמר לו חייא בני, האם קל הוא בעיניך מה שעשיתי, שעזבתי דבר שנברא בששת ימים עולם הזה, בעבור לקנות דבר שנברא בארבעים יום, כמ"ש, ויהי שָׁם עִם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה. וקניתי דברים גדולים וטובים, שאינם בעולם הגשמי, תחת הפרסה, והם עצה ותושייה וחכמה וגבורה, כמ"ש, לי עצה ותושייה, אני בינה לי גבורה. משמע שקנה כוחות השפעה שיותר גדולים מעולם זה. התורה מלמדת את האדם את הדרך להתקשר לבורא, ואין לך פרנסה ושכר גבוהים מזה.

רצג. רבי יוחנן כשהיה עוסק בתורה, היו פניו מאירים כזוהר השמש. יום אחד פגש אותו רבי יוסי. אמר לו, רְאה שפניך מאירים כזוהר השמש. אמר לו, לא הוא, אלא ההלכה מאירה בי. קרא עליו הכתוב, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. לא ייחס את זה לעצמו, אלא לתורה הקדושה

רצד. רבי יצחק אמר, התורה נקראת תושייה בתחילה. ואח"כ גבורה, כמ"ש, לי עצה ותושייה. בתחילה נקראת תושייה, שמתישה כוחו של אדם, מפני שיש לו להילחם עם יצה"ר, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיוון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה. כשאדם רגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה, להילחם מלחמות ה׳. שנאמר על כן יאמר בספר מלחמת ה' שם תהא המלחמה והגבורה. בתחילה תורה מתישה כוחו של האדם, אך יש להתגבר, שלאחר מכן צוברים כוחות גדולים

רצה. ובתורה ברא הקב"ה את העולם, כמ"ש, ואהיה אצלו אָמוֹן, אל תקרא אמון, אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלקים, עם ראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, וזוהי התורה.

רצו. רבי יהודה אומר, לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, כמ"ש, יראת ה׳ ראשית דעת. העולם נברא ע"פ היראה, כמ"ש, והאלקים עשה שיִירְאו מלפניו. עשה את העולם, כדי שייראו מלפניו, וע"פ היראה, שהיא ראשית, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. יראה היא קבלה שיש דבר גדול מאתנו, למעלה מהתפיסה וההשגה. התורה באה כדי שנוכל לקבל יראת הרוממות. מכאן שיש לחפש בעולם כיצד מגיעים ליראה.

המלחמה באדם היא על רצונות הגוף. מי שמוכן לוותר עליהם בשביל התורה יזכה בקשר. זוהי מחלוקת פנימית באדם, האם יהיה מוכן לוותר על החיצוניות, למען דבר פנימי. רק התגברות על תודעת הגוף תביא למידת יראת הרוממות.

שלוש משמרות יש בלילה

רצז. רבי אלעזר פתח, שיר המעלות. אל ה׳ בצָרָתה לי קראתי ויַענני. שירים תְאֵבים ברא הקב"ה בבריאת שמיים וארץ, כדי להלל אותו ולשבח אותו, שהוא יוצר הכול. השמיים אומרים שירה לפניו, כמ"ש, השמיים מספרים כבוד אל. והארץ אומרת שירה, כמ"ש, שירוּ לה׳ כל הארץ. מוטבעת בבריאה תאווה לשבח את הבורא, כדי להגדיל אותו בעיני הנברא, שאז הנברא כפרט, שואב את כוחו מהכלל, מהבורא יתברך. מי שאינו מרגיש צורך עז לשבח את הבורא, פגם בעצם טיבעו.

רצח. כל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמיים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תָאֵ"ב. כלומר, תא"ב לאמור שי"ר, על נפלאותיו בשמיים ובארץ. אלו הן אותן המעלות שהיה דוד המלך אומר? אלו הם השירים של אותן המעלות, שהם השמיים, כמ"ש, הבונה בשמיים מַעלותיו. ודוד תאַב להם, והיה אומר אותם, וזהו שיר תאב. מבקש דוד המלך להתחבר לתאווה לקשר עם השם

רצט. אמר רבי אלעזר, כתוב, בְּרון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים. בני האלקים, הם המלאכים, שאומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלוש משמרות שיש בלילה. ובכל משמרת כל כיתה אומרת שירה. ובמשמרת האחרונה, לעת הבוקר, כל הכוכבים והמזלות, והמלאכים הנקראים בני האלקים, אומרים שירה. כמ"ש, ברון יחד כוכבי בוקר. ישנה חשיבות גדולה להצטרף לשירת השבח בבוקר

ש. וכל אחד כפי מעלתו, להורות, כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה. ע"כ נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים, האומרים שירה. וזהו בראשית, שי"ר תא"ב, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. זה דבר גדול להבין שבשביל שיר תאב, אותיות בראשית נברא העולם

שא. רבי חזקיה ורבי יוסי היו הולכים בדרך השם אחר חצות לילה. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי יוסי לרבי חזקיה, מה נעשה? הרי למדנו, לעולם ייצא אדם בְּכי טוב, בבוקר במדרגת היסוד שנק טוב, ואנו הולכים בלילה.

שב. אמר לו רבי חזקיה, יוסי בני, בוא ושמע הדר נעימות קול גלגלי החיות, שמשבחים בשירה לפני אלקינו. בעוד שהיטה אוזנו, שמע קול תשבחה נעימה, שהיו אומרים, וה' לעולם יישב שראה שגם בלילה יש תשבחות להשם, וצריך ויכול להתחבר למקום נפשי זה.

שג. אמר רבי חזקיה, בני, שמעת משהו? אמר, שמעתי קול נעימות, ומן הנעימות והשבח מאותו הפסוק ששמעתי, אני יודע עתה פירושו. שכתוב, וה׳ לעולם יישב, כונֵן למשפט כיסאו. כי בכל שעה, שהדיינים דנים דין, שכינתו של הקב"ה, שהיא כיסא הכבוד, מיתקנת שם. כמ"ש, כונן למשפט כיסאו. שכיסא הכבוד מיתקן במקום שיש משפט שהוא בחינת חסד. צדק הוא דין, ומשפט מתחשב גם בנסיבות, ע"י הדין שהוא המלכות מתכלל בבינה, ברחמים.

שד. הידעת איזוהי המשמרת ממלאכי השרת, שאומרים הפסוק הזה? אמר לו, לא. אמר, היא משמרת של אותם המלאכים הנקראים אלקים. עשר משמרות של מלאכי השרת יש ברקיע, והם מתחלקים בשלוש משמרות שיש בלילה.

שה. בשעה שישראל גומרים תפילתם בלילה, לוקחים אחריהם שירה, אותם המלאכים, הנקראים אישים, ואומרים שירה. שאומרים, מה אנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. ומסיימים, ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. במשמרת השנייה לוקחים שירה מלאכים חשמלים ואֶראֶלים, ואומרים, הבו לה׳ בני אלים.

שו. בחצות לילה, עד שנגמרת המשמרת השנייה, בשעה שהקב"ה מסתכל בעדן, בחכמה הנקראת עדן, שגנז לצדיקים לעת"ל, פותחים חיות הקודש והשרפים והאופנים והכרובים, ואומרים, מה רב טובךָ אשר צפנת ליראיך. סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת בְּיה שׁמו.

שז. בתחילת המשמרת השלישית, לוקחים שירה אותם הנקראים אלקים, ואומרים, וה' לעולם יישב.

כשבא הבוקר, פותחים השמיים ואומרים, השמיים מספרים כבוד אל. כוכבי הבוקר אומרים, מונה מספָּר לכוכבים לכולם שמות יקרא, גדול אדונינו ורב כוח. המלאכים הנקראים בני אלקים, פותחים ואומרים, הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז. כל אחד משבח את הבורא לפי מדרגתו הרוחנית ולפי תפקידו.

שח. בעוד שהיו הולכים, ראו שהחשיך השחר, ואח"כ האיר האור. אמר רבי חזקיה לרבי יוסי, בוא ואראה לך, שכך היא גאולתם של ישראל. בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה, וחשכות אחר חשכות. ובעוד שהצרות בה, יאיר עליהם האור של הקב"ה. כמ"ש, כשחר נכון מוצָאו. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. את הצרות שבאים לפני הגאולה, אפשר לעבור בעזרת ההבנה של החושך שנראה, ובכך להאיר את החשך. מי שקשור להשם יתברך יראה סימן פנימי, שיש כאן נקודת אימון חזקה מאד, אימון לרכישת אמונה.

שט. בזמן ההוא תתעוררנה מלחמות בעולם, גוי בגוי, עיר בעיר, צרות רבות תתחדשנה על שונאיהם של ישראל, עד שישחירו פניהם כשולי קדרה. ואח"כ תתגלה עליהם גאולתם, מתוך שאגת הלחץ והדחק שלהם. גם גאולת מצרים באה לאחר וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים.

אין הזוהר מדבר מגשמיות. צרה היא למי שאינו מורגל במתן יגיעה למעבר נפשי חזק לאור הפנימיות ומתהלכים בחשך. בספורט גשמי דומה הדבר לריצה ארוכה, שתחשב צרה למי שאינו מתאמן, וברכה למי שמורגל באימון.

שי. וזהו שאמר דוד המלך, למנצח על איילת השחר. הלוא, איילת הבוקר, היה צריך לומר? אלא על איילת וחוזק של השחרות של ישראל. כי איילת היא לשון חוזק, כמ"ש, כגבר אין אֱייל. באותה שעה יצעקו בני ישראל מתוך צרתם, ויאמרו, אלי אלי, למה עזבתני. ואח"כ כתוב, פיתחתָ שַׂקִי ותְאַזְרני שמחה. כלומר הגאולה.

ישנה עוצמה חזקה להבנה שהבורא יתברך מעולם לא עזב אותנו, אלא אנו בגלות מפני שעזבנו אותו. הבנה זו תאפשר לשאוב כח בידיעה שאם אין אני לי, מי לי.

בראשית זוהר חדש קטו - קיז שעור 39

בחכמה ייבנה בית

מלמד הזוהר כיצד יבנה אדם את ביתו, היינו את ליבו, כדי שיהיה משכן ראוי, לקיים הפסוק: ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם.

שלב ראשון על האדם לדעת מיהו ומהו תפקידו. עליו לדעת מהם הכוחות הקיימים בו, איתם לפעול ולהתנהל בעולם כדי להתפרנס בעיקר ברוחניות. כאן עליו לקחת אישה, היינו ההרגשה שבלב, בעזרתה יוליד בנים ובנות, היינו הבנות ותפיסת מציאות נכונה.

השוטים פועלים הפוך, בונים הרגשה ותאוות בסביבה לא תכליתית, ואחר כך מולידים הבנות שגויות ותירוצים להשגת תאוותם לרצון לקבל לעצמם.

ללא ברית ומחויבות להכרה גבוהה, המושתת על דרך פנימיות התורה, לא ניתן להגיע לתכלית, כלומר להוריד ללב הרגשה אמיתית, שאז הוא בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים.

מי שרדוף אחרי תודעת והרגשת הגוף, עובד עבודה זרה בהתמכרות לתאוות הגוף, ואז כל הפרנסה שלהם באה בתירוצים להצדיק תאוותם.

בחירה בסביבה ראויה מאפשרת לאדם לראות וללמוד מהם הטבעיים והכישרונות שלו, ובעיקר מה בא לתקן בעולם. הפרנסה מיגיעה פנימית, מלמדת על הכוחות הנפשיים הזמינים לשמירה על מחויבות לבניית כלי ראוי, וכח סבלנות בלתת יגיעה נפשית, ולדעת שהתוצאה לא מתגלית מיד. ​​ 

האדם נברא בצלם, ועם כח לנהל את רצונותיו כראוי. ואם אינו מתאמץ להתגבר על המקרים וההרגשות והרצונות, ומבקש תוצאה כאן ועכשיו, לא יוכל למלא תפקידו הייחודי בעולם.

לו היה מגולה לאדם תפקידו ומהי העבודה שעליו לעשות, היה הופך למזיד אם מועל בתפקידו. מרחמי שמים משאירים לאדם אורך רוח שיוחזק כשוגג, שדינו קל יותר. גילוי מתחיל להתבאר לבא להיטהר, מסייעים בידו.

רפ רבי יוחנן פתח, בחכמה ייבנה בית. שלושה דברים צריך האדם לעשות בדרכי העולם: לבנות בית מושבו, ולטעת כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אישה ולהוליד בנים, לפרנס אותם בהם. ולא כדרך השוטים, הלוקחים אישה בתחילה, ואח"כ נוטעים כרם, ואח"כ בונים בית. קודם על האדם לבנות תשתית לפרנסה

רפא. אמר רבי סימון, כל הלוקח לו אישה, ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנס אותה, הרי זה חופשי מהמצוות, כמתים, הנקראים חופשיים. כמ"ש, במתים חופשי. ונקרא חופשי, לפי שהוא חופשי מהמצוות. מפני שלא יוכל לעסוק בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו.

רפב. רבי יהודה אומר, כאילו לוקח עבודה זרה לעצמו. בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחים אישה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי עוה"ז, ועוסקים בתורה ובמצוות ובעבודת בוראם. כותב כאן על התקופה לפני אלפיים שנה, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר פרנסה, צריך לכונן בית בתחילה, ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת לו אישה. ויוכל לעבוד בוראו ולעסוק בתורה, כמו שלומדים, אם אין קמח אין תורה.

רפג. אמר רבי יהודה מאחר שהאדם נושא אישה, אז נקרא עבד ה׳, מפני שליבו פנוי מלהסתכל בעברה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כמ"ש, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שזה וודאי עוזר לו מאד לא לתור אחרי האסור. לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש, ולעשות יישוב בבית.

רפד. ולומד זה מהקב"ה, שקודם בנה בית וכונן אותו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבוא אדם לעולם. איך? ברא את העולם בראש, שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה. ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות והדגים, הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו יישוב בבית. וע"כ נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכול עניין אחד. מכאן שקודם עליו לבנות בית. ואם אין לו כסף, שהיום צריך משכנתא. אומר שיותר קל לכאורה לחסוך כסף כשהוא לבד.

רפה. ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עיתים לתורה, ולהיות עמלו בשתי הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכיחה עוון. ואם יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו, שוטה, כבר הקדימך יוֹצרךָ, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. כמ"ש, מכל מלאכתו, אשר ברא אלקים לעשות. קרא לה מלאכה. וכן כמ"ש, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. אדם צריך ללמוד אמונות כדי לפרנס עצמו, להיות יצרן, אחרת עלול ללסטם את הבריאות.

רפו. אמר רבי יוחנן, ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, ללמד, שעשה בכל יום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום השישי, שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. אמר לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה. וזהו, בראשית ברא אלקים, קודם שיבוא אדם לעולם. על האדם להתאמץ ולעשות מלאכה כמו שהקב"ה ברא את העולם, ולעדם תפקיד להמשיך ולעשות.

רפז. שואל רבי יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים? משל למלך, שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות ותיקונים לעיר, וכל בני העיר משתעבדים תחתיו. יום אחד קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צורכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני.

רפח. כעניין זה כתוב באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, ואמר לו, ראה, בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכול מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, כמ"ש, ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ. וע"כ כתוב, בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צורכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחילה. אומר הקב"ה לאדם, אל לך לבוא בטענה שהבורא כבר עשה את הכל, למה האדם צריך גם הוא לעשות.

מאחר והאדם עולם קטן, הזהר מלמד הכל על הבחינות הפנימיות שבנפשו. וכאן יש להבין מהו בית, מהי פרנסה ומהיא האישה שבנפשו.

בראשית זוהר חדש קיב - קיד שעור 38

למה נבראו השמיים בתבונה והארץ בחכמה

שמים נבראו מט"ר, הארה של המלאכים, הרצון לקבל נברא יש מאין, עליו כתוב השם בחכמה יסד ארץ, ורק על המלכות ניתן אור חוכמה. מכאן לאדם שנברא בארץ, ישנו פוטנציאל למדרגה גבוהה יותר מהמלאכים.

כך ישנם שתי תפיסות שונות בנפש. אם פועל ומבקש את צד העוצמה, בחינת שם אלוקים, פועל את הכוחות הנמצאים בבריאה שהאדם חלק ממנה. כך פעל פרעה שהכיר רק את שם אלקים.

מי שרוצה להתקשר להשם, לשם הויה, עליו להקריב ליחד, לכלל ולא לפרטיות, שהיא הרצון הטבעי המוטבע בו. מכאן שעליו להיות מחויב לברית עם שם הויה, הוא הסיבה הראשונית שאין עוד כוח מלבדו.

הכוח שבא יש מיש הוא החסדים, ויש את אור העצמות, החכמה, אור המתאים לרצון לקבל, שהוא מטרת הבריאה. האדם הוא הרצון אותו קיבל מהבורא, משם הויה, כאשר שם אלקים הם הכוחות הפועלים.

התורה היא הברית, בראשית לכל הבריאה, רק מי שעוסק בתורה בדבר העיקרי שכל השאר בא לשרת יגיע זו, הוא שומר הברית.

​​ 

רעא. אמר רבי אבהו כמה דאג הקב"ה על כבוד שמו הגדול הוי"ה, כי זהו שמו ממש. אבל שם אלקים משותף על יתר הנבראים, המלאכים נקראים אלקים, בני אדם גדולי הדור נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים גם נבראים יכולים להיקרא אלקים, ורק הבורא, שם הויה הוא הסיבה הראשונית.

רעב. וע"כ דאג המקום על כבוד שמו מאחר והקב"ה ורצה להטיב לנבראיו, לכן רוצה שגילוי שמותיו יהיה כראוי. והראיה לכך, שכל המקריב קורבנו וזבחו לשם אלקים, חייב מיתה, כמ"ש, זובח לאלקים יוחרם בלתי להוי"ה לבדו. וזהו משום שהשם אלקים משותף, ואין אנו יודעים, אם הוא זובח למלאכים, או לבני אדם, או להקב"ה. וע"כ אמרה התורה, זובח לאלקים יוחרם בלתי להוי"ה לבדו.

כלומר, שצריך שיזכיר שם הוי"ה לבדו. ולפיכך כתוב בקורבנות, וכי תזבחו זבח תודה להוי"ה. וכן בשלמים, וכן בעולה. ולא כתוב, לאלקים, אלא להוי"ה ממש.

רעג. השמיים, ז"א, נבראו מאותו האור המושפע באלקים. שהוא אור החסדים אור של תיקון, יש מיש, ​​ ולא אור המטרה, המושפע גם למלאכים, הנקראים אלקים. כי עשה אותם דבר מתוך דבר, שהוא אור החסדים. ובג׳ דברים הללו, חב"ד, נעשה המשכן, כמ"ש, ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת. ושלושתם הם במתנת עליון, לכל אשר יחפוץ ייתן אותם, כמ"ש, כי ה׳ ייתן חכמה, מפיו דעת ותבונה.

רעד. בראשית ברא אלקים. כתוב, ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמור. בחמישה עניינים כתובה הברית:

א. ברית מילה, כמ"ש, והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם.

ב. ברית הקשת, כמ"ש, והייתה לאות ברית.

ג. ברית המֶלח, כמ"ש, ברית מלח עולם.

ד. ברית הייסורים, כמ"ש, אלה דברי הברית.

ה. ברית הכהונה, כמ"ש, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ברית היא התחייבות, וכאן של הקב"ה ותמיד העליון מקיים את חלקו.

רעה. ומקודם שניתנו חמש הבריתות, לא הייתה הברית אלא באש, כמ"ש, והנה תנור עשן ולפיד אש. וכתוב, ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמור. והאש, הייתה בתחילה ברית. וזהו בראשית, הוצא משם אש ונשאר ברית. כלומר, בראשית אותיות ברית אש.

רעו. ברית כרותה כרת הקב"ה עם העולם, ועל מנת שיעמוד אברהם ויתקיים העולם בזכותו, כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. כלומר באברהם. כי אותיותיהם שוות. ואותה שעה שכרת עימו הברית באש, עמד העולם בקיומו. וזהו, בראשית, ברית אש, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. כדי שיעמוד באותו ברית אש אותיות בראשית, שהיא ראשית חכמה. ​​ 

רעז והחכמה אומרת, למה הביא הקב"ה מבול מים לעולם בתחילת דינו את העולם, ולא דבר אחר? אלא ראה הקב"ה, שהעולם נברא בברית אש, ואם ידון העולם בדין אחר, אפשר שיוכלו הרשעים לעמוד בעולם, מפני אותו ברית אש, שהייתה כאשר נברא העולם.

אלא מה עשה? דן את העולם במים, בדבר הראוי לכבות את האש, כדי להעביר את הרשעים מהעולם שמצדם אינם שומרים על הברית, שנמשלו לאש. כמ"ש, מהאש יצָאו והאש תאכלֵם. מהאש יצאו בתחילת העולם כשנברא.

רעח. לכן בתחילה אמר, אמחה את האדם אשר בראתי. במים. שכתוב, והרשעים כים נִגרש. ואח"כ כתוב, מהאש יצאו והאש תאכלם. אמר הקב"ה, עד כאן היו נמקים במים, מכאן והלאה, מהאש יצאו והאש תאכלם.

רעט. ואח"כ כשחטאו, דן אותם באש, כמ"ש, וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש. והתבשׂם העולם כשעמדו על הר סיני, והתמלא כולו אש, כמ"ש, וההר בוער באש עד לב השמיים. והתורה נהייתה ברית בין השם והעולם, שנמשלה באש, כמ"ש, הלוא כה דבָרִי כאש. וזהו ברית אש הנרמזת בבראשית שהיא התורה, ולאחר מתן תורה התברר שכל בריאת העולם לא באה אלא בשביל התורה.

בראשית זוהר חדש קט - קיא שעור 37

גן עדן, עץ החיים ועץ הדעת

כל הכוחות בשם אלוקים הם שליחים של השם הויה ברוך הוא. מוחרם כל אחד שמקדיש את עצמו לכוחות זרים ולא לשם הויה בלבד. שם הויה כולל עליונים ותחתונים.

את הארץ שהוא עולם שפל, ברא ​​ השם ע"י החכמה, שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ, ודווקא את השמים שהם גבוהים יותר, הם התכלית, ברא ע"י תבונה שהיא קטנה מהחכמה.

כסימן להבנת מדרגת חכמה ומדרגת תבונה, אדם חכם רואה, מפני שהוא נמצא במדרגת החכמה, ובדרגת תבונה ניתן להבין דבר מתוך דבר.

הרצון לקבל הוא בריאה יש מאין. את השמים ברא מתוך הכוח של היצירה. האור יורד בתהליך יש מיש, הרצון לקבל הוא בריאה חדשה, שיצאה לבר, מחוץ לבורא, שהרי אצלו לא שייך חיסרון.

האדם עולם קטן וברצון לקבל שלו שני צדדים. צד רצון לקבל וצד רצון להשפיע שהוא אור חסדים, וקטן לעומת אור החכמה שבא על הרצון לקבל שהוא גדול ומשמעותי יותר אצל האדם.

מאחר והקליפות נאחזים ברצון לקבל, כך שלא ניתן לקבל את האור, צריך האדם לבחור ולוותר על הרצון לפרטיות, למעט עצמו ולעבוד עם הרצון להשפיע, ובהדרגה לעבוד על חלקיקים מהרצון לקבל.

השמים נבראו באור המלאכים, אור של חסדים מאחר ואין למלאכים רצון לקבל כלל. האדם צריך להגיע לתכליתו ולקבל את אור החכמה, אור מטרת הבריאה, לכן הוא מחזיק ברצון לקבל.

האדם גבוה מהמלאכים, נזר הבריאה שבא לקבל את אור החכמה. המלאכים הם כוחות נפשיים שבאים לעזור לאדם לכוון אותו למטרה.

​​ 

רסא ​​ אדם אחד הקדיש את בנו, ואמר, הבן הזה שנולד, יהיה מקודש לאלקים. שמע רבי חייא, והטיל עליו חרם לכאורה עשה דבר גדול וחיובי. אמר לו אותו האיש, האם משום שהקדשתי את בני להקב"ה, יהיה אותו האיש בחרם?

אמר, לא משום זה עשיתי זאת, אלא משום שהקדשת אותו אל השם הנקרא אלקים, והתורה אמרה, זובח לאלקים יוחרם. יש להתמסר לשם הויה ולא לשם אלקים.

אמר לו, ואיך היה לי לומר?

אמר לו, היית צריך לומר, הבן הזה הנולד לי, יהיה קדוש להוי"ה. ולא לשם אחר. ומאין לנו זה, מֵחנה, שכתוב, ונתתיו להוי"ה. ולא אמרה, לאלקים. על האדם לומר למה הוא מתכוון, שיש לכך חשיבות, לכן רבי חייא עשה עליו חרם

רסב. אמר רבי שלום, הרי שבשם אלקים נברא העולם. וא"כ היה אדם יכול לומר כאופן הזה, שמלאכים היו, או גדולי הדור היו, או דיינים היו אם כך למה לא כתוב בראשית ברא הויה את השמים. אמר רבי אַבָּהוּ, הרי העולם נברא מטרם שבאו בני אדם, ומטרם שבאו דייני הדור וגדולי הדור, ואין לטעות בזה.

רסג. ומה שבשם אלקים נברא העולם, כמ"ש, מי כמוך באלים ה', שיוכל לברוא את העולם. משמע שאלים אינם יכולים לברוא את העולם, עד שלקח הקב"ה אות אחת משמו. והיא אות ה׳, ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. וע"ז לומדים, באות ה בראם. הבורא נתן לשם אלקים את הכוח לבריאה

רסד. א"ר יוסי, הרי רואים שאין כתר ומלכות אלא בשמו הקדוש, שלא השאיל אותו לאחר. והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בו נכללו העליונים והתחתונים, השמיים והארץ וכל צבאם, כיסא הכבוד וחיות הקודש, וכולם לנגדו כאין וכאפס נחשבים, והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה. למעט האדם, השם אלקים שייך לכל הבריאה, האדם הוא זה שצריך לקבל את עבודת השם, וכל השאר אינם יכולים לתפוס את שם הרחמים, והם בשליטת שם אלקים.

למה נבראו השמיים בתבונה והארץ בחכמה

רסה. אמר רבי יהודה, יתברך ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלקים, וברא את העולם בשלושה עניינים גדולים וטובים: דעת, חכמה, ובינה. כמ"ש, ה׳ בחכמה יָסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו.

רסו. למה ברא הקב"ה את הארץ, שהוא העולם השפל, בסוד החכמה, ואילו השמיים, שהוא עולם גדול ממנו, ברא בתבונה, שהוא דבר קטן מהחכמה? והרי לומדים, שהאדם נקרא חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב כעניין, וידו בכל. אז נקרא חכם בחכמה, שהיא גדולה על התבונה ועל הדעת. וע"כ האם לא היה לו לעשות השמיים בחכמה, והארץ השפלה מהם, לעשות אותה בתבונה?

רסז. משיב, החכמה גדולה מכולם, וע"כ נקרא אדם חכם, מפני שהוא חכם בכל החכמות. והתבונה, קטנה מהחכמה, וע"כ נקרא אדם מבין, מבין דבר מתוך דבר, מעצמו ומליבו יודע מעצמו כמו שיודע את המציאות לפי מה שרואה, מבין דבר מתוך דבר אחר. כלומר, בראותו יסוד, בונה בניין עליו. וכן הוא המבין, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים העניין עליו. כדי להיות נבון, צריך להיות מסוגל להבין ברמז, ולהבין דבר מתוך דבר, כאשר הוא אוחז ביסודות אמוניים מוצקים.

רסח. הקב"ה יתברך שמו ברא השמיים בתבונה מתוך היסוד, שהם המלאכים. ובראשית כל הנבראים ברא צורת המלאכים הקדושים, שהם תחילת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו.

רסט. עשרה שמות נקראו בסודם, ובתוך שמותיהם נקראו ג"כ אלקים. ועל כך בא להורות, בראשית ברא אלקים, כלומר, שבראשית ברא צורת המלאכים, הנקראים אלקים. והם היסוד מכל הנבראים האחרים.

ומתוך היסוד נבראו השמיים בתבונה. וכמו התבונה שהיא דבר מתוך דבר, כך נבראו השמיים דבר מתוך דבר, שהם מֵאור צורת המלאכים אור הוא מה שמתראה מהשם יתברך לנבראים, כפי המציאות שהם רואים. כלומר, השמיים הם בניין מתוך היסוד. וע"כ, כונן שמיים בתבונה.

רע. אבל הארץ נהייתה מתוך יסוד אחר, אלא שהיא תלויה על המים. והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה. וע"כ כתוב, ה׳ בחכמה יסד ארץ. כונן שמיים בתבונה, דבר מתוך דבר.

כל המאמר הזה מדבר בענפים התחתונים של אנשים ומלאכים ושמיים וארץ דעוה"ז לפי תפיסתם בגשמיות, ורומז לשורשים העליונים. ולמה ז"א, שנקרא שמיים, נאצל ע"י הבינה, ואילו המלכות, שנקראת ארץ, נאצלה ע"י החכמה, כמ"ש, ה׳ בחכמה יסד ארץ, כונן שמיים בתבונה? ולמה ברא הקב"ה את הארץ, העולם השפל, בחכמה, ואילו השמיים, שהוא עולם גדול ממנו, ברא בתבונה? רואים באצילות שז"א נברא ע"י תבונה, והארץ ע"י החכמה, והיא נק חכמה תתאה וכדי לתרץ את זה, מבאר תחילה ההפרש בין חכמה לבינה, ובדרך הרמז מאדם התחתון. האדם נקרא חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב כעניין, וידו בכל. וע"כ נקרא אדם מבין, מבין דבר מתוך דבר, בראותו יסוד בונה בניין עליו. כללות כל האור שהמאציל השפיע לנאצל ברצון לקבל שלו, נקראת חכמה. האור שניתן לרצון לקבל הוא חכמה, אור מטרת הבריאה, אור אצילות ואחר שנאצלה החכמה ונגמרה, התעורר הנאצל להשוות צורתו אל המאציל ברצון להשפיע, והמשיך אור החסדים מהכתר. ואור החסדים של הכתר, הנמשך ברצון להשפיע של הנאצל, נקרא בינה.

וע"כ, אור החכמה, שהוא כללות האור שהמאציל השפיע לנאצל, ויצא מכלל מאציל לנאצל, היא כולה התחדשות לבחינת הנאצל. אבל אור הבינה, אין כולו חדש, שהרי המשיך אותו האור שיש במאציל, בכתר, שלא השתנה כלום בנאצל, משום שקיבל אותו ברצון להשפיע, שהוא ג"כ בחינת מאציל. הנאצל בנוי מצד הנאצל שבו הוא הרצון לקבל, ומצד המאציל שבו, שהוא הרצון להשפיע. עצם גדול מהתכללות, לכן הרצון לקבל הוא עצם ועליו מקבלים אור גדול יותר, ויש להשתמש בו כראוי.

ולפיכך נבחנה בינה, שבראותו יסוד בונה בניין עליו. כי אחר שקיבל יסוד, בנה בניין עליו, שהתפשט בכל הדרכים של הבינה. באופן, שיסוד האור אינו חידוש האור, שאין בו שום שינוי מאור המאציל כלל, אלא ההתפשטות היא החידוש ולא עצם האור. וע"כ נבחן זה, מבין דבר מתוך דבר אחר. שאינו חידוש בעצם, אלא הוא מבין ומתפשט באור של אחר.

וכן, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים העניין עליו. כי אור החסדים שבבינה לקחה מהמוכן בכתר, ולא הוסיפה עליו, אלא דרכי ההתפשטות. ואור החסדים מכונה אור המלאכים, או אור עולם היצירה, ששם המלאכים. על היסוד של המלאכים, הרצון להשפיע, ט"ר ממנו ברא את האדם. לכן על האדם לבנות עצמו על יסוד השפעה

ובראשית כל הנבראים ברא צורת המלאכים הקדושים, אור החסדים. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, כלומר, שבראשית ברא צורת המלאכים, הנקראים אלקים. והם היסוד מכל הנבראים האחרים, כי אור המלאכים, אור החסדים, היסוד לכל הנבראים, כמ"ש, עולם חסד ייבנה.

ומתוך היסוד, אור החסדים, נבראו השמיים בתבונה. השמיים, ז"א, נאצל באור החסדים מהבינה. וכמו התבונה שהיא דבר מתוך דבר, אור החסדים שלקחה מהכתר, כך השמיים, ז"א, נבראו מאור החסדים דבינה, הנבחן לדבר מתוך דבר. והוא אור צורת המלאכים, אור החסדים, שממנו נבראו המלאכים.

הארץ, המלכות, נבנית בעיקרה מאור החכמה, ולא מאור החסדים. אלא כיוון שאין החכמה מאירה בלי חסדים, היא לוקחת ג"כ אור החסדים. ולכן הארץ, המלכות, נהייתה מתוך יסוד אחר, אור החכמה, אלא שהיא תלויה על המים, שתלויה על אור החסדים, המכונה מים, משום שאין החכמה מאירה בלי חסדים. אבל העצם שלה היא חכמה והחסדים הם תוספת.

והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה, שיסד אותה באור החכמה. וע"כ כתוב, ה׳ בחכמה יסד ארץ, שהיא אור שכולה חידוש. כונן שמיים בתבונה, דבר מתוך דבר, שיסוד האור אינו חידוש, ורק התפשטותה של הבינה היא חידוש ההתפשטות.

ובזה מיושבת השאלה, למה ברא הקב"ה הארץ, שהיא עולם שפל, בחכמה, והשמיים בבינה. כי אין כאן עניין של חשיבות וגריעות, אלא הבחנות של עצם המדרגות. כי מדרגת ז"א בעצם היא אור החסדים, וע"כ הוא מקבל זה מהבינה, כמ"ש, כונן שמיים בתבונה. ומדרגת המלכות בעצמה היא חכמה, ע"כ היא מקבלת זאת מחכמה, כמ"ש, ה׳ בחכמה יסד ארץ.

בראשית זוהר חדש קו - קח שעור 36

גן עדן, עץ החיים ועץ הדעת

האני של האדם, עולמו הפנימי נברא כל פעם מחדש, שכתוב מחדש בטובו כל יום מעשי בראשית. כך על האדם לגלות מחדש את הבורא.

לגן עדן יכול להיכנס רק מי שמכין כלי לקבלת החכמה/השפע. גן זה המלכות, האני של האדם, עדן זו חוכמה. מכאן שאדם לא יכול לקבל את ההטבה אם אינו בא בביטול ומכין כלי השפעה.

את הרשות להיכנס לגן עדן נותן הכלל שבנפש, היחד, הרצון לעשות נחת רוח לבורא יתברך. להיכנס יכול מי שיודע לנהל את האור, את התענוגות שלו בחיים, וכך מכשיר עצמו.

עץ החיים שבנפש היא התורה הקדושה, ועץ הדעת מבטא את צד הרצון הפרטי וחיפוש התענוג. עץ החיים הוא השלמות, הקשר לבורא, וצד עץ הדעת הוא המתאר את החיסרון והרצון למילוי האור. צד זה הוא האתגר החייב לבוא לידי ביטוי בקשר לעליון.

העבודה הנפשית הנכונה היא מפגש מדוד והדרגתי עם הרצון, במידה שמאפשרת לקשר את הרצון עם עץ החיים, עם השלם. כאשר האדם אינו יודע כיצד לחבר רצון מסוים לבורא, אל לו לגעת ואפילו להסתכל על עץ הדעת.

לאחר הגירוש מגן עדן, ניתן לנו זמן תיקון, בו לא ניתן לקבל ישירות מעדן, אלא עבודה בהדרגה וקבלה דרך 4 נהרות היוצאים מעדן דרך בינה, מידת ההשפעה.

מי שהולך בדרך פנימיות התורה, ממליך על עצמו את שם הויה, הרחמים. ואם פועל את הרצונות הגויים שבנפשו, בכך ממליך על עצמו את שם אלוקים, מידת הדין. לכן קורבן מעלים לשם הויה, ולא לאלוקים, לכוחות שיש גם בעבודה זרה.

מי שאינו משמר את הברית והאמונה השלמה, מוציא עצמו מהכלל, מגן העדן.

רמה הפתחים של גן העדן נפתחו השערים שמורים הנכנס לא יצא והיוצא לא יכנס. לפני הפתח יש שומרים, שרים תקיפים עולים בתוכו. עמוד אחד עומד בתוך הגן. עמוד הזה הוא תקוע בקרקע הגן וג' צבעים הם בו צבע חשך, צבע לבן, צבע ירוק, בו עולים מהיכל להיכל, בו יורדים הכל מתאווים להיכנס לתוך הגן ולא לכל אחד יש רשות. גן עדן הוא מעין רשות פרטית שמי שנכנס לשם, זהו מקומו, השערים לא פתוחים לכל אחד. כולם רוצים להיכנס לגן, בו ישנם פירות המאפשרים לאדם להתחבר לרוחניות באמת. יש בגן את עץ החיים שמי שזוכה להאחז בו זוכה לחיים, ויש בגן גם את עץ הדעת.

רמו קודם לבריאת העולם עליו עומדת שליטה אחת שנגנזה באלף עולמות ג"ר היי השליטה של הארת החכמה דאור ישר שלא לקבל למדרגה את האור ישר שיש במקום א"א, ושלא יתקבל אור חוכמה תחת לפרסה, המכונה אלף עלמות שנגנזה, ממנו התבקעו כל חקיקות העולם כי כל הצמצומים והדינים שיצאו אינם רק על אור החכמה והצמצומים כמה תענוג מותר לקבל מכונים בקיעות וחקיקות, אשרי הוא מי שישכון בתוכו בגן העדן. מי שלא מנהל את רצונותיו ואת התענוגות אותם עליו להמעיט או לדחות, נק אדם מופקר. רק מיש שמקבל על עצמו את החוקים העליונים, החקיקות והצמצומים שבאים מלמעלה, יוכל להיכנס לגן עדן.

רמז אחריו נמצאם שני אחים אחוזים זה בזה שהם עץ החיים ועץ הדעת, אחד מקבל אורחים והוא מראה החיים, היי עץ החיים. מי שאוכל על שלחנו חי לעולם. ואחד מקבל אורחים ואינו מקבל, מראה החיים ומרה המות, היי עץ הדעת טוב ורע כלומר ששניהם נמצאים בו. מי שאוכל על שולחנו נופל ומת, אין לו הצלה, אין מי שיעזור לו. אחרים של עצה"ח ועצה"ד נמצאים אהובים שהם תאווה לעיניים ונחמדים לקרב אליהם הכל משבחים אותם היי כל עצי הגן חוץ מעץ הדעת ועץ החיים. ישנם תענוגות אותם אסור לצרוך, ישנם שמותר, וישנם שהם המזון לנשמה לחיי נצח.

רמח עיור אחד היה הולך וקרב אליהם, היי אדם הראשון לבקש חלק מהם, וקרב לאותו מראה החיים ומראה המות היי לעץ הדעת טוב ורע, החזיק בו ואחז בגופו. חברו היי שלמה המלך היה קורא עליו, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה, אדם הראשון לא הקשיב ולא הטה אזנו עד שנפל ומת בחטא עץ הדעת

רמט אחר אלו יצא מתוק אחד שהסו"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונחלק לארבע בסו"ה ומשם יפרד והיה לארבע ראשים כלומר מראש דא"א אי אפשר לקבל את האור. אבל אפשר לקבל מהנהר שיוצא מעדן, דרך בינה שעלתה לחכמה, ל"ב נתיבות החכמה ומכל אחד יוצאת חכמה מאותו הגדול והיקר שבגן, היי הנהר שבגן ומכל אלו האהובים והנחמדים למראה היי כל עצי הגן ומאלו שנים אחים אחוזים זה בזה היי עץ החיים ועץ הדעת כי כל אלו משפיעים חכמה

רנ אחריהם שני הכרובים שהם עלמים ילדים שהם המלאכים הושרים ולהט החרב המתהפכת ובידיהם אש, השומרים הדרכים והשבילים שלא יכנס ולא יצא מי חוץ מאותו שלא אכל ולא שתה, היי שלא אכל מעץ הדעת ולא שתה מיין המשכר, שנאמר וישכן מקדם את הכרובים ואת לה החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים וישכן מקדם היי שנבראו מקודם שנברא העולם הזה מכאן ולהלאה השתכללו כל רוחות העולם

רנא שורה אחרת היא צד שמאל שהוא הגיהנם הצד ששרידים היי הרשעים נופלים בו, המקום שאש שורפת בו ימים ולילות להטיל לתוכו גאוותנים בעלי רוח גבוהה ההולכים לשמאל היי שרוצים לינק משמאל הרוצים למלא תאוותם ממעלה למטה, ללא חוק בלי ימין ונדונים בו עד עדן ועדנים, אלו הם ימין ושמאל הם קדמו לבריאת העולם ולאחר כך התקנו זוויות העולם היי ד רוחות העולם. זה המרחב המאפשר פעולה

רנב ה׳ בחכמה יָסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו. בשלושה דברים הללו נברא העולם, בחב"ד, ועל שניים מהם הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והרי למדנו, שעל שלושה העולם עומד? אלא החכמה, לקח אותה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, ולא לכל העולם. והשניים, התבונה והדעת, עמדו בעולם, והם קיומו. תבונה, היא בינה.

רנג ​​ כל השלושה, חב"ד, נרמזו במראֶה קטן, והם שלוש תנועות הפה, שנוהג בהם מנהגי הפה, שלוש מוצאות הפה. העליון הוא החך, שמשם האותיות גיכ"ק, הרומז על חכמה. והאמצעי הגרון, שמשם האותיות אהח"ע, הרומז על תבונה. והתחתון הלשון, שמשם האותיות דטלנ"ת, הרומזת על הדעת. והם חכמה ותבונה ודעת.

רנד. השניים האלה, תבונה ודעת, העולם מתנהג בהם, כי השמיים, ז"א, נבראו בתבונה, ע"י ישסו"ת, והתהום, המלכות, בדעת. וז"א ומלכות הם מנהיגי העולם. הרי שהעולם מתנהג בתבונה ובדעת. ולא מחשיבים גם החכמה בהנהגה, משום שהחכמה היא שמו של הקב"ה, והוא נקרא חכמה. הוא והחכמה דבר אחד. אם אתה מוכן להכניס את הקב"ה לחייך בהיותך צדיק, אז החוכמה פועלת עליך.

רנה ​​ א"ר יהושע מהו שכתוב, אני ה׳ הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד. הכול נתן לתחתונים, אבל שמו הגדול לא נתן ולא השאיל לאחר ישנה הנהגה שהיא רק מהבורא ולא נתונה לתחתונים. כמ"ש, אני הוי"ה, לבדי. מלמד, שהשם הזה לא נתן לשום נברא זהו שם של אמונה, שהיא צריכה להנהיג את היהודי.

רנו. א"ר אבהו, כמה דאג הקב"ה על כבוד שמו. בזמן שביהמ"ק היה קיים, כל המקריב קורבן וזובח אותו לשם זה, הנקרא אלקים, חייב מיתה, כמ"ש, זובח לאלקים יוחרם, בלתי לה׳ לבדו. מלמד, שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד. המביא קרבן צריך להקריב רק לשם הויה, לתפיסה האמונית שיש בורא בעולם, זה מה שעושה אותו אדם שכתוב אדם כי יקריב.

רנז. וע"כ כדי שלא יטעה אדם, ציווה בקורבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קורבן לה׳. וכי תזבחו זבח תודה לה׳. וכי תזבחו זבח שְׁלָמים לה׳. ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה׳. הכול לה׳ לשם הויה, ולא כתוב לאלקים. הקרבן בא כדי להתקרב לאמונה בבורא. הפעולה החיצונית באה לעורר את הנקודה הפנימית, את תפיסת הבורא שבנברא. ​​ 

רנח. אמר רבי אבהו שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים. בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכן צריך להזכיר השם המיוחד לבדו ששם הויה הוא השם המיוחד שפרעה לא הכיר, הוא השם אליו אנו רוצים להתקשר.

רנט. א"ר חייא מיתה אין מחייבים אות מי שמקלל את השם, כמ"ש, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, שאם קילל שם זה סתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדים אותו. ויכול לטעון לאחד מהדיינים או לגדול הדור.

רס  ​​ ​​​​ א"ר אבהו, מיתה אין מחייבים אותו, אבל נידוי מחייבים אותו, משום איסור מהתורה, כמ"ש, אלקים לא תקלל, סתם. אבל אם קילל השם המיוחד, חייב מיתה, כמ"ש, ונוקב שם ה׳ מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד.