זוהר בראשית

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הקליפה שולטת בגדול המתנהג כקטן -- שלא נהנה מהקדושה! כאשר לקטן יש חשקים ותאוות, וההורים שומרים עליו ע"י המסכים שלהם -- הוא אינו נפגע. אך כאשר הוא גדל, לוקח אחריות ומסך אישי - כעת אם פוגם - מאשימים אותו, כל האחריות עליו. אָבוֹת אָכְלוּ בּסֶר וְשִׁנֵּי בָּנִים תִּקְהֶינָה - התחתונים מתנהגים כמו העליונים, שהרי חוק בעליון מחייב את התחתון, השגחה כמו ראש וגוף. עד גיל י"ג אין להם אחריות -- לכן באים להורים ואומרים להם כיצד חינכתם את הילדים, מדוע אינכם שומרים עליהם? ובגיל י"ג אומר האב: בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּ זֶה -- מתיקונו של זה. יש בהרגשת הפרטיות - הנפרדות יתרון גדול לשיתוף עם הבורא, אך יש לבדוק מה האדם מייצר מזה אהבה או אנוכיות, דבקות או פירוד. הקללה -- מארה מתדבקת בו כאשר הוא פוגם בהשקפה -- באמונה. עוצמה אישית היא קללה, אלא אם כן הוא הופכים אותה לברכה. באכילת עץ הדעת טוב ורע, עוררו אדם וחווה את ההשתוקקות הגדולה, טרם זמנה -- טרם השבת, טרם גמר התיקון. וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. לַהַט היא סערת הנפש שגרמה לקטנות. יושבת הקליפה ומחכה בשער גן עדן הארץ, לראות האם מישהו קצת מדוכדך, לא מרוצה מהקדושה -- ואז מייד היא מִּהַפֶּכֶת את לַהַט הַחֶרֶב מרחמים לדין, ואז במצב הדין נאחזת באדם. זוהי שליטה לצורך התקדמות -- לעורר את האדם ע"י הדין, בכדי שיהפוך את החשק לאהבה. בזמן הביניים - בין המציאות של החשק שהוא חומר גלם --עד שאדם יהפוך את הרגשתו לאהבה -- בתפר הזה נאחזת הקליפה - זוהי הנהגת העולם בדין ורחמים, שמאל וימין. את זה היא עושה בשעת חיסרון ומיעוט -- כלומר מצב בו אין תענוג באמונה, שהיא עבודת הלבנה. החיסרון באמונה זה מיעוט האות וו מְאֹורֹת, שהופכת מְאֹרֹת שהיא קללה. קין התקנא בתאומתו של הבל -- ברצון לקבל וחטא. וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. האות הוא סימן כברית שעליך להתעלם לא לנסות לפעול בספק -- אלא באמונה. ניתן לנו כוח לגנוז את הרצון לקבל הגדול, ובזמן תיקון לפעול חלקים קטנים ממנו. אם אתה רואה שנדבקת בך השתוקקות גדולה מעבר ליכולת המסך האישי לדחות אותה -- זכור את הברית -- האות. הקליפה משוטת בעולם -- כלומר בתוך נפש האדם, בין הרצונות -- בכל רצון בו הוא שומר על התאפקות -הקליפה שומרת על הפרי. אין אפשרות שמטרת הבריאה לא תגיע! לכן מעוררים את הרצון לקבל, אותו חשק פנימי -- ואז בחוויה פרטית חזקה -- מתפרץ הכעס, הרוגז והתאווה. מתעוררת הקליפה שהייתה באיפוק, מפני שחייבים להגיע למטרת הבריאה. אם לא יהיה מיעוט הלבנה, לא תהיה התחדשות, לא תהיה אמונה, שהרי חובה להתאמן ולחדש באופן תמידי, האמונה אינה יכולה להיות קבועה. אדם שנהנה מהקדושה --מרחיק את הקליפה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ מחלה זה חוסר אמונה! מלמד הזוהר מהו מקור המחלות. בראשית ו "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים... וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם". נעמה שמחמת יפיה זנו בני האלקים, והולידה מהם, מיני קליפות חדשות. זיווג זה מפריע לאדם להגיע למטרה, והתולדה היא אווירת נפש רעה לאדם - ומחלות. אדם מאמין לא חולה - אין לו חלל באמונה. מחלה גשמית באה לתת סימן להתעורר לתיקון. אין אנו יודעים חשבונות עליונים וקשר ישיר לתוצאות, אך יש להבין שאנו מחוברים בנשמות. אומרים לך רוצה להיות בריא -- לך תן צדקה, אולי זה יעזור למישהו אחר, לכן ביחס לרפואה גשמית - חייב אדם לחזק את האמונה, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. להציל מישהו -- זה לתת לו "צילה דמהנותה" -- אמונה. הכתוב מְאֹרֹת הוא קללה, וכשנתקנה הלבנה, נהפכו אותיות מְאֹרֹת לאותיות אמר"ת בסוד הכתוב "אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא, לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" מגן מפני הרוחות הרעות בעת מיעוט הלבנה, על המחזיקים באמונתו של הקב"ה. התנאי שגם במצב החיסרון -- משמרים אמונה. כאשר אדם במיעוט ומוכן לקבל על עצמו לעבוד בהחלטה אמונית -- הוא יצליח להישמר מפני המזיקים. דווקא כשלא מאיר, לא לחפש פיתוים ותחליפים. כאמור הקליפות החדשות הולכות ומשוטטות בעולם ומֶצָחקות בבני אדם, מבדרות ומפרדות אותם. הנשמה רוצה ריכוז, הגוף רוצה בידור שאין לו מקום כשבא בשביל עצמו. צחוק מועיל כהפוגה מבוקרת, כאמצעי וריכוז לצבירת כוח. כל המחלות באות מהבידור שמחליש את האמונה. האומרים שצחוק מרפא - זה שקר! הריכוז מרפא. המחלה מחלישה ע"י יצירת חיסרון, חלל, פגם באמונה, והרפואה: גם אם אין לך רגש אמוני -- תפעל בהחלטה אמונית עד שיגיע הרגש. הטיפול לקבל החלטה אמונית ולפעול לפיה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams לא ללמד ילד שיעשה מעשים טובים - אלא שיהיה טוב! עבודה פנימית וחיצונית. יש הסוברים בטעות ששלמה המלך היה מדבר בשפת עצים וציפורים, אך כלל נקוט בידינו שאין הזוהר מדבר, אלא על הנשמה, ושלמה בחוכמתו הבין את המסרים שה' מדבר אליו דרך המציאות החיצונית. הבין את סוד הפנימיות והחיצוניות דרך לימוד האגוז: "אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" - ירד לעומקה של הבנה. הסתכל בקליפות האגוז, וידע על בני אדם, שכל עיקר התענוגים שלהם, אלו הרוחות שבקליפות האגוז, שבאים להתדבק בבני אדם, ולטמא אותם, כפי שאומר בקהלת: "וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" כלומר האדם נופל כאשר הוא מזדהה עם תענוג בחיצוניות. צורת האגוז דומה למוח בפנימיות, עם קליפות רבות מסביב. כך הוא מבנה כל העולמות --חוק קוסמי שנכון לכל מקום. לכל דבר יש פנימיות, וקליפה חיצונית - ותמיד חיצוניות פחות חשובה מהפנימיות. כך גם בנויה כל מחשבה. יש לקלף את הקליפה ולראות מהי פנימיות-בתורה, אצל חבר וכד'. הקליפות גורמות מצד אחד לתענוג חיצוני שמסית את האדם מהנקודה הפנימית, להסתפק בשטחיות במקום לחדור ולהבין את הסיבות, המניעים ואת לב הנושא. מצד שני ה' עשה את הקליפות כמקום אימון, דרכו אנו עובדים, ומקבלים אפשרות לבנות את העצמי במציאות, כמו אפרוח שצריך להזין את הקליפה, אך רק כדי להיבנות ולבקוע לעבר השלמות. האדם נימצא בקליפת העולם הזה ששומרת על הפרי -- הנשמה. יש להתעורר, להרגיש ולשלוט על כוחות הנפש, להיות מודע לפנימיות - כאן מתחילים את העבודה של פנימי וחיצוני, בלי לעשות מהחיצוניות עיקר.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ מחלה זה חוסר אמונה! מלמד הזוהר מהו מקור המחלות. בראשית ו "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים... וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם". נעמה שמחמת יפיה זנו בני האלקים, והולידה מהם, מיני קליפות חדשות. זיווג זה מפריע לאדם להגיע למטרה, והתולדה היא אווירת נפש רעה לאדם - ומחלות. אדם מאמין לא חולה - אין לו חלל באמונה. מחלה גשמית באה לתת סימן להתעורר לתיקון. אין אנו יודעים חשבונות עליונים וקשר ישיר לתוצאות, אך יש להבין שאנו מחוברים בנשמות. אומרים לך רוצה להיות בריא -- לך תן צדקה, אולי זה יעזור למישהו אחר, לכן ביחס לרפואה גשמית - חייב אדם לחזק את האמונה, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. להציל מישהו -- זה לתת לו "צילה דמהנותה" -- אמונה. הכתוב מְאֹרֹת הוא קללה, וכשנתקנה הלבנה, נהפכו אותיות מְאֹרֹת לאותיות אמר"ת בסוד הכתוב "אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא, לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" מגן מפני הרוחות הרעות בעת מיעוט הלבנה, על המחזיקים באמונתו של הקב"ה. התנאי שגם במצב החיסרון -- משמרים אמונה. כאשר אדם במיעוט ומוכן לקבל על עצמו לעבוד בהחלטה אמונית -- הוא יצליח להישמר מפני המזיקים. דווקא כשלא מאיר, לא לחפש פיתוים ותחליפים. כאמור הקליפות החדשות הולכות ומשוטטות בעולם ומֶצָחקות בבני אדם, מבדרות ומפרדות אותם. הנשמה רוצה ריכוז, הגוף רוצה בידור שאין לו מקום כשבא בשביל עצמו. צחוק מועיל כהפוגה מבוקרת, כאמצעי וריכוז לצבירת כוח. כל המחלות באות מהבידור שמחליש את האמונה. האומרים שצחוק מרפא - זה שקר! הריכוז מרפא. המחלה מחלישה ע"י יצירת חיסרון, חלל, פגם באמונה, והרפואה: גם אם אין לך רגש אמוני -- תפעל בהחלטה אמונית עד שיגיע הרגש. הטיפול לקבל החלטה אמונית ולפעול לפיה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams לא ללמד ילד שיעשה מעשים טובים - אלא שיהיה טוב! עבודה פנימית וחיצונית. יש הסוברים בטעות ששלמה המלך היה מדבר בשפת עצים וציפורים, אך כלל נקוט בידינו שאין הזוהר מדבר, אלא על הנשמה, ושלמה בחוכמתו הבין את המסרים שה' מדבר אליו דרך המציאות החיצונית. הבין את סוד הפנימיות והחיצוניות דרך לימוד האגוז: "אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" - ירד לעומקה של הבנה. הסתכל בקליפות האגוז, וידע על בני אדם, שכל עיקר התענוגים שלהם, אלו הרוחות שבקליפות האגוז, שבאים להתדבק בבני אדם, ולטמא אותם, כפי שאומר בקהלת: "וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם--שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" כלומר האדם נופל כאשר הוא מזדהה עם תענוג בחיצוניות. צורת האגוז דומה למוח בפנימיות, עם קליפות רבות מסביב. כך הוא מבנה כל העולמות --חוק קוסמי שנכון לכל מקום. לכל דבר יש פנימיות, וקליפה חיצונית - ותמיד חיצוניות פחות חשובה מהפנימיות. כך גם בנויה כל מחשבה. יש לקלף את הקליפה ולראות מהי פנימיות-בתורה, אצל חבר וכד'. הקליפות גורמות מצד אחד לתענוג חיצוני שמסית את האדם מהנקודה הפנימית, להסתפק בשטחיות במקום לחדור ולהבין את הסיבות, המניעים ואת לב הנושא. מצד שני ה' עשה את הקליפות כמקום אימון, דרכו אנו עובדים, ומקבלים אפשרות לבנות את העצמי במציאות, כמו אפרוח שצריך להזין את הקליפה, אך רק כדי להיבנות ולבקוע לעבר השלמות. האדם נימצא בקליפת העולם הזה ששומרת על הפרי -- הנשמה. יש להתעורר, להרגיש ולשלוט על כוחות הנפש, להיות מודע לפנימיות - כאן מתחילים את העבודה של פנימי וחיצוני, בלי לעשות מהחיצוניות עיקר.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק - http://facebook.com/hasulams האומר אי אפשר להגיע לשלמות - כופר בה'. האם הבורא רוצה שתסתפק באושר של זבוב? הקשר בין האדם לבורא חייב להיות דרך הפנימיות, שתמיד חשובה במעלתה מהחיצוניות.מעשה רב זה מוחין לתלמיד. לנו אין יכולת לתפוס את הבורא, לכן ממעשיך הכרנוך. מעשה הבורא זו הבריאה, ובהיותנו מכירים את החוקים והמעשים שנעשו עד עכשיו לפי לימוד חוכמת הקבלה-- אנו לומדים את מחשבת הבריאה. התבנית שאדם רואה במציאות עולם זה, היא השתקפות של בבואה, במראה מעוותת של זמן ומקום. דרך המעשה החיצון אנו מנסים לגרות נקודה פנימית הפועלת מעבר לזמן ומקום, דרכה להכיר את הבורא ולהגיע לתכלית --לדבקות. כל תפיסת האדם מהחוץ לפנים ומהפרטים אל הכלל. הקליפה קודמת לפרי, השלילה לחיוב, שאלה לתשובה, כך חילונים הקימו את המדינה, עבור דור שומרי תו"מ שיבוא למלא תפקידו, בחינת יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ. חיצוניות באה בכדי להכין נקודה פנימית, כך לימוד גמרא נועד להכין את לימוד הקבלה. וכך לימד הבעש"ט שיש לחפש בלימוד את התנועה הנפשית, להתקשר לבורא ע"י גילוי הנקודה הפנימית. את המציאות הגשמית איננו יודעים לפרש. ומה שניראה לנו כדין, ע"י אמונה נוכל להתחבר להגיון עליון שאומר שהשם טוב ומטיב. נקודת הקשר המשמעותי ביותר הוא מקום התודעה של האדם, בו יכול לגלות הקשר בין הראש לגוף. אדם פנימי הוא זה הפועל בעולם הזה אבל עם תודעה אמונית כלפי השם יתברך. אי אפשר להבין, להשיג שום דבר בלי להגיע לנקודה הפנימית. הקליפה רוצה שתסתפק ברדידות החיצונית, וממליצה לאדם תהיה פשוט, תאמר ברוך השם אני נושם, שמח בחלקי, הלוואי ואת ההלכה אקיים. מְאֹרֹת, החיסרון בה בכדי שתהיה לך מודעות עצמית שבה תוכל לרצות. כך בחיים כאשר ניראה ירידה, יש לחפש את הנקודה הסגולית הפנימית. החיבור זה החסדים, הכוח האמוני, היכולת לייצר את הקשר -- וזה עיקר עבודת חיינו.