בראשית ברית אש 116
צדיקים השומרים את הברית, וממשיכים את המוחין הגדולים של אור החיה, שוב אינם חוזרים לעפרם שהוא עור מלכות דמדת הדין, שהיא גדלות הרצון לקבל, בבחינת עור הנחש שנברא מעפר, שנאמר בו ונחש עפר לחמו.
בחיצוניות נראה שהנחש אינו אוכל רק עפר, אלא בפנימיות בכל מה שאוכל מרגיש את הרצון לקבל לעצמו. וכך יש ואדם מרגיש שכל מה שעושה, אפילו בא להשפיע, פועל הוא לטובתו האישית. כאן אומרים לו תשיל את עור הנחש מעצמך, תתחיל להיות אדם. בנפש בחינת הנחש אומרת שהאמת היא רק ניחוש. הנחש הוא צד הנקבה של הס"א.
העור הוא בחינת מלכות שמראה את צד הרצון, כנגד כותנות עור שניתנו לאדם. העור הוא הפנימיות של האדם שבאה לידי ביטוי בחיצוניות, לכן בעיות של מתח נפשי באות לידי ביטוי בעור.
ומשום זה מי שאינו שומר ברית, לקבל ע״מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, או שלא מסיר את בחינת הרצון לקבל לעצמו, נידון בחבוט הקבר בעפר ההוא, ואלו הם אשר הגופות שלהם הם להם בחינת קבר בחייהם, כמ״ש חז״ל (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרואים מתים התענוג שלהם הוא המוות. תענוג שבא לרצון לקבל לעצמו גורם לפירוד ממקור החיים.
שהשעה דחוקה להם בכל יום, וצועקים תמיד הב הב כמ״ש חז״ל (קה״ר פ״א) מי שיש לו מנה רוצה מאתים. ובמלאכה שלהם כלומר בעת שעושים המלאכה לתקן את עצמם, נתבקע ויוצא דם בצפרניהם
ומשום זה תקנו להביט על הצפרנים בעת שמבדילים, במוצאי שבת, כי אדם הראשון היה מלובש בכתנות הצפרנים, שהיו מאירים כענני כבוד, והוא מחמת חטא עצה״ד, נפרש מהם, ואז נאמר וידעו כי ערומים הם מהם, בגוף ונשמה רוח ונפש, ערומים מכתנות אור שהם מאורי האש. ערומים אומר שאין להם את ההגנה של חסדים מכוסים.
תקון שביעי כתוב, והמשכילים יזהירו, הם החכמים היודעים את סודות התורה, יאירו בזוהר העליון, כלומר קבלה בזהירות על פי החוקים העליונים, קבלה דרך ל"ב נתיבות החכמה, ו"ק בלבד, הם אלו שיודעים במילת בראשית מצוה שלישית שהיא ברית מילה.
כי סוד מילה ופריעה הוא גילוי המוחין הגדולים של אורות דחיה, הנקראים י״ה כי מיל״ה נוטריקון מל י״ה. ופריע״ה נוטריקון פרע י״ה בני ישמעאל עושים מילה בלי פריעה.
מה האש הגשמית כשמשתמשים בה כראוי אין לך דבר טוב ומועיל ממנה בעולם, ואם משתמשים בה שלא כראוי אין לך משחית ומכלה גדול ממנה. כך הדינים העליונים בעת שהם מתוקנים כל שלמות קיום מציאות הרוחנים תלויה בהם, ולכן, במצות מילה מביאים ב׳ מיני דינים, הן דיני הנקבה, והן דיניי הזכר, למקום אחד, והם הפכים אלה מאלה, ומכחישים אלה את אלה, ושניהם מתבטלים.
היות ואדם הראשון היה כבר במקום עולם אצילות כשנברא, ההארה שהייתה לו הייתה גדולה מכל המלאכים. לכן תיקון חטא אדם הראשון מתחיל בתיקון האור דאצילות שנוכל להאיר יותר מגלגל חמה, כלומר שנקבל כח גדול מכח מט"ט. פוטנציאל האדם גדול מעולם היצירה.
שורש התיקון הוא הסכמה לוותר על הקליפות של הזכר, התענוגות הגדולים וגם לוותר על קליפות הנקבה, שמירה. גם שמירה וגם זכירה.
שלב ראשון לכרות את מה שאסור ליהנות מהם והם ג הקליפות הטמאות, הסרת העורלה. לאחר מכן הפריעה היא גילוי הטוב שאין אצל הישמעאלים, ולכן אין אצלם בקשות בתפילה, אלא רק בחינת אברהם החסד.
ישראל כן משתמשים ברצון לקבל, בבחינת יצחק, לאחר שעשו פריעה שהיא תיקון קליפת נוגה, שמאפשרת ליהנות מהטוב שבקליפת נוגה. האיסלם רק מתאר את גדלות האל. לכן אינם שותים יין שהוא בחינת שמאל, תיקון הפריעה.
לאחר חטא אדם הראשון נצרך עניין הברית ביותר, מפני שבמידת הדין של אדם הראשון חייב תיקון מפני שלא ניתן להתחיל בתיקון בלי להישמר מהקליפות, היינו הסרת העורלה והפריעה.
במקום השלמות אסור לראות חיסרון, זוהי בחינת שבת, ביום חול אסור להימנע מחיסרון ותיקון
בראשית דאיהי אהבה 114
בגימטרייה קטנה המילה בראשית שווה 13 = אהבה = אחד. מכאן שמי שמקיים את האהבה, את המילה בראשית, הוא כמו שמקיים את העולם. אהבה אומר עירוב של התחתון, המלכות ומאפשר שיתוף ביחד. באהבה שלמה יש גם את התכללות השמאל, הרצון לקבל, אהבה אמיתית נבחנת בקריאת שמע, בה נבחן האם מוכן האדם למסור את גופו, נפשו וממונו לייחוד השלם.
ומשום זה מי שאוהב אל הקב״ה מתוך נפשו או גופו או ממונו בכדי שהקב״ה ישמור אותו, הרי האהבה תלויה בדבר ההוא שנותן לו, ואין האהבה שלו היא העיקר, רק הדבר הוא עיקר והאהבה תלויה בו, אהבה זו, אם נוטל ממנו ממונו או גופו, כופר בו, כלומר שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר אם בטלה דבר בטלה האהבה.
כדי לזכות באהבת השם, על האדם להיות מוכן לוותר על מה שחשוב לו, לבוא בהתגברות על הרצון לקבל, שהוא הדבר בו תלויה האהבה התלויה בדבר. מצד שני חייב האדם לערב גם את צד השמאל, את הלב, אך בהתכללות בה השמאל כפוף לימין, לאמונה וההשפעה.
האהבה אינה אפשרית כאשר היא רק נתינה, חייבת להיות השתתפות שני הצדדים לטובת המקום המשותף.
בראשית דאיהי אהבה 113
השם הקדוש צבאות מתחלק לשנים, נה"י הם בחינות שלמטה מהפרסה שבקטנות יוצאים למטה מהמדרגה, ובאים חזרה בגדלות. בין היציאה לחזרה ישנו תהליך בו מעלים את הניצוץ למעלה, אלו הרצונות שמפרשים אותם דרך הקליפות. בתהליך זה היציאה היא לפרטים כדי להחזירם לכלל אליו הם שייכים.
ישנה אהבת חסד, וישנה אהבה גדולה יותר, אהבת דודים בנסמכת על אהבת חסד.
כתוב והמשכילים יזהירו יאירו, אור שיש בו זהירות עם הגבלות של צמצום ב, אור על פי החוקים העליונים, אלו הם היודעים סוד מצוה השנית במילת בראשית.
המצוה הראשונה היא יראה בסו"ה ראשית חכמה יראת ה׳ וכן יראת ה׳ ראשית דעת. חיבור שמתחיל קודם כל ביראה, ביטול הגאווה, ומצוה השנית היא אהבה שהיא בגימטריא במספר קטן בראשית, כי שניהם בראשית ואהבה עולים במשקל אחד. אהבה נועדה לחבר את השנים להיות אחד, וניתן לראות זאת כסימן בבראשית. בלי אהבה אין צורך לקיום העולם.
השם יתברך יכול לברוא כל העולמות במאמר אחד, אלא ברא בעשרה מאמרות כדי לתת לנברא אפשרות לבוא מהפרטים לכלל, שבדרך זו יכול הנברא להבין בהדרגה דרך הפרטים.
פירוש. אהבה סתם היא אהבת חסד, אהבה שיכולה לבוא רק מצד אחד שה״ס ימין, וישנה אהבת דודים שפירושה היא התכללות החכמה בחסדים, ואהבה זו נמשכת בעיקרה מקו שמאל צד האישה, צד הגוף.
לאהבה אמיתית צריך גם את שותפות התחתון. האדם נבחן באמונה שלו, ביכולת לוותר ולמסור את הפרטיות שלו ליחד.
לכך נאמר בכל לבבך. ואם חביב עליו הממון יותר מגופו נאמר בכל מאדך. במה דחביב עלי.
כל אחד לפי החשוב לו, גופו או נפשו או הממון, את זה עליו למסור למען האהבה, כאשר הוא מבין ומאמין שהאהבה גדולה יותר. על האדם לשלם בדבר שחביב עליו.
העולם נברא בזכות מי שמוכן לתת עצמו לאהבה, ומי שלא מוסר נפשו או גופו או ממונו, באהבת רבונו בשעת השמד. הריהו כאלו החזיר את העולם לתהו ובהו. ומשום זה, כתוב סמוך לו לפסוק בראשית פסוק, והארץ היתה תהו ובהו.
בראשית דאיהי אהבה 113
השם הקדוש צבאות מתחלק לשנים, נה"י הם בחינות שלמטה מהפרסה שבקטנות יוצאים למטה מהמדרגה, ובאים חזרה בגדלות. בין היציאה לחזרה ישנו תהליך בו מעלים את הניצוץ למעלה, אלו הרצונות שמפרשים אותם דרך הקליפות. בתהליך זה היציאה היא לפרטים כדי להחזירם לכלל אליו הם שייכים.
ישנה אהבת חסד, וישנה אהבה גדולה יותר, אהבת דודים בנסמכת על אהבת חסד.
ריט) ועוד תקונא ו׳ וכו': ועוד, תקון ששי, כתוב והמשכילים יזהירו יאירו, אור שיש בו זהירות עם הגבלות של צמצום ב, אור על פי החוקים העליונים, אלו הם היודעים סוד מצוה השנית במלת בראשית, כי המצוה הראשונה היא יראה בסו"ה ראשית חכמה יראת ה׳ וכן יראת ה׳ ראשית דעת חיבור שמתחיל קודם כל ביראה, ביטול הגאווה, ומצוה השנית היא אהבה שהיא בגימטריא במספר קטן בראשית, כי שניהם בראשית ואהבה עולים במשקל אחד כי בראשית בגימטריא י"ג במ"ק וכן אהבה בגימטריא י״ג.
אהבה נועדה לחבר את השנים להיות אחד, וניתן לראות זאת כסימן בבראשית. בלי אהבה אין צורך לקיום העולם.
רכ) ודא אהבת חסד וכו': וזה הוא אהבת חסד שהיא חסד בחשבון ע״ב. נגד שם המפורש היוצא מן הפסוקים ויסע קו ימין ויבא קו שמאל ויט אמצעי, שהם ע"ב שמות (פרשת בשלח אות קע״ג) שבו וא״ו במספר י״ג כחשבון אח״ד. דהיינו י״ג מדות הרחמים, הרמוזות בג' מלים וה״ו אני וה״ו הכוללים את ע״ב שמות, בראש וה״ו ובתוך אני וקרוב לסוף וה״ו, שהם וא״ו בראשי תיבות. דהיינו מאמר אחד שהוא בראשית שהעמידו עליו חז״ל (ר״ה לא. אבות פ״ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות. ברור שהשם יתברך יכול לברוא כל העולמות במאמר אחד, אלא ברא בעשרה מאמרות כדי לתת לנברא אפשרות לבוא מהפרטים לכלל, שבדרך זו יכול הנברא להבין בהדרגה דרך הפרטים.
פירוש. אהבה סתם היא אהבת חסד, והיא בחינת ז״א לבד, אהבה שיכולה לבוא רק מצד אחד שה״ס ימין, וישנה אהבת דודים שפירושה היא התכללות החכמה בחסדים, ואהבה זו נמשכת בעיקרה מקו שמאל צד האישה, צד הגוף שה״ס הארת חכמה ונכללת בחסדים בסוד שם ע״ב, וזה אמרו ודא אהבת חסד באופן, דאיהי ע״ב בחושבן כי שם ע״ב הוא שם של חכמה, ומרמז כי בראשית ואהבה, ה״ס אהבת חסד ואהבת דודים שהם חכמה וחסדים יחד, זו אהבה שמגלה את אור העצמות מלשון עצם הבריאה שהיא הרצון לקבל ואחר הזווג שעל המלכות הנקראת חשבון מתלבשת החכמה בתוך החסדים. לכן אהבה אמיתית היא רק בבחינת חשבון, היינו מלכות, שיתוף צד הלב לקבל שמא מפרש ויסע ויבוא ויט, שבכל פסוק יש ע״ב אותיות, כי ה״ס ג׳ קוים ויש בקו ימין ע״ב אותיות ובקו שמאל ע״ב אותיות, ובקו אמצעי ע״ב אותיות, ומשילובם של ג׳ פעמים ע״ב אותיות אלו זו בזו יוצא השם של ע״ב שמות. דביה וא״ו כי בשם ע״ב ישנם ג׳ שמות בראש ובתוך וקרוב לסוף שהם בר״ת וא״ו כחושבן אחד דהיינו קומה שלימה של עשר ספירות וי״ג מדות הרחמים, דהיינו מאמר חד דאיהו בראשית וכו' כי מאמר פירושו מדרגה היוצאת על זווג דהכאה בסוד הכאת שפה אל שפה, ומתפשטת בראש וגוף.
הכאת שפה תחתונה בעליונה, הזיווג להוציא המחשבה מהכח אל הפועל. לכן כשאדם מדבר את הדברים, גם בראש הדברים מסתדרים וגם הגוף זוכה להרגש גדול יות.
לאהבה אמיתית צריך גם את שותפות התחתון. האדם נבחן באמונה שלו, ביכולת לוותר ולמסור את הפרטיות שלו ליחד.
רכא) והאי איהו רחימוי דמאריה, מאן דמסר נפשיה באחד, ברחימו דמאריה. ובג״ד, ואהבת את יי׳ אלהיך, אפילו נוטל את נפשך, דאם חביב עליה נפשו מגופו, היינו ייסורים, לכך נאמר ובכל נפשך. ואם חביב עליו גופו מהממון שלו ומוכן למסור הממון בשביל היחד, לכך נאמר בכל לבבך. ואם חביב עליה ממונא מגופא, לכך נאמר בכל מאדך. במה דחביב עלך, מוכן למסור אותו בשביל סביבת הפעולה ברחימו דמארך בעת צרה.
כל אחד לפי החשוב לו, גופו או נפשו או הממון, את זה עליו למסור למען האהבה, כאשר הוא מבין ומאמין שהאהבה גדולה יותר. על האדם לשלם בדבר שחביב עליו.
רכב) ודא איהו נסיון וכו': וזה הוא נסיון שעתידים ישראל להתנסות בשבעים שנה של הגלות האחרון. כי עני חשוב כמת, ואם נוטלים ממנו את ממונו הוא כאלו לוקחים את נפשו. גוף ונפש וממון כולם שקולים, מה שחביב עליו מסור אותו באהבת אדונו, ובזמן ההוא דהיינו שמוסר הכל בעת צרה, הוא מתקשר במלת אהבה שהיא בראשית (כנ״ל אות רי״ז) וכאלו בשבילו נברא העולם, כמ״ש בראשית ברא אלקים ופירושו שבשביל מצות אהבה שהיא בראשית ברא אלקים
העולם נברא בזכות מי שמוכן לתת עצמו לאהבה, אחרת המציאות בעולמו היא של תוהו ובוהו.
רכג) ומאן דלא מסר וכו': ומי שלא מוסר נפשו או גופו או ממונו, באהבת רבונו בשעת השמד. הריהו כאלו החזיר את העולם לתהו ובהו. ומשום זה, כתוב סמוך לו לפסוק בראשית פסוק, והארץ היתה תהו ובהו.
רכד) ואהבת ה׳ איהי וכו': ומלכות היא אהבת ה׳ כלולה מכל הספירות, והיא מצות הקב״ה בכל תרי״ג מצוות, ובשבילה נאמר מדוע אתה עובר את מצות המלך והיא בנין העולם. שפחה הרעה היא חורבן העולם, ומשום זה נאמר בה, והארץ היתה תהו ובהו, והיא רצועה ביד הקב״ה להלקות בה רשעים.
י"ב צירופי הויה שיעור 106 107
בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.
ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.
בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.
שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.
הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.
שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.
י"ב צירופי הויה שיעור 106 107
בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.
ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.
בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.
שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.
הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.
שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.
י"ב צירופי הויה שיעור 106 107
בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.
וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו.
בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י.
הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי.
וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ.
היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה.
בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.
שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.
הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.
שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.
י"ב צירופי הויה שיעור 102
ישנם זיווגים בעולמות העליונים דרכם מתקבל הקשר בין הזכר והנקבה, כדי לתת את האור לתחתונים. לפי הצירוף והזיווג ניתן להבין את המציאות הרוחנית במדרגה. לימוד שמות הויה הנובעים מהפסוקים, הוא שילוב של רמזי חכמת הקבלה שנמצאים בסיפורים המובאים לחושים.
מעבר לפשט הסיפור ישנו עומק המופיע ברמזים של ראשי או סופי תיבות.
מאחר והמלכות נגנזה ברדל"א, היא רק התכללות ולא עצם, אין אחרים יכולים להתכלל ממנה. כך אדם שלא מגיע לעצם שלו, אינו יכול באמת להשפיע לאחרים.
חכמת הקבלה נלמדת בעשר ספירות הבנויים משם הויה. היכולת לכוון בצירופים אלו תלויה בידיעת חכמה הקבלה והכוונה הנפשית הראויה.
הרמזים המופיעים בכתובים מועלים למי שמכיר ורגיש לשינויים בסדר האותיות ובניקוד המשתנה.
תפילין בסוד המוחין בחכמה, וציצית שהם כיסוי, בגד מלשון בגידה שבא על בחינת הגוף. ויש הבדל בין גוף לנשמה, לגוף רצונות רבים ולנשמה רק רצון אחד לדבקות. רק כאשר הגוף מאחד את כל הרצונות לאחד, יכול הוא לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואז כל הרצונות הגופניים נכנסים למסגרת בחינת השמים, ואת זה עושים התפילין.
הלב הוא מלך הגוף, והוא ממלא תפקידו בלי להיות בוגד, כאשר הוא מרגיש בכל רצון ישנה אמת שמציצה בכל מפגש עם החיים, דרך ארבע כנפות הציצית.
החיבור לקב"ה יכול להיות רק דרך הנשמה, חיבור שאפשר להשיג דרך התפילין הם בחינת פני אדם.
הקודם