עמוד 2326

בראשית זוהר חדש קמח – קנ שעור 50

יהי רקיע

יש ואדם חושב נכון ויש וטועה. ישנו הרקיע שבנפש, שיכול לחבר למקור העליון של המחשבה, ויש שהרקיע מפריד. ארבע מאות הוא בחינת כלל הרצון, שכאמור חלקו גנוז, וחלקו ניתן להשיג.

הכיפה היא סימן, מעין רקיע לומר בענווה, יש עליון מעלי, ישנם מחשבות שלא ניתן להשיג. אותה הבדלה מאפשרת לאדם לבוא כשותף לעליון.

שנו חכמים, בכל יום הכרוז קורא, התעוררו בני קדושים עליונים, ועשו עבודת אדונכם, שהבדיל אתכם, את עם ישראל משאר העמים, ונתן בכם נשמה קדושה, שנחצבה מתחת כיסא כבודו.

שאל רבי יהודה, מאיזה מקום נשמותיהם של שאר העמים? האדם מורכב מצד האדם שבו, יעקב, ומצד אומות העולם שבו אמר רבי אלעזר כתוב, וייפח באפיו נשמת חיים, זהו צד אחד, זוהי הנשמה הקדושה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך העליון. וצד נוסף כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה. זהו הכוח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים, שנברא מהאדמה, כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. והיא נפש שאר האומות. צד הבהמה שבאדם אינו מחפש את הקשר לבורא. כך הגויים יכולים להתקשר לבורא דרך עם ישראל.

אמר רבי יצחק התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעוה"ב. והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות והחיות, שחזר לבחינת הנפש הבהמית לאחר חטא אדם הראשון, במתן תורה קיבלו נשמה, וכך אדם יכול לזכות בנשמה בזכות עסק התורה.

אמר הקב"ה: אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותיי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכיסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מהאדמה בשביל הבהמות.

חייךָ, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכיסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כָּלים עימה. בדרך שרוצה האדם לילך, מוליכין אותו.

בראשית זוהר חדש קמה - קמז שעור 49

יהי רקיע

 

 

שפו. כמה הצטער אותו האיש, שכתוב בו, לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, לראות שָׁמש אחד המשמש לפניו, ולא ניתנה לו רשות. כמ"ש, הראני נא את כבודך. זהו שכתוב בו, כבוד אל, והוא מט"ט שר הפָּנים. משה רבינו רואה את מט"ט ולו למשה עצמו לא נותנים להיכנס לראות את כבוד השם

שפז. איך ביקש משה לראות את זה? אלא משה חשב, כיוון שראה עצמו מ׳ (40) יום ומ׳ לילה שלא אכל ולא שתה התגבר על התפיסה הגשמית, והיה ניזון מהמראָה שלמעלה, חשב, שראוי הוא לבקש את זה. האם אדם שמגיע להשגות מאד גבוהות, יכול להיות בתפיסה שמעל עולם זה, כך חשב משה שחווה שהתזונה יכולה להיות רוחנית.

שפח. ומה השיב לו? לא תוכל לראות את פניי, שהוא שר הפנים. ולא ניתנה לו רשות עד שיצאה נשמתו, לקיים מה שכתוב, כי לא יִראַני האדם וחי. אבל כשאינו חי, יוכל לראות פניו. ולכל נשמה של צדיק, לאחר פטירתו מתפיסת עולם זה, ניתנה רשות לדעת ולהשיג מה שלא יכול להשיג בעוה"ז. אדם לא יכול לראות את הפנימיות, שזו בחינת מט"ט מבלי שהתעלה מעבר לתפיסת העולם הזה. לכן צריך האדם לראות מעבר לזמן ומקום, ע"י שיקח תפיסה שונה, כפי שעושים הצדיקים. ​​ 

שפט. שנו חכמים, כל יום עושה הקב"ה מלאכים קדושים, ואלו הם נשמות הצדיקים. כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות, משׁרתיו אש לוהט. לא כתוב, עשה, אלא עושה. משמע, שעושה בכל יום. רק צדיק יכול להיות במסגרת של נשמת צדיק שהסתלק

שצ. אמר רבי אבהו הנשמות הן מלאכים קדושים. כי יש מלאכים שנבראו מכיסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. ואם שאר המלאכים שהם מכיסא הכבוד הם כך, הרי נשמות הצדיקים שהן מכיסא הכבוד, וגם קיימו התורה, על אחת כמה וכמה, שעושה אותן הקב"ה מלאכים עליונים קדושים. האדם גדול מהמלאכים מהבחינה שיש בו את הרצון לקבל, שבתיקונו יכול לקבל את ההטבה השלמה

שצא. כָּלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, אש רוח מים ועפר. אמר רבי יהודה, הרי מהופכים הם כתובים בתורה שכתוב תחילה רוח ואח"כ אש. וזה הסדר שלהם, רוח אש מים עפר. בתורה מופיע הרוח לפני האש

שצב. שניים הם שנחצבו מהמשרתים שמלמעלה, ושניים הם שנחצבו מלמטה 2 שייכים לבחינת הג"ר ושנים לבחינת הגוף. כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות. הנה רוח.

משרתיו אש לוהט. הנה אש.

יסד ארץ על מכוֹניהָ. כמשמעו, כי ארץ היא עפר. הנה עפר.

תהום כלבוּש כיסיתוֹ, על הרים יעמדו מים. הנה מים.

כולם מתחברים זה עם זה, רוח אש עפר מים. אמר רבי פנחס אע"פ שסדרם נהפך, שרוח מקודם ואח"כ אש, אינו משנה כלום.

שצג. אמר רבי יהודה כולם כלל אותם הקב"ה באדם, שגופו של אדם כלול מאש רוח מים עפר. אמר הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתי אותך על כל בריותיי, נתתי בך כוח מהמלאכים, וכוח מהמשרתים שלמעלה, וכוח התהום וכוח הארץ, ונתתי בך שׂכל טהור הנחצב מכיסאי, ואתה חוטא לפניי. יש הבדל בין העוצמה האדירה שהקב"ה נתן לאדם, לבין היות האדם צדיק או לא.

שצד. אמר רבי יצחק רצה הקב"ה לעשות האדם עליון על כל בריותיו, שיהיה יחיד בעוה"ז כמו שהוא יחיד למעלה. כיוון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, שהיה בדעתי לעשות אותו כאחד. ועתה פן ישלח ידו. כל עוד אין לאדם שליטה על הרצון, הוא עלול לפגום. קיבל האדם את היכולת לרדות בדגי הים, כלומר להתגבר על כל הדאגות של המלכות, כח של המלאכים, וכח רצון שמאפשר לקבל ההטבה השלמה.

מי שמתנהג כאדם, אז הוא עליון על כל הבריות. אך כשהוא חוטא, ומחשיב יותר את העפר שהוא הרצון לקבל מאשר את המים שהם החסדים, אז כבר לא יכול לשלוט על הבריות.

שצה. אמר רבי יהודה רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו התהוו השמיים. כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר אחד מהכול, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, כגון השמיים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכולם. וארץ עשה אחד.

שצו. מהכול עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע, כעין הקרח הנורא, שממנו התהוו השמיים, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. וארץ אותה המשובחת מכולם, וזו ארץ ישראל, וממנה התהוו שאר הארצות, כמ"ש, עד לא עשה ארץ וחוצות. ארץ, זו ארץ ישראל. חוצות, שאר הארצות שמחוץ לארץ. האדם אחד, וממנו התהוו כל השאר, כמ"ש, וראש עַפְרות תבל מכל דבר עשה הקב"ה קודם את הדבר המובחר, וממנו את שאר הפרטים שבו. וכן כל כיוצא בזה. זה שאמר דוד, הללו את ה׳ מן השמיים, מאותו שנעשו השמיים ממנו.

שצז. תנו רבנן פעם אחת היה הולך רבי יוחנן לראות את רבי שמעון. והיה רבי יוסי הולך עימו. שאל אותו רבי יוסי, לאן אתה הולך? אמר לו, לראות את רבי שמעון. אמר, לבעל מחלוקת שלך אתה הולך לראות אותו. אמר, משמע מזה, שרבי שמעון לשם שמיים הוא חולק, ומשום זה אהבת ליבי נמצאת בו לא מפחד מלקבל ביקורת על דבריו הסכימו ללכת. והיה לילה. אמרו נשב כאן, עד שיבוא אור הבוקר, ונעסוק בתורה. ישבו. חלוקה זו היא המסך המפריד. הרקיע נברא ביום ב' ולמרות שלא כתוב בו כי טוב, מחלוקת עם רבי שמעון תמיד היא לשם שמים, ולכן מתקיימת.

מי שלא מוכן לקבל תוכחת, סימן שאינו עוסק בתורה.

שצח. אמר רבי יוחנן רקיע שנברא בשני הוא הרקיע העליון, ונקרא שמים, העומד בחזה דז"א. והוא המסך המפסיק בחזה בין למעלה ולמטה. מלכות עומדת מחזה ולמטה דז"א, ומכונה חיה. כמ"ש, ודמות על ראשי החיה, רקיע כעין הקרח הנורא. ומהרקיע הזה נעשו כל שאר הרקיעים, הסובבים מימין לשמאל ומשמאל לימין, ושאינם סובבים. וכולם אחוזים ברקיע הזה. וקרא לו רקיע וקרא לו שמיים. כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. משום שהשמיים ז"א מחזה ולמעלה התהוו מהרקיע.

הרקיע הוא הפרסא, המבדילה בין מחזה ולמעלה לבין מחזה ולמטה, שבקטנות מתחברת שם המלכות עם הבינה, ובגדלות הרקיע מוריד המלכות מבינה, ויוצא ע"י זה קו השמאל. ומשום זה נתקן הרקיע ביום השני למעשה בראשית, שהוא קו שמאל. ומהרקיע הזה התהוו השמיים, קו האמצעי, המתקן ומייחד הימין והשמאל. השמים המסמלים את התכלית של האדם, מתהווים מהכוח שיש בו להפריד ולחבר.

א"כ, למה קורא הכתוב את הרקיע שמיים? כי כל הכוח של קו האמצעי לייחד ימין ושמאל זה בזה, הוא לוקח מהרקיע, הפרסא. ולפיכך נקראים השמיים, קו האמצעי, ע"ש הרקיע, משום שממנו לוקח כוחו. כל הבריאה בא כדי להטיב לנבראיו. אמנם הרקיע מפריד, אך זה לשמירה וטובת האדם במצב קטנות, ואותו רקיע מאפשר לחבר, תוך שהוא מעלה את הרצונות למצב גדלות בו ישנם שני דברים. מצד אחד אמונה ורצון להשפיע, ומצד שני חיסרון גדול מאד, וכשבאים בוויתור על השמאל, לתפיסת התכלית דרך קו אמצעי.

הוכח חכם ויהבך זה רבי יוחנן, שליבו ואהבתו לגדול ממנו, לרבי שמעון, ורץ הוא לבירור המחלוקת עם העליון ממנו, תוך שאיפה לעלות ולהתקדם לתכלית.

 

בראשית זוהר חדש קמה – קמז שעור 49

יהי רקיע

איך ביקש משה הראני נא את כבודך? אלא משה חשב, כיוון שראה עצמו מ׳ (40) יום ומ׳ לילה שלא אכל ולא שתה התגבר על התפיסה הגשמית, והיה ניזון מהמראָה שלמעלה, חשב, שראוי הוא לבקש את זה. האם אדם שמגיע להשגות מאד גבוהות, יכול להיות בתפיסה שמעל עולם זה, כך חשב משה שחווה שהתזונה יכולה להיות רוחנית.

לכל נשמה של צדיק, לאחר פטירתו מתפיסת עולם זה, ניתנה רשות לדעת ולהשיג מה שלא יכול להשיג בעוה"ז. אדם לא יכול לראות את הפנימיות, שזו בחינת מט"ט מבלי שהתעלה מעבר לתפיסת העולם הזה. לכן צריך האדם לראות מעבר לזמן ומקום, ע"י שיקח תפיסה שונה, כפי שעושים הצדיקים.

יש הבדל בין העוצמה האדירה שהקב"ה נתן לאדם, לבין היות האדם צדיק או לא. כל עוד אין לאדם שליטה על הרצון, הוא עלול לפגום. קיבל האדם את היכולת לרדות בדגי הים, כלומר להתגבר על כל הדאגות של המלכות, כח של המלאכים, וכח רצון שמאפשר לקבל ההטבה השלמה.

מי שמתנהג כאדם, אז הוא עליון על כל הבריות. אך כשהוא חוטא, ומחשיב יותר את העפר שהוא הרצון לקבל מאשר את המים שהם החסדים, אז כבר לא יכול לשלוט על הבריות.

פעם אחת היה הולך רבי יוחנן לראות את רבי שמעון. והיה רבי יוסי הולך עימו. שאל אותו רבי יוסי, לאן אתה הולך? אמר לו, לראות את רבי שמעון. אמר, לבעל מחלוקת שלך אתה הולך לראות אותו. אמר, משמע מזה, שרבי שמעון לשם שמיים הוא חולק, ומשום זה אהבת ליבי נמצאת בו לא מפחד מלקבל ביקורת על דבריו הסכימו ללכת. והיה לילה. אמרו נשב כאן, עד שיבוא אור הבוקר, ונעסוק בתורה. ישבו. חלוקה זו היא המסך המפריד. הרקיע נברא ביום ב' ולמרות שלא כתוב בו כי טוב, מחלוקת עם רבי שמעון תמיד היא לשם שמים, ולכן מתקיימת. מי שלא מוכן לקבל תוכחת, סימן שאינו עוסק בתורה.

כל הבריאה בא כדי להטיב לנבראיו. אמנם הרקיע מפריד, אך זה לשמירה וטובת האדם במצב קטנות, ואותו רקיע מאפשר לחבר, תוך שהוא מעלה את הרצונות למצב גדלות בו ישנם שני דברים. מצד אחד אמונה ורצון להשפיע, ומצד שני חיסרון גדול מאד, וכשבאים בוויתור על השמאל, לתפיסת התכלית דרך קו אמצעי.

הוכח חכם ויאהבך זה רבי יוחנן, שליבו ואהבתו לגדול ממנו, לרבי שמעון, ורץ הוא לבירור המחלוקת עם העליון ממנו, תוך שאיפה לעלות ולהתקדם לתכלית.

בראשית זוהר חדש קמב - קמד שעור 48

יהי רקיע

 

צמצום ב הוא הרקיע שחוצה את המדרגה לגלגלתא ועיניים שהם מידת ההשפעה, ואח"פ ירדו ממידת השפעה ובאו לבחינת קבלה עצמית, ונחשבים מתחת לרקיע. בקטנות הרקיע בא להבדיל, ובגדלות מחזיר את הכלים דגדלות שירדו ומחזיר אותם למדרגה. לאחר שחזרו ועלו, גלגלתא ועיניים נחשבים לקו ימין, ואח"פ קו שמאל. במציאות זו קו שמאל לא יכול לקבל אור, ונק מים קפואים, יש חוכמה ולא יודעים כיצד לקבל. כל הקיפאון הזה בגדלות של הכלים בלבד, והאור נהפך לחושך עד שחוזרת שליטת הימין, האמונה על המדע, ההשפעה על הקבלה. כשהרצון לקבל מסכים לוותר על הדעת שלו, אז באים לקו אמצעי ומצד דרום המים נמסים.

 

אדם הרוצה להתקדם בודק עם עצמו, האם יכול הוא לפעול נקי בלי רצון לקבל לעצמו, היינו לפעול לשמה. כך ישנה נקודה בנפש של אמונה שלמה, בלי כל שמץ של המדע החיצוני, וקשה להפנים שבעולמות העליונים ישנה הפרדה בין האמונה לבין הידיעה. בנפש האדם ישנה הבחנה בין תחום ההשפעה, לבין הרצון לקבל.

במצב קטנות יש להשתמש רק באמונה והשפעה, בלי רצון לקבל, אחרת נופלים לגיהנום שבנפש. בגדלות ניתן להעלות את הרצון למקום ההשפעה, וכאן מתגלה המחלוקת בין הרגש העצמי, הידיעה לבין האמונה. כאן, מתן שליטה לאמונה תאפשר קבלת האור בצורה ראויה.

אם הרקיע היה עומד בין המים, אם אחר שהחזיר וחיבר את בינה ותו"מ למדרגתם, שהם נעשו קו שמאל לכו"ח שנשארו במדרגה, אם היה נשאר קיים ועומד כך בשליטת קו השמאל, הנה אז, כל המים היו קופאים כמלח, כי שליטת השמאל מקפיאה המים, שהם האורות. אלא אינו נשאר עומד בין המים בשליטת השמאל, אלא, הרקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח, ז"א, ימין, סובב אל המערב, המלכות, שמאל. ולפעמים ממערב, המלכות, שמאל, סובב אל המזרח, ימין.

כי כשבא לשמאל נמשכת החכמה שבשמאל, אבל האורות קופאים, להיותם בלי חסדים. וע"כ סובב לימין, ומקבל שם חסדים. ואח"כ חוזר לשמאל, לקבל חכמה, חוזר לימין, באופן שאינו עומד במצב אחד. כמו שהולכים על ב רגליים וכל הגוף מתקדם כאשר פעם נותנים שליטה לימין להשפעה, ופעם להרגשת הרצונות משמאל.

וכל זה התנועה של הרקיע מימין לשמאל ומשמאל לימין כשהרקיע בגדלות. אבל בקטנות נמצא בו כוח הסיום של המלכות המצומצמת המלכות שעלתה לבינה עוצרת את המדרגה, שמשום זה מסיים המדרגה, ודוחה את הבינה ותו"מ מחוץ למדרגה אל המדרגה התחתונה התנועה היא בגדלות. בקטנות משתמשת רק בגלגלתא ועיניים ולא משתמשת ברצונות העצמיים. והנה בים התחתון, שמתחתיו הקליפות, כשמדרגתו נחלקת מחמת הרקיע, הדוחה את בינה ותו"מ מחוץ למדרגת הים, הם נופלים למקום הדינים, הגיהינום.

ונמצא, שכו"ח של הים התחתון, שנשארו במדרגת הים, הם מים טובים. במצב זה של קטנות, שלא ניתן להשתמש באח"פ של בינה ת"ת ומלכות שנפלו תחת הפרסה אבל בינה ותו"מ, שנפלו למקום דיני הגיהינום, נעשו למים הרעים במצב הקנטות זה רע להשתמש ברצון לקבל, וניסיון לקבל בו הארה פוגם, שאלו מים רעים. בגדלות מותר להשתמש ברצון בתנאי שפועלים בתנועה של ימין ושמאל.

לרקיע ב תפקידים, להפריד, וגם לחבר כשמאפשר להעלות את הרצון לקבל למעלה, כפי שמחבר בגדלות בין ימין לשמאל.

וכשברא הרקיע, יצא הרקיע ונתקן בכל המדרגות עד הים התחתון, שעלתה מלכות לבינה, ודחה את בינה ותו"מ לחוץ. וכשהרקיע חוזר לגדלות להוציא את המלכות מבינה, להחזיר הבינה ותו"מ אל המדרגה, אינו עושה זה אלא לעיתים ידועות כמו שבת, יום טוב, או השראה אישית. וכיוון שהים הוא המדרגה התחתונה, נמצאים הבינה והתו"מ, שנדחו ממדרגת הים, שנפלו למקום גיהינום.

וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, מכו"ח, שנשארו במדרגת הים, שהם למעלה מרקיע למעלה מהצמצום. וצינור של מים יוצא מגיהינום, מבינה ומתו"מ של הים, שנפלו לדינים של גיהינום. והרקיע נכנס באמצע משניהם, בזמן הגדלות, שנכנס באמצע ומחבר הבינה ותו"מ עם הכו"ח. ואז יורדים הדינים של הגיהינום מבינה ומתו"מ, ונמתקים המים. ואם לא היה נכנס בינתיים לחבר אותם זה בזה, היו המים הורגים את השותים אותם, מחמת דיני גיהינום שבהם. אדם שלא בא למצב הגדלות, ובכל אופן רוצה לקבל את האור, עושה מעשה של קטן בלי אחריות, לא בא להתמודד, לא משפיע שהרי זו תכונת הגדול, אלא רק מגדיל עצמו ברצון לקבל לפרטיות, הוא פוגם, והמים הללו הורגים למי ששותה אותם.

 

ובהיכנס הרקיע באמצע, כשמחבר שני חצאי המדרגה לאחת, שנמצא מוציא הבינה ותו"מ מהגיהינום ומחזיר אותם למדרגתם, זהו תהליך של השלמת כלים, שבא אור גדול הוא מוכן שיעורר את הרצונות הגדולים. בני אדם פוחדים להיחשף ולהתמודד עם האורות הגדולים, מפני שהם עצלנים שלא רוצים עבודה נפשית. עבודה פירוש שעליו לוותר על הרצון של הקליפה. וטבע העפר ממנו מורכב האדם הוא עצלות שמביאה לעצבות. זוהי האנוכיות שיש לאדם הנאה מופרזת מהמנוחה. כשמוכן למלא תפקידו ולתת יגיעה, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, הדינים שהתדבקו בבינה ובתו"מ של הים, למקומם. כי בינה ותו"מ עלו ונטהרו מהם, וחזרו למדרגתם.

ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים. כלומר, באותו הכוח המערב מימי הים בגיהינום, המלכות שעלתה לבינה, והורידה בינה ותו"מ של הים לגיהינום. אז הרקיע סובב ומוציא המלכות מבינה ומחזיר אותה למקומה, והרקיע נכנס בינתיים, ומחבר הבינה ותו"מ למדרגתם ומחזיר המים הרעים לאחור, ודיני גיהינום שהתערבו במים מחזיר לאחור, לגיהינום.

אלו אותם המים מהם אי אפשר להוציא את הסיגים, אי אפשר להוציא מהם את הרצון לקבל לעצמו, המלכות בזיווג עם ז"א, שנקרא ישראל, נקראת ארץ ישראל ארץ היא המלכות, ישראל הוא ז"א. שבעת הזיווג חוזרים בינה ותו"מ של כל המדרגות שנדחו מסיבת עליית המלכות לבינה, ומתחברים למדרגתם, שמחמת זה נטהרים בינה ותו"מ של הים, ועולים מדיני גיהינום. וע"כ נבחן ששטיפת ההארה מהזיווג הזה ממתיקה המים מדיני הגיהינום.

את פרי התפוז קוטפים עם הקליפה. אלו שבאים לקטוף את התפוז בלי הקליפה, מבזבזים זמנם, ואף התפוז והקליפה נרקבים. החכם לקוח את התפוז עם הקליפה בלי חשש, אך את הקליפה זורק ואוכל את הפנים, כלומר שמגיע עם גישה אידאליסטית מסודרת על פי החוקים העליונים. כשמתעורר רצון אל לו לאדם לפחד מהקליפה, מתאווה שדבוקה בו, קליפה של הבלי העולם הזה. יש להבין ולהסכים לפעול את המנגנון הזה, שכן יש לקחת את הפרי עם הקליפה, אך יש להרגיש ברצון הגדול, ולדעת שהקליפה היא השפחה שמסיימת את תפקידה כאשר מגיעים לפרי, לגבירה.

ואין מים בעולם, שלא תהיה בהם תמצית מצינור של גיהינום, מחמת הבינה ותו"מ שבּיָם, שנפלו לדיני גיהינום בעת קטנות. חוץ מאשר בארץ ישראל, שהיא ענף למלכות בעת הזיווג עם ז"א, הנקרא ישראל, שבעת ההיא כבר נטהרו בינה ותו"מ של הים מהגיהינום. וכבר אין שם מהדינים המרים ההם. וטיפה מהארת הזיווג ההוא מטהרת כל מימי הים. אדם הרוצה לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל, עליו לקחת את הרצונות המצריים הגדולים, לצאת לעבור עיבור במדבר, לתקן את הרצונות, ואז לבוא לארץ ישראל

ואם כל העולם לא היו שותים מהתמצית ההיא של ארץ ישראל, שהתמצית של הארת הזיווג ממתיקה המים, לא היו יכולים לשתות מים, מחמת דיני הגיהינום המעורבים בהם. כל העולם שותה מים בזכות ארץ ישראל, בזכות הזיווג הפנימי שעושים הצדיקים.

שפ. אמר רב הונא ​​ הרקיע הזה, שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, כמ"ש, ודמות על ראשֵׁי החַיה רקיע, כעין הקרח הנורא.

שפא. שואל רבי יצחק, ולמה כתוב, חיה, אחת, וראשֵׁי, בלשון רבים? עונה רב הונא, יש חיה אחת גדולה, המלכות, השולטת על כל שאר חיות הקודש, ואורותיה גדולים ורבים, יש לה הרבה ראשים של זיו. וע"כ כתוב, ראשי החיה. וזוהי החיה, שראה יחזקאל במראה הנבואה. וכתוב עליו, וארא החיות. כי ראה חיה אחת, מלכות, וראה החיות, מלאכי היצירה. החיה, המלכות כולל את שאר החיות

שפב. אמר רבי חזקיה, הרקיע הזה בא להבדיל בין המלאכים הקדושים מתחת לרקיע, ובין המלאכים הקדושים שזכו שהם למעלה מהרקיע. כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, הם המלאכים אשר מתחת לרקיע ההוא כוחות נפש שליליים כמו כעס, דכאון דיבור רכיל. ובין המים אשר מעל לרקיע, הם המלאכים שהם מלמעלה שהם כוחות נפש באדם של נתינה, השפעה, התמזגות, החשבה של ערכים. אמר רבי יצחק, משמע מזה, שהוא מסך המפסיק ביניהם ומראה הבדלה בין טוב לרע. זה מלמד לאדם בקטנות שישנם רצונות שאסור לו להשתמש, כמו כעס של תלמידי חכמים, שהם בגדלות. המלאכים הם כוחות נפש באדם עצמו, יש מהם מעל לרקיע ותחת הרקיע. את הרצונות וכוחות המלאכים שבנפש יש לעזוב ולא להשתמש בהם במצב קטנות.

שפג. רבי אליעזר שאל את רבי יוחנן בן זכאי, הרקיע שנברא ביום שני מהו. אמר לו סוד עליון הוא שהקב"ה ברא ממונה תחת ידו ובחר בו, והשליט אותו על כל צבאות השמיים, שהוא המלאך מט"ט שר הפנים. ומחמת גודל שליטתו, לא כתוב, כי טוב, ביום שני, להורות, שאע"פ שיש לו שליטה יתרה, שהכול תחת ידיו, לא כתוב בו, טוב, כדי להראות לכל העולם, שאין טוב וכבוד וגאולה וגאות, אלא בהקב"ה לבדו. גם אם רואים כח עצום ועוצמה בלתי נתפסת, עדיין אין כוח מלבדו.

שפד. עוד אמר ריב"ז כתוב, אל גינת אגוז ירדתי לראות באִיבֵּי הנחל. זהו שראה יחזקאל ברקיע שנברא בשני, כמ"ש, ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. שברא אותו הקב"ה וסתם אותו מכל רבבות קודש שלו, ואותם העולמות שחשק בהם הקב"ה, סתם אותם ממנו, וכבוד הדרו סתום. ואפילו מאותם העולמות ולמעלה סתום. שהטמין אותו מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו.

שפה. אל גינת אגוז ירדתי. גינת אגוז היא המלכות, שבה מתגלה החכמה. לא כתוב, בגינת אגוז ירדתי, אלא אל גינת אגוז, כמי שיורד ומתקרב אל הגן, ואינו נכנס בו, כש"כ שאינו מתקרב לאגוז, ג"ר דמלכות, אלא לגינה, ו"ק דמלכות.

וכש"כ שלא ראה מה שבתוך האגוז. וכש"כ שאמר דוד, אל גינת אגוז ירדתי לראות, ולא אמר, ראיתי. כלומר, לגינה, שהיא לחוץ, הו"ק דחכמה, התקרבתי וירדתי לראות. ולא אמר שראה אפילו הגינה, שהיא לחוץ. באתי למקום של המלכות, אך לא לקחתי אלא רק את החלק של האור שלא שייך לתפיסת העולם הזה.

 

בראשית זוהר חדש קמב – קמד שעור 48

יהי רקיע

את פרי התפוז קוטפים עם הקליפה. אלו שבאים לקטוף את התפוז בלי הקליפה, מבזבזים זמנם, ואף התפוז והקליפה נרקבים. החכם לקוח את התפוז עם הקליפה בלי חשש, אך את הקליפה זורק ואוכל את הפנים, כלומר שמגיע עם גישה אידאליסטית מסודרת על פי החוקים העליונים. כשמתעורר רצון אל לו לאדם לפחד מהקליפה, מתאווה שדבוקה בו, קליפה של הבלי העולם הזה. יש להבין ולהסכים לפעול את המנגנון הזה, שכן יש לקחת את הפרי עם הקליפה, אך יש להרגיש ברצון הגדול, ולדעת שהקליפה היא השפחה שמסיימת את תפקידה כאשר מגיעים לפרי, לגבירה.

 

אדם הרוצה להתקדם בודק עם עצמו, האם יכול הוא לפעול נקי בלי רצון לקבל לעצמו, היינו לפעול לשמה. כך ישנה נקודה בנפש של אמונה שלמה, בלי כל שמץ של המדע החיצוני. קשה להפנים שבעולמות העליונים שבנפש, ישנה הפרדה בין האמונה לבין הידיעה. בנפש האדם ישנה הבחנה בין תחום ההשפעה, לבין הרצון לקבל.

במצב קטנות יש להשתמש רק באמונה והשפעה, בלי רצון לקבל, אחרת נופלים לגיהנום שבנפש. בגדלות ניתן להעלות את הרצון למקום ההשפעה, וכאן מתגלה המחלוקת בין הרגש העצמי, הידיעה לבין האמונה. כאן, מתן שליטה לאמונה תאפשר קבלת האור בצורה ראויה.

בקטנות אסור לקבל את האור, ובגדלות ישנה תנועה בין ימין ושמאל, בין צד הרצון לקבל לבין צד ההשפעה, וכמו שהולכים על ב' רגליים וכל הגוף מתקדם, כך נותנים שליטה לימין להשפעה, ופעם להרגשת הרצונות משמאל.

תחת הרקיע, כלומר בקטנות, זה רע להשתמש ברצון לקבל, וניסיון לקבל בו הארה פוגם, שאלו מים רעים. בגדלות מותר להשתמש ברצון בתנאי שפועלים בתנועה של ימין ושמאל.

אדם שלא בא למצב הגדלות, ועדיין רוצה לקבל את האור, עושה מעשה של קטן בלי אחריות, לא בא להתמודד, לא משפיע שהרי זו תכונת הגדול, אלא רק מגדיל עצמו ברצון לקבל לפרטיות, הוא פוגם, והמים הללו הורגים למי ששותה אותם.

לרקיע ב תפקידים, להפריד, וגם לחבר כשמאפשר להעלות את הרצון לקבל למעלה, כפי שמחבר בגדלות בין ימין לשמאל.

בני אדם פוחדים להיחשף ולהתמודד עם האורות הגדולים, מפני שהם עצלנים שלא רוצים עבודה נפשית. עבודה פירוש שעליו לוותר על הרצון של הקליפה. שהרי טבע העפר ממנו מורכב האדם הוא עצלות שמביאה לעצבות. זוהי האנוכיות שיש לאדם הנאה מופרזת מהמנוחה. כשמוכן למלא תפקידו ולתת יגיעה.

אדם הרוצה לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל, עליו לקחת את הרצונות המצריים הגדולים, לצאת לעבור עיבור במדבר, לתקן את הרצונות, ואז לבוא לארץ ישראל

בנוסף לתפקיד הרקיע שבנפש לחבר לעליונים, הוא מראה הבדלה בין טוב לרע. זה מלמד לאדם בקטנות שישנם רצונות שאסור לו להשתמש, כמו כעס של תלמידי חכמים, שהם בגדלות. המלאכים הם כוחות נפש באדם עצמו, יש מהם מעל לרקיע ותחת הרקיע. את הרצונות וכוחות המלאכים שבנפש יש לעזוב ולא להשתמש בהם במצב קטנות.

בראשית זוהר חדש קלט – קמא שעור 47

יהי רקיע

המבחן באדם הוא האם הוא צורך הנאות מותרות, או שאינו משתמש ברקיע המבדיל שבנפשו. זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים, שמים הם בחינת התאווה. כאן הבדיקה היא לכל רצון, מול הרצון של השם. רצון להשפיע הם המים הטובים, ורצון לקבל, מים רעים.

כל מה שעושה הקב"ה הוא לתכלית טובה, וכך הרקיע המפריד שהוא שמאל, מחלק לטובה מצד זה שישנה הבדלה ותפקיד לכל אחד בעולם.

דווקא במצב גדלות, מייצר האדם את המחלוקת בין הקבלה להשפעה, מכאן יכול לצמוח כאשר מנהלים נכון את הרצונות. המים הם השפע ממעלה למטה, אך יש גם שפע/עושר השמור לאדם לרעתו, לכן צריך האדם לבדוק אילו תענוגות הוא צורך.

לא נאמר על הרקיע, ההבדלה ביום השני כי טוב. לכאורה חלוקה מקלקלת את הרצף, אבל כאן מלמד שההבדלה הייתה לטובת האדם ומאפשרת לו חיים. לכאורה נראית הבריאה כדבר נפסד, אך הקב"ה עשה את זה, לכן יש כאן דבר טוב ואמיתי. בתורות המזרח מנסים לבטל את הבריאה, וביהדות הרקיע הוא דבר טוב, שאלמלא הרקיע לא יכול היה האדם לחיות, ע"י שיכול האדם להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר וכך להיזהר מדברים לא ראויים. אדם שעושה את החשבון נכון, שותה הוא את המים האמיתיים, ולא את הרעים אותם שותים הרשעים.

ברקיע שבנפש האדם ישנו הכוח המבדיל בין טוב לרע, כוח השמור למעטים שבאים לעבודת השם.

בראשית זוהר חדש קלט - קמא שעור 47

יהי רקיע

המבחן באדם הוא האם הוא צורך הנאות מותרות, או שאינו משתמש ברקיע המבדיל שבנפשו. זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים, שמים הם בחינת התאווה. כאן הבדיקה היא לכל רצון, מול הרצון של השם. רצון להשפיע הם המים הטובים, ורצון לקבל, מים רעים.

כל מה שעושה הקב"ה הוא לתכלית טובה, וכך הרקיע המפריד שהוא שמאל, מחלק לטובה מצד זה שישנה הבדלה ותפקיד לכל אחד בעולם.

דווקא במצב גדלות, מייצר האדם את המחלוקת בין הקבלה להשפעה, מכאן יכול לצמוח כאשר מנהלים נכון את הרצונות.

שעה. שאלו את הילד רבי חייא כשהיה קטן, מהו שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים. איזה צורך היה להקב"ה, לעשות רקיע להבדיל בין המים? אמר להם, כתוב, כל פעל ה׳ למַענהו לכל פעולה של הבורא יש תכלית. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא את הרקיע. וכשהוא סובב, אינו סובב אלא לזמנים ידועים.

וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, שהם מים מתוקים, וצינור אחד של מים יוצא מגיהינום, שהם מים מרים ממיתים, ויורד בצינור אל הצינור של התהום, ומתערבים זה בזה. כמ"ש, תהום אֶל תהום קורא לקול צינוריך. והרקיע נכנס באמצע שניהם, ואם לא היה נכנס בינתיים ביניהם, כדי להפריד ולהרחיק מימי הגיהינום, היו המים הורגים את השותים אותם. וזהו שכתוב, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, שהם מימי הגיהינום, ובין המים אשר מעל לרקיע, שהם מימי התהום.

שעו. אמר רבי יוסי, הילד הזה אמר הדבר ברוח הקודש. כי כך הוא ממש, שכתוב, יהי רקיע בתוך המים. בתוך ממש, באמצע המים. כי בהיכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של הגיהינום, אלא כמלוא לוג בימי אלישע. וכתוב בהם, והמים רעים והארץ מְשַׁכָּלת. כלומר, בגלל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כָּלים בגללם. המים הם השפע ממעלה למטה, אך יש גם שפע/עושר השמור לאדם לרעתו, לכן צריך האדם לבדוק אילו תענוגות הוא צורך.

שעז. אמר רבי יהודה, כל הכתוב הזה, ויעש אלקים את הרקיע, מעיד על אמיתיות. כי כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטָלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מהגיהינום, יתערבו במים אחרים ויינזקו בריותיו, עשה את הרקיע שייכנס באמצע שניהם להבדיל ביניהם. כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים, בין המים הרעים למים הטובים. ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע סובב ונכנס בינתיים, ומחזיר את המים הרעים לאחור. לא נאמר על הרקיע, ההבדלה ביום השני כי טוב. לכאורה חלוקה מקלקלת את הרצף, אבל כאן מלמד שההבדלה הייתה לטובת האדם ומאפשרת לו חיים. לכאורה נראית הבריאה כדבר נפסד, אך הקב"ה עשה את זה, לכן יש כאן דבר טוב ואמיתי. בתורות המזרח מנסים לבטל את הבריאה, וביהדות הרקיע הוא דבר טוב, שאלמלא הרקיע לא יכול היה האדם לחיות, ע"י שיכול האדם להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר וכך להיזהר מדברים לא ראויים. אדם שעושה את החשבון נכון, שותה הוא את המים האמיתיים, ולא את הרעים אותם שותים הרשעים.

ברקיע שבנפש האדם ישנו הכוח המבדיל בין טוב לרע, כוח השמור למעטים שבאים לעבודת השם.

שעח. אמר רבי אלעזר, מים אלו, שהם לחיי העולם ולתיקון הבריות, איך יהיו נקראים? אמר רבי ברכיה, המים אשר מעל השמיים, שהם מים טובים.

שעט. רבי חייא היה הולך בדרך, והתעייף מחוזק השמש אור ג"ר דחכמה, כמו חמה שיצאה מנרתיקה, והיה צמא לשתות מים. פגע במדבר הזה, ומצא אילן אחד נקודת האמונה, עץ החיים. ישב תחתיו. בעוד שנשא עיניו, ראה מעיין דק אחד של מים. שמח לשתות מהם. ושתה מהמים והיו מרים.

אמר, אין מים בעולם, שלא תהיה בהם תמצית מצינור של גיהינום, חוץ מאשר בארץ ישראל ברצון של ישר-אל המים טובים. ואם כל העולם לא היו שותים מהתמצית ההיא של ארץ ישראל, לא היו יכולים לשתות מים. לחכמים היה משמש נושא כלים כדי שהחכם יתעסק בתורה ולא בהבלי העולם הזה.

הרקיע הוא הסיום החדש שנעשה בכל מדרגה מחמת עליית המלכות של כל מדרגה אל הבינה שבמדרגה מלכות עלתה לבינה ועשתה הבדלה בין למעלה ולמטה מהפרסה, שאז נעשה הסיום במקום בינה של המדרגה, ונשארת המדרגה בכתר וחכמה וחצי בינה, ותחתיהם הרקיע מעל הפרסה כתר חכמה וחצי בינה היינו רק ג"ר דבינה, ובינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מחוץ למדרגה אסור להשתמש בהם ולתת בהם אור, מתחת לרקיע. הרי שהרקיע בא באמצע כל מדרגה, ומבדיל בין מים עליונים, שהם כו"ח וחצי בינה, לבין מים תחתונים, שהם בינה ותו"מ. זהו סוד של צמצום ב' אותה מרבה ללמד בעל הסולם זוצק"ל.

אמנם כשם שהוא מבדיל בתוך המדרגה ועושה אותה לשתיים, כך הוא ג"כ מחבר אותן לאחת כאן מתווסף לתחתון כח נוסף, שכאשר יורד העליון, הוא מעלה את התחתון איתו, בסוד אחים בכורים. כי בגדלות נמצא הרקיע, שמוריד אור ע"ב ס"ג את המלכות שבו אות ה אחרונה למקומה, ומחבר את הבינה ותו"מ בחזרה למדרגה. באופן ששני תפקידים יש ברקיע:

א. בקטנות הוא המבדיל באמצע המדרגה.

ב. בגדלות הוא המחזיר את חצי המדרגה שהוריד ומחבר אותה למדרגה.

הכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, כתוב ברקיע העליון באצילות. אבל מה שנתקן באצילות, נתקן ונעשה בכל המדרגות של בי"ע עד ים התחתון. שמה שקורא בכלל, קורה בכל הפרטים הכפופים לכלל.

אמנם גם בגדלות, כשהרקיע מוציא מתוכו את המלכות ומוריד אותה ממנו למקומה, אין הסיום וההבדלה של הרקיע מתבטלים בזה תיקון מיוחד שנעשה באצילות, שההבדלה לא בטלה, אלא שהרקיע מעלה אז את הבינה ותו"מ ממעל לרקיע אח"פ דעליה שלא היה בעולם הנקודים וגרם לשבירה, ושם מחבר אותם למדרגתם אל מקום המים המתוקים.

הרי כתוב, המים אשר מעל לרקיע, ולא בין הארץ לשמיים. אלא זה בהתמצעות המים, שהרקיע מבדיל ביניהם. כלומר, שכוח ההבדלה בא מהרקיע, כי המים אחדים היו אותה חיות, מדרגה אחת, שבה חמש בחינות כח"ב תו"מ לפני צמצום ב'. אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, שעלתה המלכות במקום בינה, והסתיימה המדרגה במקום בינה, שבאמצע המדרגה, נחשבו כשניים כך למשל באדם מידת החמלה היא דבר אחד. אבל צמצום ב' מאפשר לנו לחלק מידת החמלה, ולא לחמול על אכזרים. שכו"ח מהם נשארו ממעל הרקיע בתוך המדרגה, ובינה ותו"מ יצאו מהמדרגה להיותם תחת הסיום שהוא הרקיע.

ואפילו כשהרקיע בגדלות, שכבר החזיר וחיבר את הבינה ותו"מ למדרגתם, אינו נשאר עומד כך בקביעות ההפרדה לא עומדת בקביעות, כי בעת שבינה ותו"מ חוזרים למדרגתם, הם נעשו קו שמאל אל הכו"ח שנשארו במדרגה שני מצבים בגדלות, כאשר טרם בא קו אמצעי והכריע בינהם. זו גדלות של הנקבה, שיש בה השתוקקות ועדיין אין חיבור לזכר, מפני שצריך קודם קו אמצעי, וכו"ח אלו נחשבו לקו ימין. ואז נעשתה מחלוקת ביניהם. וכיוון שהשמאל מתגבר לשלוט בלי ימין, ע"כ קופאים אורותיו ימא דקפא, ונמשך זה עד שחוזרת שליטת הימין שהשמאל מבין שאינו יכול לקבל כלום כל עוד הוא גאוותן, זו גדלות מזוייפת. כאשר מוותר על הגאווה ומתכופף לאמונה ולפעול מעל טעם ודעת. מצד הצפון, שבשליטת השמאל, המים נקרשים, ומצד הדרום, בשליטת הימין, המים נמסים ונוזלים.

 

בראשית זוהר חדש קלו - קלח שעור 46

יהי רקיע

שסד ויאמר אלקים יהי וג' ר אלעזר פתח, אלקים אלי אתה אשחרך. ת"ח אין בעולם מקום פנוי לתיקונים בלי מים מידת החסד, מפני שהארץ תלויה על המים שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומד על המים, אלא שהמים הם על הארץ ולמעלה לשמים כלומר שהמים הם על הארץ ונמצאים בין הארץ לשמים. הרעיון שיש באדם רצון, מושתת על היסוד שיש מי שנותן ויש את השפע האלוקי, שהרי אין בריאה בלי בורא. האור קודם לכלי, אך מצד ההרגשה בלבד הכלי קודם, ולכל שאלה אמיתית יש תשובה. כאשר ישנה השתוקקות חזקה, יש לבדוק על איזו אמת אלוקית היא מתבססת, ולא לנסות למשוך את התענוג לפרטיות.

הרקיע המבדיל הוא קו שמאל, המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. הכוח שיש לאדם להפיק את חַיּוּת, נובע מהחַיּוּת שנותן לו הקב"ה בלבד, למרות שבהרגשה הוא מפיק מעצמו. בעבודת הנפש יש לפעול את הרקיע כמחבר לעליון ולא כמפריד מהכלל.

היצר הרע מסיט את האדם להתייחס לרקיע הנפשי, כדי להפריד עצמו מהבורא, מבקש שיניחו לו לנפשו, ואז עבודתו מתארכת ומחילה להיות לו בעיה, שאינו יכול ליהנות מכלום.

 

שסה א"ר רב חסדא והרי כתוב המים אשר מעל לרקיע ואתה אומר שהם בין הארץ לשמים, א"ל רבי אלעזר אין אלא כתרגומו במציעות מייא באמצע, שהרקיע מבדיל ביניהם כי המים אחדים היו אבל מפני שנכנס הרקיע באמצעי נחשבו כשנים והרקיע הוא כדור, ובא במימי אוקינוס כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל ומים מתחת. אומר לו שבתוך בחינת המים נעשה רקיע מבדיל בין מים מעל הרקיע וממים תחת הרקיע.

 

שסו א"ר יהודה רקיעים הם הסובבים יש סובב ומסובב. לפעמים ממזרח למערב מכח קו אמצעי לשמאל, ולפעמים ממערב למזרח מהתשובה לקו אמצעי, ובאים באמצע הים ומבדילים בינתים וזהו ויבדל בין המים

שסז ומפני מה מי וכו', ומפני מה מי הים מלוחים מלח הוא הרצון לקבל הוא מפני חמימות הרקיע קו שמאל המבדיל ורתיחתו בוא וראה, קדירה העומדת על האוּר וכל מה שמתעכבת על האוּר, התבשיל נמלח יותר, מרוב חמימות על האש שברתיחה המים, החסד מתאדה ונשאר המלח, הרצון לקבל, וא"ר יהודה, אם הרקיע היה עומד בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו עומד בין המים. לרקיע שהוא קו שמאל יש תנועה, ויש לו חשיבות גדולה.

שסח אר"י בוא וראה, למה לא נאמר כי טוב בשני, הוא מפני שעניין זה סובב על יחודו, להורדה שהוא יתברך אחד ואין שני לנגדו, ואין שטוב בשני קו שמאל, שאם עומד בפני עצמו הוא כגוף בלי נשמה, כבריאה בלי בורא, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד. רק כאשר הבריאה עושה את רצון הבורא, כלומר שההבדלה מביאה להרגשת החיבור, אז גם הפרט ממלא תפקידו בכלל.

 

שסט שר"י למד, למה לא נאמר יום ראשון במקום יום אחד. להורות, שאלו נאמר ראשון עכ"פ היה ראוי להיות שני, כי ראשון עושה את השני להיות ממחרתו, אבל אחד אינו עושה את השני להיות מחר אליו. אחד מראה על אחדותו של הבורא, וזה לא מכריח שתהיה בריאה, ואם היא אומר ראשון, המשמעות שחייב להיות שני. שלמות הבורא אינה תלויה, לכן אומרים על יום ראשון, יום אחד.

 

שע רי"א אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון, הרי שהקב"ה נק גם ראשון, אמר לו, דברו מסייע לקודם. משכתוב ואת אחרונים אני הוא ואין שני לו. שואל, וכי אחרונים יש לראשון, ומשיב כן, שמו המיוחד הויה, הוא ראש ומיוחד, אחרים הם אלף דלת נון יוד, אלקים שדי אל צבאות, והם מתכנים ביחודו, כלומר שיחודו מכונה בשמות האלו, והוא יתברך ממש שכתב ואת אחרונים אני הוא. כל הכוח שיש במציאות, אין עוד כוח מלבדו. כשאומר ראשון במקום אחד, אומר שיש כוחות נוספים, המקבלים כוחם מאחד, משם הויה.

 

שעא רבי"ח ורבי יהודה בן פזי ורבי יצחק, היו אוכלים בסעודת החתונה של ר אלעזר בן ר שמעון. ר חייא הגדול היה אז ילד, והיה יושב שם. א"ר יוסי לר"ש למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר לו, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני. כי המחלוקת לא התבטל מטרם יום ​​ השלישי, וכשנגמרה המלאכה ביום השלישי אמר כי טוב ב פעמים. מלמד שאם יש קו אמצעי המחבר בניהם, אז השני טוב, אך אם אין חיבור השני לא טוב. לכן צריך האדם לראות מה הוא רוצה מחייו. האם הוא הולך לקו אמצעי, ליחד, או שחלילה נשאר בקו שמאל זה לא טוב. מחלוקת לשם מחלוקת לא טובה, ורק מחלוקת לשם שמים מתקיימת, כלומר הפרטים שיצרו את המחלוקת מתקיימים.

הרקיע נברא ביום השני, בו לא נאמר כי טוב. קו שמאל, המחלוקת, סופה להתקיים כאשר היא נגמרת בקו אמצעי, היינו ביום השלישי, אך שמאל, רצון הבא לעצמו בלבד, אין סופו להתקיים.

ההבדלה טוב כשבאה להמתקה, היינו להשפעה, אך אם ההבדלה לא פועלת לתהליך שיביא בזמן סביר להשפעה, אז המים, החסדים הופכים למים מלוחים.

 

שעב ​​ אמרו נשאל לילד הזה כי משחרב בית המקדש נמצאת הנבואה בפי הילדים. אולי נמצא דבר בפיו. אמר לו חייא בני, אמור לנו, למה לא נאמר כי טוב בשני, אמר להם חייא הקטן מפני שאין טוב הצדיק אלא באחד בימין. בא ר"ש ונשקו, קרא עליו הנה נתתי דברי בפיך.

בפנימיות הילד הוא בחינת האמונה מעל טעם ודעת. בזמן תיקון פועל צמצום ב' לקטן, היא מידת ההשפעה שנק' גלגלתא ועיניים, ניתנה הנבואה. כאן נמצאת מידת ההשפעה ולא לבינה הגדולה, כפי שהיתה בצמצום א'

שעג אמרו השעה עומדת לו, נשאל בו עוד. אמרו לו, מהו ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. איזה שבח זה הוא זה לצדיקים. אמר להם מה השמש כשיוצא בגבורתו יש ששמחים בו, ויש שאינם שמחים בו, כך הצדיקים, צדיקים כמוהם ישישו בהם והרשעים לא ישישו בהם. מה השמש יש שאינו עושה לו רפואה, כך הצדיקים יהיו רפואה לטובים ומכה לרשעים. במושג השמש בגבורתו, גבורה היא ג פעמים ע"ב שהוא אור להשלמת כלים. בהשלמת כלים מתעורר קו שמאל, וצפים רצונות גדולים. זהו מצב מסוכן מחד, ומצב משמח אצל הצדיק, שבנה מסך, ויכול לקבל כראוי.

רפואה היא החיבור למקור החיים. אצל הצדיק הרצון הגדול מחבר אותו לאמת. ואם חלילה לוקחים את הרצון הגדול לתאוות הפרטיות, זו מכה וניתוק, עד כדי עיוורון בו הרשע רואה רע בצדיק.

וכך ניכר ההבדל, שכאשר צדיק מקבל תוכחה, הוא שמח, שהרי מבקש הוא לתקן, ואילו הגאוותן שונא לקבל ביקורת. האדם ניבחן כיצד הוא מתייחס לאמת. פוחדים אנשים מהאמת, מפני שהיא מחייבת.

שעד א"ל חייא בני, למה לא נזכר שם המיוחד, הויה במעשה בראשית. אמר להם, אינו נאה למלך הכבוד, להזכיר שמו על המתים ועל דבר הנאבד, כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך ח"ו שמו. לפיכך לא הזכיר שמו המיוחד הויה עד שנבראו כל הבריאות שהם כלים ונאבדים, לאחר כך הזכיר שמו על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים, ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דברי הקיים, שלא נאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים, אלא דבר העומד לעולם שהם ארץ ושמים. נשאלת שאלה למה ברא הקב"ה גם דברים כלים ונפסדים, למה יש קליפה לפרי. אלא קו שמאל, הדין צריך שיבוא לפני צד הרחמים. רחמים באים על הדין. כפי שהשמאל בפני עצמו לא יכול להתקיים.

שעה. ומהו שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים. איזה צורך היה להקב"ה, לעשות רקיע להבדיל בין המים? אמר להם, כתוב, כל פעל ה׳ למַענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא את הרקיע. וכשהוא סובב, אינו סובב אלא לזמנים ידועים.

וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, שהם מים מתוקים, וצינור אחד של מים יוצא מגיהינום, שהם מים מרים ממיתים, ויורד בצינור אל הצינור של התהום, ומתערבים זה בזה. כמ"ש, תהום אֶל תהום קורא לקול צינוריך. והרקיע נכנס באמצע שניהם, ואם לא היה נכנס בינתיים, כדי להפריד ולהרחיק מימי הגיהינום, היו המים הורגים את השותים אותם. וזהו שכתוב, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, שהם מימי הגיהינום, ובין המים אשר מעל לרקיע, שהם מימי התהום.

שעו. אמר רבי יוסי, הילד הזה אמר הדבר ברוח הקודש. כי כך הוא ממש, שכתוב, יהי רקיע בתוך המים. בתוך ממש, באמצע המים. כי בהיכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, למקומם. ולא יצא לעולם מאלו המים של הגיהינום, אלא כמלוא לוג בימי אלישע. וכתוב בהם, והמים רעים והארץ מְשַׁכָּלת. כלומר, בגלל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם, כי כָּלים בגללם.

שעז. כל הכתוב הזה, ויעש אלקים את הרקיע, מעיד על אמיתיות. כי כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטָלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מהגיהינום, יתערבו במים אחרים ויינזקו בריותיו, עשה את הרקיע שייכנס באמצע שניהם להבדיל ביניהם. כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים, בין המים הרעים למים הטובים. ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע סובב ונכנס בינתיים, ומחזיר את המים הרעים לאחור.

שעח. אמר רבי אלעזר, מים אלו, שהם לחיי העולם ולתיקון הבריות, איך יהיו נקראים? אמר רבי ברכיה, המים אשר מעל השמיים, שהם מים טובים.

 

בראשית זוהר חדש קלו – קלח שעור 46

יהי רקיע

רבי אלעזר אומר שאין בעולם מקום פנוי לתיקונים בלי מים מידת החסד, מפני שהארץ תלויה על המים שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. הרעיון שיש באדם רצון, מושתת על היסוד שיש מי שנותן את השפע האלוקי, שהרי אין בריאה בלי בורא. האור קודם לכלי, אך מצד ההרגשה בלבד הכלי קודם, ולכל שאלה אמיתית יש תשובה. כאשר ישנה השתוקקות חזקה, יש לבדוק על איזו אמת אלוקית היא מתבססת, ולא לנסות למשוך את התענוג לפרטיות.

הרקיע המבדיל הוא קו שמאל, המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. הכוח שיש לאדם להפיק את חַיּוּת, נובע מהחַיּוּת שנותן לו הקב"ה בלבד, למרות שבהרגשה הוא מפיק מעצמו. בעבודת הנפש יש לפעול את הרקיע כמחבר לעליון ולא כמפריד מהכלל.

היצר הרע מסיט את האדם להתייחס לרקיע הנפשי, כדי להפריד עצמו מהבורא, מבקש שיניחו לו לנפשו, ואז עבודתו מתארכת ומחילה להיות לו בעיה, שאינו יכול ליהנות מכלום.

ביום השני לבריאה לא נאמר כי טוב מפני שהשני הוא בחינת קו שמאל, שאם עומד בפני עצמו הוא כגוף בלי נשמה, כבריאה בלי בורא, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד. רק כאשר הבריאה עושה את רצון הבורא, כלומר שההבדלה מביאה להרגשת החיבור, אז גם הפרט ממלא תפקידו בכלל. אם היה אומר יום ראשון, המשמעות שחייב להיות שני. שלמות הבורא אינה תלויה, לכן אומרים על יום ראשון, יום אחד.

מלמד שאם יש קו אמצעי המחבר בניהם, אז השני טוב, אך אם אין חיבור השני לא טוב. לכן צריך האדם לראות מה הוא רוצה מחייו. האם הוא הולך לקו אמצעי, ליחד, או שחלילה נשאר בקו שמאל זה לא טוב. מחלוקת לשם מחלוקת לא טובה, ורק מחלוקת לשם שמים מתקיימת, כלומר הפרטים שיצרו את המחלוקת מתקיימים.

הרקיע נברא ביום השני, בו לא נאמר כי טוב. קו שמאל, המחלוקת, סופה להתקיים כאשר היא נגמרת בקו אמצעי, היינו ביום השלישי, אך שמאל, רצון הבא לעצמו בלבד, אין סופו להתקיים.

ההבדלה טוב כשבאה להמתקה, היינו להשפעה, אך אם ההבדלה לא פועלת לתהליך שיביא בזמן סביר להשפעה, אז המים, החסדים הופכים למים מלוחים.

רפואה היא החיבור למקור החיים. אצל הצדיק הרצון הגדול מחבר אותו לאמת. ואם חלילה לוקחים את הרצון הגדול לתאוות הפרטיות, זו מכה וניתוק, עד כדי עיוורון בו הרשע רואה רע בצדיק.

וכך ניכר ההבדל, שכאשר צדיק מקבל תוכחה, הוא שמח, שהרי מבקש הוא לתקן, ואילו הגאוותן שונא לקבל ביקורת. האדם ניבחן כיצד הוא מתייחס לאמת. פוחדים אנשים מהאמת, מפני שהיא מחייבת.

בראשית זוהר חדש קלג - קלה שעור 45

יהי אור

 

גלות היא הרגשת הריחוק מנותן החיים. גלות זו הרביעית רעה לנו, ומעכבת את המשיח בגלל ביטול תורה פנימית. וַיֹּאמֶר יְהוָה--עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ.

עסק התורה אומר, אני מחפש את הקשר לבורא יתברך דרך התורה. אומר הקב"ה לישראל, אני מכיר את החוקים העליונים שמחייבים אתכם, קחו ולמדו מהתורה, למה לפנות לחלופות שקריות.

בגלל תאווה אישית, בא האדם לחשוב שהוא מבין את המציאות.

 

בזכות שלושת האבות, נגאלו ישראל בגלויות הראשונות, אך לגאולה רביעית זו, שהיא המלכות, יש צורך בכח משה, כלומר נקודת האמונה והפעולה מעל טעם ודעת שבנפש.

 

שנג. רבי יוסי בן חלפתא היה יושב לפני ר יצחק, אמר לו השמע אדוני משהו, על מה התארך יום המשיח מהגלות הזו למה גלות שעיר כל כך ארוכה? לא התארך אלא משום ביטול תורה. כי ג׳ גלויות גלו ישראל, וחזרו בזכות שלושה אבות. ומהגלות הרביעית יחזרו בזכות משה. בזכות שיעסקו בתורתו כל הגלות הרביעית נגרמה בגלל ביטול תורה. על כל אחד לבדוק עצמו, שלא מדובר רק על לימוד, אלא גם על לימוד דרך התורה, לכן צריך כל אחד להבין את האחריות שלו כלפי כל עם ישראל, שאז יוכל לעשות יותר לגאולה.

שנד. לא גלו ישראל אלא על ביטול תורה. כמ"ש, ויאמר ה׳, על עוזבם את תורתי. אמר הקב"ה, בגלויות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו עתה הם חטאו בתורה שנתתי למשה, שלא עסקו בתורה, שנקראת על שמו תורת האמונה, שמעל טעם ודעת, המקשרת בין הנברא לבורא, כמ"ש, זִכרו תורת משה עבדי. כשישובו ויעסקו בתורתו, בזכות משה אני גואלם. בזכות אותה האמונה למעלה מהדעת.

שנה. ע"כ כתוב בתורה, תורה ציווה לנו משה, שציווה לנו לשמור אותה ולעסוק בה. ואם לא, מורָשה קהילת יעקב. מורשה, זוהי עניות, כמ"ש, ה׳ מוריש ומעשיר. מלמד, שהעניות אינה באה לבת יעקב, אלא משום שלא עסקו במצוות התורה. מצווה זה בחינת אור חוזר, כאשר לא רצו לקבל את האור בכלים של אור חוזר, שלא דרך מצווה, אלא רק בדרך של תענוג אישי, ובאה הגלות. משה, מה ש גימטרייה אדם ואות ש מייצגת את ג האבות. חיבור זה של עבודת האדם הראשון, לעבודת ג קווים נותן את הכוח להתחבר לגאולה הרביעית.

כדי לצאת מגלות זו יש לעבוד ולפעול נכון.

 

ציווה לנו תורה כדי שנעסוק בה. עסק צריך להניב פירות, ובעסק התורה הפרי הוא דבקות בהשם יתברך. מורשה היא עניות, עניות באמונה, המביאה את האדם להרגשת הגלות, כלומר הריחוק מהשם. יכול אדם להבין בשכל, ואין זה שווה אם לא מוריד את ההבנה למוחש, ללב.

 

לימוד תורה בשביל ידע שכלי, לא תניב את הגאולה, ללא כוונת הלב להגיע למקום האמיתי והנכון.

שנו. רבי חזקיה אמר, אני הייתי במקום של ערבִיים ערב הוא זמן של דין, וראיתי אנשים, שהיו מתחבאים במערה מצב של קטנות בין ההרים עניין של הרהור, ובאים לביתם מֵערב שבת לערב שבת. אמרתי להם, מה זה שאתם עושים? אמרו לי, פרושׁים מהעולם אנו, ועוסקים בתורה בכל יום ויום, ולפעמים אין אנו אוכלים אלא רק עשב השדה. מוכנים לחיות בעניות בעולם זה, כדי להשיג את עולם האמת, עולם התורה, שלתורה זוכה מי שמוכן להמית עצמו עליה, כלומר להמית את האני הכוזב שבו.

שנז. אמרתי להם, ובכל זמן במה אתם ניזונים? אמרו לי, אנו מוצאים במדבר עצים המצמיחים מזונות ואנו אוכלים אותם. כשההלכה מאירה לנו מרוב שמחה, נפרד אחד מאיתנו, ומבשל אותם, ואנו אוכלים. והיום הזה נחשב לנו, שהוא כי טוב. ובזמן שהעצים האלו אינם צומחים, אנו אוכלים עשב שאנו מוצאים, ומבשלים אותם ואוכלים.

שנח. אמרתי להם, יהיה חלקי עימכם לעוה"ב. אשריכם

בעולם הזה וטוב לכם בעולם הבא, עתה אני יודע שלא תהיו בבושה, כשיבא משה לתבוע עלבונה של תורה. אמרתי להם בני, בחייכם איזה חידוש התחדש לכם ביום הזה. מי שבאמת מוכן לוותר על הבלי העולם הזה ולהשקיע בפנימיות התורה, דרכו סלולה לגן עדן.

 

שנט אמרו לו פסוק זה, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ולמד ר כרספדאי, גדול התוספת, מן האור שהיה אור שלא היה כמוהו, זה הוא אור השכל הגדול שהתהווה מאור זיו הודו וזהו העומד אחרי הפרגוד.

במילים יהיה אור יצאה הקטנות דז"א שה"ס ו"ק מחמת י שנכנסה לאור ונעשה אוויר. ו"ק אלו נחשבים לעיקר ז"א. ובמלות יהי אור יצאה הגדלות דז"א שהוא מוחין דג"ר ואלו הג"ר שיצאו בויהי אור, אינם עיקר בז"א אלא תוספת. עיקר פירושו שאי אפשר שיהיה פחות מזה כי ז"א אינו לעולם פחות מו"ק. תוספת

​​ פירושו, שאינו תלוי בו, שפעם יש לו ג"ר ופעם אין לו ג"ר.

ולכן נאמר, גדולה התוספת, הג"ר, שיצאו במילים ויהי אור, מהאור, מו"ק שיצאו במילים יהי אור. ואע"פ שהו"ק הם עיקר ז"א, והג"ר אינם אלא תוספת, בכל זאת אור התוספת גדול מהאור העיקרי. וכל זה הוא אור של עולם האצילות, שהוא העומד מאחורי הפרגוד, למעלה מהמסך, המפריד בין אצילות לעולמות התחתונים ממנו. ז"א קיבל אור של גדלות, והתופסת היא מאור זיו הודו, אור גדול יותר מהקביעות של ז"א דאצילות. ז"א דאצילות הוא הקב"ה שיכול להתגלות לנברא כקטן או כגדול, כלומר מעבר למציאות הרגילה של האדם. המבחן הוא האם מוכן האדם לוותר על התענוג האישי כדי לחזק את הקשר. צריך האדם לראות שהוא פועל לפי החוקים העליונים, וכשהוא נהנה מדברים אחרים, הוא פוגם.

שס. כמ"ש, עוטה אור כשַׂלְמה. מלמד, שעשה הקב"ה שאר המלאכים באותו האור הראשון של ז"א, מאותו האור ממש. אבל יש מסך ופרסא המבדילה בין האצילות לעולם המלאכים. אלא כמו מהוא דבר מובדל ומושכל, כך שאר המלאכים דברים מובדלים ומושכלים, אבל אין השגתם כהשגתו. כי הפרגוד מחשיך עליהם. שרבי כורספדאי למד שהשגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כמוה למטה מהם. אבל השגתם קטנה ממה שלמעלה מהם. לז"א דאצילות. גם השרפים בבריאה משיגים יותר ממלאכים ביצירה.

שסא. השגה שנייה, השגת השמיים, שהם משיגים השגה, מה שלמטה מהם אין משיגים כמותם. השגה שלישית, השגת המדרגה התחתונה, אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגים שאר הנבראים שבעוה"ז. השגת האדם לא רק שגדולה מהשגת שאר הבריאה, אל זה לאין ערוך, כלומר מדרגה אחרת. האדם הוא עולם קטן וכל הבחינות האלו בתוכו.

שסב. וכנגד ג׳ מעלות אלו, יש באדם שלוש צורות נפשיות. הצורה הראשונה, הנפש השכלית, כנגד אור האצילות. הצורה השנייה, הנפש המדברת, כנגד השגת השמיים. הצורה השלישית, הנפש הבהמית, המתאווה תאווה כנגד השגת בני אדם, והיא הנפש אשר תמעל מַעל. בנפש הבהמית במרכז התאוות, שם פוגם האדם. הנפש השכלית אומר על הנפש האלוקית. הנפש המדברת היא נפש הרוח כמו בעולם היצירה, בה יש את הקשר בין הפנימיות לחיצוניות, היא קליפת נוגה טוב. הנפש השכלית בעולם אצילות.

שסג. ויש אומרים כך: הנפש הראשונה, הנפש הבהמית, כנגד המדרגה התחתונה שאמרנו, שהיא השגת בני אדם, הרצון לקבל. הנפש המדברת כנגד השגת השמיים, היא מעלה יתרה על הראשונה. הנפש השכלית, היא כנגד מדרגת המלאכים, שהיא המעלה העליונה על כל אלה. זו המסגרת להיכנס לרוחניות.

 

מבחינת תפיסת הבורא שבאדם, מצב יהי אור הוא קטנות, ובא לקיום בלבד. ויהי אור היא תוספת לתפיסת האדם, שיתפוס את הקב"ה והשכינה בגדלות, ואז יוכל להשיג מעבר לקיום, את השכלול הנדרש כדי להגיע למטרה, בכוח שפע האמונה והאהבה שמקבל מלמעלה.

 

בראשית זוהר חדש קלג – קלה שעור 45

יהי אור

גלות היא הרגשת ריחוק מנותן החיים. הגלות הזו הרביעית, רעה לנו, ומעכבת את המשיח בגלל ביטול תורה פנימית. וַיֹּאמֶר יְהוָה–עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ.

עסק התורה אומר, אני מחפש את הקשר לבורא יתברך דרך התורה. אומר הקב"ה לישראל, אני מכיר את החוקים העליונים שמחייבים אתכם, קחו ולמדו מהתורה, למה לפנות לחלופות שקריות.

בגלל תאווה אישית, בא האדם לחשוב שהוא מבין את המציאות. כל הגלות הרביעית נגרמה בגלל ביטול תורה. על כל אחד לבדוק עצמו, שלא מדובר רק על לימוד, אלא גם על הליכה בדרך תורה, לכן צריך כל אחד להבין את האחריות שלו כלפי כל עם ישראל, שאז יוכל לעשות יותר לגאולה.

בזכות שלושת האבות, נגאלו ישראל בגלויות הראשונות, אך לגאולה רביעית זו, שהיא המלכות, יש צורך בכח משה, כלומר נקודת האמונה והפעולה מעל טעם ודעת שבנפש.

כתוב  "תורה ציווה לנו משה", שציווה לנו לשמור אותה ולעסוק בה. ואם לא, "מורָשה קהילת יעקב". מורשה, זוהי עניות, כמ"ש, ה׳ מוריש ומעשיר. מלמד, שהעניות אינה באה לבת יעקב, אלא משום שלא עסקו במצוות התורה. לא רצו לקבל את האור בכלים של אור חוזר, שלא דרך מצווה, אלא רק בדרך של תענוג אישי, ובאה הגלות.

ציווה לנו תורה כדי שנעסוק בה. עסק צריך להניב פירות, ובעסק התורה הפרי הוא דבקות בהשם יתברך. מורשה היא עניות, עניות באמונה, המביאה את האדם להרגשת הגלות, כלומר הריחוק מהשם. יכול אדם להבין בשכל, ואין זה שווה אם לא מוריד את ההבנה למוחש, ללב.

לימוד תורה בשביל ידע שכלי, לא תניב את הגאולה, ללא כוונת הלב להגיע למקום האמיתי והנכון. בתורה זוכה מי שמוכן להמית עצמו עליה, כלומר להמית את האני הכוזב שבו. שבאמת מוכן לוותר על הבלי העולם הזה ולהשקיע בפנימיות התורה, אז דרכו סלולה לגן עדן.

מבחינת תפיסת הבורא שבאדם, מצב יהי אור הוא קטנות, ובא לקיום בלבד. ויהי אור היא תוספת לתפיסת האדם, שיתפוס את הקב"ה והשכינה בגדלות, ואז יוכל להשיג מעבר לקיום, את השכלול הנדרש כדי להגיע למטרה, בכוח שפע האמונה והאהבה שמקבל מלמעלה.

בראשית זוהר חדש קל – קלב שעור 44

יהי אור

מלמד הזוהר שלשה סימנים נפשיים המרמזים על הגאולה שבפתח, סימנים בהם צריך אדם להשיג הבנה בליבו. כתוב ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית  פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. שלושת הסימנים הם גיא, מואב פעור. מקום הקבורה של נקודת האמונה שבנפש הוא בגיא, מקום עמוק, שמואב הוא סמל הגאווה.

דווקא את נקודת הגאווה, הרצון הגדול לקבל, הטמין הקב"ה בנפש, מול בית פעור. החוטא בא לבזות כל דבר, הוא נמצא מול, ומרשה לעצמו הפקרות. תפקיד האדם לצאת ממצרים, מהגאווה, מהפקרות לגאולה. כדי לעשות זאת יש לוותר על צד הרצון לקבל, ולהכלילו בצד ההשפעה, שהמלכות, רות תעלה לנעמי, ותלכנה שתיהם יחדיו.

הגלות הרביעית? זוהי שהיא משֵׂעיר, שהוא עשיו, כמ"ש, ויישב עשיו בהר שעיר. השם יתברך כבר נתן את האור, כבר קיבלנו תורה, אך עדיין לא קיבלנו באמת בבחינת והשבות אל לבבך. יש לנצל את סערת הנפש, שבאה בגלל משא דומא, ולבוא באמת לפנימיות התורה ולהיגאל ברחמים.

הגלות הזו שישראל יושבים בה, היא משא דוּמה, לשון דממה, בחשאי, שלא נגלה קיצו, דבר שלא נגלה מהלב לפה. גם אם מרגישים בלב את הבדידות הנוראית הזו, שאדם מרגיש שאינו יכול להתחבר לכלל, לכלל התורה, אז הוא בגלות. צריך האדם להרגיש שהוא מסוגל להתחבר לכלל ולתורה, שיביא אותו לאהבת השם. לימוד תורה אינו מספיק, חייב את עבודת הלב.

אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים הקיצים של המשיח, שהוא דבר שלא גיליתי לעולם, כמ"ש, כי יום נקם בליבי, הלב אינו מגלה לפה, והם משתדלים לדעת הקץ, את המלכות. כתוב ימותו כל מחשבי קיצין. קץ היא המלכות, חושבי הם אלו שעושים חשבון, כפי שנעשה זיווג על עץ הדעת.

עד גמר תיקון, אל לו לאדם לרמות עצמו, כאילו הוא יכול לקבל, לרצון לקבל בעל מנת להשפיע, וגם אם זה הוא חושב שהוא עובד את השם, הוא טועה.

גלות רביעית כנגד אות ה אחרונה בשם הויה, עליה היה הצמצום, היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. עצם הניסיון לעשות חשבון מתי אוכל לקבל אור על הנקודה הזו, הוא חשבון לא נכון. מפני שיש לקבל את האור כלוואי, ולא כסיבה לקבלת ההטבה.

יעילות הסימן, השלט החיצוני, תלויה ביכולת המתבונן לכוון את ליבו  בעוצמה. ככול שאדם מכוון כראוי, יותר בהרגשה שבלב, כך יכול הוא לקרוא ולפרש את המציאות בדרך פנימית, דרך האמת. הכל תלוי באיכות הנפשית ובמדרגה הרוחנית בה מצוי האדם.

אדם צריך להרגיש ולשמוע את הקול הקורא משעיר, מסערות הנפש שבתוכו, להרגיש שזה משא כבד עליו מה שמסיט אותו מהתורה והאמונה. מי שמבין שהוא בגלות, בריחוק מהשם, הוא קורא להשם משעיר, שתעלה שעוותו לשמים.

גלות הזו היא גלות שעיר, סערות הנפש באדם, שבהם ישנה הזדמנות לגאולה, ומצד שני סכנה שכתוב משא דומה קורא אליו, הוא המלאך בפתח הגיהנום. כשאדם מרגיש שעבודת השם היא משא כבד עליו, ידע שהסיבה היא סערת הנפש, וכאן עליו לצעוק להשם, שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

לאחר חטא אדם הראשון נקבע, בזעת אפיך תאכל לחם, כלומר העבודה תהיה בהדרגה, טיפין טיפין כמו הזיעה הגשמית.  לא מגולה זמן הגאולה, וזה בדיוק מבחן האמונה שבאדם, האם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש, מבלי לדעת מתי יזכה לשכר.

א. איזו ברכה יתרה נתווספה ליוצא לדרך עם זריחת האור?

ב. הסבר את הכתוב מסע דומה אלי קורא משעיר, מיהו זה שחש מסע זה ומה הוא

המשך הפסוק מה מלילה שומר מה מליל.

ג. כיצד קשורה העבודה שאסור לגלות ולחשב את גאולת הגלות הרביעית לבין

חוסר הידיעה של מקום קבורתו של משה רבנו.

ד. מהו קץ הגלות מתי הוא יגיע ובאיזה תנאי לפי רבי יהודה?

ה. מדוע הקץ האחרון הוא ברזי סתרים?

ו. במה שונים ישראל מאומות העולם בעניין הגלות והגאולה .

בראשית זוהר חדש קל - קלב שעור 44

יהי אור

 

הצדיק נקרא אור ודרכו עוברות הברכות.

מלמד הזוהר שלשה סימנים נפשיים המרמזים על הגאולה שבפתח, וצריך אדם להשיג הבנה זו כלומר בלב. כתוב ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית ​​ פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. שלושת הסימנים הם גיא, מואב פעור. מקום הקבורה של נקודת האמונה שבנפש הוא בגיא, מקום עמוק, שמואב הוא סמל הגאווה.

דווקא את נקודת הגאווה, הרצון הגדול לקבל, הטמין הקב"ה בנפש, מול בית פעור. החוטא בא לבזות כל דבר, הוא נמצא מול ומרשה לעצמו הפקרות. מהגאווה, מהפקרות יש לצאת לגאולה. כדי לעשות זאת יש לוותר על צד הרצון לקבל, ולהכלילו בצד ההשפעה, שהמלכות, רות תעלה לנעמי, ותלכנה שתיהם יחדיו.

השם יתברך כבר נתן את האור, כבר קיבלנו תורה, אך עדיין לא קיבלנו באמת בבחינת והשבות אל לבבך. יש לנצל את סערת הנפש, שבאה בגלל משא דומא, ולבוא באמת לפנימיות התורה ולהיגאל ברחמים.

 

שמד. עוד שמעתי מאבי, שברכה יתרה מתווספת ליוצא לדרך עם זריחת האור, וזוהי שמחה, משום שבאותה שעה אומרים השמיים, כמ"ש, השמיים מספרים כבוד אל. והוא כחתן היוצא מחופתו. מהו החתן כשיוצא ישיש, ​​ כך היוצא לדרך, ישיש באותה שעה שמאיר אור היום.

שמה. ויאמר אלקים, יהי אור. אמר רבי יוסי, כתוב, משא דוּמה, אליי קורא משֵׂעיר שומר מה מלילה שומר מה מלֵיל. אמר רבי יוחנן, כל הגלויות שגלו ישראל מארצם, כולן היה הזמן שלהן גלוי לכל, במצרים ת"ל (430) שנה זה בעיתה, למעשה היו רד"ו שנים בחינת אחישנה, בבבל ע׳ (70) שנה, והגלות הרביעית, לא נגלה זמנה לעולם. ואיזוהי הגלות הרביעית? זוהי שהיא משֵׂעיר, שהוא עשיו, כמ"ש, ויישב עשיו בהר שעיר.

שמו. אמר רבי, למה נקרא שמו שעיר, היינו ע"ש התוקף, וחוזק העול הכבד, שמונעים מישראל התורה והעבודה. וזהו עול שנותנים על נשמתם של ישראל יש דברים שמונעים מהאדם ללמוד תורה ולא לעסוק בעבודת השם, זהו העול שנותנים על ישראל. כי שעיר בגי' תֹקף (580). והגלות הזו שישראל יושבים בה, היא משא דוּמה, לשון דממה, בחשאי, שלא נגלה קיצו, דבר שלא נגלה מהלב לפה. גם אם מרגישים בלב את הבדידות הנוראית הזו, שאדם מרגיש שאינו יכול להתחבר לכלל, לכלל התורה, אז הוא בגלות. צריך האדם להרגיש שהוא מסוגל להתחבר לכלל ולתורה, שיביא אותו לאהבת השם. לימוד תורה אינו מספיק, חייב את עבודת הלב.

שמז. רבי יצחק פתח על משה רבינו, ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית ​​ פְּעוֹר, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים הקיצים של המשיח, שהוא דבר שלא גיליתי לעולם, כמ"ש, כי יום נקם בליבי, הלב אינו מגלה לפה, והם משתדלים לדעת הקץ את המלכות. כתוב ימותו כל מחשבי קיצין. קץ היא המלכות, חושבי הם אלו שעושים חשבון, זיווג דהכאה על המלכות, כפי שנעשה זיווג על עץ הדעת.

עד אשר לא מגיעים לאלף השביעי, כמו שהיה צריך אדם הראשון להמתין לכניסת השבת. לכן בזמן תיקון אסור לעשות זיווג דהכאה על בחינת המלכות שהיא הפרטיות, בה עושה חשבון, כאילו הוא יכול לקבל לרצון לקבל בעל מנת להשפיע, וגם אם זה הוא חושב שהוא עובד את השם, הוא טועה.

אין הזוהר מדבר מזמן גשמי על גמר תיקון. אלא שמבחינה רוחנית, אדם הרוצה לחשב את הגאולה השלמה שלו עצמו. כאשר מגלים לו אותה, אז הוא יודע.

עליו לעשות את כל העבודה שלא על מנת לקבל פרס, והשם יגלה לו כשהוא מוכן.

גלות רביעית כנגד אות ה אחרונה בשם הויה, עליה היה הצמצום, היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש. עצם הניסיון לעשות חשבון מתי אוכל לקבל אור על הנקודה הזו, הוא חשבון לא נכון. מפני שיש לקבל את האור כלוואי, ולא כמטרה לקבל פרס.

שמח. בקבורתו של משה שהיא קבורת האמונה בנפש האדם עבדי נראים שלושה סימנים, כתבתי, והראיתי לדורות העולם. ואלו הם, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור. אחזתי ונתתי סימנים לכל העולם. ועם זה לא ידעו קבורתו, כמ"ש, ולא ידע איש את קבורתו. דבר שלא גיליתי, ולא הראיתי, איך הם אומרים שטות ושקר בזה לפני הקב"ה. סימן הוא רק מקום לגירוי, אך לא הסיבה המביאה לתוצאה. יעילות הסימן, השלט החיצוני, תלויה ביכולת המתבונן לכוון את ליבו ​​ בעוצמה. ככול שאדם מכוון כראוי, יותר בהרגשה שבלב, כך יכול הוא לקרוא ולפרש את המציאות בדרך פנימית, דרך האמת. הכל תלוי באיכות הנפשית ובמדרגה הרוחנית בה מצוי האדם. ​​ 

שמט. משא דוּמה, אליי קורא משֵׂעיר. אלו שמרגישים את המשא הכבד, שקט פנימי. דומה הוא המלאך העומד בפתח הגיהנום, מכניס לשם את אלו שפגמו בעיני אישות. גם את דוד המלך ניסה להכניס לשם, אך כידוע דוד המלך לא חטא בבת שבע. ​​ אלו הם ישראל, שקוראים להקב"ה מעול כבד של בני שעיר אדם צריך להרגיש ולשמוע את הקול הקורא משעיר, מסערות הנפש שבתוכו, להרגיש שזה משא כבד עליו מה שמסיט אותו מהתורה והאמונה. מי שמבין שהוא בגלות, בריחוק מהשם, הוא קורא להשם משעיר, שתעלה שעוותו לשמים. ואומרים, שומר מה מלילה, רצונם לומר, ריבונו של עולם, אתה הוא שומר ישראל ה', עד מתי אנו בגלות הזו, שדומה ללילה. אמור לנו, מה מלילה, מה יהיה מלילה זה, מתי תוציא אותנו ממנו? כשאדם מחפש מזור, עליו לקרא להשם מהמקום הנפשי הזה, משעיר, מסערת הנפש שלו.

גלות הזו היא גלות שעיר, סערות הנפש באדם, שבהם ישנה הזדמנות לגאולה, ומצד שני סכנה שכתוב משא דומא קורא אליו, הוא המלאך בפתח הגיהנום. כשאדם מרגיש שעבודת השם היא משא כבד עליו, ידע שהסיבה היא סערת הנפש, וכאן עליו לצעוק להשם, שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

לאחר חטא אדם הראשון נקבע, בזעת אפיך תאכל לחם, כלומר העבודה תהיה בהדרגה, טיפין טיפין כמו הזיעה הגשמית. ​​ 

שנ. בוא וראה, כתוב אחריו, אמר שומר, בא בוקר וגם לילה. אמר הקב"ה, שומר ישראל, בא בוקר, הבאתי והוצאתי אתכם מהגלות הקודמת נתתי לכם את האור, ולא זכיתם להיות בבוקר, בגאולה שלמה. וגם לילה, וגם הבאתי לכם הלילה שוב לגלות, והאפלתי אתכם בבור הגלות הזו, שהיא כמו לילה גלות שעיר, הרביעית. אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם, מתי תהיה, מתי תבואו לארצכם לרצון ישר-אל, עשו תשובה, כמו שאמר רבי יהודה, אין קץ הגלות תלוי אלא בתשובה. כמ"ש, היום אם בקולו תשמעו. זמן הגאולה לא תלוי בחשבונות גשמיים, אלא בתשובה, שאות ה, הלב ישוב לאות ו ז"א שהוא בחינת קולו, שאם תשמעו בקולו, וכך יהיה הקשר עם השם. כאשר באים בערבות הדדית ניתן לשמוע את קול השם כמו שהיה בהר סיני.

שנא. וכיוון שנברא העולם, נרמז הרמז הגדול הזה, שהקץ האחרון יהיה ברזי הסתרים, כמ"ש, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור הוא הגאולה. יהי רז, כי רז ואור דבר אחד הם, משום שאור בגי' ר"ז (207). ופירוש הכתוב הוא, וירא אלקים לזה הרז, כי טוב להיות ברז ובסוד, כדי שלא יתגלה לשום אדם. שאילו יתגלה, כמה פריצים מבני עמנו ילכו לאבדון מחמת אריכות הקץ. הקב"ה מרחם על אלו שיראו כמה מסירות נפש צריך כדי לזכות באור, לבוא לקשר עם השם, והם עלולים להתייאש, ויעזבו את המערכה. אדם בורח מהעבודה כי קשה לו, ודרושה מסירות נפש, לכן מאריכים את הקץ, הארכה מצד גודל העבודה שיש לעשות.

שנב. ועל שהיה ברז ובסוד, הבדיל אלקים בין האור שהוא בסוד, ובין החושך, בין אומתו ישראל, שהיא האור, ובין האומות, שהן החושך. כמ"ש, ורשעים בחושך יידמו, וכן כתוב, בחשכה יתהלָכו. ויקרא אלקים לאור יום. זהו יום קץ הגאולה. כמ"ש, הנה יום בא לה׳, זהו יום הקץ. בספירת החכמה האור והכלי באים כאחד, כלומר גם האור, וגם החיסרון. אך כאן החיסרון, הרצון האיר בהשתוקקות לדבקות בהשם. האור הוא הצדיק, ועמך כולם צדיקים שצריכים להוביל את העולם. אומות העולם לא רצו לקבל את אור התורה, והם בחושך.

לא מגולה זמן הגאולה, וזה בדיוק מבחן האמונה שבאדם, האם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש, מבלי לדעת מתי יזכה לשכר.

 

א. איזו ברכה יתרה נתווספה ליוצא לדרך עם זריחת האור?

ב. הסבר את הכתוב מסע דומה אלי קורא משעיר, מיהו זה שחש מסע זה ומה הוא

המשך הפסוק מה מלילה שומר מה מליל.

ג. כיצד קשורה העבודה שאסור לגלות ולחשב את גאולת הגלות הרביעית לבין

חוסר הידיעה של מקום קבורתו של משה רבנו.

ד. מהו קץ הגלות מתי הוא יגיע ובאיזה תנאי לפי רבי יהודה?

ה. מדוע הקץ האחרון הוא ברזי סתרים?

ו. במה שונים ישראל מאומות העולם בעניין הגלות והגאולה .

בראשית זוהר חדש קכז – קכט שעור 43

יהי אור

אור הוא שפע, תענוג, ידיעה, כאשר אין לנברא תפיסה בו, אלא רק כאשר נפגש האור עם הרצון. היכולת של האדם להתחבר לאור, למקור החיים, תלויה ביכולתו לבוא בביטול ולהתחבר דרך הצדיק, שהוא יסוד העולם, וגם הוא נקרא אור.

כבר היום רבים מבינים שבעולם חשוך זה, חייבים להיות כפופים לצדיק, לגדול הדור, למורה הוא המקשר בין הבריאה לבורא, הוא המקשר בינו לבין מקור החיים.

מבחינה מעשית את ההארה מקבלים דרך המלאכים שהם כוחות נפש באדם עצמו. מהבחינה האמונית מקור האור גבוה יותר, הוא כסא הכבוד. כך שישנה תפיסה באור גם מעבר למוחש, הקשורה למקור גבוה יותר בתת מודע אותה צריך לקבל באמונה.

כאשר מורגש ברצון אור קטן, זהו מקום מסוכן מחמת הפחד ולכן תפילת ערבית ניתקנה לשמירה מהמזיקים.

בראשית זוהר חדש קכז - קכט שעור 43

יהי אור

אור הוא שפע, תענוג, ידיעה, כאשר אין לנברא תפיסה בו, אלא רק כאשר נפגש האור עם הרצון. היכולת של האדם להתחבר לאור, למקור החיים, תלויה ביכולתו לבוא בביטול ולהתחבר דרך הצדיק, שהוא יסוד העולם, וגם הוא נקרא אור.

כבר היום רבים מבינים שבעולם חשוך זה, חייבים להיות כפופים לצדיק, לגדול הדור, למורה הוא המקשר בין הבריאה לבורא, הוא המקשר בינו לבין מקור החיים.

מבחינה מעשית את ההארה מקבלים דרך המלאכים שהם כוחות נפש באדם עצמו. מהבחינה האמונית מקור האור גבוה יותר, הוא כסא הכבוד. כך שישנה תפיסה באור במוחש, הקשור למקור גבוה יותר בתת מודע אותו צריך לקבל באמונה.

​​ 

שלב. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זָרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד. ואיזהו היסוד, שהעולם עומד עליו? הוא הצדיק, כמ"ש, וצדיק יסוד עולם. וזהו היסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו, והוא נקרא אור, כמ"ש, אור זרוע לצדיק. ועוד, ממה שכתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. כי טוב, סובב על צדיק. גזרה שווה שגם על הצדיק, וגם על האור כתוב כי טוב. היסוד מקשר בין ט"ר לבין המלכות, ללב.

שלג. רבי אומר,אור זה, אור המלאכים שבעולם היצירה, הוא שנברא תחילה, קודם כל העולם אור מעולם היצירה, כוחות המלאכים. האם לא נבראו תחילה השמיים והארץ? הרי כתוב, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אלא מה שכתוב עד המילים, יהי אור, הוא סיפור דברים. ואילו, יהי, אור המלאכים, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים. לפי שיטת רבי, התחלת האור באה לביטוי דרך הצדיק, ז"א דאצילות, יסוד דיצירה.

שלד. רבי יהודה אומר, זה אור הכיסא ממש, אור עולם הבריאה, שנקרא כיסא הכבוד. ומאור זה נבראו כל הנבראים, וממנו נבראו השמיים. וכיסא נברא בתחילה, כמ"ש, כיסא כָבוד מָרום מראשון. שהוא למעלה מכל הנבראים.

שלה. רבי אליעזר הגדול אומר, אור המלאכים נברא בתחילה, כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. הבדלה נתן הקב"ה בין אור המלאכים ובין החושך, שהוא העוה"ז. והשמיים הם המבדילים בין העוה"ז ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתיים, בין האור ובין החושך.

שלו. רבן יוחנן בן זכאי אומר נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמיים, על עולם יצירה, והשמיים על הארץ, עולם עשיה. וכולם נתלים בכיסאו, עולם הבריאה, להורות, כי גבוה מעל גבוה שומר.

שלז. רבי אלכסנדרי אומר, יהי אור. הרואה כוכבים במסילותם חייב לברך, ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך, שניים מברך. מתי מברך? כשכבר לילה, מברכים, ברוך המעריב ערבים.

אלו הכוכבים שרואה, הם כוכבים דקים, שאינם נראים ביום, מחמת פחד חיות השדה, מברכים, שומר עמו לעד. ולפיכך תיקנו עד"ז, להתפלל על שמירה ממזיקים, כל תפילת הערבית.

שלח. רבי אלעזר ברבי שמעון הלך לראות את חמיו ר יוסי ב"ר שמען בן לקוניא סמוך לעיר החשיך הלילה, אמר לו לר' יוסי שהיה הולך עמו, רואה אתה אלו הכוכבים המאירים. אמר רואה אני, זה כוכב השרביט, זמן רב הוא שאני מסתכל בו ומימי לא אמרו לי עליו משהו.

שלט אמר לו רבי יוסי, שני עיניים שמעתי בעניין זה, אחד הוא שכל מה שעשה הקב"ה בין השמיים הכוכבים והמזלות, יש בהם ידיעה ותבונה, וכולם עושים שליחותו של הקב"ה. וכוכב השרביט אינו אחד, אלא כוכבים רבים הם, שאחד רואים בצד זה ואחד בצד זה, ולפעמים מאירים כולם בזמן אחד.

כאשר מורגש ברצון אור קטן, זהו מקום מסוכן מחמת הפחד ולכן תפילת ערבית ניתקנה לשמירה מהמזיקים.

שמ. אני שמעתי מאבי, שהם שבעה כוכבים, ובשעה שמגיע זמנו של כל אחד מהם לומר שירה, מרוב שמחתם שיש בהם, שולחים זיוום, והולכים לומר שירה. שרביט הוא צבר של שבעה כוכבים.

שמא. והעניין השני הוא כי אלו שבעת הכוכבים, אינם הולכים ואינם נוסעים ממקומם, חוץ משעה שריבון העולם קורא לאחד מהם, להאיר במקום שהוא רוצה. כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכשנוסעים, שולחים זיוום ללכת עימהם.

שמב. כשהגיעו לבית חמיו לא היה שם. כשבא חמיו אמר לו אתה כאן, ואני באתי לראות כוכב אחד, היה הולך למלא רצון בוראו. א"ל מה הוא, א"ל כוכב שביט, שהולך לפי מצוות אדוניו. ישבו שם שלושים יום הבינו שיש בו רוח הקודש, ומה שראה הם שתי הידיעות, לכן נשארו איתו חודש, ללמוד חידוש ממנו.

שמג. רבי אלעזר וחמיו ישבו ולמדו בלילה. כשבא אור היום השכימו ללכת. חמיו הלך עימו כמחצית המיל. בירך אותו חמיו, אמר, עתה היא השעה שמתקיימת ברכת הצדיקים. כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב. וכתוב, כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. ללמד שהברכה טובה ומתקיימת, כשהאיר אור היום בזמן הגילוי ולא בזמן הגלות הנק לילה. ברכת כל אדם מתקיימת בשעה זו, שהשמיים והכוכבים והמלאכים אומרים שירה.

 

בראשית זוהר חדש קכד – קכו שעור 42

עולת תמיד העשויה בהר סיני

 

קורבן עולָה מקריבים לתיקון פגם במחשבה, ולמעשה יש לתקן את תבניות ההיגיון, דרכם מפרשים את המציאות, ודרכם מקבלים את האור. שהרי הידיעה היא האור המתקבל בכלי, ועלינו לייצר כלי נכון, כלי השפעה שמקדם אותנו לתכלית.

ישנה תבנית היגיון אמונית, וישנה תבנית מדעית השייכת להיגיון הגוף, הרוצה לקבל את האור ולהתענג בפרטיות. ההיגיון האמוני אומר שיש עליון גדול ממני, ועלי כפרט לבוא בביטול לדבקות עמו. אור לא יכול להתקבל, אלא בכלי אמוני. את האמונה בונים ע"י בחינת מוח-שב, ויתור על האגו ודחיית האור.

גילה לו רבי אליעזר לרבי עקיבא שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעיתותיו ובזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים. כל סודות אלו היו אצל רבי אליעזר, אותם גילה לרבי עקיבא. אין הכוונה שהדקלים מדברים בשפה שצריך לשמוע, אלא אדם שמבין בשיחת דקלים ועופות אומר שיודע להקשיב למאורעות הדקלים, שהם הצדיקים, מבין בלב ולא רק בשכל את השפה שהקב"ה מדבר אליו.

מסרים הבאים מההשגחה העליונה, אינם יכולים להיאמר באופן ישיר, מאחר והתפיסה של הנברא היא מהחוץ לפנים, ואם היה האדם יודע איך לפרש את השיחה, אז הייתה הידיעה הופכת חלק ממנו. היכולת לפרש את העניין ולהבין בלב, זה מה שעושה את הנברא שותף לבורא. לכן לא ניתן להבין דבר מהפשט, ללא פנימיות התורה, המלמדת השבה אל הלב.

בשעה שראה רבי עקיבא את המדרגה הרוחנית העצומה של רבי אליעזר רבו, שראה שהוא מצוי בסודות כה גדולים ונשגבים,בכה רבי עקיבא ואמר, אוי לדור, שיהיו יתומים ממך, שהרי אתה הצדיק יסוד עולם שנתן הקב"ה לדור שלנו.

אומר רבי אליעזר שכל דור צריך את הצדיק שמתאים לו כמורה דרך. הבעיה היא לא בצדיק, אלא ברמה הרוחנית של המון העם, שביכולתו להשפיע להם תלויה בדרישה פנימית שלהם להתחבר לאמת.

בראשית זוהר חדש קכד - קכו שעור 42

עולת תמיד העשויה בהר סיני

 

שכד. שאל רבי דוסתאי לרבי אלעזר הגדול, העמידני על סוד הפסוק, עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אישֶׁה לה׳. א"ל בני, חייך דבר אמרת לי, שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו, עוד לא הגעת למדרגה שתוכל להבין ולא שאלני אדם על זה זולתי עקיבא תלמידי, ועדיין השורשים בידי. שמע רבי עקיבא, אמר כיון שהנצו הפרחים למרות שלמדת אותי רק את הדברים החיצוניים אכלתי השורשים הבנתי גם את הנקודה הפנימית. א"ל רבי עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה' ועדיין בליעת המתוק נשאר עוד לא הגעת לתיקון השלם של סוד זה.

שכה. יום אחד היו הולכים רבי אלעזר ורבי עקיבא בדרך, א"ל אכלת השרשים שאמרת. א"ל רבי עקיבא, שאמרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו, וסיפר לו איך. אמר לו, עמדת ואכלת ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר, ואותה שעה גילה לו ארבעים סודות בתורה.

פירוש, משונה קורבן עולָה מכל הקורבנות שהוא קורבן על המחשבה בה יש לתקן את תבניות ההיגיון דרכם מפרשים את המציאות, ודרכם מקבלים את האור. שהידיעה היא האור המתקבל בכלי, ועלינו לייצר כלי נכון, שנשרף כולו באש וכולו לגבוה עולֶה. כולו ימין, אור חסדים בלי שמאל כלל. ישנה תבנית היגיון אמונית, וישנה תבנית מדעית, כלומר היגיון הגוף שמבין שצריך לקבל את האור ולהתענג. ההיגיון האמוני אומר שיש עליון גדול ממני, ועלי כפרט לבוא בביטול לדבקות עמו. אור לא יכול להתקבל, אלא בכלי אמוני. את האמונה בונים ע"י בחינת מוח-שב, אור חוזר ודחיית האור בוויתור על האגו.

שאלו רבי דוסתאי את רבי אליעזר הגדול, כתוב, עולת תמיד העשויה בהר סיני, אשר הייחוד הזה שבעולת תמיד הוא כולו ימין. א"כ איך כתוב, לריח ניחוח אישֶׁה לה׳, אשר ריח ניחוח היא הארת חכמה, הנמשכת רק מקו השמאל?

והשיב, לא שאל אותי אדם ע"ז, זולת רבי עקיבא תלמידי. והתירוץ הוא, ועדיין השורשים בידי שהשיב לו ברמז בלבד, כלומר רמז שלא יבין הסוד. שמע רבי עקיבא את התירוץ הזה, אמר, כיוון שהנצו הפרחים אכלתי השורשים.

פירוש, מטרם הקרבת כל קורבן, צריכים להמשיך ג׳ קווים ימין שמאל ואמצע, השורשים לכל קורבן, שעליהם רומזים, כוהנים לוויים ישראלים, שהיו בשעת הקרבת כל קורבן גם בקו ימין, הוא ימין של קו אמצעי. הכוהן קו ימין, הלוויים המשוררים קו שמאל, ישראלים המקריבים קו האמצעי.

וזה שתירץ רבי אלעזר, אע"פ שבקורבן זה אין שום הארת השמאל, אלא כולו ימין, עכ"ז הוא מחזיק השורשים של הקורבן בידו, מחזיק ג׳ הקווים גם בשעת הקרבת הקורבן. וע"כ יש לו גם אז הארת השמאל, המכונה ריח ניחוח. וע"כ יפה כתוב, לריח ניחוח אישֶׁה לה׳

ורבי עקיבא שאל, הרי הקורבן בסתירה לשורשים, כי בשורשים מאיר גם השמאל, והקורבן, אע"פ שהוא ענף ופרח היוצא משורשים אלו, עכ"ז הוא כולו ימין בלי שמאל כלל והרי כל ענף רוצה להתדמות לשורשו.

ונמצא שהם מוכרחים להאיר בזה אחר זה, שבתחילה אוכל השורשים, ממשיך הארת ג׳ הקווים, ואח"כ יכול לייחד ייחוד קורבן העולה, שיהיה כולו ימין בלי שמאל. וא"כ כבר אין לו השורשים בידו, בשעת הקרבת הקורבן. ואיך כתוב, לריח ניחוח אישה לה׳, הרי אין כאן ריח ניחוח, שהוא הארת החכמה?

וזהו שאמר רבי עקיבא, כיוון שהנצו הפרחים, כיוון שהתחיל לעסוק בהקרבת קורבן עולה, שהוא פרח וענף אל ג׳ הקווים, כבר אכלתי השורשים, שאין עוד שליטת השורשים, כי הם סותרים זה את זה. וא"כ חוזרת השאלה למקומה, מאין יש בקורבן עולה ריח ניחוח?

אמר לו, עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה׳, אע"פ שאכלת השורשים, יש כאן ג"כ ריח ניחוח, משום שעדיין בליעת המתוק נשאר, כי הגם שכבר הפסקת לייחד ג׳ הקווים, אמנם כיוון שהמשכת אותם ואכלת אותם, כבר נשארת בך בליעת הארת החכמה שהמשכת מקו השמאל. שזה מספיק שתהיה מוכן לריח ניחוח לה׳, מספיק שאכלת את הפרחים, כבר תאיר הארת החכמה מאליה בעת הקרבת הקורבן.

וכנראה רבי עקיבא עוד לא הבין התירוץ הזה. יום אחד היו הולכים בדר ורבי אליעזר חזר ושאל אותו, איך אכלת השורשים? איך עשה את הייחוד של השורשים, ג׳ הקווים. ואז הסביר לו פעם שנייה, עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשארת. כיוון שעמדת והמשכת הארת ג׳ הקווים, הרי בהכרח, שעדיין הבליעה מהמתוק, הארת החכמה המתוקה, נשארת גם בעת הייחוד של הקרבת העולה. ובליעה זו מספיקה לריח ניחוח, הארת חכמה. ויפה כתוב, לריח ניחוח אישה לה׳.

שכו. היו הולכים וראו מעיין אחד של מים. ישבו. אמר רבי אליעזר, עקיבא, בוא ואראה לך מעיין מים, שפותח מים צלולים ונוזלים, כמ"ש, באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. ועל הפסוק הזה גילה לו רבי אליעזר לרבי עקיבא שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעיתותיו ובזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים. כל סודות אלו היו אצל רבי אליעזר, אותם גילה לרבי עקיבא. אין הכוונה שהדקלים מדברים בשפה שצריך לשמוע, אלא אדם שמבין בשיחת דקלים ועופות אומר שיודע להקשיב למאוראות הדקלים, הם הצדיקים, עופות בחינת היסוד, יודע שמבין את השפה שהקב"ה מדבר אליו. ​​ חכם עדיף מנביא. המסרים הבאים מההשגחה העליונה, אינם יכולים להיאמר באופן ישיר, מאחר והתפיסה של הנברא היא מהחוץ לפנים, ואם היה האדם יודע איך לפרש את השיחה, אז זה היה נובע גם ממנו. היכולת לפרש את העניין ולהבין בלב, זה מה שעושה את הנברא שותף לבורא.

קבלה ישירה של המסר, באה בפשט התורה, אשר וודאי שלא ניתן להבין דבר מהפשט ללא פנימיות התורה. ​​ 

 

שכז. בשעה שראה רבי עקיבא את המדרגה הרוחנית העצומה של רבי אליעזר רבו, שראה שהוא מצוי בסודות כה גדולים ונשגבים, בכה רבי עקיבא. אמר לו, על מה אתה בוכה? אמר, אוי לדור, שיהיו יתומים ממך והרי אתה הצדיק יסוד עולם. אמר לו, אל תאמר כך, אלא אוי לדור, שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה אומר רבי אליעזר שכל דור צריך את הצדיק שמתאים לו. דור צריך לקבל את מורה הדרך. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותישכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר ליבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים. אוי לדור ההוא, כשיבוא אותו הדור. הבעיה היא לא בצדיק. הקב"ה שותל צדיקים המתאימים לדור, והבעיה היא לא בצדיק המורה. ככל שיש להמון העם דרישה פנימית יותר גבוהה, כך גם הצדיק מתעלה.

שכח. אין הדור ההוא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ורק כשהם בנערותם, ובזקנותם התורה נשכחת מהם. כמ"ש, אל הנער הזה התפללתי. היה לו לומר, אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה, יהי רצון שבשעה שיגדל, ישתדל בעבודת המקום, כמו עתה, כשהוא נער. שמואל הנביא גם בזקנותו היה עצום וגדול, וגם כשהיה ילד, כשדיבר אליו הקב"ה, חשב בענווה שרבו קורא לו.

שכט. וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, כמ"ש, ומעיל קטן תעשה לו אימו והַעַלְתה לו מימים ימימה. האם תעלה על דעתך, שהוא כך כפי פשוטו? אלא הפירוש הוא, שצדקתו וזכותו היה גדול עימו תמיד כתפילת אימו.

של. אמר רבי, כתוב, מפני שׂיבה תקום והדרתָ פני זקן. מוסר לנער, מפני שיבה תקום הוראה לאדם, קודם שתעלה ותגיע לשיבה, תקום להיות טוב . כלומר, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה, תקום להיות טוב. וכאשר תשתדל להיות טוב בבחרותך, אח"כ, והדרת פני זקן, שתהיה טוב גם בזקנותך. וסופו של הפסוק מוכיח עליו, ויראתָ מאלקיך. מפני מה שאתה רוצה שיהיה לך בזקנותך, תהיה טוב כשיש לך כח.

שלא. רבי יצחק אמר, תחילת כל העולם ובניינו לא נברא אלא על היראה ביטול האגו, שיהיה אדם בעל יראה לשמיים יראת הרוממות. השמים מבטאים את התכלית, ויש להתבטל לטובת התכלית, ובעל יראה לבריות, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. את השמיים, להיות ירא לשמיים. ואת הארץ, להיות ירא לבריות. שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית, כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה׳. וזהו שכתוב, בראשית. צריך האדם לפעול את האמת, גם כשהוא לא מרגיש אותה.

 

בראשית זוהר חדש קכא – קכג שעור 41

הנפש השכלית והנפש המדברת

כאשר אדם מוכן להקריב עצמו בשם הויה, לוותר לגמרי על גאוותו, הוא נכנס לנקודת עומק של אמונה, להפנמה שיש דבר גדול ונשגב ממנו שאינו יכול לתפוס בשכל חיצוני.

האדם עולם קטן, ויש בו חלקים בנפשו, שהם פוטנציאל הטמון בו לקשר בין העולם הזה, לעולמות העליונים. הנפש הצומחת השייכת לעולם הזה, נמצאת בכל חי. הנפש המדברת, היא עולם הצורות והתפיסה המופשטת, שמאפשרת קשר בין תפיסת העולם הזה, לעולם עליון שמעבר לזמן ומקום, אל הנפש השכלית, האלוקית.

לימוד ויגיעה נפשית פנימית, מאפשרים קשר ע"י הנפש המדברת, לנפש השכלית, היא הנפש האלוקית. ולמעשה מי שאינו משקיע ובונה את הסולם לעלות למקום נפשי זה, גם את הנפש הצומחת, דהיינו העולם הזה אין לו.

מי שמשיג בנפש השכלית, לומד את המבנה של העולם העליון, בו נמצאים החוקים העליונים, שמחייבים את העולם החשוך הגשמי. בעזרת חוקים אלו יכול האדם לבנות כראוי את ליבו. כל המדע והאקדמיה הם פרט זעיר השייך לנפש הצומחת, היינו לתחתית, ואין להישען עליהם, אלא לראות בהם רק חומר גלם לעבודת הנפש.

את רוב זמנו ומרצו צריך האדם להשקיע בנפש האמצעית המדברת. כאן עוסקים מעבר לזמן ומקום, עוסקים בסיבות ולא רק בתוצאות שנובעות מהן ונראות בעולם הגשמי. בעולם הרוחני יש סדר מופתי, ורק אדם ישר, ירא שמים העוסק בחכמת הקבלה, יכול להתחבר לקב"ה דרך הנפש השכלית, להגיע למטרה לדבקות בהשם.

טועה אדם לחשוב שהוא חי כאשר הוא עוסק רק בנפש הצומחת, בלי לפעול בנפש המדברת, שהיא דרגת המלאכים, כלומר כוחות הנפש. באדם פוטנציאל גבוה לאין ערוך מזה, ולהתחבר לנפש השכלית.

כאשר האדם גדל, ורואה ענייני העולם, ומביט בליבו, הוא מעצמו מֵריח הנפש הזאת. כלומר ההבטה שבלב מאפשרת נגיעה בנפש האלוקית, ובוודאי לא השכל המדעי שנמצא בתחתית הנפש הצומחת.

כי כל העולם כולו תלוי בכוחו, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו הנפש השכלית הנקודה שבלב, בחינת הנשמה, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה.

יש בעולם הסתר מדברים שבהם יכול לעסוק  שאינו מורגל בפנימיות התורה, כמו למשל "סיפורים" חיצוניים בתורה. אל לו לאדם לדבר מהדברים הנסתרים לפני שמשיג אותם.

בראשית זוהר חדש קכא - קכג שעור 41

הנפש השכלית והנפש המדברת

כאשר אדם מוכן להקריב עצמו בשם הויה, לוותר לגמרי על גאוותו, הוא נכנס לנקודת עומק של אמונה, שיש דבר גדול ונשגב ממנו שאינו יכול לתפוס בשכל חיצוני.

האדם עולם קטן, ויש בו חלקים בנפשו, שהם פוטנציאל הטמון בו לקשר בין העולם הזה, לעולמות העליונים. הנפש הצומחת השייכת לעולם הזה, נמצאת בכל חי. הנפש המדברת, היא עולם הצורות והתפיסה המופשטת, שמאפשרת קשר בין תפיסת העולם הזה, לעולם עליון שמעבר לזמן ומקום, אל הנפש השכלית, האלוקית.

לימוד ויגיעה נפשית פנימית, מאפשרים קשר ע"י הנפש המדברת, לנפש השכלית, היא הנפש האלוקית. ולמעשה מי שאינו משקיע ובונה את הסולם לעלות למקום נפשי זה, גם את הנפש הצומחת, דהיינו העולם הזה אין לו.

מי שמשיג בנפש השכלית, לומד את המבנה של העולם העליון, בו נמצאים החוקים העליונים, שמחייבים את העולם החשוך הגשמי. בעזרת חוקים אלו יכול האדם לבנות כראוי את ליבו. כל המדע והאקדמיה הם פרט זעיר השייך לנפש הצומחת, היינו לתחתית, ואין להישען עליהם.

את רוב זמנו ומרצו צריך האדם להשקיע בנפש האמצעית המדברת. כאן עוסקים מעבר לזמן ומקום, עוסקים בסיבות ולא רק בתוצאות שנובעות מהן ונראות בעולם הגשמי. בעולם הרוחני יש סדר מופתי, ורק אדם ישר, ירא שמים העוסק בחכמת הקבלה, יכול להתחבר לקב"ה דרך הנפש השכלית, להגיע למטרה לדבקות בהשם.

טועה אדם לחשוב שהוא חי כאשר הוא עוסק רק בנפש הצומחת, בלי לפעול בנפש המדברת, שהיא דרגת המלאכים, כלומר כוחות הנפש. באדם פוטנציאל גבוה לאין ערוך מזה, ולהתחבר לנפש השכלית. ​​ 

 

שיא. רבי אומר, השׁיתים, החללים שמתחת למזבח, שנוקבים ויורדים עד התהום, ששם נשפכו הנסכים, מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית, השיתים. וזהו בראשית, אותיות ברא שית. כלומר השם ברא קשר ורצף בין התהום הנמוך ביותר, לבין המזבח.

האייל של יצחק, שנקרב בעקדת יצחק, במקום יצחק, אמת הוא שנברא מששת ימי בראשית כלומר יש מקום נצחי שורשי שאינו נגוע באדם, אלא נברא לפניו ואין לאדם תפיסה בו. והקב"ה ברא שית, ושית הוא תיש בהיפוך אותיות.

שיב. יתברך שמו של הקב"ה, שברא כל העולם והכין אותו בחכמה ובתבונה ובדעת. וכנגדן ברא ג׳ עולמות: עולם העליון, עולם הספירות. עולם התחתון, העוה"ז. ועולם התיכון, עולם המלאכים.

ונתן בעולם התחתון הקטן, באדם שבעוה"ז, צורת שלושתם:

א. הנפש המדברת, כנגד עולם המלאכים.

ב. צורת הנפש הצומחת, כנגד עולם התחתון.

ג. צורת הנפש השכלית, כנגד עולם העליון.

שיג. דע לך כי העולם התחתון מתקיים באוויר בחסדים, כאשר הגוף מתקיים בנפש, והנפש מתקיימת באוויר, והאוויר בבורא. הבורא ברא האדם, וברא אותו בצלם ובצורה.

שיד. והכין אותו מארבעה דברים מובדלים זה מזה, אש רוח מים עפר, כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים. אלו הם ארבעת הדברים הנזכרים, שקוראים לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון. ובוהו וחושך, הם המים והעפר. חושך הוא העפר, כמ"ש, ובחושך שמו יכוסה, שזהו גוש העפר. והרוח, הוא רוח ממש.

שטו. ואמנם, האל ברא את האדם, שנקרא עולם התחתון עולם הזה, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כולו, וע"כ הבדיל אותו מכל הנבראים אשר למטה עימו. ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים? מפני זאת הנפש, הנפש המדברת. יש צד האדם שהוא לא רק הנפש הצומחת, אלא גם הנפש המדברת היא כנגד המלאכים.

316. שאל רבי יהודה הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזו נפש היא, ומהו מקומה? עונה רבי דוסתאי הקב"ה ברא את האדם בשמו, וכאשר הוא גדל, ורואה ענייני העולם, ומביט בליבו, הוא מעצמו מֵריח הנפש הזאת. כלומר ההבטה שבלב מאפשרת נגיעה בנפש האלוקית, ובוודאי לא השכל המדעי שנמצא בתחתית הנפש הצומחת.

כי הואיל והוא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזריחת המאורות ערב ובוקר, וכי כל העולם כולו תלוי בכוחו, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו הנפש השכלית הנקודה שבלב, בחינת הנשמה, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה.

שיז. רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה כל הגוף, והיא מונחת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף. כאשר ניתן השמש בחצי השמיים. והגוף מתקיים בנפש, והנפש באוויר, והאוויר בבורא. והבורא סובל כל העולמות בכוחו, כמ"ש, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. הנפש הצומחת היא נפש ביניים, היא הנמוכה ונמצאת בכל העולם. הנפש המדברת מקשרת בין הנשמה לבין הנפש לקיום. ​​ 

שיח. למה הזכיר הקב"ה בריאת השמיים והארץ תחילה, והלוא כיסא הכבוד, והמלאכים, נבראו תחילה? אלא, כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גילה בראש יש בעולם הסתר מדברים שבהם יש לעסוק בנסתר, תוך הסתמכות על הצד הגלוי שמתאים לכולם, כמו למשל "סיפורים" חיצוניים בתורה. אל לו לאדם לדבר מהדברים הנסתרים לפני שמשיג אותם, שזו דרגה גבוהה.

שיט. רבי אומר כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. כי אין מגלים סתרי תורה, אלא לאדם חכם, וקורא ולומד, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמיים, ובקיא בכל דבר. ואדם שאינו בעניין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר. לא מגלים להמון העם את סתרי התורה, קודם כל מפני שאינם יכולים להבין, מפני שאינם ראויים. ממש לא מספיק לימוד שכלי, אלא יש לחיות את ההשקפה העליונה, את תבניות ההגיון שמביאים להרגשת לב נכונה, הרגשה של ערגה לדבקות בהשם.

שכ. על כל דבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, כמ"ש, קווּצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. רבי יוחנן בן זכאי, היה אומר על הפסוק, ושֵׁם אשתו מְהֵיטַבאל בת מַטְרֵד בת מי זהב, 300 הלכות פסוקות, ולא רצה לגלות אותם, אלא רק לאלה שהיו עוסקים עמו במעשה מרכבה. אין הגילוי אפשרי אלא למי שמוכן למסור עצמו, לוותר על כל גאוותו, שאז יגלו לו מלמעלה

שכא. כתוב בשלמה, וידבר שלושת אלפים מָשל ויהי שירו חמישה ואָלף. על כל דבר, היה אומר בו 1005 טעמים. ואם שלמה, שהיה עבד של הקב"ה, היה אומר על כל דבר ודבר 3000 משל, ו-1005 טעמים. הקב"ה על אחת כמה וכמה, שהוא מגלה מעומק ומסוד, והוא הנותן החכמה והבינה, כמ"ש, כי ה׳ ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

שכב. מה גדלו מעשיך ה׳, מאוד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך ה׳, זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקב"ה. מאוד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה.

שכג. רבי אליעזר הגדול אומר, וה׳ נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר לו. מלמד, שעמד על דקדוקי תורה. אבל על עומקיה של סתרי תורה לא עמד. וכשביקש לעמוד עליה, אמר, אמרתי אֶחכָּמה והיא רחוקה ממני. כאן לומדים מהו העומק העצום אליו יכולה להגיע הנפש השכלית, האלוקית. וגם מי שיודע קצת, הוא מתמלא געגוע להשם יתברך. הכל תלוי באיכות הנפשית וביגיעה שהוא מוכן לתת. תורה לא עוברת בירושה, אתא מתשת כוחו של אדם.

 

בראשית זוהר חדש קיח – קכ שעור 40

התורה שנבראה במ׳ (40) יום

 

רבי יוחנן היה הולך מקסריה ללוד עם רבי חייא. כשהגיעו לשדה אחד, אמר רבי יוחנן, שדה זה שלי היה, ומכרתי אותו, כדי שאוכל לזכות בתורה. בכה רבי חייא. אמר לו, ולמה אתה בוכה? אמר לו, משום שלא עזבת לעת זקנותך כלום. כלומר שלא דאגת לפנסיה.

מלמד רבי יוחנן שהתורה מלמדת את האדם את הדרך להתקשר לבורא, ואין לך פרנסה ושכר גבוהים מזה.

רבי יהודה אומר, לא נברא העולם, אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, כמ"ש, יראת ה׳ ראשית דעת. יראה היא קבלה שיש דבר גדול מאתנו, למעלה מהתפיסה וההשגה. התורה באה כדי שנוכל לקבל יראת הרוממות. מכאן שיש לחפש בעולם כיצד מגיעים ליראה.

המלחמה באדם היא על רצונות הגוף. מי שמוכן לוותר עליהם בשביל התורה יזכה בקשר. זוהי מחלוקת פנימית באדם, האם יהיה מוכן לוותר על החיצוניות, למען דבר פנימי. רק התגברות על תודעת הגוף תביא ליראת הרוממות.

אמר רבי חזקיה, "כך היא גאולתם של ישראל. בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה, וחשכות אחר חשכות". את הצרות שבאים לפני הגאולה, אפשר לעבור בעזרת אמונה והבנה של החושך שנראה, ובכך להאיר את החשך. מי שקשור להשם יתברך יראה סימן פנימי, שיש כאן נקודת אימון חזקה מאד, אימון לרכישת אמונה.

אין הזוהר מדבר מגשמיות. צרה היא למי שאינו מורגל במתן יגיעה למעבר נפשי חזק לאור הפנימיות ומתהלכים בחשך. בספורט גשמי דומה הדבר לריצה ארוכה, שתחשב צרה למי שאינו מתאמן, וברכה למי שמורגל באימון.

ישנה עוצמה חזקה להבנה שהבורא יתברך מעולם לא עזב אותנו, אלא אנו בגלות מפני שעזבנו אותו. הבנה זו תאפשר לשאוב כח בידיעה שאם אין אני לי, מי לי.

בראשית זוהר חדש קיח - קכ שעור 40

ה׳ קָנָני ראשית דרכו

 

רפט. ה׳ קָנָני ראשית דרכו, קֶדם מפעליו מאז. הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא הייתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראה אלפיים שנה קודם שנברא העולם. והרי לא היה זמן, אלא מדבר על תורת אצילות, שנבראה לפני עולמות בי"ע.

רצ. אמר רבי אלעזר שבעה דברים נבראו מטרם שנברא העולם: התורה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, ביהמ"ק, שמו של משיח, התשובה. ובתורה ברא את העולם. וזהו, בראשית ברא אלקים, עם ראשית, שהיא התורה, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. א"ר יהודה כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה. עם ראשית שהיא התורה, ברא אלקים היינו בינה את השמים ז"א ואת הארץ, המלכות.

התורה שנבראה במ׳ (40) יום

 

רצא. רבי יוחנן היה הולך מקסריה ללוד בחינה של מוחין דהולדה עם רבי חייא. כשהגיעו לשדה אחד, אמר רבי יוחנן, שדה זה שלי היה, ומכרתי אותו, כדי שאוכל לזכות בתורה. בכה רבי חייא. אמר לו, ולמה אתה בוכה? אמר לו, משום שלא עזבת לעת זקנותך כלום. כלומר שלא דאגת לפנסיה.

רצב. אמר לו חייא בני, האם קל הוא בעיניך מה שעשיתי, שעזבתי דבר שנברא בששת ימים עולם הזה, בעבור לקנות דבר שנברא בארבעים יום, כמ"ש, ויהי שָׁם עִם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה. וקניתי דברים גדולים וטובים, שאינם בעולם הגשמי, תחת הפרסה, והם עצה ותושייה וחכמה וגבורה, כמ"ש, לי עצה ותושייה, אני בינה לי גבורה. משמע שקנה כוחות השפעה שיותר גדולים מעולם זה. התורה מלמדת את האדם את הדרך להתקשר לבורא, ואין לך פרנסה ושכר גבוהים מזה.

רצג. רבי יוחנן כשהיה עוסק בתורה, היו פניו מאירים כזוהר השמש. יום אחד פגש אותו רבי יוסי. אמר לו, רְאה שפניך מאירים כזוהר השמש. אמר לו, לא הוא, אלא ההלכה מאירה בי. קרא עליו הכתוב, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. לא ייחס את זה לעצמו, אלא לתורה הקדושה

רצד. רבי יצחק אמר, התורה נקראת תושייה בתחילה. ואח"כ גבורה, כמ"ש, לי עצה ותושייה. בתחילה נקראת תושייה, שמתישה כוחו של אדם, מפני שיש לו להילחם עם יצה"ר, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיוון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה. כשאדם רגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה, להילחם מלחמות ה׳. שנאמר על כן יאמר בספר מלחמת ה' שם תהא המלחמה והגבורה. בתחילה תורה מתישה כוחו של האדם, אך יש להתגבר, שלאחר מכן צוברים כוחות גדולים

רצה. ובתורה ברא הקב"ה את העולם, כמ"ש, ואהיה אצלו אָמוֹן, אל תקרא אמון, אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלקים, עם ראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, וזוהי התורה.

רצו. רבי יהודה אומר, לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, כמ"ש, יראת ה׳ ראשית דעת. העולם נברא ע"פ היראה, כמ"ש, והאלקים עשה שיִירְאו מלפניו. עשה את העולם, כדי שייראו מלפניו, וע"פ היראה, שהיא ראשית, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. יראה היא קבלה שיש דבר גדול מאתנו, למעלה מהתפיסה וההשגה. התורה באה כדי שנוכל לקבל יראת הרוממות. מכאן שיש לחפש בעולם כיצד מגיעים ליראה.

המלחמה באדם היא על רצונות הגוף. מי שמוכן לוותר עליהם בשביל התורה יזכה בקשר. זוהי מחלוקת פנימית באדם, האם יהיה מוכן לוותר על החיצוניות, למען דבר פנימי. רק התגברות על תודעת הגוף תביא למידת יראת הרוממות.

שלוש משמרות יש בלילה

 

רצז. רבי אלעזר פתח, שיר המעלות. אל ה׳ בצָרָתה לי קראתי ויַענני. שירים תְאֵבים ברא הקב"ה בבריאת שמיים וארץ, כדי להלל אותו ולשבח אותו, שהוא יוצר הכול. השמיים אומרים שירה לפניו, כמ"ש, השמיים מספרים כבוד אל. והארץ אומרת שירה, כמ"ש, שירוּ לה׳ כל הארץ. מוטבעת בבריאה תאווה לשבח את הבורא, כדי להגדיל אותו בעיני הנברא, שאז הנברא כפרט, שואב את כוחו מהכלל, מהבורא יתברך. מי שאינו מרגיש צורך עז לשבח את הבורא, פגם בעצם טיבעו.

רצח. כל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמיים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תָאֵ"ב. כלומר, תא"ב לאמור שי"ר, על נפלאותיו בשמיים ובארץ. אלו הן אותן המעלות שהיה דוד המלך אומר? אלו הם השירים של אותן המעלות, שהם השמיים, כמ"ש, הבונה בשמיים מַעלותיו. ודוד תאַב להם, והיה אומר אותם, וזהו שיר תאב. מבקש דוד המלך להתחבר לתאווה לקשר עם השם

רצט. אמר רבי אלעזר, כתוב, בְּרון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים. בני האלקים, הם המלאכים, שאומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלוש משמרות שיש בלילה. ובכל משמרת כל כיתה אומרת שירה. ובמשמרת האחרונה, לעת הבוקר, כל הכוכבים והמזלות, והמלאכים הנקראים בני האלקים, אומרים שירה. כמ"ש, ברון יחד כוכבי בוקר. ישנה חשיבות גדולה להצטרף לשירת השבח בבוקר

ש. וכל אחד כפי מעלתו, להורות, כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה. ע"כ נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים, האומרים שירה. וזהו בראשית, שי"ר תא"ב, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. זה דבר גדול להבין שבשביל שיר תאב, אותיות בראשית נברא העולם

שא. רבי חזקיה ורבי יוסי היו הולכים בדרך השם אחר חצות לילה. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי יוסי לרבי חזקיה, מה נעשה? הרי למדנו, לעולם ייצא אדם בְּכי טוב, בבוקר במדרגת היסוד שנק טוב, ואנו הולכים בלילה.

שב. אמר לו רבי חזקיה, יוסי בני, בוא ושמע הדר נעימות קול גלגלי החיות, שמשבחים בשירה לפני אלקינו. בעוד שהיטה אוזנו, שמע קול תשבחה נעימה, שהיו אומרים, וה' לעולם יישב שראה שגם בלילה יש תשבחות להשם, וצריך ויכול להתחבר למקום נפשי זה.

שג. אמר רבי חזקיה, בני, שמעת משהו? אמר, שמעתי קול נעימות, ומן הנעימות והשבח מאותו הפסוק ששמעתי, אני יודע עתה פירושו. שכתוב, וה׳ לעולם יישב, כונֵן למשפט כיסאו. כי בכל שעה, שהדיינים דנים דין, שכינתו של הקב"ה, שהיא כיסא הכבוד, מיתקנת שם. כמ"ש, כונן למשפט כיסאו. שכיסא הכבוד מיתקן במקום שיש משפט שהוא בחינת חסד. צדק הוא דין, ומשפט מתחשב גם בנסיבות, ע"י הדין שהוא המלכות מתכלל בבינה, ברחמים.

שד. הידעת איזוהי המשמרת ממלאכי השרת, שאומרים הפסוק הזה? אמר לו, לא. אמר, היא משמרת של אותם המלאכים הנקראים אלקים. עשר משמרות של מלאכי השרת יש ברקיע, והם מתחלקים בשלוש משמרות שיש בלילה.

שה. בשעה שישראל גומרים תפילתם בלילה, לוקחים אחריהם שירה, אותם המלאכים, הנקראים אישים, ואומרים שירה. שאומרים, מה אנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. ומסיימים, ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. במשמרת השנייה לוקחים שירה מלאכים חשמלים ואֶראֶלים, ואומרים, הבו לה׳ בני אלים.

שו. בחצות לילה, עד שנגמרת המשמרת השנייה, בשעה שהקב"ה מסתכל בעדן, בחכמה הנקראת עדן, שגנז לצדיקים לעת"ל, פותחים חיות הקודש והשרפים והאופנים והכרובים, ואומרים, מה רב טובךָ אשר צפנת ליראיך. סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת בְּיה שׁמו.

שז. בתחילת המשמרת השלישית, לוקחים שירה אותם הנקראים אלקים, ואומרים, וה' לעולם יישב.

כשבא הבוקר, פותחים השמיים ואומרים, השמיים מספרים כבוד אל. כוכבי הבוקר אומרים, מונה מספָּר לכוכבים לכולם שמות יקרא, גדול אדונינו ורב כוח. המלאכים הנקראים בני אלקים, פותחים ואומרים, הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז. כל אחד משבח את הבורא לפי מדרגתו הרוחנית ולפי תפקידו.

שח. בעוד שהיו הולכים, ראו שהחשיך השחר, ואח"כ האיר האור. אמר רבי חזקיה לרבי יוסי, בוא ואראה לך, שכך היא גאולתם של ישראל. בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה, וחשכות אחר חשכות. ובעוד שהצרות בה, יאיר עליהם האור של הקב"ה. כמ"ש, כשחר נכון מוצָאו. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. את הצרות שבאים לפני הגאולה, אפשר לעבור בעזרת ההבנה של החושך שנראה, ובכך להאיר את החשך. מי שקשור להשם יתברך יראה סימן פנימי, שיש כאן נקודת אימון חזקה מאד, אימון לרכישת אמונה.

 

שט. בזמן ההוא תתעוררנה מלחמות בעולם, גוי בגוי, עיר בעיר, צרות רבות תתחדשנה על שונאיהם של ישראל, עד שישחירו פניהם כשולי קדרה. ואח"כ תתגלה עליהם גאולתם, מתוך שאגת הלחץ והדחק שלהם. גם גאולת מצרים באה לאחר וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים.

אין הזוהר מדבר מגשמיות. צרה היא למי שאינו מורגל במתן יגיעה למעבר נפשי חזק לאור הפנימיות ומתהלכים בחשך. בספורט גשמי דומה הדבר לריצה ארוכה, שתחשב צרה למי שאינו מתאמן, וברכה למי שמורגל באימון.

 

שי. וזהו שאמר דוד המלך, למנצח על איילת השחר. הלוא, איילת הבוקר, היה צריך לומר? אלא על איילת וחוזק של השחרות של ישראל. כי איילת היא לשון חוזק, כמ"ש, כגבר אין אֱייל. באותה שעה יצעקו בני ישראל מתוך צרתם, ויאמרו, אלי אלי, למה עזבתני. ואח"כ כתוב, פיתחתָ שַׂקִי ותְאַזְרני שמחה. כלומר הגאולה.

ישנה עוצמה חזקה להבנה שהבורא יתברך מעולם לא עזב אותנו, אלא אנו בגלות מפני שעזבנו אותו. הבנה זו תאפשר לשאוב כח בידיעה שאם אין אני לי, מי לי.

 

בראשית זוהר חדש קטו – קיז שעור 39

בחכמה ייבנה בית

מלמד הזוהר כיצד יבנה אדם את ביתו, היינו את ליבו, כדי שיהיה משכן ראוי, לקיים הפסוק: ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם.

שלב ראשון על האדם לדעת מיהו ומהו תפקידו. עליו לדעת מהם הכוחות הקיימים בו, איתם לפעול ולהתנהל בעולם כדי להתפרנס בעיקר ברוחניות. כאן עליו לקחת אישה, היינו ההרגשה שבלב, בעזרתה יוליד בנים ובנות, היינו הבנות ותפיסת מציאות נכונה.

השוטים פועלים הפוך, בונים הרגשה ותאוות בסביבה לא תכליתית, ואחר כך מולידים הבנות שגויות ותירוצים להשגת תאוותם לרצון לקבל לעצמם.

ללא ברית ומחויבות להכרה גבוהה, המושתת על דרך פנימיות התורה, לא ניתן להגיע לתכלית, כלומר להוריד ללב הרגשה אמיתית, שאז הוא בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים.

מי שרדוף אחרי תודעת והרגשת הגוף, עובד עבודה זרה בהתמכרות לתאוות הגוף, ואז כל הפרנסה שלהם באה בתירוצים להצדיק תאוותם.

בחירה בסביבה ראויה מאפשרת לאדם לראות וללמוד מהם הטבעיים והכישרונות שלו, ובעיקר מה בא לתקן בעולם. הפרנסה מיגיעה פנימית, מלמדת על הכוחות הנפשיים הזמינים לשמירה על מחויבות, לבניית כלי ראוי, כח וסבלנות כאשר התוצאה לא מתגלית מיד.

האדם נברא בצלם, ועם כח לנהל את רצונותיו כראוי. ואם אינו מתאמץ להתגבר על המקרים וההרגשות והרצונות, ומבקש תוצאה כאן ועכשיו, לא יוכל למלא תפקידו הייחודי בעולם.

לו היה מגולה לאדם תפקידו ומהי העבודה שעליו לעשות, היה הופך למזיד אם מועל בתפקידו. מרחמי שמים משגיחים לאדם באורך רוח שיוחזק כשוגג, שדינו קל יותר. גילוי מתחיל להתבאר לבא להיטהר, מסייעים בידו.

ועם כל זה, צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עיתים לתורה, ולהיות עמלו בשתי הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכיחה עוון. ללמוד אמונות כדי לפרנס עצמו, להיות יצרן, אחרת עלול ללסטם את הבריות.

בראשית זוהר חדש קטו - קיז שעור 39

בחכמה ייבנה בית

מלמד הזוהר כיצד יבנה אדם את ביתו, היינו את ליבו, כדי שיהיה משכן ראוי, לקיים הפסוק: ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם.

שלב ראשון על האדם לדעת מיהו ומהו תפקידו. עליו לדעת מהם הכוחות הקיימים בו, איתם לפעול ולהתנהל בעולם כדי להתפרנס בעיקר ברוחניות. כאן עליו לקחת אישה, היינו ההרגשה שבלב, בעזרתה יוליד בנים ובנות, היינו הבנות ותפיסת מציאות נכונה.

השוטים פועלים הפוך, בונים הרגשה ותאוות בסביבה לא תכליתית, ואחר כך מולידים הבנות שגויות ותירוצים להשגת תאוותם לרצון לקבל לעצמם.

ללא ברית ומחויבות להכרה גבוהה, המושתת על דרך פנימיות התורה, לא ניתן להגיע לתכלית, כלומר להוריד ללב הרגשה אמיתית, שאז הוא בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים.

מי שרדוף אחרי תודעת והרגשת הגוף, עובד עבודה זרה בהתמכרות לתאוות הגוף, ואז כל הפרנסה שלהם באה בתירוצים להצדיק תאוותם.

בחירה בסביבה ראויה מאפשרת לאדם לראות וללמוד מהם הטבעיים והכישרונות שלו, ובעיקר מה בא לתקן בעולם. הפרנסה מיגיעה פנימית, מלמדת על הכוחות הנפשיים הזמינים לשמירה על מחויבות לבניית כלי ראוי, וכח סבלנות בלתת יגיעה נפשית, ולדעת שהתוצאה לא מתגלית מיד. ​​ 

האדם נברא בצלם, ועם כח לנהל את רצונותיו כראוי. ואם אינו מתאמץ להתגבר על המקרים וההרגשות והרצונות, ומבקש תוצאה כאן ועכשיו, לא יוכל למלא תפקידו הייחודי בעולם.

לו היה מגולה לאדם תפקידו ומהי העבודה שעליו לעשות, היה הופך למזיד אם מועל בתפקידו. מרחמי שמים משאירים לאדם אורך רוח שיוחזק כשוגג, שדינו קל יותר. גילוי מתחיל להתבאר לבא להיטהר, מסייעים בידו.

 

רפ רבי יוחנן פתח, בחכמה ייבנה בית. שלושה דברים צריך האדם לעשות בדרכי העולם: לבנות בית מושבו, ולטעת כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אישה ולהוליד בנים, לפרנס אותם בהם. ולא כדרך השוטים, הלוקחים אישה בתחילה, ואח"כ נוטעים כרם, ואח"כ בונים בית. קודם על האדם לבנות תשתית לפרנסה

רפא. אמר רבי סימון, כל הלוקח לו אישה, ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנס אותה, הרי זה חופשי מהמצוות, כמתים, הנקראים חופשיים. כמ"ש, במתים חופשי. ונקרא חופשי, לפי שהוא חופשי מהמצוות. מפני שלא יוכל לעסוק בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו.

רפב. רבי יהודה אומר, כאילו לוקח עבודה זרה לעצמו. בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחים אישה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי עוה"ז, ועוסקים בתורה ובמצוות ובעבודת בוראם. כותב כאן על התקופה לפני אלפיים שנה, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר פרנסה, צריך לכונן בית בתחילה, ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת לו אישה. ויוכל לעבוד בוראו ולעסוק בתורה, כמו שלומדים, אם אין קמח אין תורה.

רפג. אמר רבי יהודה מאחר שהאדם נושא אישה, אז נקרא עבד ה׳, מפני שליבו פנוי מלהסתכל בעברה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כמ"ש, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שזה וודאי עוזר לו מאד לא לתור אחרי האסור. לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש, ולעשות יישוב בבית.

רפד. ולומד זה מהקב"ה, שקודם בנה בית וכונן אותו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבוא אדם לעולם. איך? ברא את העולם בראש, שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה. ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות והדגים, הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו יישוב בבית. וע"כ נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכול עניין אחד. מכאן שקודם עליו לבנות בית. ואם אין לו כסף, שהיום צריך משכנתא. אומר שיותר קל לכאורה לחסוך כסף כשהוא לבד.

רפה. ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עיתים לתורה, ולהיות עמלו בשתי הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכיחה עוון. ואם יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו, שוטה, כבר הקדימך יוֹצרךָ, כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. כמ"ש, מכל מלאכתו, אשר ברא אלקים לעשות. קרא לה מלאכה. וכן כמ"ש, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. אדם צריך ללמוד אמונות כדי לפרנס עצמו, להיות יצרן, אחרת עלול ללסטם את הבריאות.

רפו. אמר רבי יוחנן, ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, ללמד, שעשה בכל יום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום השישי, שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. אמר לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה. וזהו, בראשית ברא אלקים, קודם שיבוא אדם לעולם. על האדם להתאמץ ולעשות מלאכה כמו שהקב"ה ברא את העולם, ולעדם תפקיד להמשיך ולעשות.

רפז. שואל רבי יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים? משל למלך, שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות ותיקונים לעיר, וכל בני העיר משתעבדים תחתיו. יום אחד קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צורכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני.

רפח. כעניין זה כתוב באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, ואמר לו, ראה, בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכול מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, כמ"ש, ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ. וע"כ כתוב, בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צורכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחילה. אומר הקב"ה לאדם, אל לך לבוא בטענה שהבורא כבר עשה את הכל, למה האדם צריך גם הוא לעשות.

מאחר והאדם עולם קטן, הזהר מלמד הכל על הבחינות הפנימיות שבנפשו. וכאן יש להבין מהו בית, מהי פרנסה ומהיא האישה שבנפשו.