סוד הנקודות שיעור 74

קנז המשך ​​ פירוש. סוד הקמץ הוא זווג הפנימי על נה״י שבבחי"ד שה׳׳ס מדת הדין, כלומר שמדת הרחמים היא בפנימיות ומדת הדין בחיצוניות חיוניות מגולה זו מידת הדין, פנימיות לא מגולה, רחמים.

ע״ד שהיה בשורש השתוף מדת הרחמים בדין אשר נה״י של ס״ג דא״ק נקודות דס"ג באו בפנימיות נה״י דא״ק, הייתה התכללות ביניהם וע״כ המה מוציאים בזווג עם אור הישר עשר ספירות בקומת כתר. כי כל המגולה הוא השולט. מידת הדין בצמצום ב' שמלכות עלתה לבינה, היא השולטת.

וזוהי צורת הקמץ אשר היא נקודה וו׳ למעלה ובחינת ו׳ שלמעלה היא מדת הרחמים הגנוזה. והנקודה שלמטה ה״ס מדת הדין המתגלה לתחתונים ומלבישה ומעלמת על מדת הרחמים.

גילוי אמיתי לא יכול לבוא בלי העלם מוקדם.
והנה מזווג הפנימי הזה לא הגיע שום תקון אלא לבחינות אצילות כלומר ראש שנקרא גם מאציל שה״ס הראשים של המדרגות. אבל לבחינות הגופות נעשה צמצום ב', היינו הזווג שנעשה על הפרסא, כמ״ש בע״ח (היכל הנקודים פ״ב) וז״ל נמצא שהם ב׳ דברים צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל האור שלו

הצמצום לא בא לדבר רע. האור מצטמצם כדי שיהיה כח לקבל אותו. לולי הכח לצמצם, אין קבלת אור. כמו שעושים כסימן בגשמיות ברז מים שלכאורה עוצר את הזרימה, הקבלה, ​​ ולמעשה זה לטובה שאפשר לקבל במינון נכון כשצריך.

לכאורה במערכת הגאז הווסת עוצר את הזרימה, ובלעדיו יידלק מיד כל הגאז בפיצוץ. וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו. הפרסה בין אצילות לבריאה, לא באה רק לעצור את האור, אלא דווקא לאפשר קבלת האור. עכ"ל ע״ש ואז כל אחד אבד מדרגתו הקודמת וירד אל המדרגה התחתונה שמתחתיו. ואלו ד׳ חיות אדם אריה שור נשר מכונים בשם מרכבה להיותם ד׳ ספירות נהי״מ, העולים מבי״ע ומתחברים אל נוקבא דז״א, להשלימה בע״ס שלה שתהיה ראויה לזווג. כאשר עולים לנה"י נקראים שנא"ן וכשעולים לחג"ת הנוקבא מקבלת שם אדם. בצמצום ב' עדיין אין תיקון של בחינת הנוקבא בנהי"ם ומתוך שזולתם לא היתה ראויה לזווג ע״כ נבחן אשר הנוקבא רוכבת עליהם, והם מרכבה שלה, אמנם יש ב׳ מרכבות, מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה אשר במרכבה העליונה ישנן כל ד׳ החיות אדם אריה שור נשר. אדם הוא בחינת מלכות שעלתה לת"ת ובמרכבה תחתונה ישנן רק ג׳ חיות שור נשר אריה וחסר בהם פני אדם בפרטות יש צד של נקבה רק בדרך התכללות בסוד אלפי שנאן (עיין בזהר בראשית בסלם מאמר תדשא הארץ דשא שם מבואר כל הענין הזה באריכות

הקמץ מקמץ על האור, דווקא כדי לאפשר קבלת האור בצורה ראויה.

לכן חשוב הכוח הנפשי לעצור, לווסת כדי לא למשוך אור לפרטיות. הקמץ הוא כמו כתר לנקודות, ותפקיד הנקודות לנענע את הכלים, החסרונות שהם הרצונות של האדם.

תנועת הרצון צריכה להיות מדודה, מדויקת. קודם עוצרים ואז פותחים בהדרגה. הקמץ הוא הזכר שצריך להוביל את הפתח, הנקבה.
וזה אמרו קמץ רקיע וניצוץ אינון י״ו הרומזים על שתוף מדת הרחמים בדין, והרחמים הוא בגניזה מפני שהרחמים שזה ניקוד הפתח, לא באים לידי ביטוי והזווג הוא על הניצוץ שהוא מדת הדין,מלכות מצומצמת  איהו קומץ כל נקודין כי מזווג זה לא מגיעה שום הארה אל הגופות של הפרצופים שהם נקראים נקודות. לראש כן מגיע, שהוא המאציל כי הראשים נקראים טעמים והגופות נקודות, והם בחשבון שש עשרה בסוד המרכבה העליונה הכלולה מד׳ פנים שבכל אחד ד׳ פנים כחשבן שית סרי אנפין דחיון. ובשל כך שבזווג זה ישנו גם פני אדם כלול מד׳ פנים. איהו קומץ כל נקודין כיוון שיש הארה גם של צד אדם, כמו בצמצום א לכן עליו לקמץ על האור ולעשות רק חסדים מכוסים, ולא לקבל חכמה. היינו הגופות המתוקנים ע״י המרכבה התחתונה, שבה ישנם י״ב פנים לבד בסוד שנאן 

והם המודד לקבלת האור לבריאה, יצירה ועשיה.

לבי"ע, לגוף ולא למה שנמצא בקמץ, היות הוא אור גדול מידי שעלול לגרום לשבירה. לכן צריך זהירות באור זה.

אשר פני אדם הוא בהתכללות ג׳ פנים שור נשר אריה. ואינם ט״ז פנים, רק י"ב פנים כל אחד כלול מג׳. י"ב גבולי אלכסון הם הדרכים שבהם אפשר לקבל הארה בצמצום ב. ג קווים בצורה של משולש ולא בצורה של מרובע. מלכות עלתה לבינה, אפשר לקבל רק באח"פ דעליה, ולא מקבלים על דרגת יחידה ולא על ג"ר דחכמה אלא רק על ו"ק דחכמה.

הפתח דווקא מאפשר קבלה. הנקודה בקמץ היא מידת דין נקודת צמצום, מלכות דסיום רגלין שעלתה למקום זה, ומקמצת על המדרגה.

העבודה היא קודם על אי קבלת האור, מצוות ל"ת.

הסיבה שלא מתחיל התהליך במה כן לעשות אלא בעצירה, מפני שראשית חכמה יראת השם. קודם בטל עצמך כלפי העליון.

הדרך היא דרך אמונית, ואמונה מתחילה קודם כל בביטול עצמי, וידיעה שהעליון גדול, וזהו חוק שקטן מתבטל בפני גדול.

דחיית האור נראית לכאורה כחיסרון, אך היא הדרך דווקא כן לקבל לאחר הבירור הנכון. תפקיד הרמזור בצומת הוא לא לעצור את המכוניות, אלא לאפשר זרימה נכונה.

הקמץ הוא גבול כדי להתגלות.

כל המציאות שאנו בונים היא ע"י הצמצום. אין לאדם תפיסה במדרגות שלפני הצמצום. אין לנו תפיסה בשלמות החיוב שנמצאת רק אצל העליון.

חיסרון, שאלה קודמים לתשובה, הערב קודם ליום, הכל מתפיסת האדם.

מצד האמת בעליון האור קודם לכלי, אך אנו מדברים על נענוע התחתון, על תפיסת הנברא, ואם לא יהיה לו רצון, לא יוכל לקבל תענוג מהמילוי.

הגילוי הוא להסכים לרעיון שהנברא הוא חיסרון, רצון לקבל. ואל לו לבוא בגאווה לבנות מגדל בבל ולחשוב שהוא לבד מנהל את המציאות.

בתחילת העבודה הנפשית, ידע שהוא לא יודע. אמנם זו לא התכלית הידיעה שלא נדע, אלא שכן נדע לאחר מכן, דווקא לדעת לקבל בעל מנת להשפיע ולא בחינת לא מקבל.

סוד הנקודות שיעור 73

עד כה לימד על סוד הנקודות שהתנועות באותיות באות משלושה ניקודים שהם חולם שורוק חיריק.

קנו) ועוד רזא נקודי וכו׳: ועוד צריכים לחזור ולפרש סוד הנקודות. חשבון אותיות פתח הוא יו״ד היינו עשרים במספר קטן פתח=488 ובגימטרייה קטנה 4+8+8=20. וכתב רבינו האר״י ז"ל הטעם שבתקונים תופש ר״ש מספר קטן כונתו לתקן עולם העשיה שבה מספר קטן בדרך כלל גימטריה קטנה באה לבטא במלכות. ומצד העולמות הוא עולם עשיה.

וכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, והעמידו אל תקרי ידך אלא יודי״ך והן ב׳ יודין מן יאהדונה״י זיווג בין ז"א לנוקבה

היינו ב׳ שמות הוי״ה אדנ״י שהם ז״א ונוקבא. ובאיזה מקום הן נפתחות זיווג נפתח אומר שמוליד מתוכו משהו.

הוא נפתח ברקיע, היינו יסוד, שהוא פתח, והוא מפתח כולל אהדונ״ה שם של שש אותיות באמצע שתי יודין. ושתי יודין שהן עשרים עם הרקיע שהוא ו׳ עולים לחשבון הוי״ה היינו כ״ו. 2 יודין 20 + 6 אותיות הם 26

פירוש. הוי״ה ה״ס ז״א. ואדנ״י ה״ס מלכות, נוקבא דז״א. ובעליית עולמות כשהם בזווג משתלבים ב׳ השמות זה בזה, ויוצא הצירוף יאהדונה״י. ואז נבחן ז״א שהוא בעיקר באות י׳ ראשונה של הצירוף שה״ס חכמה עליונה. ומלכות נבחנת בעיקר בסוד י׳ תחתונה של הצירוף שה״ס חכמה תחתונה חכמת שלמה.

רואים פה שתי חכמה, חוכמה עליונה ותחתונה, ​​ וכל שש אותיות שבין ב׳ יוד״ין רומזות על יסוד שהוא הכולל והמצרף של כל 6 הבחינות המיחד ז״א ומלכות זה בזה. וזה אמרו ובהם המקום נפתח ב׳ היודין להשפיע זו בזו ברקיע שהוא יסוד המיחדם.

כדי להשפיע יש להיפתח. על האדם לצאת מעצמו, ולבוא למקום היחד.

היסוד, הברית נותן את הכח ליחד.

2 הבחנות בברית. עליה להיות גם טכנית, וגם נפשית.

המעשה אינו מספיק, כשהאדם מבין שישנה נקודה פנימית אליה יש להגיע, ברית והתחייבות נפשית ליחד.

אור החכמה הוא אור האהבה, ואינו אומר כאן שהוא המחבר, אלא היסוד, הברית.

וכשהם בזווג מאירה הנוקבא באורות ז״א בעלה מייצגת את בעלה. ולכן סליק לחושבן הוי״ה. הויה הם אורות של ז"א.

גם למלכות קוראים הויה כשהיא בזיווג, שאז נקראת על שם הזכר.

ישנה טעות בתפיסה, בהבנת השמות. אישה נשואה צריכה מבחינה רוחנית להיקרא על שם בעלה, ולא לשמור גם את שם משפחתה הקודם.

עליה לבוא בביטול לעשות רצונו, כלומר צד האישה באדם, אינו להיכלל בצד המשפיע, ולנסות לשמר גם את הרצון לקבל הפרטי. ​​ אין שילוב רוחני של חצי דתי וחצי חילוני, לא יכול הנברא, שהוא צד הנקבה לומר לבורא, אתה משפיע, אבל גם אני כאן.

אל אישך תשוקתך אומר שהנברא צריך להיות בתשוקה לחיבור עם השם, ולא לתאוותיו.

ואין להקשות למה מתחיל לבאר נקודת פתח לפני קמץ, הלא קמץ הוא כתר ופתח חכמה. בנקודים הכתר נקרא קמץ שציורו פתח ונקודה תחתיו שהיא המלכות, שמקמצת על האור. היות והוא מופשט ולא מתפשט לגוף, היא סוגרת את האור. זכר לא מתפשט לגוף. קמץ כתר, פתח חכמה.

משום כי כל קומת הנקודות היא קומת חכמה וקמץ הוא כתר דחכמה. טנתא: טעמים, נקודות ​​ תגין ואותיות.

טעמים בחינת הכתר, נקודות חכמה, לכן כל הנקודות במסגרת החכמה.

מטעם התכללות והשראת השורש שהוא כתר על קומת חכמה. וקומת כתר היא טעמים ולא נקודות (עיין להלן אות קס״ד) וכל השליטה בקומה זו היא אל חכמה המרומזת בנקודת פתח, ולכן מתחיל לפרש את נקודת פתח.

עצם גדול מהתכללות. בנקודות חכמה דחכמה היא עצם, והכתר התכללות, לכן מתחיל לדבר מפתח – מחכמה, בה האור והכלי באים כאחד.

קנז) קמץ רקיע וניצוץ וכו': כמו בפתח, בקמץ יש רקיע היינו הקו שעל גבי הנקודה שהיא ניצוץ ניצוץ שעוצר את המדרגה.

זוהי מלכות שנקראת בוצינא דכרדינוטא, מלכות שעלתה לבינה, שמסיימת את המדרגה. פתיחה המדרגה מחייבת גדלות.

יש כאן מידת דין וחוקים, ולא ניתן לפעול ולעשות תנועה, עליך לדעת שאתה תחת ממשלה עליונה.

יש משהו עליון מעליך, ואתה מתחיל עם קטנות. אם אתה לא ממעט עצמך, אל תבוא לפתוח את המדרגה כדי לקבל אור. הדרך הלא נכונה היא לנסות לקבל את האור מתוך גדלות אישית.

והם י׳ שהיא הניצוץ ו' שהיא הקו. וסוד הקמץ הוא קומץ כל נקודות, בסוד התנגדות להתלבשות (כמבואר לעיל אות פ״ז) שהם הרקיע והניצוץ עולים שש עשרה, כחשבון שש עשרה פנים של חיות המרכבה, אשר גם פני אדם כלול מארבעה והם שש עשרה פנים. ומשום זה שכל אחד כלול מד׳ פנים, אפילו פני אדם, הוא מקמץ כל הנקודות. שלא יאירו אל הגופות של המדרגות. הפעולה הנכונה היא ג' קווים, ולכן הם יאירו בחינת י"ב ולא בחינת י"ו.

פירוש. סוד הקמץ הוא זווג הפנימי על נה״י שבבחי"ד שה׳׳ס מדת הדין, כלומר שמדת הרחמים היא בפנימיות ומדת הדין בחיצוניות חיוניות מגולה זו מידת הדין, פנימיות לא מגולה, רחמים.

ע״ד שהיה בשורש השתוף מדת הרחמים בדין אשר נה״י של ס״ג דא״ק נקודות דס"ג באו בפנימיות נה״י דא״ק, וע״כ המה מוציאים בזווג עם אור הישר עשר ספירות בקומת כתר. כי כל המגולה הוא השולט. וזוהי צורת הקמץ אשר היא נקודה וו׳ למעלה ובחינת ו׳ שלמעלה היא מדת הרחמים הגנוזה. והנקודה שלמטה ה״ס מדת הדין המתגלה לתחתונים ומלבישה ומעלמת על מדת הרחמים.

גילוי אמיתי לא יכול לבוא בלי העלם מוקדם.

סוד בניין יחזקאל בסוד דנקודי שיעור 72

סדר המחשבה הנכונה על פי חולם שורוק חיריק הוא המחשבה המופשטת, רצון עצמי פראקטי, והשילוב ביניהם, כאשר האמונה מובילה, והרצון העצמי בא לביטוי כעזר לאמונה.

כל הבנה שבאה בדרך אחרת תוביל לכך שלא תבוא תולדה של זרע קודש.

קנה) ו׳ כליל תלת וכו אות ו׳ כוללת שלש נקודות עליונה תחתונה ואמצעית, המעידות ושלשה עדים תחתיהן למטה המעידים על עלת על הכל שהוא ראשון ואחרון ומבלעדיו אין אלקים. כי הוא הו׳ כוללת שש נקודות, כחשבון ו', המעידים על עלת על הכל שאין אלוה אחר לששת הקצות אלא הוא. הרי תשע נקודות הכלולות באות ו׳ מן א׳ ועם אות א׳ שבתוכה היא הוא״ו משלימן לעשר נקודות. ובו כולם הולכים למקום אחד. הרי כאן סוד בנינו של יחזקאל בסוד הנקודות.
פירוש. כי בקטנות בקביעות נמצאים ז״א ומלכות שבאצילות בבחינת ו״ק ונקודה, דהיינו חב״ד חג״ת דכלים לז״א ונקודת החזה למלכות. ולזעיר אנפין חסר ג׳ ראשונות דאורות מחמת חסרון נצח הוד יסוד דכלים. באצילות נמצאים בו"ק ונקודה, זו"ן, זה מצב קביעות באצילות

ולמלכות חסר ט״ס ראשונות דאורות מחמת חסרון ט׳ תחתונות דכלים. כנ״ל ענין ערך הפוך שיש בין כלים לאורות. ולעת גדלות שז״א מעלה את נה״י שלו מבי״ע וחוזרים למדרגתם בז"א, דאצילות, אז משלימים לז״א ט׳ כלים. ומלכות שמקומה היא בנקודת החזה מושלמת מנה״י אלו שבז״א שעלו ומאירים אליה ונבנית בט׳ ראשונות דאורות, וט״ת דכלים, נצח בז"א מתחלק לחכמה חסד ונצח, והוד שלו מתחלק בינה גבורה והוד, ויסוד דעת ת"ת יסוד

כי נצח שבז״א נחלק לחח״נ שלה והוד לבג״ה, ויסוד לדת״י. ונקודת החזה שלה היא כתר שלה ונמצא כי אותם נה״י של ז״א שהיו תחת רשותה בעת קטנות ועתה חזרו ונתחברו לז״א, נמצאים מתחברים גם למלכות בעת גדלות.

כאשר ז"א בקטנות היא לא מקבלת כלום ואינה עצמאית. בגדלות היא מקבלת את הנה"י שלו, כל אחד כלול משלוש, ט ספירות.

וזה אמרו ו׳ כליל תלת נקודין וכו'. דהיינו צורת א׳ (כנ״ל באות קנ״ד) דסהדין כי אור החכמה נקרא עדות מעידים שבאים לגלות את אור קטנות דחכמה, שם אכדט"ם, שם אלקים עם האותיות המוקדמות. אלקים קטנות דנשמה, אכדט"ם גימטרייה עד, רצון לקבל שמושך חכמה בסוד עדן ובסו״ה בטחו בה׳ עדי עד ג עדיויות. ועל ז״א נאמר, ויקם עדות ביעקב (עיין באדרא זוטא אות צ״ג) אל תקרי דעות אלא עדות ותלת סהדין תחותייהו לתתא וכו׳ היינו נה״י דגדלות המשלימים לז״א ומאירים אל הנוקבא שהיא למטה מז״א.
וזה אמרו הא תשע נקודין דכלילן באת ו׳, היינו חב״ד חג״ת דכלים, וחג״ת נה״י דאורות, המאירים בקטנות, שהם ו', ונה״י דכלים וג״ר דאורות של הגדלות שביחד הן תשע נקודות ואת א׳ הכוללת גם לנוקבא ביה אשתלימו לעשר. וביה כלהו אזלין לאתר חד ומגלים את המוחין דפנים.

אות א באה לגלות את המציאות של השלמות של גילוי החכמה.

המפתח לקבלת החכמה זו היכולת לקבל את ג הנקודות, את התנועה הנפשית של חולם שורוק חיריק, שנקראים גם הכנעה הבדלה המתקה.

הכנעה זו התבטלות גמורה, בסוד חולם, מעל האותיות, הצד האמוני.

הבדלה היא בירור מה הוא רוצה, השלמת כלים, וכאשר יודע מה הוא רוצה, מהי הייחודיות שלו. לרוב היא במחלוקת לאמונה, כלומר הכנעה והבדלה חלוקים ביניהם, החיריק הוא הגורם המאחד, המשלב בין המקום הפרטי לבין הימין, האמונה שעליה להוביל.

סוד בניין יחזקאל בסוד דנקודי שיעור 71

חולם שורוק וחיריק מלמדים על סדר המדרגה. עיקר התיקון הוא לקבל חכמה, לכך יש להתקין כלים ראויים. יש בחירה ביתר דבקות, והצמצום הוא על הרצון לקבל בלבד, לתקנו לצורה ראויה.

זאת ניתן להשיג ע"י ג קווים, חולם ימין, שורוק שמאל, חיריק אמצע. הם תוקונו בג"ר דנקודים, והחיריק באצילות.

נקודות דס"ג ירדו תחת לטבור, והם תחת האלכון באות א

רק כאשר בא קו אמצעי לשתף ימין ושמאל, כעת כל אחד כלול מ ג' קווים.

קנד המשך
והנה נקודות רומזות על אורות החכמה המחיים את הכלים שהם האותיות ומנענעים אותם, ולכן אור החכמה נקרא אור חיה שנותן חַיּוּת לכלים, והן נחלקות לג' בחינות שהן נקודות העליונות ממעל לאותיות, שנכללות בשם חלם. 

מה שמנענע את הנקודות מעל, הוא סוג של אידיאל, שאינו מערב את הרצון הפרטי. מצב של אמונה נק חולם.

ונקודות אמצעיות שבתוך האותיות, הנכללות בשם שורוק דהיינו מלאפום. ונקודות תחתונות מתחת לאותיות הנכללות בשם חירק.

דומה למצב קטנות, השלמת כלים, וזיווג לקבלת האור.
ועיין בעץ חיים שער דרושי הנקודות פרק ג׳ שכתב והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר דנקודים שעומד ממטה למעלה ונק חולם. בכלל העולמות, למעלה מטבור דא"ק וכו', וניקוד מראה לנו את התהליך בעולם הנקודים. שורוק הוא שנקרא מלאפום שהוא באמצע הוא ההבל היוצא מן היסוד לאבא ואמא ונחלק לב׳ כי הנה נקודת השורוק הוא ו׳ י׳ כמו נקודה באמצע ו והנה י׳ של שורק הוא לאבא וכו'. והאות ו לאמא וכו׳ עכ״ל.

חיריק מתקיים בעולם התיקון, באצילות, ואינו מתקיים בנקודים, שם גרם לשבירה.

בקטנות האדם לא יודע מה צריך לעשות, ומוכן לקבל הוראות מלמעלה, זהו מצב חולם. אמונה.

בשורוק – שמאל הוא מקבל השתוקקות עצמית, ועליו לחבר בינהם. אם יחבר כך שהשמאל שולט, באה שבירה.

החיריק הוא הדעת המזווג, וכאשר זו דעת אמיתית ונכונה, תהיה התפשטות לגוף כפי שצריך, ימין שולט על שמאל.

לכן כאשר מתעורר באדם השתוקקות, ינתב אותה דרך התורה והערכים הגבוהים.

כאשר חלילה כופפים את האמונה והערכים, תחת ממשלת החשק, טועים בגישה.
הרי שהארת הטבור שהיא נקודת החולם אינה מגיעה רק אל כתר הנקודים שהוא קומת הזכר שבראש הנקודים נחשב לחולם הוא ראש דהתשפטות, לא מבטא את ההתפשטות לגוף. לכן כך נכון ללמוד תורה, בימין. וכאשר עושה אדם חשבון נפש, אז מביאים את הרצון ללימוד, ורואים מה גדול יותר, הרצון הפרטי, או הלימוד הגבוה.

הבא את החשק אל האמונה. הבא עצמך (קו שמאל) לאמונתך (ימין)

כדי שהשמאל יתכלל בימין.

והארתו אינה מתפשטת אל הגוף שהן ז״ת של נקודים שהן הכלים הנקראים אותיות, לפיכך נבחן שהוא מאיר אל האותיות מלמעלה מרחוק כדרך החלם ואין הארתו מתפשטת לתוך האותיות, וממנו נמשך תקון קו הימין המאיר ממטה למעלה, בסוד החולם.

ושורוק שהוא ו׳ ונקודה הבא מהארת יסוד לאו״א עומד בתוך האותיות, כי או״א של נקודים הם קומת הנקבה שבראש שהארתה מתפשטת ממעלה למטה שזה טבע הנקבה לתוך הגוף שה״ס ז״ת נקודים, וה״ס קו השמאל.

הכל מדובר כאן בראש, בשורש, וכסימן אפשר לראות בראש האדם, שצד ימין במוח עוסק בדברים המופשטים, אומנותיים, והשמאל שייך לרצון הפרקטי, המדוד.

כאשר נותנים לצד השמאל, הוא הצד המדעי לשלוט, באים לגאווה ושבירה.

אשר רק בג״ר יכול להאיר בלי חסדים, ולא בז״ת שה״ס ז״א אשר משורשו בד׳ בחינות שבאור ישר הוא בחי״ג שהיא הארת החכמה בחסדים. או"א לא מתפשטים אותיות אלא רק מאירים בראש
וקו האמצעי שה״ס חיריק נתתקן ממדרגה התחתונה העולה אל המדרגה העליונה ומכריע בין ב׳ הקוים של המדרגה העליונה.

ומתוך שתקון זה בא ממדרגה שמתחתיה הוא רמוז בנקודת חיריק ועיין בזהר (בראשית א׳ אות ל״ח וז״ל) חלם שורק חירק זרע קודש דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא היינו שכל המוחין היוצאים בהעולמות אינם יוצאים זולת בסוד ג׳ הזריעות שנקראים חלם שורק חירק בסוד זרע קדש, וקדש הוא חכמה ומוחין.

כדי להוליד הבנה, או ידיעה אמיתית, זהו סדר ההשגה. חייבים להביא את הרצון אל החולם, האמונה.

פעמים רבות חלום מופרע ע"י הטכניקה של קו שמאל. השאלה האם יש לאדם כוח לפעול את החלום, כאשר הוא קשור לעצמך.
וזה אמרו וברזא דאת א׳ שה״ס התקון תשכח חלם חירק שורק שה״ס ג׳ הקוים המרומזים בו׳ עם ג׳ נקודות ואיהו גלגל דאתהפך לשית סטרין וכו׳ כי כל אחד מן הקוים משלים על השני והנה עדות ה״ס חכמה כנודע. ולכן כל אחד מן הקוים מגלה השלמות התלויה בו (כמ״ש להלן אות קנ"ה).

עד גימטרייה 74 = אכדט"ם הוא שם אלוקים עם האותיות המוקדמות המראות על קטנות על מדרגת החכמה, היות והעד בא לאשר את החכמה, או את הידיעה, והוא הסימן לקטנות דחכמה.

ג הקווים מתבטאים בנקודים ובאצילות. כל הזריעות בעולמות נק חולם שורוק חיריק, וכך אצל האדם. כאשר חושב באופן הזה, הוא מצליח.

סוד בניין יחזקאל בסוד דנקודי שיעור 70

קנד) וברזא דאת א׳ וכו': ובסוד של אות א׳, תמצא חלם חירק שורק, כעין זה וִֹּ היינו מלאפום ו׳ ונקודה בתוכה שנקרא שורוק וכן נקודה מלמעלה ונקודה למטה. והוא גלגל המתהפך לששה קצוות, שהם חג״ת נה״י. למעלה: נצח למטה: הוד. ולארבע צדדים, שהם חסד דרום גבורה צפון. תפארת מזרח. יסוד מערב. מתהפך לימין, ומעיד על עילת על הכל, שאין אלוה אחר לימינו של העולם. מתהפך לשמאל ומעיד עליו, וכן לכל צד מעיד על יחודו שאין אלוה אחר למעלה ולמטה ולד׳ צדדים.

בכל הצדדים מה ששולט זו בחינת האלוקה זה הוא שהעמידו בעלי המשנה להאריך באחד באות ד של המילה אחד אשר בקריאת שמע. כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד׳ רוחות העולם.
הצמצום היה על הרצון לקבל שהיה בצורה שבעל מנת לקבלה

אור חכמה מתקבל רק ברצון לקבל, אור חסדים מתקבל ברצון להשפיע. זו מצווה לקבל אור החכמה, אור תענוג של מצווה.

פירוש הדברים הנה כל ענין הצמצום היה על אור החכמה, אשר הרצון לקבל צמצם עצמו לא לקבל אור חכמה, בכדי שלא תהיה שינוי צורה בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה כלום, והנאצל הוא כולו לקבל יש בו רצון להשפיע אך אינו מגולה, ולכן כל עיקר התיקון הוא איך לקבל את אור החכמה, וגם להיות בהשתוות הצורה עם הנותן. עיקר התיקון הוא כן לקבל אור, אך לשמור על צורת ההשפעה הנכונה וסדר התקון נכלל בסוד ג׳ קוים, ונקראים גם כן ג׳ נקודות, חלם, שורק, חיריק, אשר נקודת חלם שורק נתקנו עוד בג״ר דנקודים, והחיריק מצד ז"ת דאצילות בזמן תיקון האצילות, וכל קו משלים את השני באופן שכל קו כלול מג', כי ימין בלי שמאל הוא קטנות, ושמאל שיש בו הארת ג״ר א״א לו להאיר בלי לבוש החסדים של ימין מותר בראש בגוף אסור, ואינו נכנע להלביש החכמה שלו בחסדים של ימין בלי קו האמצע, הרי שכל אחד מן הקוים צריך להכליל בו את שני הקוים האחרים, שעל ידם הוא משתלם ויכול להאיר. גם הימין צריך את השמאל, מפני שהוא קטנות ולא יכול כך לקבל את אור מטרת הבריאה.

עבודה נפשית ב ג' קווים משמעותית לאדם, מפני שהוא בא לתקן את הצמצום, וצריך לדעת תפקיד כל קו כדי להגיע למטרה.

סוד בניין יחזקאל בסוד דנקודי שיעור 69

השגה פירושה התלבשות אור בכלי. אשר לכלים אלו כלים של קו, כלומר עיגול, מסך ואור. הכלי לעיגולים מפסיק להיות כלי, ומשמש כחומר הגלם לבניית כלי חדש ע"י מסך.

הכלים החדשים נקראים בחכמה כלי השפעה, או יתר דבקות, כלי של אור חוזר, כלי של אהבה.

אהרה מתקבלת רק בכלי שמוקדש ליחד, לאהבת השם יתברך.

הכלים הללו הם תחילת ההשגה, חיבור לתודעה גבוהה.

צורת אות א מלמדת, שבעבודת הנפש אפשר לקבל אור רק בעבודה במסגרת ג' קווים.

הגם שהאות יוד שמעל קו האלכסון באות א, היא רק נקודה, כלומר עוד לא השלימה גדילתה, ​​ היא השורש לבניית כלי השפעה כראוי.

שלב זה נקרא מידת הדין, שכאן בונה ומגדיל האדם את הרצון לקבל, שלב הכרחי וגם מסוכן.

אות א שמלמד כאן תחילתה בנקודות דס"ג, וכאשר מלכות עולה לבינה, מתגלה האות א. בעולם התיקון היא ז"א, שם הויה במילוי אלפין, יוד הא ואו הא גימטרייה אדם.

א מבטאת את צמצום ב' ועליית מלכות לבינה. זוהי האות יוד שתחת האלכסון בצורת האות א, היא סוד התפשטות הרחמים.

א זו היא בג"ר דנקודים, ולא בז"ת ולכן הייתה שבירה.

חיזוק הפרסה באצילות מאפשר את המשך התפתחות הכלים. כלים אלו נועדו לבסס את ההשגה, שהיא התפשטות אור בכלי הגוף, אור המתפשט ללב.

קנג) המשך

ואין במלכות שלהם שום הארה ממדת הרחמים. ובשורש השתוף הזה ישנן ב׳ בחינות א' כשמדת הדין היא למעלה ושולטת על מדת הרחמים בסוד...של א אשר י׳ רומזת לדין בסוד נקודה שחורה דלית בה לבנונותא כלל, והדין שולט, כי כך היתה התחלת השיתוף אשר נה״י דס״ג דא״ק נקודות דס"ג שהם מדת הרחמים נתלבשו בתוך מ״ה ב״ן שבא״ק שהם תחת טבור דא"ק, הם מדת הדין, והרחמים היו בפנימיות והדין בחיצוניות וכל חיצוני הוא השולט. ואח״כ יצאו ג"ר של עולם הנקודים לחוץ ממ״ה ב"ן בסוד...של א אשר הרחמים שה״ס הפרסא שולטים והנקודה דמדת הדין בגניזה. וגם כאן בג״ר דנקודים יש חלוק בין כתר לחו"ב כמ״ש בפנים מסבירות ענף י״ז. ואח"כ יצאו ז״ת של עולם הנקודים בסוד החירק ודא מלכות והארץ הדום רגלי איהו תחות ו"ה, ונשברו כי רק בג"ר דנקודים היה תקון קוים ובז״ת עדיין לא היו תקון קוים ולכן ז״ס התחתונות נשברו עד שנתקן הפרסא שה״ס הקו האלכסון שבתוך א וחיבר ב׳ הנקודות כראוי, כמבואר באות קמ״ו.
ואח״כ (באות קמ״ז) מראה תניינא מבאר סדר תקון האצילות בסוד שם מ״ה כליל תשע נקודין בסוד פנימיות האצילות וג״ר דאצילות שהם עתיק וא״א ואו״א, כי הנקודות ה״ס חכמה בסוד טנת״א טעמים, נקודות, תגים ואותיות אשר טעמים הם כתר, ונקודות חכמה. ועולם אצילות ה״ס חכמה של כללות העולמות.

א"ק כתר העולמות, ועולם אצילות הוא הנקודות של העולמות.
אח״כ (באות קמ״ט) מבאר סדר יציאת זו״ן דאצילות מבינה שבאצילות אחר המתקת המלכות בבינה ושניהן בינה ומלכות נקראות בית בסוד בית כנסת שלמעלה ובית תפלה

ומתחלה יוצאים זו״ן בקטנות ו״ק בלי ג"ר שהם המוחין שה״ס נפש רוח, ואח״כ מקבלים מוחין דנשמה מבינה ויש להם נה״י דכלים וג"ר דאורות מבחינת נשמה, המבואר באות קנ״ב. בתחילת התפתחות זו"ן דאצילות הם יוצאים בקטנות.
ובאות קנ״ג, מראה התשיעית, מבאר איך שזו"ן מקבלים מוחין דחיה שהוא חכמה. ואח״כ במראה העשירית מבאר סוד מוחין של יחידה, וכאן צריכים לדעת שיש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים הסדר הוא שעליונים גדלים תחלה בפרצוף קודם צריך להרגיש את הרצון, שמתחלה בא הכתר ואח״כ חכמה ואח״כ בינה וכו', וע״כ נקראים הכלים כח״ב תו״מ דהיינו ממעלה למטה. ובאורות הוא ההיפך שתחתונים נכנסים בתחלה, שמתחלה בא אור הנפש ואח״כ רוח ואח״כ נשמה ואח״כ אור החיה ואח״כ אור היחידה שלכן נקראים נרנח״י, היינו ממטה למעלה, כי כך סדר ביאתם אל המדרגה, ונמצא לפי זה שבעת שאין במדרגה רק כלי אחד שהוא כלי כתר שהוא העליון הגדל בתחלה, הרי אינו נכנס אז האור הגדול המיוחס אל הכתר שהוא אור היחידה, אלא האור הקטן שהוא אור הנפש בא ומתלבש בכלי הכתר, וכן כשגדלו ב׳ כלים יש לו כתר חכמה של הכלים ונפש רוח של האורות, וכשיש לו חמשה כלים כלומר שכל הכלים נגדלו יש לו כל חמשת האורות.

התפתחות האדם היא כזו שהוא יוכל
ובזה מתבאר היטב מה שכתוב במראה הראשונה שהסתכל בכתר, הוא התחלה של תקון הכלים, והכלי הראשון הוא כתר, אבל האור הנכנס בתוך כלי הכתר הוא אור נפש, ובמראה העשירית הגיע עד למלכות דמלכות מצד הכלים שאז השיג את יחידה דיחידה דאורות, שאי אפשר לקבלה בשלמותה לפני גמר התקון ולכן כתוב ואראה ואפל על פני.

מראות יחזקאל הם עניין של השגה, מכאן שכל אחד מאתנו צריך להגיע להשגה זו בהתפתחות. כאשר מוכן האדם לבוא מצד עצמו בצורה חדשה, הוא עובר ממידת הדין, לשיתוף ברחמים.

מלמעלה נתנו לנו רצון לקבל, שזהו דין.

תפקידנו לפעול בעל מנת להשפיע, ועליך לראות שההתפשטות ברחמים, ואז בונים את האלכסון של אות א וכאן לנהל ולבחור עת ראויה לפעולה בדין או ברחמים.

תפקיד הפרסא, וו אלכסוני באות א, לאפשר בחירה בין דחיית האור, לבין שיתוף עם העליון.

סוד בניין יחזקאל בסוד דנקודי שיעור 68

מראה האות א מלמד האדם לפעול בג' קווים. רק עבודה נפשית של ג' קווים יכולה להוליד הבנה אמונית. לכן אות א היא שורש לאותיות, לרצונות, אשר ביגיעה נכונה מנהלים את הרצונות ומולידם בן, היינו הבנה.

קמח) וכלא א׳ דלית וכו': וכל התקון מרומז בא׳ שאין אדם שה״ס אור הפנים בסוד חכמת אדם תאיר פניו בלי א׳ שה״ס הלבשת החכמה בחסדים והכל הוא עמוד האמצעי, הוא הוי״ה הכולל א'. והוא השם המפורש הכולל א׳ היינו הוי״ה במילוי אלפין להראות שאם רץ לבך להמשיך החכמה מלמעלה למטה שוב לאחור, ותעורר את המסך דחירק עם ב׳ הפעולות שע״י מתמעט קו השמאל, וחוזר למוחין דפנים.

קמט) תליתאה כמראה אש וגו': מראה השלישית היא כמראה אש בית לה סביב, וזו השכינה אותה רואה יחזקאל. כי כך העמידו החכמים (פסחים ח..) שנשמתם של הצדיקים דומות לפני השכינה, כנרות לפני האבוקה.

אבוקה היא אור גדול, ובנרות האור קטן. ​​ 

ומשום זה נאמר על השכינה, כמראה אש בית לה. והיא בית הכנסת שלמעלה, היינו בינה. כי נשמות הצדיקים מקבלות מבחינה שכנגדן שהיא בינה. ונקראת אש נגה. בסו״ה כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.

ביאור הדברים. כי התחתונים ששורשם הוא מלכות שהיא מדת הדין שנצטמצמה שלא לקבל לתוכה את אור העליון, נמצאים משום זה שאינם ראוים לקבל אור עליון כמו שורשם שהוא מלכות,

לכאורה לפי זה לא היו צריכים לקבל בכלל אור.

וע״כ לא יכלו התחתונים להתקיים ולהגיע אל המטרה שבשבילה נבראו, כדי לקבל את מלוא ההטבה, את האור.

העולם נבנה כדי להיטיב לניבראיו, ולא אפשרי שלא יקבל הנברא את האור, ומצד שני נראה לכאורה שאין באפשרותו לקבל אור, מפני שהוא ענף של שורש מצומצם. לפיכך שיתף הקב״ה את מדת הרחמים שהיא בינה במדת הדין שבמלכות.

משיתוף זה ניתן הכח לבינה להשפיע למלכות, לנשמות הצדיקים כלומר שהעלה את המלכות לתוך הבינה, ונחקקה המלכות כמדת הבינה.

נחקקה אומר נעשתה לחוק, דהיינו שהשיגה בית קבול לקבל אור עליון כמו בינה.

מלכות (רות) לא יכולה לקבל את האור, ובינה (נעמי) כן יכול.

מלכות שמקבלת כמו בינה, היא ההטבה השלמה, מפני שמצד אחד לא מאבדים את ההשתוקקות של המלכות, ועדיין פועלים עם המציאות של המלכות. פועלים את המלכות בדרך של בינה, של השפעה.

ואחר שנשתתפה מלכות בבינה ברא ממנה כל התחתונים, ובזה נמצאים התחתונים ראוים לקבל כל המוחין העליונים,

מפני שהם בהשוואת צורה לאור, היות ובינה היא מידת השפעה. את ההארה ניתן לקבל כאשר ותלכנה שתיהם יחדיו, מלכות המתכללת בבינה, רצון לקבל מתכלל במידת השפעה.

ובינה נקראת בית כנסת של מעלה וגם המלכות נקראת בית תפלה, ובלע״ז קורים לבית תפלה אש נוגה.(עיין זהר כי תצא אות קיט).

קנ) ואיהו אש בית לה וכו': ומפרש איך בינה כוללת חג״ת נ״ה ומתפשטת לתוכם, ואמר והיא אש בית לה מבחינת הגבורה בסוד אני בינה לי גבורה.

רוצה לומר שבבינה יש עניין של דינים שהיא ב׳ יום שני שנברא בו גיהנם. והוא קו שמאל. א' יום ראשון שנברא בו גן עדן וזה חסד. קו ימין. עמוד האמצעי הוא תפארת, כמראה אדם כולל שניהם ימין ושמאל. וא״ו לימין היינו חסדים. ל״ב יו״ד ה״א ה״א לשמאל שהוא הארת חכמה דשמאל ל״ב נתיבות החכמה המתלבשות בחסדים דימין ושניהם מאירים בסוד שם מ״ה שעולה וא״ו ול״ב.

קנא) ממראה מתניו ולמעלה וגו': ממראה מתניו ולמעלה, וממראה מתניו ולמטה, הם שני שוקים שהם נצח הוד, שני נביאי אמת, והם רביעי וחמישי לחסד, שמשם בנין העולם ז״ש עולם חסד יבנה. ה׳ עליונה שהיא בינה מתפשטת עד הוד. וכוללת חג״ת נ״ה כל אחד כלול מעשר, לכן הם נ׳ שערים. ומשום זה הוא רומז על בינה ראיתי כמראה אש בית לה. ובה היינו עם בינה הם שש מראות.

קנב) שביעאה כמראה הקשת וכו': מראה השביעית הוא כמראה הקשת. הקשת זה צדיק יסוד עולם היינו עטרת היסוד (עי׳ נח אות רס״ז) כמראה שלה למטה הוא מטטרו״ן. זה ראה יחזקאל, היינו למטטרו״ן שהוא כולל כל המראות. מראה השמינית, כן מראה הנגה סביב, זוהי שכינה תחתונה הנקראת בשם אלקים או אדנ״י. שנאמר בה נקבה תסובב גבר. ומשום זה כן מראה הנגה סביב. ונקראת אש נגה היינו בית תפלה כנ״ל.

קנג) תשיעאה הוא מראה וכו': מראה התשיעית הוא מראה דמות כבוד ה', היינו חכמה עליונה, דמותה ראה יחזקאל למטה, ולא ראה חכמה היינו החכמה המתגלית במלכות. וכשהגיע לדמותו של כתר שהוא מדרגה עשירית המתגלית במלכות דמלכות, ראה מה כתוב בו, ואראה ואפל על פני, שלא יכול לסבול.

מראה גדול מידי עבור יחזקאל, ובכלל לנבואה שניתנת בחוץ לארץ.

ואם מראות שלמטה ביצירה הם כך שלא יכול לסבול יחזקאל הנביא, כל שכן וכל שכן המראות העליונות של הספירות דבריאה, שאין עליהן רק מסך א'. בין אצילות לבריאה יש מסך אחד ולמעלה מאצילות אין מסך ולא באצילות עצמו. בין בריאה ליצירה יש כבר שני מסכים.

כ״ש וכל שכן מראות של אצילות, שהן בלי מסך כלל.
ויש להבין כי באות קמ״ה במראה הראשונה כתוב נקודה דא הוא כגון חולם לעילא כתר עליון וכו'. היוד שלמעלה באות א או אות יוד לבד, יוד של מידת הדין היינו שראה את הכתר העליון והסתכל בכל הפרטים שלו. ובאות קנ״ג כתוב וכד מטא לדמות כתר וכו' מה כתוב ביה ואראה ואפל על פני דלא יכול למסבל,  הרי כי באור הכתר לא היה יכול לראות ולהסתכל.

הנה בכדי להסביר הדברים צריכים לדעת כי סדר ההשגה מתחיל ממעלה למטה.

השגה היא התלבשות אורות בכלים. סדר קבלת האורות לתוך הכלים מתחיל למעלה, כלומר שהכלי העליון מקבל תחילה את האור, כלומר שהוא העליון משיג תחילה. ויחזקאל ראה את סדר התקון של המרכבה העליונה בזה אחר זה מן התחלת שורש שתוף מדת הרחמים בדין עד גמר התקון.

נבואת יחזקאל צריכה להביא סדר נפשי אצל כל אחד, כיצד משיגים את ההבנייה העצמית של האדם, בסוד אות א.

מכאן לימוד עצום בכל רעיון צמצום ב' שיתוף מידת הדין ברחמים

והיינו כי המראה הראשונה היתה השגת השורש של שתוף מדת הדין במדת הרחמים שהוא א׳ של וא״ו של שם ס״ג דא״ק, כי בגלגלתא וע״ב טעמים דס"ג שקורא להם ויו"ד ה"י דס״ג דא״ק עוד הכל נברא במדת הדין לבד.

סוד בניין יחקזאל בסוד דנקודי שיעור 67

אות היא חיסרון, ולכאורה האותיות צריכות היו להתחיל מאות יוד שהיא נקודה ראשונה שמופיעה על הדף כאשר מתחילים לכתוב. אך נקודה היא חיסרון, ואין העולם יכול להתקיים על דין, לכן שיתוף מידת הרחמים בדין, באה לידי ביטוי באות א.

א היא ראש האותיות שהיא מבטאת את השיתוף ע"י הקו האלכסוני שבה.

כדי למנוע שבירה, יש לבנות את הרצון עם המלכות הכלולה בבינה, מלכות היא החיסרון בשיתוף עם האידיאה שהיא בינה, אז החיסרון הוא אמיתי המאפשר חיבור לבורא.

קמו) ועוד רקיע דא וכו': ועוד יש לפרש, רקיע זה עמוד האמצע, היינו ז״א הכולל שם הוי״ה. והוא כולל שש ספירות חג״ת נה״י, באמצע כי הוא העולה ומכריע בין ימין ושמאל דישסו״ת בסוד תלת נפקי מחד. שעליו נאמר נטוי על ראשיהם מלמעלה. ועליו נאמר נוטה שמים כיריעה. כעין זה באמצע א. נוטה שמים לבדי. מי נטה אותו. עלת על הכל לבדו. יחיד ואין שני לעזור לו.
פירוש. מקודם ביאר ב׳ הנקודות של א׳ בסוד הפסוקים וממעל לרקיע אשר על ראשם. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. מעל הרקיע, אלכסון האות א אות יוד למעלה, והאות יוד למטה.

וכאן הוא מבאר את הרקיע עצמו, שהוא הקו המושכב באלכסון בתוך הא' ומאחד את ב׳ הנקודות בסוד הפרסא המפסיק בין עילא ותתא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא, לוקח מהעליון ונותן לתחתון ולהיותו כלול משניהם הוא מכריע ביניהם, ומקבל הארת שניהם וזה אמרו רקיע דא עמודא דאמצעיתא היינו ז״א דכליל שם הוי"ה כי להיותו מכריע בין חו״ב דישסו״ת בסוד תלת נפקי מחד, אז הוא מקבל את שניהם בסוד חד בתלת קיימא ז"א קיים בזכות ג קווים, שאחרי שהעלה ביקוש ב הקווים מולידים את ז"א ויש לו ג"ר ומוחין ואיהו כליל שית ספירן באמצעיתא כי הוא סוד דעת הכולל ו״ק ומכריע בין ימין ושמאל של ג״ר. ומתפשט ויורד וממלא את ו״ק.
ומ״ש נוטה שמים לבדי וכו', משמיענו אשר הגם כי הוא כולל ב׳ הנקודות חסד ודין, עכ״ז כח אחד פועל את כל אלה, ולפעמים מתגלה מדת הדין, ולפעמים מדת הרחמים. תלוי במעשי התחתונים.

המראה הראשון מראה שכך שהמבנה של החסרונות בנוי ג' קווים, ימין שמאל וקו אמצעי שמכריע בינהם. כך בנויה האות א.

בעבודת הנפש יש לראות שבחיסרון פועלים גם את צד האידיה וגם את החיסרון העצמי, וקו שיכול להכריע בינהם.

קמז) תניינא ועל דמות וגו': מראה ב׳ היא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זה הוא יוד הא ואו הא. ז"א עצמו, שם הויה במילוי אלפין גימטרייה אדם = מה. גם עולם אצילות נקרא מ"ה. ז"א מייצג את עולם אצילות.

כולל תשע נקודות, ועשירית היא השכינה מלכות כלולה מכולם.
פירוש. מקודם ביאר מראה הראשונה והיא א של ואו דס״ג, צמצום ב שנעשה בנקודות דס"ג תחת הטבור בסוד השורש אל הוי״ה של מילוי אלפין שהוא מ״ה, ואח״כ מבאר השם מ״ה עצמו, היינו התפשטות של עולם התקון אחר השיתוף של מדת הרחמים בדין, והיא מראה ב׳ כמראה אדם שבגימטריא מ״ה וכולל תשע הנקודות שה״ס הארת חכמה. ומלכות היא הוי״ה בלי נקוד, כי לית לה מגרמה כלום והיא מקבלת מכולם.

מלמד על השורש. בישסו"ת כשיצאו ג קווים, זה סוד האות א. הרקיע בין מים עליונים לתחתונים.

כאשר אדם מתחיל לבנות את עולמו, עליו לראות שהבחינה העצמית שלו היא אני רוצה. זה לא שורש לצד האדם. "בא לי" זה צד הבהמה שלא קשור לבורא.

רכישת אמונה מאפשר לאדם לקשור עצמו לבורא, כאשר בא בביטול ומבין שיש משהו מעליו, ישנה האות יוד שמעל הרקיע, מעל הקו האלכסוני בצורת האות אלף.

יוד זו נקראת חולם. הרקיע שמבדיל גם יכול לחבר בין היוד שלמעלה, לבין הרצון העצמי, הרצון לקבל.

ההשבה אל הלב, ההבנות שאני מקבל שיש עליון מעלי, וגם רצון פרטי, וכאשר הבנה נכונה, החיבור נקרא בן. כל התיקון מרומז באות א, הלבשת חכמה בחסדים, חיבור בין חסד לבין רצון לקבל.

שאם רץ לבך להמשיך החכמה מלמעלה למטה שוב לאחור

אל תהיה נתון ללבך כמו הרשע. צדיק ליבו ברשותו. שוב לאחור ועורר המסך דחיריק. קודם מנעולה, ולאחר מכן קו אמצעי במפתחא.

סוד בניין יחקזאל בסוד דנקודי שיעור 66

שולח משה רבינו את יחזקאל למלא שליחותו ולגלות את המראות שזכה אליהם. כאן מוסף ומזהיר לא לעשות פסל, כלומר לקבוע צורה בעולמות העליונים, כלומר להשאיר את התפיסה האמונית באין סוף כפי שהיא, שלא ניתנת להשגה, ולא לקבוע גבולות וגדרים באין סוף ברוך הוא.

ישסו"ת היא שורש עולם הבריאה, בה יש שם מ"ב מצד הכלים. שם מ"ב העליון מצד האורות כנגד הפרצופים הראשונים גלגלתא ע"ב ס"ג

​​ 

קמד) חד וממעל לרקיע וכו': מראה א׳ וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, זה אבן ספיר המתכסה מחזה ולמעלה, והוא למעלה, כעין זה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כעין זה והכל א.

קמה) נקודה דא הוא וכו': נקודה זו הנקראת אבן ספיר, היא כמו חל״ם שהוא למעלה על האותיות. ורומז לכתר עליון הרוכב על י"ה שהן חכמה ובינה, כחשבון חלם כי חלם במספר קטן עולה ט״ו כחשבון י״ה. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, היינו חירק שהוא מתחת לאותיות, וזה מלכות ועליה נאמר והארץ הדום רגלי, היא מתחת האותיות ו״ה העולים במספר י״א, שהוא חשבון חירק. וכך עולה א כ״ו הוי״ה, יו״י. כי ציור א הוא ו׳ וב׳ יודי״ן העולים בחשבון כ״ו. יוד היא נקודת החיסרון הראשונה, היא חכמה ואינה נגלית מפני שהאור והכלי באים כאחד.

כאן אומר שאות א היא החיסרון. החיסרון הוא שילוב האידיאה שיש בבינה.

לכן כדי לבחון האם החסרון יכול להתקיים, יש לראות האם הוא מחובר לאידיאה שהכלל שלה הוא בחירה ביתר דבקות. כל חיסרון יש לבדוק, האם הוא קשור לכלל האידיאה אז הוא בחינת אות א אם לא זו בחינת יוד.

בבניית האני של האדם יש לראות האם הוא מחובר לאותיות הרחמים שזו א. אין לבנות את האני מאות יוד, המבטאת את נקודת הדין, התפיסה הגשמית.
פירוש. כי סוד הא׳ הוא השיתוף של מדת הדין במדת הרחמים, אשר ממדת הדין לבד לא היה יכול העולם להתקיים ושתפה במדת הרחמים, והנה מדת הדין מרומזת בי׳ שהיא נקודה אחת, והיא השורש הראשון של האותיות שהן הכלים, כי כשרוצים לכתוב איזה אות מתחילים לכתוב עם י׳ שהיא נקודה וממשיכים הנקודה לצדדים ומצטייר האות הנרצה, ועכ״ז א׳ היא הראש אל כ״ב האותיות ולא י׳ מטעם הנ״ל כי מי׳ הרומזת על מדת הדין לבד לא היה יכול העולם להתקיים רק מא׳ המורה על השיתוף של רחמים ודין. והנה צורת א׳ היא ו׳ וב׳ יודין, ו׳ מורה על שתי הנקודות שנתחברו יחד כי חבור ב׳ נקודות עושה קו באורך או ברוחב או באלכסון וי׳ העליונה מורה על מים עליונים שהם למעלה מן הקו שהוא הפרסא הכלולה מב׳ הנקודות. י׳ תחתונה מורה על מים תחתונים שהם מתחת לפרסא, וקו שבתוך א׳ לפעמים הוא מחובר במים עליונים כשמדת הדין שולטת והנקודה היא למעלה שאז אין השפעה לתחתונים, ולפעמים מחובר הקו עם המים התחתונים כשמדת הרחמים היא השולטת והקו הוא למעלה על הנקודה. ואחר השיתוף נשארו כך לעולם בסוד ותלכנה שתיהן וכמ״ש במרשב״י בראשית דלית לך נקודה שלא תהא כלולה בחברתה ולכן הכל מרומז בא'. כלומר כאשר גם צורת האות יוד שתחת האלכסון של האות א שותפה, אז מתגלית שיתוף מידת הרחמים, וכאשר רק יוד עליונה מעל אלכסון האות א מופיע, זהו דין. לאחר שיתוף מידת הרחמים, כל סדר האותיות יופיע במידת הרחמים.

לפני צמצום ב בעולמות, הכל היה במידת הדין.

זהו סוד ותלכנה שתיהם, שכל רצון צריך להיות כלול מהשתוקקות האדם, וגם חיבור לאידיאה, בינה.
וזה אמרו חד וממעל לרקיע וגו', דא אבן ספיר דמתכסא ואיהו לעילא היינו כי הרקיע שה״ס הפרסא נקרא כסא משום שהנקודה של מדת הרחמים, היא בפנימיות ומכוסה, ונקודה שבמדת הדין בחיצוניות ושולטת בגלוי כי כן היתה התחלת השיתוף בסוד א׳ של וא״ו שבשם ס״ג אשר שם ס"ג שהוא רחמים התלבש במ״ה וב״ן דא״ק בפנימיותו כגוונא דא אשר י׳ הרומזת למדת הדין היא למעלה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כגוונא דא אשר הפרסא שולטת ומדת הרחמים, ולכן הקו הוא למעלה וכלא א׳ והכל ביחד מרומז בסוד הא'.
ומפרש. נקודה דא הוא כגון חלם לעילא נקודת החלם מורה אשר הצמצום הוא ממעל לאותיות שהן הכלים, כתר עליון דרכיב על י״ה דאינון חכמה ובינה וכו', עי' בשער מול״מ כי כאשר מטי האור בכתר לא מטי בחו״ב ואין הארת ג״ר במדרגה, ותחת רגליו וגו' חירק ודא מלכות היינו כשהאור מתלבש בתוך האותיות והנקודות הרומזות על חכמה הן מתחת לאותיות והכי סליק א הוי׳׳ה יו״י וכך מאיר מדת הרחמים שהוא שם הוי״ה בסוד הא' יו״י מים עליונים ומים תחתונים ופרסא שביניהם.
ומרמז לנו כאן ענין נשגב שלכאורה יש להקשות הלא בסוד ד׳ אותיות הוי״ה ה׳ תחתונה היא בחינת מלכות והיא בכלל שם הוי״ה, ואיך אומר שמלכות היא תחת ו"ה. לזה אומר והכי סליק א הוי״ה יו"י שהמדובר הוא בחשבון של הוי״ה ולא בד׳ אותיות הוי״ה עצמן, וחשבון היא מלכות היינו הנוקבא הנפרדת מז״א, ולא נוקבא שבגופו. בסו״ה עיניך בריכות בחשבון. וה' תחתונה היא מלכות נוקבא שבגופו כמו עטרת יסוד דז״א, (עי' ע״ח היכל או״א פרק ה'. ובשער רפ״ח נצוצין פרק א'. ובשער הכונות ענין סוכות דרוש ה').

מה שרואה יחזקאל זו האות אלף, רואה משהו מעל לרקיע אבן ספיר, ולמטה כמעשה לבנת הספיר. יוד למעלה כנגד דין וכאשר יש את יוד למטה, נשלם צורת א ואז החיסרון מורכב מבחינה עליונה ותחתונה, והאות וו מחברת בינהם. וו ושתי אותיות יוד עולה 26, שם הויה שלם.

תיקוני זוהר הקדמה

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 65 ​​ 

רזא דבניינא דיחזקאל ברזא דנקודי

קמג) פתח ואמר יחזקאל וכו': פתח רעיא מהימנא ואמר, יחזקאל הנביא קום משנתך לגלות כאן את המראות שנתגלו לך. אומר משה, זהו תפקידך.

משה הוא בחינה של נקודה אמונית בנפש האדם, שמנסה לעורר את האדם להתעורר לרוחניות כדי למלא תפידו ושליחותו.

שליחות יחזקאל שבנפש, לגלות כאן את המראות. לב האדם, המלכות נקראת מראה מפני שהיא נמצאת בתודעת האדם. יש בה מראות שכליים ויש בה מראות אמוניים.

בשינה בלילה נעלמת התודעה הגשמית, כך גם ברוחניות, ישנם כאלו השקועים בחומר שבכלל לא מודעים לרוחניות. אדם כזה כאשר מדברים אתו רוחניות הוא נרדם.

​​ גם כאן רואים שהזוהר מדבר מעבר לזמן ומקום, לכן כאשר משה מדבר עם יחזקאל, זהו שיח נשמות. כי כולן נתגלו אליך, הן אלו המאירות בארח סתום מתפיסת המוח, חסדים מכוסים שמאירים בלי השתתפות הנברא, דהיינו או״א עלאין, והן אלו המאירות בגלוי, היינו ישסו״ת שבאצילות נקראים חסדים מגולים, שמאירים חסדים בהארת חכמה בזמן עליה לאו"א.

ומפרש אלו המראות המאירות בגלוי, הן ציורים, דהיינו אורות מגולים בחכמה, אבל אלו המאירות בסתימת העינים דהיינו באורות מכוסים מחכמה כי עינים הם חכמה. שם צורת המלך והמלכה, דהיינו צורה מופשטת מן חומר, היא מחוץ לרצון לקבל, לכן קשה להשגה, כל שכן וכל שכן, אותו שאין לו צורה, דהיינו אור א"ס ב״ה, שמאיר בארח סתום.

כשאדם רוצה להכיר משהו, יש לתת לו צורה, המגבילה אותו לתחום צר. הקו שמצייר הדיו, מגדיר את הפעולה. לאין סוף ברוך הוא אין שום הגבלה, לכן אין גבול וצורה שמסוגל אדם להשיג.

כי בשבילו נאמר פסוק זה, היינו למי שמצייר בו צורה בא״ס ב״ה נאמר עליו ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', ושם בסתר בסתרו של עולם. ואפילו מכל מה שאדם יכול להסתכל בעין השכל, דהיינו לא פסל ממש אפילו השכל שהוא מופשט מהגוף, עדיין לא יכול לתפוס ולראות באין סוף, שגם הנביאים לא תפסו בו. ואפילו מכל הצורות שנראו אל הנביאים, כמ״ש וביד נביאים אדמה בסוג של דמיון בלב והיינו צורת הצורה הכלולה מכמה אורות, דהיינו מלכות כמ"ש חז״ל כל הנביאים נתנבאו בכה, כל זה לא שייך באור א״ס ב״ה כי אין מחשבה תפיסה.

מכאן שנותנת התורה עצות כדי יוכל האדם להביא עצמו לתודעה מאוזנת, בה ניתן להגיע לאהבת השם.

אין לאדם תפיסה באמת, אלא התורה מלמדת כיצד כדאי לו לאדם לחשוב, כדי להשיג את הדבקות בהשם.

האמת היא לא מה קיים או לא, אלא כיצד עלי להרגיש בלב כדי להיות אוהב השם.
פירוש. אע״פ שיחזקאל ראה את השכינה לבושה בלבושים שבבי״ע , כמ״ש ביחזקאל. עכ״ז ראה סוד היחוד של עשר הספירות שהן ז״א ומלכות. היינו שראה את השכינה כשהיא מיוחדת עם ז״א ומאיר בה כל המוחין הן המוחין של או״א עלאין והן המוחין של ישסו״ת, והיות שראה אותן מתוך המלכות המאירה בהארת חכמה לכן הן נקראות מראות שכאשר מדובר על מראות, מדובר על מלכות, כי מראות ה״ס הארות החכמה הנקראות עינים, והיות כי כל בחינה יונקת מן הבחינה שכנגדה בעליונים, לכן ראה כל עשר הספירות שהן עשר מראות.
וזה אמרו פתח ואמר וכו', לגלאה הכא מראות וכו', היינו עשר הספירות הנקראות מראות ע״ש המלכות הנקראת מראה דכלהו לגבך כי זכה לכל המוחין, הן המוחין של או״א עלאין המאירים בארח סתים היינו בחסדים מכוסים מחכמה. ובאתגלייא שהם המוחין של ישסו״ת המאירים בחסדים מגולים, באתגליא ציורין היינו חומר וצורה (כמ״ש באות קמ״א) אשר ישסו״ת הם בחינת בריאה שבאצילות ושורש לעולם הבריאה הנקרא חותם, וה״ס מ״ב השני בסוד אהיה אשר אהיה, אשר מחותם זה נחתמים זו״ן ומקבלים גדלות. אבל בסתימן דעיינין שה״ס או״א עלאין דיוקנא דמלכא ומטרוניתא שהם אצילות דאצילות צורה מופשטת מחומר בסוד מ״ב הראשון של כח״ב. כל שכן וכו', ההוא דלית ליה דיוקנא וכו', שה״ס אור א״ס ב״ה אשר אין מחשבה תפיסה בו.

יחזקאל רואה מראות בעולם הבריאה. שולח אותו משה לגלות מראות אלו, ואותנו מזהיר שלא לעשות פסל, כלומר לא לפסל את האמת שבאצילות, אלא לומר באמונה, שכך עלי לתפוס את הדברים, כדי להתחבר לעליון. כלומר על האדם להרגיל עצמו לצורת המחשבה הפנימית שמעבר לזמן ומקום.

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 64 ​​ 

קמ) הכא שם הוי״ה וכו׳: כאן בעולם אצילות, השם הוי״ה הוא בכינויו אחד. משום שממנו נמצא הכנוי. אבל מבחינת עשר הספירות שבבריאה, אין השם הוי״ה וכינויו אחד. זהו שכתוב, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו׳. הרי שיש ספירות הנקראות בשם הוי״ה ויש ספירות הנקראות בשם אדנ״י. ואותן הספירות שבשם אדנ״י מאירות בבריאה.
פירוש. כי מבואר בע״ח שער מ״ז פ״א איך נעשו הכלים בעולם אצילות, היינו ע״י התפשטות אור א״ס ב״ה עד לפרגוד ומסך שבסוף עולם אצילות הפרסה, הכח של מידת הדין וע״י הכאתו שם במסך חזר לעלות בסוד אור חוזר ונגמר עולם אצילות בבחינת הכלים ויכולה גם להיות התלבשות של אורות בכלים, ואז חזר הא״ס להתלבש בהם בסוד העצמות/האור, ואומר שם לכן עד המקום שמגיע אור א״ס על דרך הנ״ל נקרא עולם האצילות כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו אחר שנתפס בכלי, וענין התעבות האור ההוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד לא יוכל לסבלו אם לא ע״י הרחקה או מסך חלון ונקב צר או ע״י שניהם, והנה הכתר שבאצילות מאיר בו האין סוף בלי שום מסך ושום הרחקה כלל לכן נקרא הכתר א״ס, וחכמה מקבל ע״י הכתר, אך בינה קבלה אור הא"ס ע״י הרחקה, כי עתה הא״ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו. והז״א אינו מקבל האור כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא עובר עצמות האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב רק צר מאד, אבל הוא קרוב כי מן הבינה אל הז״א אינו רחוק. אבל נוקבא דז״א נמשך לה האור דרך נקב וחלון כמו הז״א, אך שהוא בהרחקה. הרי הן ד׳ בחינות אשר בהן יובדלו פרטי האצילות מניה וביה. אבל כולם הם בלתי מסך כלל ועיקר כי כח המסך פועל רק כלפי מטה, ולכן נקרא עולם האצילות, כי אור הא״ס עצמו נתפשט בכולו בלתי מסך וכו׳ עכ״ל. עולם אצילות מעבר לזמן ומקום, כמו עולם המחשבות, לכן לא שייך בו ריחוק כמו בתודעת הגוף
וביאור ענין חלון ונקב הוא, כי בכל מקום אשר המסך פועל להעלות אור חוזר ממטה למעלה אנו מכנים את העביות אשר שם בשם חלון ונקב, היות כי העביות אינה יכולה לעלות ממדרגה תחתונה לעליונה ממנה, כי לכן נקראת עליונה לפי שאין לה עביות כמו התחתונה אלא רק בחינת הריוח מן העביות הוא עולה, והריוח הזה מכונה בשם חלון כדוגמת החלון המתוקן בחדר כדי להכניס האור באותו החדר כן הוא המסך הזה המגלה את האור החוזר בסגולתו לקשר את האור העליון בנאצל, באופן שאם המסך יתעלם משם היה האור מסתלק והיה נשאר בחושך, כסתימת החלון בחדר. דין המסך שעושה הפסק, אין הוא מקבל, אך את הרווח של המסך הוא מקבל.
וכן הוא התכללות העולמות התחתונים באצילות אשר אין שם שום דינים, רק הרווחים העתידים להתגלות ע״י התחתונים הם מאירים שם, וכל הכנויים של השמות הם ע״ש הפעולות אשר כל פעולה יש לה שם והתכנית המחשבתית של הפעולות עם הרווחים העתידים להתגלות הם באצילות. לכן אומר, הכא היינו באצילות שם הוי״ה איהו בכנוייה חד, אשר השם והכנוי מאירים יחד. ולמה, בגין דמניה אשתכח כנוייה כי ממנו עצמו נמצא הכנוי ע״ש הפעולה העתידה להתגלות בפועל בתחתונים, אשר באצילות מאיר הריוח הזה שיתגלה מהפעולה כדרך החלון המבואר לעיל, אבל מסטרא דעשר ספירן דבריאה אשר שם האורות עוברים דרך המסך ממעלה למטה, לאו שם הוי״ה וכנוייה חד כי המסך ממעט אותם, הה״ד כל הנקרא בשמי ולכבודי, היינו השם אדני שהוא המלכות כמו שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו, כי המלכות מכונה שם ומכונה כבוד, ובסוד שאמרו ז״ל לא כשם שאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי״ה ונקרא באדנ״י, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי הוא מאיר בבי״ע. משא״כ באצילות כולו אור וכולו רחמים בסוד הוי״ה. ובתורה דאצילות כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה כמבואר לעיל הרי ספירות אתקריאו בשם הוי״ה היינו באצילות, ובשם אדנ״י בסוד לא כשאני נכתב אני נקרא כנ״ל אבל ואינון דאדנ״י אתבריאו היינו שמאירות בבריאה. כמ״ש לעיל בסוד הכתוב. כל הנקרא בשמי ולכבודי, היינו אדנ״י. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כנ״ל. אשר בבי״ע אנו כעבדים לאדונם, ובאצילות אנו נקראים בנים. ראוי לו לאדם להתנהג לפי מקומו, ולהבין שהוא בחינת עבד לפני גמר התיקון. כאשר מגיעים למטרה, אצילות, בחינת שבת יש לתפקד כבן.

קמא) ובגין דא אית וכו': ומשום זה, יש שמות דומים לחותם המלך אשר בהם ניכר צורת המלך והמלכה, ציור ממש. וישנם שמות שהם כעין ציור רשימת החותם על שעוה כמו בליט ושקיע. וכך מתיראים מאותה הרשימה של חתימת המלך כמו שהיה המלך ממש. אבל האדון על הכול היינו א״ס ב״ה אין לו מכל אלו הציורים כלל זהו שנאמר ואל מי תדמיון אל וכו'.
פירוש. יש להבחין כאן ג׳ בחינות: א׳, ציור הצורה של החותם בעודה מופשטת מחומר בעולם אצילות. ב', ציור הצורה כשהיא מצוירת בחומר החותם. ג׳ השעוה המקבלת חתימתו השקיע של החותם אשר צורת החותם עוברת עליה. וה״ס ג׳ עולמות אצילות בריאה יצירה, אשר עולם אצילות הוא בחינת הצורה המופשטת בלי חומר. ובריאה, היא חומר נושא הצורה היינו החותם הכולל חומר וצורה. ועולם היצירה, ה״ס השעוה הנחתמת מן החותם.
ושורש הדברים מובא לקמן (בתקון ס״ט דף ק״ד ע״א בנוסח אחר וז"ל) ואית שם בן מ״ב בצורת חותמא דשעוה נכתב. יש שם בן מ״ב שהוא בצורת חותם של שעוה נכתבת .הצורה בעולם הבריאה ואית שם מ״ב בציור דיוקנא דמלכא חקוק על חותם. ויש שם מ״ב שהוא בציור של צורת המלך חקוקה על חותם.בריאה ואית שם מ״ב דאיהו דיוקנא ממש. צד היצירה ויש שם מ״ב שהוא צורה ממש. היינו צורה מופשטת בלי חומר. ומפרש, שם מ״ב דאיהו דיוקנא, שם מ״ב שהוא צורה בלי חומר, איהו הוי״ה היינו ד׳ אותיות של הוי״ה פשוטה. יו״ד ה״א וא״ו ה״א היינו עשר אותיות של הוי״ה במילוי יו״ד וא״ו דל״ת, ה״א אל״ף, וא״ו אל״ף וא״ו ה״א אל״ף היינו כ״ח אותיות מילוי המילוי, שהן ביחד מ״ב אותיות שם מ״ב דאיהו חותמא שם מ״ב שהוא צורה חקוקה בחותם דהיינו בחומר חותם, איהו אהי״ה אשר אהי״ה, שב׳ שמות אהיה הם בגימטריא מ״ב. ציור מ״ב בשעוה ציור שם מ״ב הנחתם בשעוה, דא אבגית״ץ ה״ס ז' שמות אבגית״ץ קר״ע שט״ן וכו' אשר בר״ת של אנא בכח, שיש בכל אחד ו׳ אותיות וז׳ פעם ו׳ בגימטריא מ״ב.
וסודם של ג׳ מ״ב אלו, הוא, כי מ״ב הראשון שהוא צורה מופשטת ה״ס או״א עלאין דאצילות, המלבישים לא״א מגרון עד החזה, שהם עיקר הצורה של שם מ״ב וה״ס ג׳ הויות שהם כח״ב כי הוי״ה פשוטה היא כתר, הוי״ה במילוי היא חכמה, הוי״ה במילוי המילוי היא בינה. אבל אין שם שום חומר שיהיה ראוי לחתום עמו, והם נבחנים לבחינת אצילות שבאצילות. ובחינה ב׳ של מ״ב ה״ס ישסו״ת המלבישים לא״א מחזה עד הטבור שהם בחינת חומר נושא הצורה זהו החומר מצד העליון, כמו בחינת תודעה שמעורב עם הגוף, אך שייך לראש, שה״ס בינה שיצאה לחוץ מראש א״א ונתמעטה מסבת נפילת אותיות אל״ה שלה לזו״ן, ובעת גדלות היא מחזירה אותיות אל״ה שלה אליה עם הזו״ן והיא עצמה חוזרת ועולה לראש א״א ומקבלת שם חכמה, וחותמת את הזו״ן עם המוחין שלה וע״כ נחשבו ישסו״ת לבחינת חומר וצורה של החותם, החותמים את הזו״ן בפועל ממש. וה״ס מ״ב של ב׳ פעמים אהי״ה אבל בחינה א׳ של מ״ב שהם או״א עלאין הם אינם מתמעטים כלום מחמת יציאת הבינה מראש א״א, ואינם מתגדלים ע״י חזרת הבינה לראש א״א, ונבחנים תמיד כמו שהם בראש א״א ומלבישים בעת עליה לחכמה סתימאה שבא״א, וע״כ נחשבים לצורה מופשטת בלי חומר. וישסו״ת מקבלים את הצורה המופשטת של או״א המתלבשת בחומר שלהם, והם בחינת בריאה שבאצילות, ושורש לעולם הבריאה ומקננת בו. ובחינה הג׳ של שם מ״ב ה״ס זו״ן העומדים למטה מטבור של א״א שהם הנחתמים בצורת החותם שהיא ישסו״ת וה״ס השעוה הנחתמת מן החותם והם בחינת יצירה שבאצילות בסוד ז"א המקנן ביצירה. בשלב זה מלכות היא רק חלק מז"א.

ג בחינות אלו נמצאים באצילות, בחינות הרחקה, חלון, ונקב צר

קמב) ומסטרא דציורין דשעוה וכו': ומבחינת הציורים של שעוה דהיינו מעולם היצירה השעווה הנחתמת מהחותם, ראה יחזקאל כל אותן המראות שראה, ומשום זה נאמר בהן ודמות כמראה אדם, ולא מראה ממש. כמראה חשמל, ולא חשמל. כמראה אש בית לה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ולא כבוד ה׳ ממש, אלא מראה, ציור שלו.

ראה יחזקאל בבועה, את התודעה שהיא כבר מוגבלת, ובכדי להבין את הקורה באצילות יש לייצר המרה לחלום או חיזיון, צריך פירוש בדרכי האצילות. צריך אדם להסתכל ולהשיג את הדברים דרך תודעה שהולכת וגדלה ממטה למעלה. אין לפרש את המאציל בלי לקחת פירוש מחכמים שהשיגו. רק דרך היחד ניתן להשיג את המדרגה הבאה.

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 62 - 63

קלט) איהו צייר בתרין וכו': הוא צייר בשתי אותיות היינו י״ה. שני עולמות עולם הבא ועולם הזה. באות י׳ צייר עולם הבא. ובאות ה׳ צייר עולם הזה. זהו שנאמר כי בי״ה הוי״ה צור עולמים. ומקורות של כל השמות הם, יו״ד ה״י וי״ו ה״י שבגימטריא ע״ב הוי״ה כנגד פרצוף ע"ב החכמה בעולם א"ק. יו"ד ה״א וא״ו ה״א שבגימטריא מ״ה הוי״ה. כל יו״ד מראה כלומר רומזת לשם הוי״ה. כל א׳ מראה כלומר רומזת לשם אהי״ה למעלה, היינו בינה. ולשם אדני למטה, היינו מלכות.
פירוש. עולם פירושו העלם והסתלקות, שנעלם מאתנו הבורא, או נעלמת המציאות שהבורא טוב ומטיב וענין הסתלקות האור הוא כדי שיתגלו הכלים כי ע״י התפשטות האור והסתלקותו אח״כ גרם להעשות מציאות כלי (כמ״ש בע׳׳ח שער מטי ולא מטי פ״א) ומבואר שם כי ההתפשטות הראשונה אחר צמצום הא׳ היתה בכתר גלגלתא בסוד כי בי״ה הוי״ה צור עולמים, אשר אותיות י״ה הן בכתר, והוי״ה בשאר פרצופים כולם, וביאור הדברים הוא כי בכתר ישנן שתי בחינות הסתלקויות הנקראות י״ה, כי ההתפשטות הראשונה שקדמה לכלים נקראת קוצו של יוד, וכתר, וטעמים.
וכשהמסך התחיל להזדכך מטעם הביטוש דאו"מ באו״פ כמ״ש בע"ח (שער ו׳ פ״ה) התחילו האורות להסתלק, והיות שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר לתחתונים אפילו בזמן ההזדככות וההסתלקות, לכן יצאו ד׳ קומות חו׳׳ב תו״מ שבכתר שהן נקראות נקודות וי׳ שבהוי׳׳ה. ואחר שנזדככו כל ד׳ הקומות והמסך עלה עד למלכות שבראש, נסתלקה כל קומת הכתר וזה נקרא ה׳ שבהוי״ה וז״ס י״ה בכתר, אשר הי׳ ה״ס נקודות שה״ס ד׳ הקומות המאירות בעת ההסתלקות. והה׳ ה״ס ההסתלקות הגמורה, ואח״כ נעשה זווג חדש ויצאה התפשטות ב׳ בסוד הוי״ה בשער הפרצופים כי התפשטות ב׳ ה״ס חכמה. התפשטות ראשונה נק טעמים, ולאחר הזיווג בעת ההסתלקות, קומת הנקודות.
ואומר שם בע״ח כי זה סוד הפסוק סולו לרוכב בערבות כי בי״ה שמו, שהיה צריך לומר י״ה שמו, מהו בי״ה שמו, אך הענין הוא כי כל השם כלול בי״ה וזהו בי״ה שמו כי י״ה במלואו הוא יו״ד ה״א גימטריא כ״ו שהוא הויה עכ״ל. והפירוש הוא כי ערבות רומז על סוד העירוב של מדת הרחמים בדין שהתחלתו נעשה בפרצופיהם של התפשטות ב׳ בבחינת שורש לשיתוף, וסוד הוי״ה, ה״ס השיתוף, כי לכן נכתב בב׳ ההי״ן, ה׳ ראשונה לבינה שה״ס מדת הרחמים, וה' תחתונה שבשם למלכות בסוד ותלכנה שתיהם, אשר הגם כי מלכות היא מדת הדין עכ״ז איננה הולכת לבד בלי השיתוף בבינה שהיא רחמים ולכן בבחינת האותיות צורתן שוה, ואומר הכתוב סולו לרוכב בערבות שעירב ושיתף מדת הרחמים בדין שזה יצא מסוד י״ה שבכתר. שני יודין לרמוז שיתוף המלכות במידת הרחמים
והנה הוי״ה במלוי יודין שהוא ע״ב רומזת על התפשטות ב׳ מלפני השיתוף. אשר כל הזווגים הם על המלכות כשהיא במקומה למטה וה״ס י׳ נקודה אחת לבד. והוי״ה במלוי אלפין שהוא מ״ה עולם אצילות, התיקון שיצא כשורש רומזת על הזווגים של אחר השיתוף אשר המלכות היא במקום בינה שז״ס הא׳ אשר הקו האלכסון שבא׳ רומז על השיתוף המחבר ב׳ היודין יחד, אשר י׳ העליונה ה״ס בינה ומדת הרחמים ויוד התחתונה ה״ס מלכות ומדת הדין המחוברת ביוד העליונה ע״י הפרסא באלכסונא שבתוך הא׳.
וזה אמרו איהו צייר בתרין אתוון שהן ב' אותיות י״ה תרין עלמין, היינו ב׳ מיני העלמות והסתלקיות, של המדרגה באת י׳ צייר עלמא דאתי היינו הקומות המאירות בעת הסתלקות וחזרת האורות למאצילם כי אור העליון אינו נפסק אפילו לרגע כשיש לו מסך להזדווג ואו"ח להתלבש בו. כל זמן שיש אור חוזר, עדיין עושה זיווג דהכאה על עוביות המסך, כלומר שיש עדיין כח להשפיע, ליהנות מהיחד וז״ס עלמא דאתי ובא אשר בשעת העלם מתגלות כל ד׳ הקומות ומאירות בסוד נקודות. ובאת ה׳ עלמא דין וכו' שהוא הסתלקות גמורה כי כשאין מסך כלל אין אור חוזר ונפסק האור ואינו מאיר, ואינו מושג לתחתונים שזה עולם הזה.

המסך הוא הכוח המאפשר לקבל בעל מנת להשפיע, וכשנגמר כח זה, הזדכך המסך, אין לתחתון מושג ואפשרות לקבלת האור. ועי״ז שנסתלק האור עם המסך והרשימות שבגוף של התפשטות הא׳ לשורשו שהוא מלכות שבראש, נעשה זווג חדש במלכות שבראש שה"ס הוי״ה פשוטה ויצאה התפשטות ב׳ שה״ס ע"ב במלוי יודין, שהיא התחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין. עד שנתפשט לעולם האצילות ושם נגמר העירוב בתקון ג׳ קוים ועשרה כלים בסוד הוי״ה במלוי אלפין. וזה אמרו ומקורין דכל שמהן וכו׳ אשר המקור לכל השמות הוא הוי״ה פשוטה שה״ס ד׳ בחינות שבאו״י המאירות בד׳ בחינות שבאור חוזר ממלכות של ראש ולמעלה, אשר בעשר הספירות שבראש אין שום שינוי ושום מיעוט בסוד אני הוי״ה לא שניתי, הכל בראש, שאין עדין את הפרסא בגוף, בה פועל כח הדין מהפרסא ולמטה. מבחינה זו ראש דגלגלתא שווה לאין סוף כי המסך הנמצא בפה שבראש אינו יכול לגרום שום מיעוט למעלה ממקום מציאותו. וכן התפשטות הב׳ שהוא הוי״ה במילוי יודין שעולה ע״ב היא המקור לכל השמות שמלפני השיתוף. והוי״ה דמ״ה שהוא במלוי אלפין הוא מקור לכל השמות המאירים אחר השיתוף. יו"ד איהו אחזי הוי״ה כי כל יוד מרמזת על הראש כמו הוי״ה ולכן כל המלואים הם מתחילים בהה׳ שה״ס ההתפשטות ממעלה למטה מראש אל הגוף. ולא בראש שהיא יו״ד, וכל שם משמות הוי״ה מתחיל ביו״ד בלי היכר שום שינוי  ​​​​ ההיכר בינהם הוא בעוביות כל א׳ אחזי אהי״ה לעילא כי אהי״ה ה"ס בינה שהיא הנוקבא אל החכמה שהם בג"ר שה״ס לעילא. אדני לתתא שהיא מלכות נוקבא של ז״א שהם ו״ק שה״ס לתתא.

בי"ה הויה צור עולמים. מתן צורה למקום ההעלם, העולמים. הצורה באה לידי ביטוי גם בי"ה וגם בשם הויה, גם במחשבה, וגם בהתחברות של מידת הדין ברחמים.

כל העולמות מתחילים מהשורש של הגילוי, עוד לפני שיש עוביות. כל בחינת התחלה, קוצו של יוד, בו אין תפיסה אלא באמונה. ההתפשטות לראש היא י"ה ולאחר מכן לגוף, שם הויה. ​​ 

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 61

קלב) ודא עשר ספירות וכו׳: וזה, דהיינו עשר האותיות דשם מ״ה, הן עשר ספירות בלי מה שהם נגד ב׳ שמות הוי״ה אדנ״י, ושמונה אותיות שבב׳ השמות שהן עשר. ולהיות כל שם כלול מע״ס שהן עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. וזה כ׳ מן כתר הכוללת עשר ספירות מן שכינה תחתונה היינו מלכות שהיא אדנ״י, ממטה למעלה היינו ע״ס דאור חוזר, מן אני שהיא מלכות עד אין שהוא כתר אור חוזר ממטה למעלה. ועשר ספירות דאור ישר ממעלה למטה, מעמוד האמצע שהוא תפארת שהוא הוי״ה. ומשום זה כ׳ הרומזת לכתר שהוא השורש, כוללתם. המושג כ מופיע במספר מקומות, כמו גובה החנוכיה, או גובה הסוכה שלא יעלה על עשרים אמה. זה עניין אור ישר ואור חוזר, המהווים את הראש, כלומר צורת המחשבה של אותה קומה.

קלג) ובקץ דפורקנא מדלג וכו': ובקץ הגאולה, מדלג על ההרים, (ר״ה יא.) פירש״י בשביל ההרים זה מ״ה ואין הרים אלא אבות שהם מרכבתו כמ״ש האבות הן הן המרכבה, חג״ת. כמו כן מקפץ על הגבעות הן האמהות בחינת נה"י: אהי״ה היינו בינה. אדנ״י היינו מלכות. בזמן ההוא אז ישיר משה וכו'. וכן הזהר (בראשית א׳ אות רמ״ח וז"ל) דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה׳ בענג דאיהו: עדן, נהר, גן. ואתקיים קרא אז ישיר משה וגו'. עדן: ה״ס אהיה. נהר: ז״א מ"ה. גן: אדנ״י. והכל כל אלו היחודים והשמות מתקשר ונכלל בשמונה עשרה ברכות שבתפילה הכלולות בח״י עולמים זהו שנאמר ברכות לראש צדיק שהוא יסוד המיחדם זה בזה. ועיין בזהר (פנחס אות ש״ח) אדנ״י במעשה. הוי״ה בדבור. אהי״ה במחשבה. מעשה דיבור ומחשבה הם ג הבחינות אתם צריך לעבוד היהודי.

קלד) ואית כבוד נברא וכו': ויש כבוד נברא, כמ״ש לעיל אין כבוד אלא תורה והיא תורה דבריאה כעין כבוד נאצל תורה דאצילות. מבחינת כבוד נברא אומרים ישראל אל האדון על הכל אם כעבדים . בנים תורה דאצילות, עבדים תורה בריאה. ומבחינת כבוד נאצל נאמר בהם בישראל אם כבנים (עיין לעיל אות צ״ו).

קלה) איהו עלת על וכו': הוא היינו א״ס ב״ה עלת על הכל, אין אלוה עליו, ולא מתחתיו, ולא לד' רוחות העולם, הוא ממלא את כל העולמות באור פנימי, והוא מקיף לכל צד שורש כל העולמות, ולא מתפשטים יותר מן הגבול שסדר לכל אחד ומן המדה שסדר לכל אחד. והכל ברשותו ברשות היחיד של א״ס ב״ה.

קלו) אדנ״י מרכבה להוי״ה וכו': שם אדנ״י הוא מרכבה אל שם הוי״ה דהיינו שמגלה הארתו, בדוגמא לרוכב הנגלה במרכבתו. ובה מתעטף. ואף כך שם הוי״ה התעטף בשם אהי״ה לברוא את העולם. אבל שם הוי״ה הוא מרכבה לאדונו שהוא כתר עליון. ומשום זה כתוב אין קדוש כהוי״ה. כאן מתייחס לשם הויה ככתר עליון, אין סוף.

קלז) עלת על כלא וכו': עלת על הכל, היינו א״ס ב״ה, הוא סתור וגנוז בכתר, שה״ס קוצו של יוד דהוי״ה, וממנו, מן כתר התפשט אור א״ס ב״ה, על ד׳ אותיות שם הוי״ה. שהוא: י׳ חכמה. ה׳ ראשונה בינה. ו׳ הכוללת שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ה׳ תחתונה, מלכות. וזו היא התפשטות של אור ישר מלמעלה למטה. התפשטות של אור ישר המבטאת את הרצונות שניתנים מלמעלה והם החומר גלם לעבודת הנפש.

קלח) ואוף הכי אתפשט וכו': וכמו כן התפשט אורו על י׳ מן שם אדנ״י בסוד זווג של הכאה ממטה למעלה שה״ס ע״ס אור חוזר, עד אין סוף. לכן נרמז באדנ״י אין, היינו א״ס. ומשום זה, י׳ י׳ מן השילוב יאהדונה״י שיש בהן ב׳ פעמים עשר ספירות מאור ישר ואור חוזר, וה״ס עשרה עשרה הכף זה כ׳ מן כתר. ורבון הכל היינו א״ס ב״ה. אין בו שום ציור של אות או של נקודה. זהו שנאמר ואל מי תדמיוני ואשוה ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. לא מדברים על עצמותו יתברך, מפני שאין לנו שום תפיסה בו. אין מדובר אלא על הכלי המחזיק את האור אין סוף, מלכות דאין סוף
פירוש אור א״ס ב״ה הכולל ד׳ בחינות אור ישר נקרא הוי״ה, והוא אינו פוסק מלהאיר אל התחתונים אפילו רגע, אלא מתוך שאין לתחתונים שום תפיסה באור בלי כלי, שרק התפשטות האור והסתלקותו הופכת הכלי ראוי לתפקידו לפיכך, רק לכלי קבלה צריכים, וכל פרצוף וכל מדרגה באותו הרגע שמשיגים את הכלי, תיכף עמו יחד משיגים את האור, בשעור מדתו של הכלי שהשיגו כל האתגר הוא רק להשיג את הכלי, האור מתקבל תמיד בכלי ראוי. האור חוזר הוא החומר גלם לגילוי אור חוזר המלביש. והשורש של כל הכלים שבכל העולמות הוא אור החוזר העולה מזווג של הכאה על המסך שבכלי מלכות הנקרא אדנ״י. שבאותו רגע שמתהוה מסך חדש באיזו מדרגה נמצא אור א״ס הכולל ע״ס של אור ישר מתפשט אליו תיכף, ומכה במסך הזה, ועולה אור חוזר, ומלביש את אור א״ס ב״ה, וזהו הנקרא התלבשות א״ס בכלים, או באיזו ספירה, כי השם של הספירה מורה על שיעור קומה של אור א״ס המתלבש שם לפי המסך. למשל, כשנאמר התלבשות א״ס בכתר מורה שהאור החוזר מלביש על כל עשר הספירות שבאו״י עד הכתר, וכשנאמר התלבשות א״ס בחכמה מורה שאור החוזר מלביש רק עד החכמה וכתר מלובש בפנימיות החכמה, וע״כ אינו עולה בשם רק ספירת החכמה לבד, וכן הוא בכל המדרגות, באופן שמלת התלבשות פירושה אשר כל ד׳ הבחינות שבאור ישר מתלבשות בבחינה אחת של אור החוזר לפי שיעור הקומה של אותה הבחינה שבאור חוזר ומתחלקות שמה לע״ס, וענין התלבשות ה״ס התעלמות כי המלביש מעלים תמיד את הלובש, וזהו מחמת רצונו להתגלות כך, ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת אי אפשר לו להתגלות ע״כ מתעלם בו ומתגלה על ידו. הרי שהמלביש משמש לב׳ דברים להעלמה ולהתגלות.
והנה כדי להאציל את עולם האצילות התלבש א״ס ב״ה בחכמה ובמלכות שבא״ק מלכות דעליון מולידה את התחתון ולכן קומת עולם האצילות הוא עד החכמה שבאו״י. ולצורך הבריאה התלבש בבינה שבאצילות הנקרא אהי״ה, וזה אמרו אדנ״י שהוא שם המלכות המעלה עשר ספירות של אור חוזר מרכבה להוי״ה שה״ס א״ס וד׳ בחינות הנודעות שבאור הישר המתגלות ע״י הע״ס שבאור החוזר שבמלכות. ובה אתעטף שה״ס התלבשות שע״י התלבשותו מתגלה ואחרת אי אפשר להשיגו כי אין להשיג אור בלי כלי ואוף הכי הוי״ה שה"ס ע״ס דאו״י אתעטף באהי״ה שה״ס קומת בינה למברי עלמא כי אין אור החכמה מתפשט למטה מן הפרסא שבין אצילות לבריאה וכל עולם הבריאה אין לו רק קומת בינה. שנקרא אהי״ה. אבל שם הוי״ה שהן ע״ס של אור הישר עצמו, איהו מרכבה למאריה לכתר עלאה וכו' שה״ס א״ס הנקרא כתר ומאריה דכלא לית ביה ציור דאות ונקודה כי אפילו הכתר הוא מרומז בקוצו של היוד. והא״ס עצמו אין בו שום ציור, כי אין בו השגה וכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. מפני שאינו מלובש. רק לאחר שבכלי היה אור והסתלק, מגיע ההרגש הפרטי, ומכאן ניתן לפעול ולהגיע לשותפות עם האני המורגש. כל התהליך והיגיעה היא להכשיר את הנברא לבוא כשותף, להגיע לצורת האור, היינו להשפעה, מפני שרק בשיווי צורה יש קשר לעליון.

דרגה עשירית ביראת ה' ​​ שעור 60

לפני כל מצווה, יש להקדים ולפעול את צד האישה שבנפש. אשה יראת השם היא תתהלל, קודם יראה. משום זה נאמר: מצא אשה (בתחילה) מצא טוב.

בתפילה לפני שם הויה אומרים שם אדנות, שפתי תפתח, זו דלת הכניסה להיכל התפילה. כוונה שהיא מחשבה, צריך להקדים למצווה. תפקיד המחשבה לייצר תודעה שמאפשרת חיבור עם השם. בניית צלם, תבנית מחשבה שמאפשרת עיבוד נכון של הפירוש על המציאות, שמביא לרצון לדבקות.

על המחשבה לייצר אור חוזר המלביש, כלומר דחייה של האור אשר בונה כלי ראוי לקשר. על המחשבה לייצר אמונה ביחד.

זה לא תפקיד המחשבה לגלות את האמת, אלא את האמת הנפשית את תבנית המחשבה של היחד.

לכן הכוונה שהיא המחשבה צריכה להקדים למצווה, אחרת על איזה כלי יכנס אור.

לכן בברכה ראשונה בתפילה יש לכוון, אחרת חוזר לראש.

קל) ובגין דא צריך וכו': ומשום זה. מבחינת השכינה היינו מלכות, צריכים להקדים יראה בין בתורה בין במצות. אבל מבחינת הקב"ה היינו ז״א, צריכים להקדים תורה ליראה בכל המצות. הבחנה מתי יש להקדים יראה, ומתי להקדים תורה. מצד המלכות יש להקדים יראה, ומצד ז"א להקדים תורה למצווה. כי כשיש יראה מתורה, נקראת הנוקבא תורה שבעל פה, שבשבילה נאמר שם, אז ירננו עצי היער. ענה מלאך מן השמים ואמר הן הן מעשה מרכבה.

פירוש. תפארת שהוא ז״א הוא הוי״ה קומה שלימה, ונקרא אדם ע״ש הוי״ה במילוי אלפין שעולה מ״ה, ועשר ספירות שלו נכללות בד׳ בחינות: יראה, אהבה, תורה ומצוה שהם כנגד או"א, ישסו"ת, ז"א ומלכות, וכן המלכות נקראת פני אדם, ונקראת אדני, וכוללת ע״ס, וכבר נתבאר לעיל אות ל״ד איך הן מתחברות ע״ס שבהוי״ה שהן ע״ס אור ישר עם ע״ס או״ח של המלכות שהיא אדנ״י ונעשה השילוב של ב׳ השמות יחד. מצד הקדושה, אדני זה אור חוזר, ושם הויה אור ישר והנה יראה ואהבה ה״ס י״ה והן נקראות מחשבה כמ״ש בזהר (נשא אות נ) הנסתרות שהם בחינת י"ה, נמצא בראש עוד לא בא לגילוי: יראה ואהבה דאינון יראה במוחא ואהבה לבא וכו׳ שאם יראה האדם לקב״ה או אוהב אותו, דא לא ידע ב״נ אחרא בגין דאיהו מלה דלא אתגליא אלא בינו לבין קונו. ותורה ומצוה הן נגלות והן בחינות מעשה בסוד ו״ה הם נגלות, כנגד הגוף (כמ״ש שם אות נ״א) אבל ב״נ דמתעסק באורייתא ואזיל בפקודין דעשה דא אתגליא לכל ב״נ וכו'.
והנה היחוד של הוי״ה ואדנ״י ה״ס היחוד של קב״ה ושכינתיה, אשר בחינת קב״ה היא האור הישר מצד התלבשות האור בכלי, ובחינת השכינה היא הכלי כנ״ל אשר הוי״ה הוא אור ישר הבא מלמעלה למטה מצד המשכת האור ההשתוקקות. ומלכות מעלה את האו״ח המלביש על אור הישר. וה״ס אור וכלי, בתחילה אור חוזר הנדחה אשר ע"י מחשבה הופכים אותו לאור חוזר המלביש את האור ישר כי לאחר צמצום א׳ נעשה אור החוזר לכלי במקום בחינה הד' שהיא הרצון לקבל. וידוע הכלל כי יש תמיד ערך הפוך בין אורות לכלים, כי בכלים הסדר הוא שהעליונים נגדלים תחילה בפרצוף אומר נגדלים מפני שאינם עושים זאת מצד עצמם, שמתחילה כתר, ואח״כ כלי דחכמה, ואח״כ בינה, ואח״כ תפארת ואח"כ מלכות ע״כ אנו מכנים לכלים כח״ב תו"מ דהיינו ממעלה למטה כי כך סדר גדולתו של הפרצוף מצד הכלים שהם הרצונות. וכניסת האורות ההרגשה או הידיעה לתוך הכלים, הם בהיפך שהתחתונים באים תחילה אל הפרצוף שמתחילה בא אור הנפש, ואח״כ אור הרוח, ואח״כ אור הנשמה, ואח״כ אור החיה, ואח״כ אור היחידה, באופן שמתחילה בא אוד הנפש הקטן מכל האורות, ולבסוף כשכל האורות מתקבלים בא אור היחידה הגדולה מכל האורות וע״כ אנו מכנים את האורות בשם נרנח״י דהיינו ממטה למעלה, כי כן סדר ביאתם אל הפרצוף.

ייחוד הויה אדני הוא ייחוד הקב"ה והשכינה.
וזה אמרו אלא כלא קשוט תפארת אתקרי אדם וכו', דהיינו קומה שלימה של ע״ס ג״ר וו״ק זה נק אדם כגוונא דיליה הוה אדם ה״א דלתתא  היינו מלכות שגם היא נעשית לנוקבא נפרדת בע״ס דאו״ח, ונקראת במרכבה פני אדם, והוא נקרא הוי״ה והיא נקראת יראת ה׳ ואדנ״י ומשתלבים יחד. איהו ראשון למחשבה דהיינו האות יוד שבהוי״ה שה״ס יראה, חכמה עלאה ויראה ה״ס מחשבה כמ״ש בזהר נשא הנ״ל בסוד הנסתרות וכו', ואחרון למעשה דאיהי י׳ מן אדנ״י בסוד נעוץ סופן בתחילתן, אשר מלכות שבאור ישר נעשה לכתר באור החוזר וקוצו של י׳ הוא כתר וי׳ חכמה. וזהו בבחינת יראת ה׳ דחיית האור שהוא קומת מלכות דיליה.

ובג״ד אתמר אשה כי תזריע כי מבחינת הכלים, העליונים נגדלים בתחילה ולפיכך אישה יש לה להקדים וכו', והיינו אשה יראת ה׳ כי מבחינת השכינה שהוא תקון כלים, מאירים הג״ר קודם, שהם י״ה ובחינת יראה שהיא י׳ היא קודם בכלים העליונים נגדלים תחילה, י"ה, וכן ובג״ד כוונה דאיהי מחשבה צריך לאקדמא וכו' אבל מסטרא דקב״ה שהוא מבחינת האורות, צריך לאקדמא אורייתא ליראה מפני שהזכר הוא מצד האורות המתלבשים בכלים וכו' כי באורות התחתונים הם נכנסים בראשונה ואח״כ העליונים, ולכן יראה שהיא חכמה עלאה י׳ שבהוי״ה, מאירה לבסוף. ובזמן דיראה דאורייתא יש  דהיינו בזמן שמאירים י״ה דהוי״ה אז גם הנוקבא אתקרי תורה שבעל פה ונשלם היחוד של שני השמות הוי״ה אדנ״י דבגינה אתמר תמן אז וכו' כי אז מאירים כל הנרנח״י וכל אור נכנס בכלי שלו.
ובזה מתורץ מה שהקשה לעיל אות קכ״ה, אשר מ״ש שיראה קודם לחכמה, הוא מבחינת השכינה שהיא הכלי, שהג״ר מקבלים תחילה, ויראה קודמת לחכמה ואז החכמה מתקיימת, ומ״ש גדולה תורה שמביאה אדם לידי מעשה, ומשמע שתורה קודמת, הוא מבחינת קב״ה, שה״ס האורות, אשר התחתונים נכנסים מתחילה וכשזוכה ליראה עלאה שהיא הי' אז נשלם היחוד כנ״ל. ייחוד קב"ה ושכינתה י"ה עם ו"ה זו יראה עליונה, בגין דהיו רב ושליט.

אהבה היא בחינת אור חכמה שמתלבש בכלי.

קלא) מהאי אז תליין וכו': מאז זה היינו מיחוד דב' השמות הוי״ה ואדנ״י. תלויים ע״ב שמות, דהיינו ע״ב אורות משם ע״ב דהיינו חסד שבגימטריא ע״ב ורומז על החכמה המלובשת בחסדים. שבו במדת חסד שהוא ע״ב צריכים לתקן הכסא היינו מלכות, לאדונו היינו ז״א בכנפי מצוה. כמ״ש בזהר (פנחס אות רנ"ו) דיהא ב"נ רשים בע״ב קשרים וחוליין דציצית, לקבל ע״ב גשרים דכורסייא דאינון ח״י קשרים וחוליין לכל סטרא וכו'. דהיינו ה׳ קשרים וי״ג חוליות בד׳ כנפות וד׳ פעמים ח״י הם ע״ב. וישב עליו באמת שהוא ז״א בסו"ה תתן אמת ליעקב. עשור אמת מ״ה. כי עשור מן א׳ הוא א׳. ועשור מן מ׳ ד'. ועשור מן ת׳ מ׳ וביחד הוא מ״ה. יו״ד ה״א וא״ו ה״א, מוריד הט"ל שהם ט' ספירות ראשונות יו״ד ה״א וא״ו שבגימטריא ט"ל להאיר אל ה״א היינו מלכות. ועיין בזהר (פנחס אות רפ"ז) ובגינה אתמר כמראה אדם עליו מלמעלה וכו' ואתקרי בשמיה יוד ה״א וא״ו ה"א. אשר המלכות נקראת בשם מ"ה. וה"א בגימטריא ו׳ הרומזת על הארת ז״א, שהוא כולל שלש ברכות ראשונות דתפילת שמונה עשרה שהן חג״ת, ושלש אחרונות שהן נה"י.

היראה השלמה היא יראת הרוממות בגין דהיו רב ושליט.

דרגה עשירית ביראת ה' ​​ שעור 59

על האדם להיזהר לא להחזיק רק ביראת הפחד, שהיא יראה לא נכונה. ביראה זו הוא דואג שעלול לא לקבל את האור לפרטיות.

קכד) ובגין דא אוקמוהו וכו': ומשום זה העמידו רבותינו ולא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. משום כי תורה שהיא בחשבון תרי״א, משתי מדרגות ניתנה: מחסד וגבורה. שמשם שתי מצות, אהבת חסד, ופחד הגבורה, שהיא יראה. אשר בהן היינו בב' המצות אהבה ויראה שה״ס אנכי ולא יהיה לך, נשלמות לתרי״ג מצות. ומשום דכל התורה ומצותיה משני הקצוות ניתנה, העמידו רבותינו ולא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא.
פירוש. במצב הרגיל בקביעות שלו באצילות ז"א נק חג"ת נה"י, כלומר בלי ראש. כאשר עולה לגדלות חסד וגבורה עולים לחכמה ובינה. כל מי שלא זכה לקבל את המוחין של ג״ר דז״א בסוד חסד שעלה לחכמה וגבורה לבינה, מחשבהו הזהר לעם הארץ ולבור, ועיין בזהר צו (אות קמ״ה) וז״ל ואם הוא תלמיד חכם עליה אתמר יודע צדיק נפש בהמתו דלית חכם כמו כהנא. כמה דאוקמוה הרוצה להחכים ידרים אם רוצה חוכמה, עליו לפנות לדרום לקבל חסדים, שניתן לקבל חכמה רק במסגרת חסדים, ואם ת״ח הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י׳ דאיהו חכמה, חסיד. ומאן דלית ביה חכמה לאו איהו חסיד ובג״ד אוקמוה ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה' חמשה חומשי תורה, דאתייהיבו משמאלא אתקרי גבור בתורה וירא חטא. ואים הוא בור, אתמר ביה ואין בור ירא חטא עכ״ל כמו קטן שאינו מודע ואינו פוחד מסכנה, לא פוחד להחטיא המטרה שלה נועד. והיינו כי מקודם יזכה לבחינת ו"ק מקו ימין שקומתו היא קומת חסד, כלומר בקטנות ועם י׳ שהיא חכמה חסיד היינו שיזכה אח״כ גם לג״ר אשר החסד מתעלה להיות חכמה ונמצא שיש לו חסד וגם חכמה שה״ס הי' שבתוך חסד, ואז הוא חסיד. חג"ת עלו לחב"ד חסד עלה בקו ימין לחכמה. חסד ועוד האות יוד של חכמה נק חסיד, ואם לא, אז ולא עם הארץ חסיד כי חסרה לו הי׳ שבתוך חסד שהיא חכמה נישאר בקטנות ונחשב משום זה לעם הארץ. וכן מבחינת קו שמאל אתקרי גבור בתורה וירא חטא שפוחד להחטיא את המטרה כי בהשגת מוחין של ו״ק אשר קומתם היא קומת גבורה הוא נקרא גבור בתורה ואם זכה אח״כ אל הג״ר שבקו שמאל אשר מדת הגבורה שלו מתעלה להיות בינה ה׳ ראשונה מן הוי״ה שה״ס הארת החכמה הנמשכת מקו שמאל שבבינה המתגלית עם דינים הקשים על הרשעים שהמשיכו החכמה ממעלה למטה והוא כדי להטיל יראה ופחד על אלה הרוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, ונמצא האדם שזכה להארת חכמה שבשמאל הוא ירא חטא שמתירא להמשיך החכמה ממעלה למטה שזה שורש האיסור של כל שס״ה לאוין. וכל עוד שלא זכה לג״ר שבקו שמאל המתגלה ביחד עם דינים קשים על רשעים החוטאים אינו ירא לחטוא כי אין יראת חטא באה אלא מהסתכלות בדינים המתגלים על החוטאים בעת גילוי הארת החכמה.

אדם המסוגל לראות את הדינים הקשים שיש לרשעים, לראות את הדין החזק, מכאן עליו ללמוד לנהל את הסיכונים ולא ליפול במלכודת. כל זה נובע מאי הרצון לוותר על הרגע, על הרצון לקבל לעצמם. אדם מופקר לא מוכן לשמוע על מצוות לא תעשה, הוא פוחד שבכך נלקח ממנו החופש.

קכה) ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי חסד וגבורה, אשר משם מלכות היא מאירה באהבה ויראה, איך העמידו רבותינו גדולה תורה שמביאה האדם לידי מעשה, הלא מכאן משמע דכל הקודם יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת.
פירוש מקשה מכאן משמע אשר כל זמן שלא זוכים למוחין דג״ר אשר אז המלכות מאירה בב׳ המצות אהבה ויראה אין חכמתו מתקיימת ונקרא עם הארץ ובור. כנ״ל באות הקודם. ומזה שאמרו גדולה תורה שמביאה האדם לידי מעשה כנ״ל אות קכ״ב מפורש שע״י התורה זוכים ליראה שהיא בחינת מעשה, ונמצא תורה שהיא תפארת קודמת ליראה.

מה מתאר את המדרגה הגבוהה יותר באדם, היכולת להיות חסיד וירא חטא, האם מלכות, או תפארת שהיא התורה שמביאה את האדם לידי מעשה. לכן התורה קודמת, ולא יראת ההשם תביא את האדם לידי מעשה.

קכו) אלא כלא קשוט וכו': ומשיב אלא הכל אמת תפארת נקרא אדם. כעין זה הוא נקרא אדם אות ה"א שלמטה. היינו מלכות אשר העמידו עליו חז״ל, שהיה ראשון למחשבה. ואחרון למעשה. ומשום זה העמידו רבותינו ישראל עלה במחשבה להבראות, שנאמר עליהם אדם אתם.

קכז) אוף הכי תפארת וכו': אף כך תפארת היינו ז״א, שהוא הוי״ה, הוא ראשון למחשבה, שהיא מתחיל באות י' חכמה עליונה. ואחרון למעשה שהיא י׳ מן אדני חכמה תחתונה, יראת ה׳ מלכות שלו.

בשם השלם ישנם שני הצדדים. הזיווג באותיות הויה עם השם אדני מביא ליראה ולאהבה.

קכח) ובגין דא אתמר וכו': ומשום זה נאמר, אשה כי תזריע, שפירושו אשר בחינת אשה יש להקדים בכל המצות מלכות שדוחה את האור ממטה למעלה עם כח הבינה, שנאמר בה אשה יראת ה׳ היא תתהלל. ומשום זה נאמר מצא אשה מצא את הכוח שיכול לדחות את האור ממטה למעלה בתחילה אשה תזריע מצא טוב. שנאמר בו טוב ה׳ לכל. ואם הקדים אותה בתפילה כמו שהעמידו אדני שפתי תפתח, מיד ויפק רצון מה׳. מתחיל עם המלכות לפני שבא לשם הויה. לא יוכל לקבל רצונו מהשם, לפני שיבוא ביראה נכונה, בביטול, ויתור על האור. אז מתחיל מלמטה ובשם אדני שפתי תפתח

קכט) ובגין דא כונה וכו': ומשום זה, כוונה שהיא מחשבה צריכים להקדים למצוה. תפקיד המחשבה לייצר תודעה המאפשרת חיבור עם השם, כלומר חיבור בין השתוקקות לאידיה, שזה נק אור חוזר המלביש. ומשום זה סדרו רבותינו לכוון בברכה ראשונה של התפילה, כי כך העמידו אם לא כוון בברכה ראשונה חוזר לראש. בברכה ראשונה יש לכוון לחסד דאברהם, אחרת אין טעם בהמשך התפילה, מפני שכוונה תחילה וחזרה לשורש, תאפשר להגיע בתפילה קרוב יותר לשורש.

כוח החיבור האמיתי בין צד הבריאה לבורא מתאפשר כאשר התחתון מוותר על האגו שלו. אישה שהיא צד המלכות, תזריע תחילה, כלומר תעשה אור חוזר אז אפשר יהיה לקבל את האור לאחר מכן ולהפיק את רצון השם.

דרגה עשירית ביראת ה' ​​ שעור 58

​​ 

קכ) דרגא עשירית ביראת י״י. יש יראה ויש יראה. אין כל הפנים שוות. אית יראה אשר האדם יראה מהקב״ה, בגין דלא ילקה ליה ברצועה, דאתמר בה והארץ היתה תהו ובהו, מבחינת העץ דטוב ורע, יראה זו היא ארץ שממה וריקה שפחה ראה כמו ארבע אבות נזיקין דאיהו הבור. כמו הבור דיוסף, דאוקמוהו עליה, והבור רק וכו'. הברה: נוקבא בישא. בור: יש קליפת הזכר נק בור, וקליפת הנקבה בורה. והוא ריק שאין בו מים - תורה. בור הוא הרצון, הנוקבא בורה מצד הנקבות קיבלו האבות את הנקבות שלהם בבאר. כי הבאר הוא נוקבא. ובור שהוא עם הארץ העמידו עליו חז"ל אין בור ירא חטא. יש בו יראה מזויפת בתר דלית ביה יראת י״י.

רואים בעולם יראת חטא מזויפת שמביאה להתקפי חרדה, אשר באים על הפחד העצמי, על הבור שריק מאמונה.

פירוש. כי אותם שאינם מקיימים יראת ה׳ מטעם מצות המלך, אלא מטעם יראת העונש, נלכדים בקליפות המכונים תהו בהו חשך ורוח, ​​ ארבע עונשים של בית דין כמבואר בהקדמת ספר הזהר (אות קצ״ה ובאות קצ״ג) וז״ל מאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וכו' לא שריא עליה ההוא יראת ה׳ דאקרי יראת ה׳ לחיים. אלא מאן שריא עליה ההוא יראה רעה וכו' ולא יראת ה׳.

לא מספיק שאדם ירא/פוחד. אם הוא פוחד שלא יקבל עונש, זו יראה רעה. רק יראה בגין דהיו רב ושליט, יראת הרוממות ראויה.

קכא) מאן דאיהו דחיל וכו' מי שהוא ירא ה׳ מתוך תורה, שהיא תפארת, שממנו יוצאת, כמ״ש להלן כעין זה היא שקולה אצלו. ומשום זה אין כל יראה שוה, כי הרי יראת ה׳ היא מלכותו, הכלולה מכל מצות התורה. ולכן נקראת יראת ה', משום שהיא יראה היוצאת מתוך תורה שהוא עמוד האמצע, שהוא הוי״ה. ולפי שהיראה באה מתוך התורה שנקראת הוי״ה לכן נקראת יראת ה׳. יש יראה פסולה הבאה מהפחד, מהרצון לקבל לעצמו, ויש יראה ראויה מתפארת.

קכב) דבגינה אוקמוהו מארי וכו': כי בשבילה, העמידו בעלי המשנה, גדולה תורה שהיא יראת השם שמביאה לאדם לידי מעשה. שאם האדם לא יודע תורה ושכר מצות שלה, ועונשין שלה למי שעובר על המצות . ואם לא יודע מי הוא שברא את התורה, ומי הוא הנותן לה לישראל. איך ירא אותו ושומר מצותיו. התורה באה כדי לחבר את האדם שיהיה דבוק בהשם, ויראת הפחד יראה גופנית מרחיקה אותו. וכך גם אהבה גופנית אינה מחזיקה.

קכג) ובגין דא אמר וכו': ומשום זה אמר דוד לשלמה בנו דע את אלקי אביך ועבדהו. כי אם האדם לא יודע אותו שנתן לו התורה, ופקדהו לשמור אותה, איך ירא אותו ועושה מצותיו. חייב האדם לדעת את השם, להתחבר בקשר אמוני, עליו להיות זהיר כשבא לכבד את הגדול ממנו, ליזהר לא למרות פיו
פירוש. ז״א נקרא תורה שבכתב, ומאיר בחסדים מכוסים. ומלכות תורה שבעל פה נקראת יראה, ומאירה בחסדים מגולים בחכמה כי יראה היא אותיות ראיה שה״ס חכמה. ויש להם ב׳ מצבים, אשר במצב הא׳ היא גדולה כמו ז״א בסוד שני המאורות הגדולים ומקבלת חכמה מאמא, כמו ז״א המקבל חסדים מאמא. אבל אינה יכולה להאיר מחמת חסרון חסדים, כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר וע״כ לא יכלה להיות במצב זה, עד שקטרגה שאין ב מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד עד שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך, אשר אז המלכות נתמעטה, ובאה מתחת מסך החזה של ז״א, שהדינים של מסך החזה שולטים עליה, וממעטים אותה גם מחכמה שאינה ראויה עוד לקבל מאמא כלום למרות שקבלה עד כה, ואינה יכולה להשתמש בחכמה. וכעת שירדה לבחינת נקודה תחתיו, ואז אין לה לא חכמה ולא חסדים, אלא שנתקנה להיות בזווג פב״פ עם ז״א לאחר שעברה שבעה מצבים והופכת להיות גדולה הראויה לזיווג ומקבלת הכול מז״א הן חכמה והן חסדים ולא ישירות מבינה, ובזה היא נשלמה להשפיע אל התחתונים הן חכמה והן חסדים. כל המצב הזה הוא רק בעת עליה ולא במקומה. לאחר גמר תיקון תהיה התפשטות גם תחת לפרסה. בזמן תיקון היא יכולה לבוא לקשר ברמה של אח"פ דעליה ורק מקום עליה, בקדושה.
וזה אמרו מאן דאיהו דחיל מגו אורייתא היינו שזכה לקבל מבחינת הזווג דפב״פ דזו"ן דאיהי תפארת, כי אז ז״א נקרא מפואר ומלכות נקראת תפארת שיוצאת ממנו כי כל אורות המלכות הן חכמה והן חסדים ממנו יוצאים, משום כגון דא היינו במצב הב' איהי שקולה לגביה אישה נק על שם בעלה כאשר נמצאת אתו בזווג כי היא עומדת עמו בזווג ועולה עמו בכל מדרגותיו, בסוד האשה עולה עמו. ובגין דא וכו' הכל מבואר.

היראה האמיתית באה מצד התורה, שבה יש גילוי מיהו הבורא. אי אפשר להסתתר מהבורא, כל שצריך זה להסכים על קיומו, ולהגיע דרך היראה הראויה לקשר של אהבה.

דרגה שמינית ביראת ה' ​​ שעור 57

קטו) דרגא תמינאה ביראת וכו': מדרגה השמינית ביראת ה', להיות לו בשת פנים, מי שיש לו בשת פנים לא לעשות עבירה שבאה לידו משום יראת הקב״ה, כאלו בשבילו נברא העולם אם לפני רב גדול אדם בוש לעשות עבירה, קל חומר לפני הבורא בוחן כליות ולב. ומשום זה בראשית נוטריקון ירא בשת בשבילו ברא אלקים. הרי יראה עם בושה הכל אחד שכל הירא מתבייש מלקבל מתנת חינם. ומי שאין לו בשת פנים העמידו בעלי המשנה (נדרים כ.) בודאי שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני.

בושה פירושה לא לבוא לקבל מתנת חינם. עזות פנים מופיעה בביטוי שהתחתון בא בגאוותו לעליון בדרישה, מגיע לי.

קטז) והפוך בשת ותשכח וכו': ותהפוך מלת בשת ותשכח כלומר תמצא צירופו שבת, והיינו בראשית: ירא־שבת. שלא לחלל אותו בפרהסיא, כאדם שאין בו בשת פנים. אוי לו למי שמחלל שבת המלכה שהיא קדש ועושה אותו חול. כי כש״כ הוא ממה שהעמידו בעלי המשנה (מגילה כח:) כל המשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות. כל שכן בשבת המלכה שהיא התכלית. השבת מסמלת את התכלית, ושומר שבת נצמד לתכלית אליה יש להגיע, ולא מחלל את התפיסה העליונה.

קיז) ועוד בושת פנים וכו': ועוד אמרו חז״ל (אבות פ״ה) בושת פנים לגן עדן. עז פנים לגיהנם. היינו אותם שעוברים עבירה ביד רמה, ואין להם בשת פנים מהקב״ה, שנאמר בו משמים הביט ה׳ ראה את כל בני האדם. ונאמר בו מלא כל הארץ כבודו. ונאמר בו חפש כל חדרי בטן רואה כליות ולב. הגאוותן דורש וטוען שמגיע לו, בעל הבושה יודע בעצמו כמה הוא קטן ולא ראוי, ובא בענווה ובביטול לעליון.

השמים התכלית שלמה ומיצגת את מחשבת הבריאה. הארץ – הרצון הייתה תוהו ובוהו, ותפקיד הנברא לעשות סדר ברצונות שלהם, ולפעול אותם לפי חוקי שמים.

הקב"ה בוחן כליות ורואה את היצרים של האדם, ואת הלב בו רואה את הרגשות.

קיח) וענוה קטירא בדחילו וכו': וענוה קשורה ביראה, זהו שכתוב עקב ענוה יראת ה׳ מי שיש לו יראת ה׳ היא מביאה אותו לידי ענוה, שהיא השכינה העליונה לאה מלכות דבינה אשר יראת ה׳ היינו רחל עקב אליה. וזה מדרגת משה, שנאמר בו והאיש משה ענו מאד. ומשום שיראה היא עקב אצל ענוה העמידו בעלי המשנה (ברכות לג:) יראה מלתא זוטרתי היא לגבי משה (ועיין בע״ח שער לאה ורחל פ״ג שהאריך לפרש ענין זה).

אחת הבחינות בה יכול אדם לבדוק כמה הוא בעל גאווה, היא כמה פעמים הוא מרגיש שמגיע לו. בעל ענווה אומר לא מגיע לי כלום, ויפעל למען המטרות הפנימיות, גם כשאינו מקבל, גם כשנראה לכאורה שהמציאות מפריעה לו לפעול.

כדי לזכות בענווה, יש לפעול ביראה תדיר, ולחזק את היראה/ביטול בפני העליון בכל מפגש חיצוני במציאות. בעבודת היראה יש לכוון להגיע לנקודה הפנימית של הענווה.

דרגא תשיעית ביראת ה'

קיט) דרגא תשיעאה ביראת וכו': מדרגה התשיעית ביראת ה׳, כל מי שיש לו יראת ה׳ יתהלל כלומר גם מהלל את השם, וגם נתרם שהוא מהולל בעצמו, אבל לא לשם כך הוא מהלל את השם, לא כדי שהוא יגדל. שואל, וכי יש לאדם לשבח את עצמו. ומשיב, אלא משובח הוא לפני ה׳, זהו שכתוב שקר החן והבל היופי וגו'. זה דורו של חזקיהו (עיין סנהדרין כ.) כי ביראת ה׳ בא אדם לקיים כל תרי״ג מצוות, כחשבון ביראת. בדרגה זו היראה היא שהוא הופך להיות משובח, ע"י כך שהוא משבח את השם ועושה עבודת השם ראויה.

דרגה שישית ביראת ה' ​​ שעור 56

קח) עתך איהי מסטרא וכו': והיה אמונתך עתך: היא מבחינת ההוד. שהיא סדר מועד. אשר בו אוכלים כל ארבע, ותולים כל חמש. ושורפים בתחילת שש.
פירוש, כי סוד המועדים הוא, מוחין דגדלות אשר ז״א משפיע למלכות והמוחין באים למלכות לבושים בנצח הוד של ז״א אשר מוח החכמה של הנוקבא לבוש בנצח של ז״א ומוח בינה של הנוקבא לבוש בהוד של ז״א. והנה הע״ס של מוחין החסדים מתחלקים לחג״ת נ״ה כי חג״ת הם במקום כח"ב ונצח כולל ו״ק, והוד הוא מלכות. והנה חג״ת שהם מחזה ולמעלה, ונצח שהוא קו ימין, הם מאירים בחסדים ולכן אוכלין כל ארבע כי אכילה ה״ס חסדים. ויכולים לקבל ממעלה למטה כטבע החסדים, משא״כ ההוד שהוא בחינת מלכות וקו שמאל שאינו יכול לקבל ממעלה למטה, לכן תולין כל חמש הכוונה להוד שהיא הספירה חמישית מחסד כי אין התפשטות לקו השמאל בקדושה ממעלה למטה וההארה תלויה ממטה למעלה, ושורפין בתחילת שש היינו בספירת היסוד בסוד ובית יוסף שהוא יסוד להבה ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כל השמאל שבעשו. כי גילוי חכמה שביסוד הוא בשיעור שצריכים לסנוור עיניהם של החיצונים. ועיקר המיתוק מן המוחין דמועדים הוא לספירת ההוד.
ועיין בתיקון י״ג (אות ל"ו) וז״ל בההוא זמנא אתקיים רזא דמתניתין דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש דהיינו אלף חמשאה ושורפין בתחילת שש דאיהו אלף. שתיתאה וכו'. כי הגלות והגאולה הנוהגים בעולם תלויים בנוקבא, כי בעת שהנוקבא חסרה בנין ג״ר אין גילוי שהם מוחין הנה אז גלו ישראל מעל אדמתם ארץ ישראל, כי א״י של מטה מכוונת נגד ארץ ישראל של מעלה שהיא מלכות נוקבא של ז״א. וכמו שיש פירוד למעלה בין ז״א שנקרא ישראל, לנוקבא שהיא ארצו, כן ישראל של מטה נפרדים מארצם, וכשבני ישראל מטיבים מעשיהם גורמים שישראל של מעלה משפיע בנוקבא שלו ובונה אותה עם מוחין ומתיחדים פב״פ יכול גם פנים באחור שהיא מדרגה גבוהה. כל עוד אנחנו תחת צמצום ב הדבר הנכון הוא פנים בפנים במסגרת פנים באחור, ואז גם בני ישראל שלמטה זוכים לגאולה ושבים אל ארצם ואל אדמתם. ואלו מוחין דג״ר שהם המשמשים את הנשמה, בעוד שמוחין דו"ק משמשים את הגוף באים ע״ד שפירשתי לעיל במוחין של המועדים ומרומזים במלת הוד: ארבע חמש ושש. הוד הואתיות 5 6 4

קט) חסן איהו מסטרא וכו': חסן הוא מבחינת עמוד האמצע היינו תפארת. אשר בו סדר נשים (כמבואר לעיל אות ק״ט) ישועות, הוא סדר נזיקין. מבחינת הגבורה. היינו קו שמאל כי שם יוצאים כל הדינים למי שעשה נזק לחברו. וכאשר הה׳ בחינות אשר במסך ששורשן קו השמאל, מתוקנות להלביש את חמשת החסדים אז הן נקראות ה׳ גבורות ונקראות ישועות. ישועות אלו באות לתיקון קו שמאל מבחינת גבורה

קי) חכמת אתקריאת מסטרא וכו׳: חכמת נקראת מבחינת החסד היינו חכמה דימין המאירה בחסדים אשר בה אמרו הרוצה להחכים ידרים, והיא סדר קדשים. ועמו נצח, זהו שנאמר נעימות בימינך נצח והיינו דעת, ז״א שבחסדים, כי חג״ת הם כח״ב ונצח הוא דעת הכולל ו״ק. ועיין באדרת האזינו אות קל״ג קל״ד בענין מצח ונצח באתוון רצופין, אשר ב׳ אודנין ומצח הם חב״ד. והוא סדר טהרות.

קיא) ואינון שית סדרי וכו': ואלו הם ששה סדרי משנה בסוד של להט החרב המתהפכת מרחמים לדין, ומדין לרחמים.
פירוש. מלכות ה״ס תורה שבעל פה, וכשמלכות הוא בקטנות שהיא דין נבחן זווגה עם ז״א בשם הוה״י דינ״א, כי הוה״י הוא הוי״ה למפרע המאירה ממטה למעלה, כאשר קודמת הנקבה לזכר, זה דין דהיינו הי׳ הוא למטה ואח״כ למעלה ממנה ה׳ ראשונה ולמעלה ממנה ו׳ ולמעלה בראש עומדת ה׳ אחרונה וזה מורה אשר ז״א הוא בבחינת ו״ק בלי ראש שאין לו מה לתת למלכות ולכן משפיע דינים אל המלכות שהיא שם אדנ״י. וכשמזדווגת עם ז״א בעת גדלות שעלה אל או״א נבחן הזווג בשם י״ה ו״ה אדנ״י, כי הוי״ה ביושר מורה שמשפיע ביושר ממעלה למטה ואז נקרא ז״א בשם עץ חיים. דהיינו שהוא מקבל ג״ר וחיים מן הבינה, ומשפיע אל המלכות. אז מאירים בה ששת. המלים שבפסוק אמונת עתך, חסן, ישועות חכמת ודעת כנ״ל. ולפיכך נקראת המלכות בשם להט החרב המתהפכת, כי בחטא התחתונים יורדים זו״ן מן הבינה למטה ואז הזווג הוא הוה״י דינ״א ומתהפכים מרחמים לדין. וכשעושים תשובה עולים זו״ן שוב אל הבינה וכל הדינים של המלכות מתהפכים לרחמים והזווג הוא הוי״ה אדנ״י. לעשות תשובה אומר לעלות לעולם התשובה היא בינה.

דרגא שביעית ביראת ה'

קיב) דרגא שביעאה ביראת וכו': מדרגה השביעית ביראת ה׳, שאין לו לירא את ה', שום מחסור ירא השם אינו מרגיש מחסור. זהו שכתוב יראו את ה׳ קדושיו כי אין מחסור ליראיו. לא יהיה מאלו שכתוב בהם וחושך מיושר אך למחסור. ולא יהיה לו חסרון בתורה, אם הוא בעל תורה.

בידי האדם לבחור ביראת השם, ובכך קובע הוא את דרגתו הרוחנית. לא על פי השכל או דברים אחרים. ראשית חכמה יראת השם, וממילא מי שאין יראת חטאו קודמת, אין חכמתו מתקיימת.

זוהי דרגה של מסתפק במועט, אומר לעצמו אעבוד את השם עם הכלים והכוח שנתן בי.

קיג) דבלאו אורייתא לית וכו': כי בלי תורה, אין יראה כמו שאתה אומר אין בור ירא חטא. וכמו שאין תורה בלי יראה, אף כך אין יראה בלי תורה. ולא יהיה חסרון בביתו, ולא יהיה חסרון בנשמתו. ולא יהיה לו חסרון במעשים טובים. כי אין חסרון ועניות כחסרון של תורה ומצוות ומעשים טובים, כמו שהעמידו בעלי המשנה אין עני אלא מן תורה ומן המצוות.

עניות היא דבר קשה מאד, עני נחשב כמת לכן רשעים בחייהם נק מתים.

קשיים בפרנסה הגשמית הם השלכה של קשיים נפשיים מחוסר תורה ומהמצוות שאדם דש בעקביו. הנפש צועקת על עניות מהתורה. מאחר וכאשר יש באדם את המדרגה השביעית של התורה, הוא מרגיש מלאות גשמים, והוא רק ירא, פוחד שחסר לו בפנימיות התורה.

לאדם יש חיסרון גדול כאשר הוא לא עובד כדי להשיג תורה. עסק בתורה אומר שיש להרוויח משהו כמו בכל עסק. כאן עליו להשיג את התבלין המזוקק שיאפשר לו להתחבר לקב"ה, תבלין של פנימיות התורה שמורה לו על העבודה הנפשית הנצרכת כדי ליישר את הלב לכיוון ישר-אל.

קיד) דגופא איהו עובדוי וכו': כלומר אם מעשה ידיו של האדם הם לשם הגוף אין חסרון גדול מזה, מאחר שאין מעשיו לשם הקב״ה. זהו שנאמר אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. מה שבונה את הבית, את הלב להיות משכן, זו רק תפיסת הבורא, האמונה בהשם. עיין יומא יט: שהיו אומרים לכהן גדול פסוק זה, ופירש רש״י וז״ל אם ה׳ לא יבנה בית וגו', כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצות שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום. וזה גרם לחורבן בית המקדש שלא היו עובדי ה'.

עבדו את עצמם, עשו לביתם הגשמי, ובכך אינם יכולים להחזיק את עמודי הבית הנפשי כראוי לקשר.

דרגה שישית ביראת ה' ​​ שעור 55

קב) דרגא שתיתאה ביראת וכו': מדרגה ששית ביראת ה'. כתוב והיה אמונת עתך כו'. אמונת: סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי (רש״י) עתך: סדר מועד. חסן: סדר נשים. לשון יורשין ועל ידי אשה נולדו יורשין (רש״י) ישועות: סדר נזיקין. מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון (רש״י). חכמת: סדר קדשים. כי כל קודש בחכמה הוא. ודעת: סדר טהרות. דעת עדיף מחכמה (רש״י שבת לא.) ואפ"ה למרות כל זה, יראת ה׳ היא אוצרו: שפירושו, אם יש יראת ה' אין יואם לא, לא. וסימנם: זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות.

קג) ואלין שית סדרי וכו': ואלה ששה סדרי משנה בדרך סוד, הם מעמוד האמצע, היינו תפארת הכולל כל הו"ק, הכולל ששת סדרי המשנה. ומי שרוצה לקחת אותו, לתפארת, בלא השכינה שלו היינו מלכות שהיא יראת ה׳ עליו נאמר, ונרגן מפריד אלוף, כאלו עשה קצוץ ופרוד בין הקב״ה ושכינתו.

לימד בעל הסולם בהקדמת ספר הזוהר, שכאשר אדם רוצה ללכת בדרך השם, צריך הוא להיות בחינת השם אחד. ואם חלילה מפריד את אלופו של עולם, מפריד בין האות ג לאות ד ע"י כך שלוקח מהקוץ שבאות ד הופך אותה לאות ר. ואז במקום אחד יוצא לו אחר.

כל זה מפני שלא עשה את עבודת המלכות בנפשו. כלומר לא פועל ביראה, לא מוכן לוותר על הקבלת שפע לפרטיות. לא ויתר על רצונו.

כל שיראתו קודמת לחכמתו, חוכמתו מתקיימת.

קד) ובגין דלא יעבדון וכו' ובכדי שלא יעשו פירוד בין הקב״ה והשכינה, לכן אע״ג שאדם למד ששה סדרי משנה בלי להקדים לו יראת ה׳ שהיא השכינה, הקב״ה לא שורה אצלו. ומשום זה נאמר יראת ה׳ היא אוצרו, אם יש יראת ה׳ אין (כן), וזוכה לאור תורה שהוא השראת הקב״ה. ואם לא: שלא מקדים ללמוד ביראת ה׳ לא, אין בידו כלום. ללמוד ביראת השם אומר בגין דהיו רב ושליט. אם לא זוכה ללמוד את פנימיות התורה, שהיא זו שנותנת את יראת השם, אז כיצד יוכל להגיע למציאות אמיתית של אותה משנה.

הרי משנה היא אותיות נשמה, אם לא לומד את שישה סדרי משנה ולא עושה את בשביל השם, וחושב שבאו הסדרים רק ללמד על העולם הגשמי הזה, איך להתנהג ואיך לעשות חברה מתוקנת יותר, זה לא קושר אותו להשם אם אינו לומד את פנימיות סדר המשנה, הקב"ה לא שורה בו.

קה) אמונת איהי עלאה וכו': ומפרש איך חג״ת נה״י דז״א הם ששה סדרי משנה ומרומזים בפסוק הנ״ל, ממעלה למטה מחסד עד יסוד. ואומר אמונת: שהיא סדר זרעים היא אמא עליונה, היינו מבחינת החסד, אשר בה קריאת שמע היינו קבלת עול מלכות שמים שהיא אמונה. והיא בספירת החסד כמ״ש וליחדך באהבה, ק"ש היא האמצעי לאימון, אמונה כדי להגיע לאהבה ודיני ק״ש הם בסדר זרעים. עתך: מבחינת הגבורה היינו קו השמאל, שבו נאמר ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו', מפני שישנם זמנים מותר ויש זמנים שאסור היינו, שלא ימשיך גם ג׳ ראשונות דשמאל כי אם בזאת יבוא אהרן אל הקודש, שפירושו ממטה למעלה שזו השכינה שהוא ו״ק דשמאל ולא כל העת. והוא סדר מועד צריך לכוון ולעשות בזמן הנכון את עבודת השם.

סדר זרעים הוא החסד, שצריך לבוא בביטול לוותר על עצמו, וליחד עצמו לקשר עם השם באהבה.

העת הוא בחינת הגבורה. סדר מועד.

חסן: הוא מבחינת עמוד האמצע תפארת כי מת״ת מתחיל תקון הנוקבא הנפרדת שמלכות עולה לבינה (כמ״ש באד״ר אות ש״ו) אתפשט האי תפארת מטבורא דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין פרצופא דנוקבא. והוא סדר נשים. ת"ת סדר נשים, אלא שמלכות עולה לת"ת וכאן מתחיל התיקון. זו המלכות של ז"א מחזה ולמעלה, בחינת לאה. וזה סדר נשים. הם בינה דגופא ומלכות דגופא, הן ב הנשים בשם הויה.

קו) ישועות אתקריאת מסטרא וכו׳: ישועות נקראת מבחינת הנצח, כי לנוקבא יש ה ​​ גבורות בסוד חמש עלין תקיפין שהם כחות הדין שבמסך המעכב את אור העליון מלהתלבש מהמסך ולמטה. אותם ה גבורות דוחים את החכמה, כשמגיע אור תפקידם כמו מסכים שלא יתקבל ממעלה למטה כי המשכת החכמה למטה מפרסא גרם לנזיקין ושבירת הכלים. ובגדלות ובגדלות כשיש עליהן זווג וה׳ החסדים שבאור ישר מתלבשים בתוך ה הגבורות אז הן נקראות ישועות. ומלכות נקראת כוס ישועות או כוס של ברכה. כוס גימטרייה אלקים ומתפשטים ממעלה למטה בבחינת נצח שהוא קו ימין המאיר ממעלה למטה. ואז נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם והוא סדר נזיקין. הכח המאפשר לפעול ממטה למעלה כדי לאפשר קבלת אור מלמעלה

חכמת: היא סדר קדשים שהיא הוד. היינו חכמה שבשמאל המאירה בקדושה ממטה למעלה כטבע ההוד.

חלילה קבלה בהוד ממעלה למטה עלול להביא חורבן. הוד = גאוה.

ודעת: היא יסוד קו האמצע המכריע בין נצח הוד. שהיא סדר טהרות. המטהר קו השמאל להאיר ממטה למעלה, ולא לרדת למטה מפרסא. ולזה דעת עדיף מחכמה כפי רש״י הנז״ל. היסוד שעולה לבחינת דעת.

באים לתקן את הנוקבא, היא ליבו של האדם, ולומדים התיקון מסדר זה. הנצח הוא אידיה מאד גבוהה. כשאדם מחזיק באידיאה גבוהה צריך לשמור שבשם האידאלים הוא לא ייפול בסדר שאינו ראוי. נצח ישר-כל הוא אידאל נכון, הרצון לקשר. באידיאל אחר הוא עלול לקבל ממעלה למטה.

צריך לפעול בחכמה שאותה רגל שמאל שבהוד, שרגליה יורדות מוות, לא תופעל ע"י הגאווה שלא להפוך הוד לדוה.

החיבור הוא רק דרך היסוד שמחובר לדעת עליון, שדעת עדיף מחכמה. ​​ 

קז) ואית דיימא בהפוכא וכו': ויש לומר בהיפוך, היינו לבאר ששת המלים שבפסוק: אמונת, עתך, חסן, ישועות, חכמת ודעת. ממטה למעלה מיסוד לחסד. כי שכינה התחתונה שהיא מלכות היא אמונה, מבחינת הצדיק שהוא יסוד, אשר המלכות כלולה בו, כי בו ביסוד כלולים שני שמות, העולים בגימטרייה אמן, והן יאהדונה״י. ובצדיק היינו ביסוד נאמר עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ היינו מלכות. ומשום זה נקרא אמונת כאן מפרש אמונת יסוד, סדר זרעים.

דרגה חמישית ביראה ה' ​​ שעור 54

קא המשך

השאיפה היא לקשר עם נותן המתנה ולא כדי לקבל אור.

ללא יראה אין קשר לנותן המתנה.

לא ניתן להיכנס למקום פנימי ללא המפתחות לחצר החיצונית. ללא יראה לא ניתן להגיע לאור החכמה.

בעולם התיקון, באצילות רואים שהיראה קודמת לאהבה. יש תיקון מיוחד לכל הפרצופים מחזה ולמעלה, תיקון של יראה, ורק לאחר מכן אהבה. מלכות נגנזה ברדל"א וגניזו באו"א. מתיקון זה לא ניתן לקבל מדרגת יחידה, ולא ג"ר דחיה. כאן ניתן לקבל חסדים מכוסים, ולא את מדרגת החכמה.

ומכח ב׳ תיקונים אלו חוזרים ומתבררים כל האחוריים דגדלות ז״ת דנקודים שיצאו מטרם שבירת הכלים.

בגלל ב' תיקונים אלו, בעתיד יתאפשר בעליית עולמות לתקן גם את הז"ת בגדלות והם מקבלים שוב אורות של אצילות ומתקיימים ואינם נשברים מפני כי עתה הם יוצאים באצילות עצמה למעלה מפרסא. מחמת השמירה של ב׳ התיקונים הנ״ל. מה שיוצא זה אח"פ דעליה. כלומר מקבלים בחינת אח"פ אך לא במקומם, אלא רק במצב גדלות.
ועיין בהקדמת ספר הזהר אות פ״ב בסו"ה ומקדשי תיראו שה״ס התיקון הנ״ל, אשר המלכות משמשת בג״ר כי היא נתקנה למלכות דאו״א עלאין בסוד אוירא דלא אתידע.
וזה אמרו וגם כך אקדים ניקוד שבא שמורה על קומת המלכות לפני הזיווג. שבא מורה על כתר וחכמה שהם נקודה אחת מניקוד שבא, והאח"פ ת"ת ומלכות הן הנקודה השניה בניקוד שבא. דאיהי יראה בשם הוי״ה והיא תחת הי׳ הרומזת לאו״א עלאין, לאהבה שה״ס ישסו״ת דאיהי קמץ רחמי וכו' המאירים בבחינת ו״ק דחיה שהם אורות מגולים בבחינת גילוי חסדים של נה״י שהם רק ממטה למעלה בגין דמעלין בקודש שה״ס אור החיה ולא מורידין בבחינת ממעלה למטה כמו שהיה בנקודים.

או"א בחינת יראה, ישסו"ת אהבה, וכל האהבה היא רק ממטה למעלה, ו"ק דחכמה. אהבה שלמה היא ממעלה למטה היא שלמה, ולא אפשרית

וזה אמרו ובגין דא אקדימו שס״ה לא תעשה וכו'. כי המלכות נקראת מראה, כי בה מקום גילוי חכמה הנקראת ראיה. ויש ב׳ בחינות במראה, א׳ כשהיא בזווג עם ז״א, והחסדים שולטים במלכות כמו בז״א, ואז הגם שהארת חכמה כלולה בחסדים אלו שבמלכות מ״מ נמשכת ממעלה למטה משום שעיקרם הוא חסדים ולא חכמה, וע״כ מכונה המראה הזו בשם המראה המאירה, כי היא מאירה ממעלה למטה, והיא בחינת ז״א להיותה עמו בזווג ונכללת בו. ומראה זו נבחנת לבחינת ו״ה של הוי״ה הנמשכים מישסו״ת שהם הבחינה אשר כנגדם במוחין. והם בחינת ו״ק כי חסדים הם ו״ק שה״ס ו״ה.
ובחינה ב׳ היא כשחכמה שה״ס י״ה מתגלה במלכות. ואע״פ שגם כאן היא בזווג עם ז״א אמנם החכמה שבמלכות שולטת ולא החסדים של ז״א. והנה החכמה נתקנה שלא תאיר ממעלה למטה וע״כ נבחנת למראה שאינה מאירה למטה. ואז כתוב עליה זה שמי לעלם שכתוב לעלם חסר ו׳ שפרושו להעלים, כי צריכים להעלימה ולא להמשיכה ממעלה למטה. וזה שורש כל שס״ה לא תעשה שבתורה, והרמז על זה הוא, שמי עם י״ה הוא בגימטריא שס״ה כי י״ה שה״ס חכמה וג״ר הם בסוד זה שמי לעלם שצריכים להעלים. אבל בחינת המראה המאירה שה״ס הארת חסדים בהארת חכמה היא מצוה להמשיך ממעלה למטה, וזה שורש כל רמ״ח מצוות עשה וע״כ כתוב וזה זכרי לדר דר ומרומז ו״ה עם זכרי גימטריא רמ״ח כי אורות החסדים ה״ס ו״ה והם רמ״ח אורות כנגד רמ״ח מצוות עשה הממשיכות את אלו רמ״ח האורות.
וצריכים להקדים את תיקון המלכות בסוד שמי עם י״ה לעלם, שבגימטריא שס״ה, שה״ס תיקון היראה כנ״ל, ואז זוכים לאורות המגולים בסוד זכרי עם ו״ה רמ״ח.

שני תיקונים באצילות.

א מתאר את הצורך בהתנגדות לקבלה, למרות שהמטרה היא לקבל בעל מנת להשפיע. ההתנגדות היא מפני שעד גמר תיקון, לא ניתן לקבל את האור על מנת להשפיע. כאשר היה נסיון כזה לקבלה, צמצום א הייתה שבירה.

כדי שלא תהיה שוב שבירה, התיקון באצילות הן מצוות לא תעשה.

באצילות התחלקו כל הפרצופים כנגד החלוקה בעתיק וא"א.

המוחין לזו"ן ניתנים מבינה. המוחין מתחלקים לאו"א ולישסו"ת מראים את שתי הצורות של מצוות עשה, ושל ל"ת, מלמדים על המקום הנפשי בו ניתן לקבל את האור, והמקום בו לא ניתן.

במצוות לא תעשה נוצר חשק גדול מפני שהן באות ממקור גבוה, ממקום צמצום א, ​​ אור שבא על ג"ר דחכמה שאסור לקבל. באים מ – י"ה.

שמו=רצון. שמי הוא הרצון האלוקי וביחד עם או"א, אותיות י"ה = יחד עולים שס"ה.

היות ואי אפשר לקבל אור זה בעל מנת להשפיע, לכן הדרך היא דווקא לפעול באמונה. לכן אור האמונה הוא הכח במצוות לא תעשה, אור זה בא מהיראה ולכן היא קודמת לקבלת אור חכמה שזו אהבה.

רואים לעיתים שההשתוקקות למצוות ל"ת גדולה מאד. כאן אפשר לקבל אור מקיף, והוא הגורם להשתוקקות, אבל אסור לקבל.

כאן המלחמה הפנימית באדם, דווקא על מצוות לא תעשה בהם רצון לקבל גדול. במלחמה זו על האדם לפעול כעבד ולא כבן שהשלים תיקונו.

אדם שלא מוכן לשים עצמו בגבולות הנכונים, לא זו בלבד שאינו יכול למלא תאוותו, אלא גם את המעט שהיה אמור לקבל על ההכרח לצורך קיום, גם את זה לוקחים לו.