שיעור שמע:

וַיְחִי קטו-קיז

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף

לאדם יש בחירה להגיע לתכלית בדרך תורה, או דרך ייסורים.

כל פעם מאתגר לחשוב על נושא הבחירה חופשית. אם המצבים ממילא קורים, כפי שהשם מראה מראש לצדיקים, אז היכן הבחירה? התשובה שהמקרים לא חייבים היו להיות בצורה כפי שאנו רואים אותם. להתקיים הם כן חייבים להתממש במסגרת התוכנית האלוקית. כלומר על האדם לפגוש את המקרה המיועד לו, אך הבחירה שלו כיצד יתמודד.

גם לצדיק מראים בצורה סלקטיבית, וכך אפילו יעקב התאבל, מפני שלא ראה שיוסף נמכר למצרים.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. אמר רבי יצחק מקרא זה קשה, מצד אחד כתוב: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. אם לא יוכל לראות, מהו, וירא ישראל? ומשיב ראה ברוח הקודש בני יוסף, שהם ירבעם וחבריו, שירבעם עשה שני עגלי זהב, ואמר: אלה אלקיך ישראל. משום זה שאל יעקב, מי אלה? מי הוא העתיד לומר, אלה אלקיך, לעבודה זרה? וע"ז כתוב: וירא ישראל את בני יוסף.

מכאן נשמע שצדיקים רואים דברים מטרם שבאו לעולם, כי הקב"ה מעטר אותם, בעטרה שלו. הקב"ה רואה למרחוק כמ"ש: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד, כי הקב"ה רואה את כל המעשים מטרם שנעשו, וכולם עוברים לפניו.  כי הקב"ה רואה את כל המעשים מטרם שנעשו, וכולם עוברים לפניו. יעקב ראה ברוח הקודש, וכך הצדיקים.

כעין זה כל דורות העולם, מסוף העולם עד סוף העולם, כולם ניצבים ועומדים לפניו, מטרם שבאו לעולם. כל הנשמות היורדות לעולם, מטרם שיורדות, כולן עומדות לפני הקב"ה בצורה שנמצאות בעוה"ז, ונקראות בשמותיהן כמ"ש: לכולם בשם יקרא.

אף הצדיקים כן, הקב"ה מראה לצדיקים כל דורות העולם, מטרם שבאים ונמצאים בעולם. הקב"ה הראה לאדה"ר כל הדורות מטרם שבאו, כמ"ש: זה ספר תולדות אדם. שהראה לו כל הדורות העתידים לבוא לעולם. וכן למשה, ויַראֵהוּ ה' את כל הארץ. שהקב"ה הראה לו כל דורות העולם, וכל מנהיגי העולם, וכל הנביאים, מטרם שבאו לעולם.

אף כאן, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף, שראה למרחוק, איך שעתידים לעבוד עבודה זרה. ונזדעזע, ואמר, מי אלה? זה משלים הן על ירבעם, שאמר אלה אלקיך ישראל, והן ע"ז ששאל על מנשה ואפרים. וע"ז השיב יוסף ואמר: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, דהיינו שהם כשרים, אבל לא ענה לו על ירבעם וחבריו. והקב"ה הראה על ירבעם וחבריו כי כמ"ש: וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. המילה גם, בא להרבות את אלו הדורות שיצאו ממנו

וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף

וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר:  הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ולא מצאנו כאן ברכה, שיעקב יברך את יוסף, אלא לבניו. ואם לבניו, היה לו לומר ויברכם.

אמר רבי יוסי אלא, אֶת יוסף, רומז על המלכות, ברכת בניו, כי בניו מנשה ואפרים, הם מלכות, הנקראת אֶת. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה, ע"כ כתוב ג"כ יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא. כל אור שעובר מלמעלה מתקבל גם בעליונים.

רבי אלעזר לא בא לתרץ קושיא זו, אלא הוא מאמר בפני עצמו. ויברך את יוסף. את רומז על מלכות, שבירך לאות ברית, ששמר יוסף, המלכות. ובשביל זה הצדיק, שהוא יוסף, נקרא את, שנאמר את יוסף, משום שיוסף כולל הברית, מלכות הנמצאת עם יוסף.

ואמר יעקב הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. האלקים זה ברית קודש, מלכות הנקראת ברית קודש. אֲבֹתַי לְפָנָיו, משום שאבותיי הם ראשונים ועליונים מלפני המלכות. כי אבותי, אברהם ויצחק, חו"ג דז"א, לפני המלכות ועליונים אליה, כי מהם ניזונה ויונקת המקום, המלכות.

הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי. מה הטעם שאמר אלקים פעם שנייה, שבירך כאן למקום, למלכות, אלקים חיים, בינה, מקור החיים, שממנו נמשכים הברכות. ומשום זה הזכיר את עצמו במקום זה, שאמר, האלקים הרועה אותי, משום שכל הברכות, הנמשכות ממקור החיים, שהיא בינה, מקבל אותם יעקב, קו אמצעי, שזולתו אין ב' הקווים דבינה יכולים להאיר. וכיוון שמקבל אותם, מקבל מקום זה, המלכות, הברכות ממנו, והכל תלוי בזכר, יעקב. וע"כ כתוב: ויברך את יוסף, אשר את היא המלכות, שקיבלה הברכות מיעקב ז"א.

משום זה בכל מקום שצריכים לברך ברכות, צריך הקב"ה, המלכות, להתברך מתחילה. ואם הקב"ה אינו מתברך תחילה, הברכות אינם מתקיימים.

שאלות חזקה קטו-קיז
1. כיצד מתיישבת הסתירה שמחד כתוב "וירא ישראל את בני יוסף", ומאידך כתוב "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, האם ראה או לא ראה?
2. איזה תכונה יורשים הצדיקים מהבורא ית', הדגם, גם מפסוקים.
3. כתוב "וירא ישראל את בני יוסף", מה ראה? ומה פליאתנו בדרכי ההשגחה בעניין זה והדומים לו?
4. כתוב "ויברך את יוסף", והרי בירך את בניו ולא את יוסף, אם כך – כיצד ניתן ליישב סתירה זו, הבא גם לפי רבי יוסי וגם לפי רבי אלעזר.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קטו-קיז

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף

 לאדם יש בחירה להגיע לתכלית בדרך תורה, או דרך ייסורים.

כל פעם מאתגר לחשוב על נושא הבחירה חופשית. אם המצבים ממילא קורים, כפי שהשם מראה מראש לנביאים וצדיקים, אז היכן הבחירה? התשובה שהמקרים לא חייבים היו להיות בצורה כפי שאנו רואים אותם. להתקיים הם כן חייבים להתממש במסגרת התוכנית האלוקית. כלומר על האדם לפגוש את המקרה המיועד לו, אך הבחירה היא שלו כיצד להתמודד.

שיעור שמע:

וַיְחִי קיב-קיד

 וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא

 מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו.

דין שמים הוא מערכתי ולא נקודתי, הכולל יותר מגלגול אחד, ויותר ממצב אחד – הצדק כללי ואינו פרטי.

ייתכן שלא מגיע לאדם להמשיך לחיות, אך עתיד הוא לעשות תשובה או עתיד להוליד צדיק, ואז מניחים לו. בתודעה הגשמית האדם רואה רק פרטים ונקודות בודדות, השם רואה תמונה כוללת. לכן כל אחד צריך לקחת אחריות על הכלל, שעל זה הוא נבדק: כמה הוא משויך ותורם לכלל.

הדין הוא מערכתי למרות ההרגשה של התודעה הגשמית. כך גם על האדם ללמוד לפרש את המציאות מעבר לזמן ומקום, ובכך יקנה "ימים" שהם הלבוש הראוי לעולם הבא. יש להבין שבאנו לעולם זה להתאמן, לרכוש אמונה שבכל מצב הבורא יתברך טוב ומטיב. כלומר יש להרהר נכון ולראות בכל מקרה, בכל דין הזדמנות ומקפצה לפעול לטובת כלל ישראל, ולדון הכל לכף זכות, ולפרש הכל לפי התכלית שהיא אהבת השם.

כאשר אדם לא הולך בדרך אמת, ולא דן בצורה אמיתית את המצבים בחיים – אז הוא מרגיש חולשה, ולא הפוך. הנשמה היא צורת ההתייחסות שלו, והיא מעידה על מחשבותיו, כאשר המעשים כבר כתובים בספר. אם למרות התודעה הגשמית, דן האדם כל מקרה תוך שהוא מצדיק את הבורא, הוא מצליח.

הפוך מהמחשבה שהנשמה מסתלקת כאשר אדם נפטר, מלמד כאן שכבר שלושים יום טרם הפטירה מסתלקת הנשמה ואיתה הצלם, ואז מכריזים על האדם בשמים. וכאשר נפטר דנים אותו על המעשים ועל ההרהורים שלו.

רבי חזקיה פתח: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה  נֹפֶלֶת עָלָיו. זה סוד יום הדין הקשה, המוציא את האדם מעוה"ז. כשהגיע הזמן שהאדם יוצא מעוה"ז, הוא יום הדין הגדול, שחשך השמש מלהאיר אל הלבנה כמ"ש: עד אשר לא תחשך השמש, זה נשמה הקדושה שנמנעת מהאדם שלושים יום מטרם שיצא מן העולם, ורואה שהצלם נמנע ממנו ואינו נראה. תרדמה היא לעליית מדרגה, וכאן אומר שהדין קשה. כלומר במצב זה הנשמה לא מאירה לגוף הרוחני. הצלם הוא לבושי מוחין, ואין איך שתתקבל החיוּת לאדם.

שואל מהו הטעם שהצלם חלף ממנו? עונה, משום שהנשמה הקדושה הסתלקה ועברה ממנו ואינה נראית. ואין לומר, כשהאדם מת ונחלש, עוברת ממנו הנשמה, אלא כשהוא בחייו בכל כוחו, עוברת ממנו הנשמה, ואינה מאירה אל הרוח, והרוח אינו מאיר אל הנפש, אז עובר ממנו הצלם, ואינו מאיר לו. מיום ההוא והלאה, הכל מכריזים עליו שימות, ואפילו עוף השמים. משום שהנשמה הסתלקה ממנו, והרוח אינו מאיר אל הנפש. אז הנפש נחלשת, ואכילה וכל תאוות הגוף מסתלקות ועוברות ממנו.

אמר רבי יהודה: ואפילו כל זמן שאדם נופל למשכב ואינו יכול להתפלל, הנשמה עוברת ומסתלקת ממנו. ואז אין הרוח מאיר לנפש, עד שדנים דינו של האדם. ואם דנים אותו לטוב, אז חוזרת הנשמה למקומה ומאירה לרוח ולנפש. וזהו בזמן שהדבר תלוי בדין. ובזמן שאין הדבר תלוי בדין, כי כבר נחרץ דינו למות, הנה שלושים יום מקדמת הנשמה לכולם ומסתלקת, והצלם נעבר ממנו. מוסיף רבי יהודה שישנם מקרים שאדם נחלש אך לא עד מוות.

בזמן שדנים את האדם למעלה, מעלים את נשמתו לב"ד, ודנים ע"פ דיבורה, והיא מעידה על הכל, ומעידה בכל מחשבות רעות שהרהר האדם. אבל במעשים רעים אינה מעידה, משום שכולם כתובים בספר. ועל כל דבר דנים את האדם בשעה שדנים האדם למעלה. הן על מחשבות והן על מעשים. ואז הגוף נמצא בצרה יותר מאשר בשאר זמנים. דנים אדם על מעשים מפני שהם מגלים את כוונת הלב. לכן כשאדם עולה למעלה הוא מודה על המעשים ועל הרהורים, גם עליהם נבדק.

אם דנים אותו לטוב, אז מניחים אותו, וזיעה יוצאת על הגוף, והנשמה חוזרת אח"כ ומאירה לרוח ולנפש. ולעולם אין אדם מתרפא מחוליו עד שדנים דינו למעלה. והרי כמה חייבי עולם וכמה רשעי עולם עומדים על קיומם, שמתרפאים ממחלתם? אלא הקב"ה משגיח בדינו של אדם, ואע"פ שעתה לא זכה, אם רואה הקב"ה שלאח"כ יזכה, דן אותו לטוב. או לפעמים שיוליד בן שיהיה צדיק בעולם, וע"כ דן אותו הקב"ה לטוב.

וכל מעשיו ודיניו של הקב"ה לטוב, ובכולם הוא משגיח, כמ"ש: חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה. ומשום זה, כל אלו רשעי עולם שחוזרים לבריאותם, הקב"ה דן אותם לטוב.

ולפעמים שהמחלות כבר השלימו זמנם, שהוטל עליהם לייסר את האדם, כמ"ש: מכות גדולות ונאמנות וחולָיים רבים ונאמנים, שעושים בנאמנות. ששורים על האדם ומסתלקים לאחר שמלאו את זמנם, הן לצדיקים והן לרשעים, והכל נעשה בדין כמו שאמרנו.

שאלות חזרה – דף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קיב-קיד

1. על מה מלמדנו הפסוק "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברהם"
2. מהו הטעם שחלף זמנו של האדם עד כדי שמת?
3. מה קורה בשמים 30 יום לפני מיתת האדם?
4. על מה דנים את האדם למעלה?
5. מה גזר דין אם דנים את האדם לטוב ומה אם דנים אות ח"ו לרע?
6. מה הבדל בין דין שנעשה למעלה לדין שנעשה למטה, מדוע זה מסביר לנו את חוסר ההבנה שלנו בצדק של דין שנעשה למעלה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קיב-קיד

 מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו.

דין שמים הוא מערכתי ולא נקודתי, הכולל יותר מגלגול אחד, ויותר ממצב אחד – הצדק כללי ואינו פרטי.

כך זכה משה לראייה מערכתית שכתוב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. ראה משה שעד סוף הדורות מאותו רצון מצרי שבנפש לא תבוא שום תועלת, והמיתו.

ייתכן שלא מגיע לאדם להמשיך לחיות, אך עתיד הוא לעשות תשובה או עתיד להוליד צדיק, ואז מניחים לו. בתודעה הגשמית האדם רואה רק פרטים ונקודות בודדות, השם רואה תמונה כוללת. לכן כל אחד צריך לקחת אחריות על הכלל, שעל זה הוא נבדק: כמה הוא משויך ותורם לכלל.

הדין הוא מערכתי למרות ההרגשה של התודעה הגשמית. כך גם על האדם ללמוד לפרש את המציאות מעבר לזמן ומקום, ובכך יקנה "ימים" שהם הלבוש הראוי לעולם הבא. יש להבין שבאנו לעולם זה להתאמן, לרכוש אמונה שבכל מצב הבורא יתברך טוב ומטיב. כלומר יש להרהר נכון ולראות בכל מקרה, בכל דין הזדמנות ומקפצה לפעול לטובת כלל ישראל, ולדון הכל לכף זכות, ולפרש הכל לפי התכלית שהיא אהבת השם.

כאשר אדם לא הולך בדרך אמת, ולא דן בצורה אמיתית את המצבים בחיים – אז הוא מרגיש חולשה, ולא הפוך. הנשמה היא צורת ההתייחסות שלו, והיא מעידה על מחשבותיו, כאשר המעשים כבר כתובים בספר. אם למרות התודעה הגשמית, דן האדם כל מקרה תוך שהוא מצדיק את הבורא, הוא מצליח.

הפוך מהמחשבה שהנשמה מסתלקת כאשר אדם נפטר, מלמד כאן שכבר שלושים יום טרם הפטירה מסתלקת הנשמה ואיתה הצלם, ואז מכריזים על האדם בשמים. וכאשר נפטר דנים אותו על המעשים ועל ההרהורים שלו.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קט-קיא

 בּ – ד' פְּרָקִים הָעוֹלָם נידון

אין להשתמש ברצון לקבל, כל עוד נמצאים במצרים.

דווקא כאשר אדם נמצא בסערת נפש, במבוכה ותסכול, כאשר מרגיש שהרצון לקבל גובר עליו – דווקא שם יזהר לא להשתמש בו.

התבואה היא בחינת הרצון לקבל בנפש, אשר עומד ראשון בדין, כאשר כאן בודקים האם השימוש ברצון לקבל פועל כיצר הרע, או כפי שחובה לפעול: לוותר עליו לחלוטין, כמו החמץ בפסח. כל עוד הרצון לקבל – היצר הרע במצרים, זו עבודה זרה. רק כאשר מוציאים אותו ממייצרי הנפש, ישנה אפשרות להשתחרר מעבודה זרה.

התורה היא שמעידה, ומראה בדיוק מהי הצורה השלמה של הרצון, וכיצד יש לבנות אותו. כאשר רואים את כל התמונה כפי שבנויה בעולמות העליונים, יכול האדם לבדוק האם מערכת נפשו מסודרת במערכתיות נכונה, ביחסי גומלין נכונים בין רצונותיו.

סדר הפעולות הנפשיות בטיפול ברצון לקבל: יכולת לוותר עליו, להביאו ולהכלילו בחסדים, לתת אותו למלך, ולפעול אותו באמונה. ובסדר זה ראוי לו לאדם לדון את עצמו כחצי שעה בכל יום, אחרת ידונו אותו מלמעלה.

אמר רבי יהודה: בד' זמנים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מְַרון, ובחג נידונים על המים. בפסח על התבואה כנגד מרכבה עליונה – אברהם סוד החסד. (המרכבה העליונה למעלה מחזה ונק' חסד גבורה תפארת ואדם) האבות, חג"ת ודוד המלך, המלכות. שד' הזמנים כנגד האבות ודוד המלך. ומפרש שמצה בא בפסח, כי מצה היא דין של המלכות. שהתחילו ישראל להיכנס לחלק הקדוש של הקב"ה (לכן מזכירים את יציאת מצרים ופסח שהוא עניין יציאה מעבודה זרה, שורש שירשנו מאברהם), ולבער חמץ, עבודה זרה, הממונים על עמים עכו"ם, הנקראים אלוהים אחרים, אלוהי נכר, ונקראים חמץ, יצה"ר. ולהיכנס במצה, המלכות, חלק הקדוש של הקב"ה. משום זה בפסח נידונים על התבואה, שהעולם נידון על דין האות ה – המלכות, ותבואה אותיות תבוא ה.

בעצרת (בחג שבועות נידונים) על פירות האילן. הלוא פירות האילנות, היה צריך לומר? אלא זה אילן גדול וחזק למעלה, שהוא עץ החיים – ז"א. פירות האילן כמ"ש: אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא, שסובב על נשמות הצדיקים, פירותיו של ז"א. והם נידונים בעצרת, ת"ת – יעקב. כאן נידונים על הפעולה בקו אמצעי, על היחד.

בראש השנה עוברים לפניו כבני מְֶרון. ראש השנה זה הראש של השנה של המלך. ראש השנה, זהו יצחק, שנקרא ראש, ראש אחד של המלך, ז"א, ראש הגבורה שלו, מקום שנקרא שנה. משום זה כל באי עולם יעברו לפניו כבני מְרון. כי בראש השנה שורה יצחק, הראש דשמאל, שבו שורה דינים. וע"כ נאמר בראש השנה, שמאלו תחת לראשי (שורש להשלמת כלים). כאן הדין הוא על הרצון: האם אתה מוכן לתת אותו למלך, או להחזיק אותו לעצמך, וזו היא הגבורה, להתגבר על הרצון שמתעורר.

בחג (הסוכות) נידונים על המים. זהו התחלה להארת הימין של המלך, חסדים, מים. כי בחג נאמר, וימינו תחבקני. וע"כ שמחת המים נמצא בכל, בשעה שמנסכים מים ושואבים אותם, כי מים הם חסדים.

בד' זמנים אלו הכל נמצא. בפסח הדין במלכות, שנקראת תבואה. בעצרת הדין בת"ת, שנקרא אילן. בראש השנה בגבורה ובחג בחסד. כאן הבדיקה היא בחסדים, באמונה שאדם מפתח.

אמר רבי יוסי: כשמסתכלים בדברים הכל נמצא באלו ד' פרקים: אברהם, יצחק, יעקב, שהם חג"ת, ודוד המלך, מלכות. ובאלו חו"ג תו"מ העולם נידון, ובד' זמנים בני אדם נידונים, שהם הימים, שחו"ג תו"מ נמצאים בעולם. ובכל יום ויום הספרים פתוחים, והמעשים של בני אדם כתובים, ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו. והתורה מעידה בכל יום כמ"ש: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר-לֵב, אָמְרָה לּוֹ. ואין מי שישמע לקולה ( של התורה).

בשעה שהאדם קם בבוקר, עדים עומדים לנגדו ומעידים עליו והוא אינו משגיח, והנשמה מעידה עליו בכל עת ובכל שעה, אם שומע, טוב ואם אינו שומע, הרי הספרים פתוחים והמעשים נכתבים. אמר רבי חייא: אשריהם הצדיקים, שאינם מתייראים מפני הדין לא בעוה"ז, ולא בעוה"ב. כמ"ש: וצדיקים ככפיר יבטח וכתוב: צדיקים יירשו אָרץ.

יש בצדיק כוח של ביטחון מפני שאינו רוצה כלום לעצמו, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. כאשר אדם עושה את העבודה הנכונה, הופך הוא לצדיק ואינו חושש מהדין. עבודה נכונה אומר לבנות מרכבה אמיתית להשם יתברך.

שאלות חזרה ויחי קט-קיא
1. על מה נידון האדם בפסח? על מה בשבועות? על מה בראש השנה? ועל מה בסוכות?
2. מדוע יש לדון את האדם? מדוע לא להנהיג אותו למקום הראוי? מה הדין עושה?
3. כיצד התורה מעידה על האדם בכל יום ומה אומרת לו לאדם?
4. כיצד הנשמה מעידה על האדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קט-קיא

 בּד' פְּרָקִים הָעוֹלָם נידון

 אין להשתמש ברצון לקבל, כל עוד נמצאים במצרים.

דווקא כאשר אדם נמצא בסערת נפש, במבוכה ותסכול, כאשר מרגיש שהרצון לקבל גובר עליו – דווקא שם יזהר לא להשתמש בו.

התבואה היא בחינת הרצון לקבל בנפש, אשר עומד ראשון בדין, כאשר כאן בודקים האם השימוש ברצון לקבל פועל כיצר הרע, או כפי שחובה לפעול: לוותר עליו לחלוטין, כמו החמץ בפסח. כל עוד הרצון לקבל – היצר הרע במצרים, זו עבודה זרה. רק כאשר מוציאים אותו ממייצרי הנפש, ישנה אפשרות להשתחרר מעבודה זרה.

התורה היא שמעידה, ומראה בדיוק מהי הצורה השלמה של הרצון, וכיצד יש לבנות אותו. כאשר רואים את כל התמונה כפי שבנויה בעולמות העליונים, יכול האדם לבדוק האם מערכת נפשו מסודרת במערכתיות נכונה, ביחסי גומלין נכונים בין רצונותיו.

סדר הפעולות הנפשיות בטיפול ברצון לקבל: יכולת לוותר עליו, להביאו ולהכלילו בחסדים, לתת אותו למלך, ולפעול אותו באמונה. ובסדר זה ראוי לו לאדם לדון את עצמו כחצי שעה בכל יום, אחרת ידונו אותו מלמעלה.

אמר רבי יהודה: בד' זמנים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מְַרון, ובחג נידונים על המים. בפסח על התבואה כנגד מרכבה עליונה – אברהם סוד החסד. (המרכבה העליונה למעלה מחזה ונק' חסד גבורה תפארת ואדם) האבות, חג"ת ודוד המלך, המלכות. שד' הזמנים כנגד האבות ודוד המלך. ומפרש שמצה בא בפסח, כי מצה היא דין של המלכות. שהתחילו ישראל להיכנס לחלק הקדוש של הקב"ה (לכן מזכירים את יציאת מצרים ופסח שהוא עניין יציאה מעבודה זרה, שורש שירשנו מאברהם), ולבער חמץ, עבודה זרה, הממונים על עמים עכו"ם, הנקראים אלוהים אחרים, אלוהי נכר, ונקראים חמץ, יצה"ר. ולהיכנס במצה, המלכות, חלק הקדוש של הקב"ה. משום זה בפסח נידונים על התבואה, שהעולם נידון על דין האות ה – המלכות, ותבואה אותיות תבוא ה.

בעצרת (בחג שבועות נידונים) על פירות האילן. הלוא פירות האילנות, היה צריך לומר? אלא זה אילן גדול וחזק למעלה, שהוא עץ החיים – ז"א. פירות האילן כמ"ש: אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא, שסובב על נשמות הצדיקים, פירותיו של ז"א. והם נידונים בעצרת, ת"ת – יעקב. כאן נידונים על הפעולה בקו אמצעי, על היחד.

בראש השנה עוברים לפניו כבני מְֶרון. ראש השנה זה הראש של השנה של המלך. ראש השנה, זהו יצחק, שנקרא ראש, ראש אחד של המלך, ז"א, ראש הגבורה שלו, מקום שנקרא שנה. משום זה כל באי עולם יעברו לפניו כבני מְרון. כי בראש השנה שורה יצחק, הראש דשמאל, שבו שורה דינים. וע"כ נאמר בראש השנה, שמאלו תחת לראשי (שורש להשלמת כלים). כאן הדין הוא על הרצון: האם אתה מוכן לתת אותו למלך, או להחזיק אותו לעצמך, וזו היא הגבורה, להתגבר על הרצון שמתעורר.

בחג (הסוכות) נידונים על המים. זהו התחלה להארת הימין של המלך, חסדים, מים. כי בחג נאמר, וימינו תחבקני. וע"כ שמחת המים נמצא בכל, בשעה שמנסכים מים ושואבים אותם, כי מים הם חסדים.

בד' זמנים אלו הכל נמצא. בפסח הדין במלכות, שנקראת תבואה. בעצרת הדין בת"ת, שנקרא אילן. בראש השנה בגבורה ובחג בחסד. כאן הבדיקה היא בחסדים, באמונה שאדם מפתח.

אמר רבי יוסי: כשמסתכלים בדברים הכל נמצא באלו ד' פרקים: אברהם, יצחק, יעקב, שהם חג"ת, ודוד המלך, מלכות. ובאלו חו"ג תו"מ העולם נידון, ובד' זמנים בני אדם נידונים, שהם הימים, שחו"ג תו"מ נמצאים בעולם. ובכל יום ויום הספרים פתוחים, והמעשים של בני אדם כתובים, ואין מי שישגיח, ואין מי שיטה אוזניו. והתורה מעידה בכל יום כמ"ש: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר-לֵב, אָמְרָה לּוֹ. ואין מי שישמע לקולה ( של התורה).

בשעה שהאדם קם בבוקר, עדים עומדים לנגדו ומעידים עליו והוא אינו משגיח, והנשמה מעידה עליו בכל עת ובכל שעה, אם שומע, טוב ואם אינו שומע, הרי הספרים פתוחים והמעשים נכתבים. אמר רבי חייא: אשריהם הצדיקים, שאינם מתייראים מפני הדין לא בעוה"ז, ולא בעוה"ב. כמ"ש: וצדיקים ככפיר יבטח וכתוב: צדיקים יירשו אָרץ.

יש בצדיק כוח של ביטחון מפני שאינו רוצה כלום לעצמו, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. כאשר אדם עושה את העבודה הנכונה, הופך הוא לצדיק ואינו חושש מהדין. עבודה נכונה אומר לבנות מרכבה אמיתית להשם יתברך.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

שיעור שמע:

וַיְחִי קו-קח

 וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

אל לו לאדם להיתקע במקרה, אלא לפרש נכון מעבר לזמן ומקום ולהתקדם.

הסדר הנפשי הראוי הוא: א. השקפה ברורה למה יש לשאוף. ב. לדעת לעזוב את המקרה. ג. לבוא למקרה החדש ולהתגעגע אליו כנקודה פנימית. ד. להתחבר בקשר חזק ל – ג' האמונות הבונות שלמות בשילוב בין חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי יעקב – האמת.

מלמד כאן על המעבר מהמקרה אל מעבר למקרה, מהתודעה של החיים בעולם הזה אל המוות. בן זו הבנה אצל האדם, ובנו בכורו היא ההבנה הגדולה שהשיג, הבנה שיש לפרש כל מציאות מעבר למקרה, יכוון לנקודה הפנימית, וכך יכול הוא להיפטר ולהשתחרר מעולם זה, בידיעה שתיקונו יימשך.

הבן סותם את עיני אביו שנפטר, בכדי שמייד כשפוגש הנפטר את עולם האמת, עיניו לא יחזו יותר בדברים שבעולם הזה. למעשה זהו סימן שעיבד הנפטר את התודעה הגשמית, ואין הוא רוצה יותר לראות אותה. והבן הסותם את עיני אביו שנפטר, אומר למעשה שאביו סיים את תפקידו בעולם הזה, והוא לוקח על עצמו את כל העולם הזה, שזהו מקום העבודה והאימון. וזהו כבוד למת, שכעת נמצא במקום של קדושה, ועיניו כסימן יכולות לראות את התודעה הגשמית שאינה בקדושה.

העין היא המקשרת בין פנימיות האדם לבין העולם החיצון. וכאשר עוזב אדם את התודעה של העולם הגשמי, יכול הוא לראות מראות עליונים.

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. כי הוא הבכור, והבכור משית ידו על עיני אביו, שמבחינת הרהור הלב בכור מטיפה ראשונה היה. ומשום שהקב"ה ידע סתר זה, שדעתו ברחל היה, בישֶׂר אותו ביוסף, שיָשית ידו על עיניו, שכל אהבתו תלוי בו. ה' ידע שמחשבתו של יעקב הייתה ברחל בליל הכלולות.

מהו יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ? אמר רבי ייסא: זהו כבודו של יעקב, אשר בנו, שהוא מלך, ישית ידו על עיניו. ולבשׂרו שיוסף חי, ויהיה נמצא במיתתו. רבי חזקיה אמר: למדתי דבר ואני מתיירא לגלותו ובמנהגי העולם הבא נמצא החוכמה. בא רבי אבא הדף אותו(לא הסכים שיש לפחד מגילוי הסוד) אמר: אמור דבריך וחגור כלי זין שלך, כי בימיו של רבי שמעון הדברים מגולים ואין לפחד. בזמן אחר כשרשב"י לא בעולם, ישנה סכנה שהחיצונים ינקו מהחוכמה לתועלתם.

אמר רבי חזקיה: למדנו מפרקי רבי ייסא סבא במנהגי העולם, אדם שזכה בבן בעוה"ז, הבן צריך לשים עפר על עיניו כשיקבר. וזהו הוא כבודו, להורות שהעולם נסתם מאביו, והבן יורש תחתיו את העולם. ומקבל על עצמו להמשיך את התיקון, דהיינו יורש עבודת המשך.

משום שעיניו של האדם מראֶה העולם נראה בהן (התודעה הגשמית), וכן כל הצבעים הם מסוּבָבים בהן, וצבע הלבן שבהן הוא כמו ים אוקיינוס הגדול, הסובב את העולם מכל הצדדים, צבע האחר שבהן, הוא כמו היבשה שהוציאו המים, והיבשה עומדת בין המים, כן הוא צבע הזה עומד בין מים, בתוך צבע הלבן, הרומזת על מי אוקיינוס.

צבע האחר השלישי הוא באמצע העין, זהו ירושלים, שהיא אמצע העולם. צבע רביעי שבעין, שם כוח הראייה שבכל העין, השחור שבעין  ונקרא בת עין, שבבת עין ההוא נראה הפרצוף. ומראֶה היקר מכל, הוא הציון, הנקודה האמצעית מכל, המראֶה של כל העולם נראה שם. ושם השכינה שורה, שהיא היופי של כל ומראֶה של כל. ועין זה היא ירושת העולם. ומשום זה, זה שמת עוזב אותה ובנו לוקח אותה ויורש אותה.

מאחר והעין מסמלת את כל העולם: אוקיינוסים יבשות וציון – בנו של הנפטר יורש את העין המשקפת את כל עולמו.

והוא דבר סתום, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים. כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עימו, ומטרם שיוצאת מהגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות כמ"ש: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. כל עוד אדם נמצא בתודעה גשמית, ישנן מראות שאינו יכול לראות.

ועיניו פקוחים מאותה המראֶה שראה, ואלו העומדים עליו, צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו. בשעה שנשארו עיניו פקוחים מאותה מראֶה היקרה, אם זכה לבֶּן, הבן קודם לשים ידו על עיניו ולסתום אותן  כמ"ש: ויוסף ישית ידו על עיניך. משום שמראֶה אחרת, שאינו קדושה מזדמנת לנגדו, והעין שרואה עתה מראֶה קדושה עליונה, לא יסתכל במראֶה האחרת.

ועוד שהנפש קרובה לנגדו בבית. ואם יישאר העין פתוח, והמראֶה האחרת של הס"א תשרה על עיניו, הנה בכל מה שיסתכל, יקולל. וכיוון שהנפש שלו לנגדו, נמצא שיסתכל בנפש ותקולל ואין זה כבוד לעין. וכש"כ לקרובי המת, וכש"כ למת עצמו. שאין כבודו להסתכל, במה שאינו צריך להסתכל. ולהשרות על עיניו הס"א,לזה נתכסה בעפר. וכבר העירו החברים על הדין, שדנים את המת בקבר. וכבוד הוא שתסתום העין מכל, ע"י בנו שעזב בעולם.

כל ז' הימים אחר מיתתו, הנפש הולכת מבית לקבר, ומקבר לבית ומתאבלת עליו. וג' פעמים ביום נידונים כאחד הנפש עם הגוף, ואין מי שיודע זה בעולם, ויסתכל בו לעורר את הלב. כמה זהירות צריכים להקפיד בזמן השבעה, שהרי הבית הוא המקום המשויך לאדם, והנפש מגיעה בכל אותם ימים, ומשתחררת כאשר הבן אומר קדיש בבית הנפטר.

לאחר שבעה ימים הגוף נסגר בקבר, והנפש הולכת ומתרחצת באש הגיהינום, ויוצאת ומשוטטת בעולם ומבקרת את הגוף בקבר, עד שמתלבשת במה שמתלבשת. כאמור הלבוש הוא למי שזכה לצבור ימים, דהיינו תיקונים בימי חיותו, שהשכיל לפרש את המקרה שמזמנים עבורו – מעבר לזמן ומקום.

אחר י"ב חודש נחים כולם: הגוף שָכך בעפר, והנפש נצרר ונָאור ברוח, ובמלבוש שהתלבש הרוח, הרוח היא מתענגת בגן עדן. והנשמה עולה לצרור החיים, הנוקבא, התענוג הגדול מכל התענוגים. וכולם התקשרו זה בזה. הנפש ברוח ורוח בנשמה, בזמנים ידועים בשבתות ויו"ט ור"ח.

אוֹי לבני אדם, שאינם מסתכלים, ואינם יודעים, ואינם מכירים על מה שעומדים (מהו תפקידם בעולם), ונשכח מהם לעשות מצוות התורה. ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למעלה, בגן עדן העליון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למטה, בגן עדן התחתון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד בעוה"ז. וכולם נצרכים אל האדם, ומימיו ממש כולם מתתקנים.

רבי יהודה הזקן התרגש בדעתו יום אחד, שהיה חפץ לדעת, מה יהיה לו בעולם האמת. והראו לו בחלום צורה אחת שלו מאור חזק, המאיר לארבע רוחות. אמרו לו, הוא הלבוש שלך לישיבתך כאן. ומיום ההוא והלאה, היה שמח. מכאן שצדיק יכול לקבל מראות כאשר הוא רוצה באמת.

אמר רבי יהודה: כל יום רוחות הצדיקים יושבים בלבושיהם שורות שורות בגן עדן ומשבחים אל הקב"ה ביקר העליון. אמר רבי אבא: בתחילה כתוב: וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה. מיטה, כנסת ישראל, הנוקבא. ראש המיטה, צדיק. על ראש המיטה, מלך הקדוש, שכל השלום שלו, ת"ת כמ"ש: הנה מיטתו שלִשלׂמה. כי לעצמו היה משתחווה, שהוא מרכבה לת"ת, לאותו שעומד על ראש המיטה, ששמו ישראל. כי ת"ת נקרא ישראל. משום זה, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה.

ואח"כ, כיוון שידע יעקב, שנשלם במדרגה עליונה (שראה את מלבושיו בעולם האמת), ומדרגתו ת"ת למעלה עם האבות, שהם חו"ג, והוא בלבדו תיקון שלם, כי ת"ת הוא קו האמצעי הכולל בתוכו חו"ג, והוא שקול כנגד כל חג"ת, החזיק ליבו ושמח והתחזק ברצון העליון של הקב"ה החפץ בו. כמ"ש וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב  עַל-הַמִּטָּה, על המיטה ממש, המלכות, כי הוא נשלם במדרגה יותר עליונה, במידת ת"ת, שמעל המלכות. אשרי חלקו. רוב בני אדם מסתכלים על הנקודה החיצונית, יעקב שמח מהנקודה הפנימית.

שאלות חזרה ויחי קו-קח
1. מדוע יוסף הוא המשיט ידו על עיני אביו יעקב?
2. לשם מה צריך לסגור עיניו של המת? ומדוע זה כבודו?
3. כיצד רואים אנו בעין את כל העולם? מה זה אומר על היחס בין העולם לבין עינו של האדם?
4. מה תפקיד הבן היורש את אביו? מה הוא יורש? מדוע בכור נטול פי שניים?
5. מה קורה לנפש במשך שבעת הימים, שלושים יום ושנים עשר חודש?
6. מה ראה רבי יהודה בחלום ומה אנו למדים מזה לפנימיות האדם?
7. מה מסביר לנו הפסוק "ויתחזק ישראל וישב על המיטה" על ראיית יעקב לפני מיטתו וכיצד זה קשור לעבודת נפש של האדם?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קו-קח

 וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

 אל לו לאדם להיתקע במקרה, אלא לפרש נכון מעבר לזמן ומקום ולהתקדם.

הסדר הנפשי הראוי הוא: א. השקפה ברורה למה יש לשאוף. ב. לדעת לעזוב את המקרה. ג. לבוא למקרה החדש ולהתגעגע אליו כנקודה פנימית. ד. להתחבר בקשר חזק ל – ג' האמונות הבונות שלמות בשילוב בין חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי יעקב – האמת.

מלמד כאן על המעבר מהמקרה אל מעבר למקרה, מהתודעה של החיים בעולם הזה אל המוות. בן זו הבנה אצל האדם, ובנו בכורו היא ההבנה הגדולה שהשיג, הבנה שיש לפרש כל מציאות מעבר למקרה, ולכוון לנקודה הפנימית, וכך יכול הוא להיפטר ולהשתחרר מעולם זה, בידיעה שתיקונו יימשך.

הבן סותם את עיני אביו שנפטר, בכדי שמייד כשפוגש הנפטר את עולם האמת, עיניו לא יחזו יותר בדברים שבעולם הזה. למעשה זהו סימן שעיבד הנפטר את התודעה הגשמית, ואין הוא רוצה יותר לראות אותה. והבן הסותם את עיני אביו שנפטר, אומר למעשה שאביו סיים את תפקידו בעולם הזה, והוא לוקח על עצמו להמשיך את כל העולם הזה, שזהו מקום העבודה והאימון. וזהו כבוד למת, שכעת נמצא במקום של קדושה, ועיניו כסימן יכולות לראות את התודעה הגשמית שאינה בקדושה.

העין היא המקשרת בין פנימיות האדם לבין העולם החיצון. וכאשר עוזב אדם את התודעה של העולם הגשמי, יכול הוא לראות מראות עליונים.

וַיְחִי קג-קה

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

המתקשה לפעול בקדושה, ידע שהוא מתגעגע לתענוגות גשמיים.

כאשר אדם מתייגע לתקן, ולא לחפש תענוגות סרק, יש באפשרותו להשלים תיקונו בתחיית המתים (הרצונות שלא תוקנו) בארץ ישראל.

כאן מלמד כיצד קובע אדם את מטרתו, שאליה הוא כפוף. בפנימיות יעקב אבינו במדרגה גבוהה מהשכינה, אז לא ניתן לומר שהשתחווה למיטה (לשכינה). אלא השתחווה ליסוד, למידה אותה ניסה להשיג – אמונה שלמה. פטירה מהעולם אומר שחלק מהאור, מהחיוּת מסתלק. השאלה איזה חלק הסתלק אצל כל אחד, דהיינו מה היו רצונותיו ופעולותיו בעולם הזה. כשאדם עומד למות, השכינה עומדת מעליו, ובזכותה הוא יכול לצאת מגופו ולבוא אל השכינה.

ירא שמיים רוצה לקום לתחייה בארץ ישראל, בכדי להשלים את התיקון של הרצון המופרז לקבל. דבר זה יכול להיעשות רק למי שנפטר מהצורה, מהעבודה בדבקות בבורא, ועל זה עליו לקום בתחייה להשלים העבודה.

אדם רגיל שכל רצונו זה העולם הזה, ונפטר בחו"ל כאשר מרצונות אלו ביקש לקבל חיוּת, ורוצה להיקבר בארץ ישראל אין לו מה לבוא לטמא את ארץ ישראל. (כאן מדבר על פנימיות ולא על התפיסה החיצונית). כל העולם הגשמי הזה הוא בחינת חוץ לארץ.

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה. שואל מי ראש המיטה? ומשיב זו היא  השכינה, מפני שהשכינה למעלה מרַאֲשותיו של חולה. אמר רבי שמעון: חס ושלום לומר שהיה משתחווה אל השכינה, כי היה מרכבה לספירת ת"ת, שהיא למעלה מהשכינה, אלא למידת עצמו, ת"ת, היה כורע ומשתחווה. מיטה היא השכינה שכתוב: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים. ראש המיטה, זהו יסוד העולם.

ואם תאמר שהשתחווה אל השכינה, שהיא למעלה מראשותיו של חולה, הרי באותו זמן עוד לא היה חולה, כי אח"כ כתוב: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. ובשעה שהשתחווה לא היה חולה, אלא בהכרח, שע"כ השתחווה, משום שידע, שבזמן ההוא עלה במדרגה עליונה קדושה, בכיסא השלם, ת"ת. משום זה השתחווה למרכבה, כיסא העליון, כי חג"ת הוא כיסא עליון, אל הבינה, ות"ת כולל כולם (קו אמצעי). והוא שלמות אילן הגדול והתַקיף, הנקרא על שמו, ת"ת, שנקרא בשמו ישראל. וע"כ, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה, כי נתעלה למדרגתו ונתעטר בעטרות, במוחין של המלך הקדוש, ת"ת.

וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי (להביאו לקבורה במערת המכפלה)  וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה, רבי חייא פתח: כָּל-זֹה, נִסִּיתִי בַחָכְמָה. שלמה ירש הלבנה, הנוקבא, מכל בחינותיה, ובימיו עמדה לבנה במילואה, כי נתברכה מכל המדרגות. וכשרצה לעמוד על חוקי התורה אמר: אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. לכאורה שלמה קיבל את כל החוכמה, אז למה אומר והיא רחוקה ממני? אלא את החוכמה יש לקבל מהעליון בבחינת אמונה, שהאמונה היא המקשרת בין האדם לחוכמה.

אמר רבי יהודה:  יעקב אמר וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. מי שיצא נשמתו ברשות אחר, בחוצה לארץ, וגוף שלו נקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. ויעקב אמר, וקברתני בקבורתם, ונשמתו יצאה ברשות אחר  במצרים. לכאורה אפשר היה לחשוב שיעקב יטמא את הארץ הקדושה, ועליו לעבור תיקון מחילות. אלא

אמר רבי יהודה: משונה יעקב משאר בני אדם, כי השכינה הייתה נאחזת בו ונתדבקה בו כמ"ש: אָנֹכִי (השכינה) אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה,  לדור עימך בגלות. וְאָנֹכִי  אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שנשמתך תזדווג בי, וגופך יקבר בקברי אבותיך. אע"פ שיצאה נשמתו ברשות אחר, עם זה, וְאָנֹכִי  אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שיקבר בקבר אבותיו.

שאלות חזרה ויחי קג-קה
1. מדוע לא יתכן שיעקב אבינו השתחוה למטה אעפ"י שהיא השכינה הקדושה?
2. הזהר הקדוש נותן הנחת תשובה שהשתחוה אל השכינה מפני שהיא למעלה מראשותיו של חולה, אך סותר את התשובה. השאלה היא במה? ובמה זה מצביע על מדרגת יעקב אבינו?
3. למדנו שאדם שיצאה נשמתו בחו"ל וגופו נקבר בארץ הקדושה נחשב שמטמא את ארצו של הקב"ה ואת נחלתו שם לתועבה. אם כך כיצד בקש יעקב אבינו להיקבר במערת המכפלה, כאשר יצאה נשמתו בחו"ל?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

וַיְחִי קג-קה

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל  עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה

המתקשה לפעול בקדושה, ידע שהוא מתגעגע לתענוגות גשמיים.

כאשר אדם מתייגע לתקן, ולא לחפש תענוגות סרק, יש באפשרותו להשלים תיקונו בתחיית המתים (הרצונות שלא תוקנו) בארץ ישראל.

פטירה מהעולם אומר שחלק מהאור, מהחיוּת מסתלק. השאלה איזה חלק הסתלק אצל כל אחד, דהיינו מה היו רצונותיו ופעולותיו בעולם הזה. כשאדם עומד למות, השכינה עומדת מעליו, ובזכותה הוא יכול לצאת מגופו ולבוא אל השכינה.

ירא שמיים רוצה לקום לתחייה בארץ ישראל, בכדי להשלים את התיקון של הרצון המופרז לקבל. דבר זה יכול להיעשות רק למי שנפטר מהצורה, מהעבודה בדבקות בבורא, ועל זה עליו לקום בתחייה להשלים העבודה.

אדם רגיל שכל רצונו זה העולם הזה, ונפטר בחו"ל כאשר מרצונות אלו ביקש לקבל חיוּת, ורוצה להיקבר בארץ ישראל אין לו מה לבוא לטמא את ארץ ישראל. (כאן מדבר על פנימיות ולא על התפיסה החיצונית). כל העולם הגשמי הזה הוא בחינת חוץ לארץ.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

 שיעור שמע:

וַיְחִי  ק-קב

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי

 מי שמתקשר לדרכו של רשב"י מוגן!

המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.

ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.

צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.

פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין.  התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.

מי שמתקשר לדרכו של רשב"י מוגן!

המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.

ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.

צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.

פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין.  התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.

וַיְחִי  ק-קב

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי

מי שמתקשר לדרכו של רשב"י מוגן!

המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.

ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.

צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.

פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין.  התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.

שיעור שמע:

וַיְחִי  ק-קב

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי

מי שמתקשר לדרכו של רשב"י מוגן!

המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.

ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.

צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.

רבי שמעון אומר כשהיו החברים מבבל מתאספים ולומדים את הדברים בגלוי, היו מכניסים אותם בתיבה חתומה מברזל, דהיינו הצפינו אותם כדי שלא יתגלו לחיצונים, מאחר והלימוד היה בחוץ לארץ. מוסיף רבי שמעון שהוא סומך את העולם, ובימיו לא יהיה צער, ואחריו לא יקום דור כזה.

פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין.  התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.

ועתידים בני העולם שיצעקו, ולא יהיה מי שישגיח עליהם. יחפשו ראשיהם בכל רוחות העולם, למצוא איזה הצלה, ולא ישובו עם איזה רפואה לצרתם. אבל רפואה אחת מצאתי להם בעולם! במקום שיימצאו עוסקים (בפנימיות) בתורה, ונמצא ביניהם ספר תורה, שאין בו פסול, כשיוציאו אותה, יתעוררו העליונים והתחתונים. וכש"כ, אם כתוב בו השם הקדוש כראוי להיות.

אוֹי לדור שנגלה ביניהם ספר תורה, שטלטלו אותה לרחובה של עיר וכדומה, כדי להתפלל (שלקחו ועשו מהתורה חיצונית "רחוֹבית"). ולא נתעוררו עליה למעלה ולמטה. שלא נתקבלה תפילתם למעלה, משום שתפילתם הייתה בלי תענית ובלי תשובה למטה (על האדם לפתח כוח של ויתור על החיצוניות – ולבוא לנקודה הפנימית, אז התפילה יכולה להתקבל ). מי יתעורר עליה להתפלל, בשעה שהעולם בצער רב, והעולם צריך לגשמים, וצריכים להגלות ביותר את ספר התורה, מחמת הדוחק שבעולם? יש לגלות את ספר הזוהר לעולם.

אלא כאשר העולם הוא בצער, ואנשים מבקשים רחמים על הקברים, כל המתים מתעוררים, לבקש בעד העולם. כי הנפש מַקדֵמת ומודיעה אל הרוח, שספר התורה נמצא בגלות, שנגלה מחמת דוחק העולם, והחיים באו על הקברים, ומבקשים רחמים. גם נשמות הצדיקים שנפטרו יכולים לעזור לעורר רחמים.

אז הרוח מודיע אל הנשמה, והנשמה להקב"ה. ואז מתעורר הקב"ה, ומרחם על העולם. וכל זה הוא על גלות ספר התורה ממקומו, ומשום שהחיים באו לבקש רחמים על קברי המתים. אוֹי לדור אם צריכים להגלות ספר תורה ממקום למקום, ואפילו מבית הכנסת לבית הכנסת כדי להתפלל, משום שלא נמצא ביניהם מי שישגיח עליהם ויתפלל עליהם. כי אין צדיק ביניהם.

ואז כל אדם אינם יודעים, כי השכינה כשנגלתה בגלות האחרון, עד שלא תעלה למעלה, אמרה כמ"ש: מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, ולא לעלות למעלה. כי חפצה ללכת בגלות עִם ישראל. אחר כך, כשכבר הייתה בגלות עִם ישראל, בזמן שדוחַק רב נמצא בעולם, היא נמצאת בעולם במדבר, במקום הקליפות. וכן בגלות ספר תורה היא במדבר. והכל מתעוררים ומצטערים עליה, העליונים והתחתונים.

אמר רבי שמעון: אם אלו בבלים הטיפשים יָדעו דברי סודות החכמה, כגון על מה עומד העולם, ולמה מתרגשים עמודיו כשהעולם נמצא בדוחק. היו יודעים שִבחוֹ של רב המנונא סבא, כי היה נמצא ביניהם ולא ידעו שבחו. והרי אני מוצא שדבריו מתקשרים בדברי שלמה המלך בסוד העליון של החכמה. והם לא יָדעו שבחו.

ועתה הם הולכים אחר דברי חכמה, ואין מי שיעמוד על סודם, ואין מי שילמֵד. ועכ"ז יש ביניהם חכמים בעיבּור השנה ובקביעת החודש, אע"פ שלא ניתן להם ולא נמסר בידם לעבֵּר השנה ולקדש החודש. כי אין מעבּרים השנה וקובעים החודש אלא בא"י. שהיא מקום בו ניתן ליישם ולממש את האמונה.

י"ב חודשים הנפש מתקשרת בגוף בתוך הקבר, ונידונים יחד (הנפש והרצון לקבל) בדין, חוץ מנפש הצדיק. והיא נמצאת בקבר ומרגישה צער שלה של העונשים, ובצער החיים. ואינה משתדלת להתפלל עליהם.

ואחר י"ב חודש, מתלבשת הנפש בלבוש אחד, והולכת ומשוטטת בעולם, ויודעת מהרוח מה שיודעת, ומשתדלת על הצער שבעולם לבקש רחמים, ולהרגיש צער של החיים.

שואל: ומי מעורר לכל זה, שיתפללו נפשות המתים על החיים? ומשיב  יש צדיק בעולם שמודיע להם כראוי. ואותו צדיק הוכר ביניהם. כי כאשר נשאר צדיק בעולם, הוא מוכּר בין החיים ובין המתים, כי כל יום מכריזים עליו ביניהם. וכשיש צער רב בעולם, והוא אינו יכול להגן על הדור, הוא מודיע להם את הצער שבעולם. והם מבקשים רחמים על החיים.

וכאשר לא נמצא צדיק, שמכריזים עליו ביניהם, ואינו נמצא מי שיעורר את הנפשות, בצער שבעולם, אלא ספר תורה, אז העליונים ותחתונים מתעוררים עליו, להתפלל על העולם. אבל הכל צריכים להימצא בזמן ההוא בתשובה. ואם אינם נמצאים בתשובה, בעלי הדין מתעוררים עליהם, להענישם על טלטול ספר התורה. ולא רק הנפשות. ואפילו הרוח שבגן עדן מתעורר עליהם בשביל ספר תורה, לבקש רחמים.

ושכבתי עם אבותי, היינו (בגוף) – בנפש, ברוח, בנשמה, כלולים במרכבה אחת במדרגה עליונה. ושכבתי עם אבותי, סובב על הגוף וכל בחינות הנשמה, שיהיו יחד עם אבותיו. אמר רבי יהודה כמה הם בני העולם אטומים מכל החושים, שאינם יודעים ואינם משגיחים ואינם שומעים ואינם מסתכלים, בדברי העולם, ואיך הקב"ה מתמלא על העולם רחמים בכל זמן ועת, ואין מי שישגיח.

ג"פ ביום בא רוח אחד במערת המכפלה, ומנשב בקברי האבות ומתרפאים כל עצמותיהם, ועומדים בקיומם, ורוח ההוא מושך טל מלמעלה מראש המלך, חב"ד דז"א, ממקום שנמצאים אבות העליונים, מחג"ת שנעשו לחב"ד. וכשמגיע הטל מהם, מתעוררים אבות התחתונים במערה המכפלה.

יורד הטל במדרגות ומגיע לגן עדן התחתון. מטל ההוא מתרחצים הבשׂמים שבגן עדן. ואז מתעורר רוח אחד הכלול בשני אחרים. רוח מקו אמצעי, יעקב, הכולל בב' קווים, אברהם ויצחק. ועולה ומשוטט בין הבשמים ונכנס בפתח המערה. ואז מתעוררים האבות, הם ונשותיהם, ומבקשים רחמים על הבנים. יעקב הוא בעל הבטחון ביראת שמים, דהיינו ביכולת התגובה שלו מול מצבים משתנים. לא משנה איזה דין מופיע, הוא מחויב ביראת שמים תמידית, ומאמין שכל מה שבא הוא לטובתו, הכל חומר גלם לעבודה, לייצר שוב יראת שמים.

וכשהעולם נמצא בצער, ואינם נענים, משום שהאבות ישֵנים מחמת עוונות העולם, ואותו הטל (האור), אינו מקיץ אותם, כי אינו נמשך ואינו נמצא, עד שמתעורר ספר תורה בעולם כראוי. ואז הנפש מודיעה לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה להקב"ה. אז יושב המלך על כיסא רחמים, ומושך מעתיק הקדוש, שהוא א"א, המשכה מטל הבדולח, מראש דא"א, ומגיע לראש המלך, לחב"ד דז"א, והאבות מתברכים, חג"ת דז"א, ונמשך אותו הטל לאלו הישֵנים, לאבות שבמערת המכפלה. ואז מתחברים כולם להתפלל על העולם, ומרחם הקב"ה על העולם. אין הקב"ה מרחם על העולם, עד שמודיע אל האבות (שעובר דרכם), ובזכותם מתברך העולם.

ורב המנונא גילה שהראו לו בחלום, שרחל (השכינה הקדושה – האמונה ביחד, באהבה) עשתה יותר מכל האבות, שעומדת בפרשת דרכים בכל עת שהעולם צריך לרחמים. וסוד הדבר, ארון וכפורת וכרובים הם בחלקו של בנימין בן רחל, שנולד בדרך, והשכינה על כל חלקו, שנאמר: חופף עליו כל היום.

האחדות, היחד, האהבה גדולים יותר אף מהיראה, שהרי התכלית היא ההשבה אל הלב באהבה. לכן רחל אימנו, שהיא בחינת השכינה הקדושה, עשתה יותר מכל האבות.

שאלות חזרה ויחי ק-קב
1. מדוע יהיה זמן שבו בני העולם יצעקו ולא יהיה מי שישגיח עליהם?
2. מהי תורה שאין בה פסול שהיא מצילה את האדם?
3. מדוע אסור צריך להיות בחשש גדול מלהוציא ספר התורה מחוץ לבית הכנסת אפילו שרוצה להעבירו לבית כנסת אחר לתפילה?
4. מה הקשר בין המתים לרחמים שבאים מהקדוש ברוך הוא לאדם? הסבר מהו מי יתנני במדבר מלון אורחים.
5. מדוע קורא לבבלים טיפשים ומה אומר שאין להם אפשרות לעשות ומדוע?
6. מי נתעורר לכל זה שיתפללו נפשות המתים על החיים? מה קורה שאין את הבחינה הזאת להגן על הדור?
7. כיצד ומדוע מתעוררים ג' האבות להגן על עם ישראל?
8. מי הם בחינות האבות שרק בזכותם מתברך העולם?
9. מהי בחינת רחל שהיא עשתה יותר מכל האבות כדי להשיג רחמים על עם ישראל?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי  צד-צו

 לא ניתן לברוח מהתיקון!

לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת הארה בניין נפשי מסוים. יום הוא בחינת חוויה היורדת לאדם בהשגחה פרטית מלמעלה, ואם אדם לא שם לב, ולא עומד בניסיון, מלמעלה ימשיכו לאמן אותו. החוויה היא היום שעולה. כפי שאדם חוֹוה חוויה, כך היא מעידה עליו, והרי השם יתברך רואה ללבב.

על האדם לגלות את השגחת השם בכל פעולה, ובהתאם לתקן את הנדרש. בכל מצב ומצב עליו לעשות אור חוזר – דהיינו לדחות את האור ולראות בכמה הוא יכול להשפיע. התייחסות נכונה לכל מפגש בחיים היא הלבוש, הימים איתם אדם בא לעולם האמת. כל פגישה עם המציאות יש לבנות אור חוזר – לבוש של אמונה איתם ניתן להיכנס למלך.

ביום הדין סופרים את הימים בהם זכה לתקן, דהיינו ניצל נכון לבנייה נפשית את מה שזימנו עבורו, והבדיקה כמה ימים ניצל נכון כראוי. אסור לאדם לבזבז רגע אחד לריק. כרטיס הכניסה לעולם העליון הם המעשים הטובים, מעשי ההשפעה שעשה.

לפעמים נדמה לאדם, שלא נורא מה שלא עשה היום יעשה מחר, אך אין זה כך. אומר הזוהר: אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים. עדיפה מצווה בשעתה, וכל יום חשוב.

יש קשר הדוק בין ג' האבות. יעקב מתעקש לשכב בחברון בקבר אבותיו, מפני שרק החיבור שלו בקו אמצעי יכול לחבר בין חסד אברהם: שהוא ביטול מוחלט, רצון השפעה טוטאלי. ליצחק המייצג את הרצון לקבל כדבר שלם,שיש לנצל את כולו באושר מלא.  כאמור חסד לבד לא ניתן, וגבורה בלבד לא אפשרית. יעקב הוא השלמות בשמחה שבאמונה.

הקשר בין ג' האמונות מוכרח. אברהם ויתור על כל האני – החסד, יצחק גבורה, החלוקה הרצון לקבל שחייב לקבל את האור, ויעקב שאומר ניתן לקבל כמו שיצחק רוצה – אך רק בדרך אמונית.

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם  וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם  וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. אשרי חלקם של האבות, שהקב"ה עשה אותם מרכבה (המקשרת בין התחתונים לעליונים) קדושה, וחפץ בהם להתעטר עימהם כמ"ש: רק באבותיך חשק ה'. יעקב היה יודע, כי העיטור (כתר) שלו באבותיו, כי עיטורם של האבות היא עימו, והוא עימהם. וע"ז לומדים באותיות חקוקות, שיש באות ש' שלושה קשרים, שני קשרים מימין ומשמאל, וקשר אחד שכולל אותם, האמצעי. כמ"ש: וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן, בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִחַ, מִן-הַקָּצֶה אֶל-הַקָּצֶה (שמחבר את כולם), כי קשר שבאמצע אוחז הימין והשמאל, וע"ז כתוב: ושכבתי עם אבותי.

כי קו ימין אברהם. וקו שמאל יצחק. וקו אמצעי יעקב. ג' ראשים שבאות ש'. ב' הקווים ימין ושמאל אינם יכולים להאיר, אלא בכוח קו אמצעי, המכריע ביניהם, ומייחדם. וכן קו אמצעי, ז"א, אין לו מוחין מעצמו (שהרי יוצא רק בו"ק ועליו לעלות ואז גורם להם ע"י הביקוש ממנו ל – ג' קווים – תלת נפקי מחד), אלא בשיעור שמכריע וגורם הארה שלמה לימין ולשמאל, ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם. וע"כ כתוב: כי העיטור שלו באבותיו, שהמוחין של יעקב הם באבות. משום שהוא מכריע ביניהם הוא מקבל מהם מוחין. וכתוב: והוא עימהם. שלולא היה עימהם, לא היו האבות מאירים, כי אינם יכולים להאיר אלא ע"י קו אמצעי. וזהו, ושכבתי עם אבותי, כי הם צריכים לו והוא צריך להם.

רבי יהודה פתח: הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. החרשים שמָעוּ, אלו הם בני אדם שאינם מקשיבים לדברי תורה, ואינם פותחים אוזניהם לשמוע למצוות אדונם. והעיוורים, שאינם מסתכלים לדעת על מה הם חיים, כי בכל יום ויום יוצא כרוז וקורא, ואין מי שישגיח עליו. אנחנו לא שומעים מפני שאנחנו בחינת החרשים, לא שומעים כי שמים ליבם למקום אחר. עיוור וחרש הוא בלב – לראות שהשם עושה פעולות בעולם, ולא לתת לרצון לקבל להסיח את הדעת. אדם שליבו ומוחו בעבודת השם, מייד בכל תופעה רואה זאת.

אלו הימים של האדם משעה שנברא, הנה באותו יום שיצא לעולם, נמצאים כבר כולם בקיומם, שהם הארות ממשיות, שמהן נמשכים ימיו של האדם, והולכים ומשוטטים בעולם, יורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בפני עצמו. וכאשר היום בא ומזהיר את האדם, והאדם עושה ביום ההוא עבירה לפני אדונו, יום ההוא עולה בבושה ומעיד עדות עליו, והוא עומד בחוץ בלבדו.

ואחר שעומד בלבדו בחוץ, יושב ומחכה (אותו יום) עד שהאדם יעשה תשובה על החטא. זכה ועשה תשובה, שב היום למקומו (לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת אהרה, בניין נפשי מסוים). לא זכה, שלא עשה תשובה, אותו יום אחד יורד ומשתתף עם הרוח שבחוץ וחוזר לביתו, ומתתקן בצורת אותו אדם ממש, כדי להרע לו. והיום יושב עימו בביתו. ואם הוא זוכה ועושה תשובה, מגוּרו עימו לטוב. ואם לא זכה, מגוּרו עימו לרע.

בין כך ובין כך נמנו הימים של אותו אדם, והם חסרים. ואלו שנשארו מחמת חטאים, אינם נכנסים במניין, ווי לאותו אדם שגרע ימיו לפני המלך הקדוש, ואין לו למעלה ימים להתעטר בהם בעולם ההוא, ולהתקרב עימהם לפני מלך הקדוש.

כשימים האלו קרבים לפני מלך הקדוש, אם אדם שנפטר צדיק, עולה ונכנס בימים האלו והם לבושי כבוד, שנשמתו מתלבשת בו. ואלו הימים היו משום שזכה בהם ולא חטא בהם. כך אברהם זקן בא בימים, דוד בא בימים וכדומה. את הימים בהם אדם אינו חוטא הופכים להיות לבוש לנשמה, לבוש איתו ניתן להיכנס למלך.

אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו, אלו הימים שקלקל אותם בחטאיו חסרים מלבוש ההוא, והוא מתלבש בכלי חסר, וכש"כ אם רבים המה הימים שנתקלקלו, ולא יהיה לאדם במה להתלבש בעולם ההוא. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים, ימים על ימים, ימים כפולים, על יום אחד מענישים אותו שנים. וכשיוצא מהעולם אינו מוצא ימים להתלבש בהם, ואין לו לבוש במה להתכסות. אשרי הם הצדיקים, שימיהם כולם גנוזים אצל המלך הקדוש, ונעשה מהם לבושי כבוד, להתלבש בהם בעוה"ב.

בכתוב: ויֵדעו כי ערומים הם, ידיעה ידעו ממש, שאותו לבוש כבוד, שנעשה מהימים, חסר מהם, ולא נשאר להם אף יום מהם להתלבש בו. כמ"ש: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ  וְעַל-סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, ימים יוּצָרו ולא אחד בהם, שסובב על אדה"ר. ימים יוּצָרו ודאי, שנוצרו להיות לבוש, ולא אחד בהם, שלא נשאר לו אחד מהם להתלבש בו. עד שהשתדל אדם, ועשה תשובה, והקב"ה קיבל תשובתו, ועשה לו כלי ולבוש אחר. ולא מהימים שלו, כי לא תיקן בתשובתו את החטא דעצה"ד בשלמות. כמ"ש: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

באברהם שזכה כתוב: בא בימים. לכן כשהסתלק מהעוה"ז, באלו הימים שלו ממש נכנס והתלבש בהם (שהפכו ללבוש). ולא גרע כלום מאותו לבוש הכבוד, כי כתוב: בא בימים. באיוב כתוב: ויאמר וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, כי לא נשאר לו לבוש להתלבש בו. (לא היה מספיק צדיק)

אשריהם הצדיקים, שימיהם נקיים מחטא, ונשארים לעוה"ב. וכשיוצאים מן העולם, מתחברים כולם, ונעשים להם לבוש כבוד (אור חוזר) להתלבש בהם. ובלבוש ההוא זוכים להתענג בעונג עוה"ב (מקבלים אור בפנימיות המדרגה). ובלבוש ההוא עתידים לקום בעולם ולחיות בתחיית המתים. וכל אלו שיש להם לבוש יקומו. אוֹי לרשעי העולם, שימיהם נחסרו בעוונותיהם, ולא נשאר מהם במה להתכסות כשיצאו מן העולם.

כל אלו הצדיקים, שזכו להתלבש בלבוש כבוד מהימים שלהם, הם מתעטרים בעולם ההוא מעטָרות שנתעטרו בהם האבות, מאותו הנהר הנמשך ויוצא לגן עדן כמ"ש: ונָחַךָ ה' תמיד והשׂביע בצחצחוֹת נפשך.

ורשעי העולם שלא זכו להתלבש בלבוש של הימים שלהם, עליהם כתוב וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.

שאלות חזרה

1. מדוע צריך יעקב לשכב עם אבותיו? על מה זה מורה?
2. כיצד האות ש קשורה אל האבות?
3. כיצד מקבלים אברהם ויצחק את המוחין, כיצד מקבל יעקב, עפ"י איזה כלל?
4. מה הכוונה שכל הימים נמצאים עם האדם כאשר עולה ליום הדין למעלה? ומהו שחסרים לו ימים?
5. אם יעשה אדם תשובה האם יחזרו הימים של קודם? אם לא מה יקבל בתמורה? הראה דוגמה על אדה"ר.
6. מה קורה עם אדם שמגיע לעולם בלי לבושים? איזו דמות בתנ"ך ראינו בכך? במה זה שונה מאברהם שכתוב בו "בא בימים"?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי  צד-צו

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי

לא ניתן לברוח מהתיקון!

לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת אהרה, בניין נפשי מסוים. יום הוא בחינת חוויה היורדת לאדם בהשגחה פרטית מלמעלה, ואם אדם לא שם לב, ולא עומד בניסיון, מלמעלה ימשיכו לאמן אותו. החוויה היא היום שעולה. כפי שאדם חוֹוה חוויה, כך היא מעידה עליו, והרי השם יתברך רואה ללבב.

על האדם לגלות את השגחת השם בכל פעולה, ובהתאם לתקן את הנדרש. בכל מצב ומצב עליו לעשות אור חוזר – דהיינו לדחות את האור ולראות בכמה הוא יכול להשפיע. התייחסות נכונה לכל מפגש בחיים היא הלבוש, הימים איתם אדם בא לעולם האמת. כל פגישה עם המציאות יש לבנות אור חוזר – לבוש של אמונה איתם ניתן להיכנס למלך.

ביום הדין סופרים את הימים בהם זכה לתקן, דהיינו ניצל נכון לבנייה נפשית את מה שזימנו עבורו, והבדיקה כמה ימים ניצל נכון כראוי. אסור לאדם לבזבז רגע אחד לריק. כרטיס הכניסה לעולם העליון הם המעשים הטובים, מעשי ההשפעה שעשה.

לפעמים נדמה לאדם, שלא נורא מה שלא עשה היום יעשה מחר, אך אין זה כך. אומר הזוהר: אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים. עדיפה מצווה בשעתה, וכל יום חשוב.

שיעור  שמע:

וַיְחִי  צא-צג

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה

 הרצון ניתן לאדם כפיקדון, להשתמש בו כרצון הבורא.

האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.

מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.

כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.

כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה. העבודה הנפשית היא קודם כל בפנימיות, בהסתרה, ורק לאחר מכן התוצאה תופיע בחיצוניות.

זוהמה היא הבחינה של בעלמנת לקבל, השקפה שקרית של: זו-היא-מה, שאלות כפירה של מה התורה הזאת לכם. הציפורנים הם פרסה, מחיצה המפרידה בין הבשר החוצה. למכשפה יש ציפורניים – זאת שמכשפת ונותנת הרגשה כאילו הרצון שניתן ע"י הבורא כחומר גלם – שייך לי באופן פרטי, וכאילו הוא הדבר הנכון להשתמש בו לאנוכיות.

ציפורניה, הם המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה וע"ז כתוב: חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם. שמיר הוא שרושם ונוקב האבן וחוצב אותה מכל הצדדים.

ציפורניים, הפרסא שנעשתה באמצע המדרגה, מחמת עליית המלכות לבינה של אותה מדרגה. ונמצא ב' כוחות כלולים בפרסא: המלכות שעלתה, שהיא מדה"ד הקשה, ובינה שקיבלה צורת המלכות, מחמת עלייתה אליה. ואלו ב' כוחות הם מנעולא ומפתחא, ב' נקודות שנתקנו בנוקבא. שעליהם נאמר, אם זכה הרי טוב, שמדה"ד נגנזה, המנעולא, ושולטת רק מדה"ר, מפתחא. ואם לא זכה, שממשיך אורות ממעלה למטה, הרי רע, אז מתגלה עליו מדה"ד הגנוזה, מנעולא, ואורותיו מסתלקים. כוח הדין הקשה הוא המנעולא, והדין הרפה מפתחא, שהתכלל בבינה – מידת הרחמים.

ושכתוב: ציפורניה, המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה. שאם לא זכה, מתגלה תוקף מדה"ד, אשר נגנזה בציפורניים. וכיוון שנגלתה מדה"ד הזו, אז נענשים קשה. וע"ז כתוב: חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר. כי הנקודה דמנעולא הכלולה וגנוזה בציפורן נקרא עט ברזל (מלכות). ונקודה דמפתחא, הגלויה בציפורן ושולטת בעת שישראל זכאים, נקראת ציפורן שמיר. וחטאת יהודה, אם חוטאים, נגלו עליהם ב' הנקודות, ונמצאים החטאים כתובים הן בעט ברזל והן בציפורן שמיר. ואז כיוון שנגלה גם נקודה דמנעולא עליהם, תכף נענשים. אמנם בעושים רצונו, כתוב: כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כי השמיר חתך את הכל, וכלי ברזל, מנעולא, לא נשמע, כי נגנזה. ושכתוב: שמיר הוא שרושם ונוקב האבן, שרושם ונוקב את יציאת הקטנות של המדרגות, המכונות אבנים. וחוצב אותה מכל הצדדים, שנותן צורתה מכל צד בעת יציאת גדלות המדרגות.

זוהמת הציפורניים פירושו, כל אלו שאינם דבקים בגוף המלך, בקו האמצעי, אלא דבקים בשמאל, ויונקים מצד הטומאה בעת שהלבנה במיעוטה, ששפע שממשיכים אז מציפורניים עוברת לצד הטומאה ונבחנת לזוהמת הציפורניים.

סימן לגאולה הוא לא לתת חשיבות, אלא לאחוז בזנב של הארציות, של הרצון הנחשי לקבל. וכאשר לא נותנים לרצון זה חשיבות, הופך הוא למטה המטה את האדם אל הדרך הנכונה.

ואע"פ שהנוקבא נתקיימה ע"י מלך הדר, מ"מ לא האירה בשלמות עד שבא שלמה, שהיה ראוי לה, שמשום זה הייתה אימו בת שבע. שהנוקבא הנקראת בגדלותה בת שבע, ע"ש שכלולה מכל חג"ת נהי"מ דז"א, הייתה האם שלו. וע"כ הוא ראוי לרשת אותה בימי מילואה.

חכמת מצרים, חכמה תתאה, הנקראת שפחה שלאחר הריחיים. ומהכל נכללה חכמה זו של שלמה, מחכמת בני קדם, ומחכמת מצרים. ג' חכמות באצילות: א. ח"ס דא"א, חכמה דע"ס דאו"י. שאחר שבירת הכלים בעולם התיקון, נסתמה חכמה זו לגמרי, ואינה מאירה עוד באצילות. וממה שנפלה מחכמה זו בעת שבירת הכלים, היא חכמת בני קדם. וחכמת בני קדם הוא סוד עליון, כמ"ש: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי מלוכתם ומיתתם של אלו ז' המלכים הם שבירת הכלים.

ב. חכמה עילאה. בינה, שיצאה מראש דא"א, וחזרה אליו, ונעשתה לחכמה. ואע"פ שכל החכמה שבעולמות ממנה באה, מ"מ היא עצמה מאירה רק חסדים, כמ"ש: כי חפץ חסד הוא. ומה שנפל מחכמה זו לקליפות היא חכמת מצרים, חכמה תתאה, שנפלה מחכמה עילאה לקליפות לכתרים תחתונים. ונקראת שפחה שלאחר הריחיים.

ג. חכמת שלמה, חכמה תתאה, חכמה המאירה בנוקבא פב"פ בעת גדלותה, שכל ג' החכמות מאירים בה אז ביחד, ואז היא מוציאה חכמת בני קדם וחכמת מצרים מהקליפות, ומתרבה מהן מאוד. וע"ז כתוב: ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. שנתרבה חכמתה מהם.

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל  תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. גם עמלה של תורה כן, שיעמול תחת השמש. ומשונה עמלה של תורה שלמעלה מן השמש, שהיא מעליונים. כלומר, אף עמלה של תורה כן, שנאמר עליה, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, באם הוא עמל בתורה בשביל בני אדם, או בשביל כבוד עצמו, כי ע"ז כתוב: תחת השמש. כי תורה זו אינה עולה למעלה. אפילו אם אדם יחיה אלף שנים, ביום שהסתלק מן העולם, ידמה לו כאילו חי רק יום אחד.

למעלה מהשמש אומר למעלה מהדעת, כפי שיהודי צריך לפעול. כלומר כל עמל בתורה, שלא בכוונה לשמה לא יועיל.

שאלות חזרה ויחי צא-צג
1. מהו עט ברזל שבו כתובה חטאת יהודה ומהו ציפורן השמיר שהיא עט של זכות?
2. מדוע בית המקדש לא נבנה עם כלי ברזל?
3. מהי זוהמת הציפורניים וכיצד זה קשור לשדים ומכשפות?
4. מדוע השתדל שלמה המלך לדעת בדעת הרוחות והשדים?
5. מדוע הקטנות היא גורם לגדלות?
6. מהו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם?
7. מה ההבנה בכך ששלמה נולד מבת שבע?
8. מי הם ג' החכמות שבאצילות וכיצד הן התגלו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

  שיעור שמע:

וַיְחִי  צא-צג

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה

 הרצון ניתן לאדם כפיקדון, להשתמש בו כרצון הבורא.

האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.

מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.

כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.

כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה.