שעור שמע:

בֹּא כח-ל

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אֵין הָאָדָם מִּתקָיים אֶלָּא עַל צוּרַת מַחֲשַׁבְתּוֹ.

אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם. הראש קובע ולכאורה אין תפקיד לאחרים. אמנם תלוי הכול בראש, אך המון העם צריך לתת אפשרות לראש לפעול, לכן צריך סביבה ראויה לביטוי ראש העם. הצדיקים הם אלה שעל פיהם מתנהלים הדברים ויש לתמוך בהם. . וכך באדם אחד, אם הגוף לא מוכן לסבול וללכת אחרי הראש, באות צרות.

כשאדם רואה חושך, צל שהוא עצם המסתיר את האור, כאן בדיוק יש לו תפקיד, להשיב פניו אל השם, דהיינו רכישת אמונה. לכן כאשר אדם רואה בחצות, במרכז החושך, את תפיסת הבורא, השכינה מעירה אותו.

חושך הוא העדר אור אצל הגויים, את החושך לא מגרשים ע"י שמביאים אור, אלא ע"י זה שמביאים אמונה.

הזוהר מדבר רק על מצב הנשמה, לילה אומר חשכות נפשית הנגרמת ע"י הדין. התיקון הנדרש הוא תיקון של אמונה, דהיינו לכוון ליבו לדעת אמונית. הקול הפנימי של האדם הקשוב ולומד פנימיות התורה, קורא לו להתעורר שתפיסת הבורא שבו צריכה להשתנות לתפיסה אמונית, שתפקיד האדם לבוא לקשר אהבה עם הבורא.

כשחשוך אין לחפש את האור, אלא את האמונה. האגדה של של פסח היא הגאולה לצאת מהתפיסה המדעית לתפיסה אמונית. את הראש יש לתקן.

"אמונת" הגויים תפלה ואין לה בכלל אור, אלא תענוג מזויף. אומות העולם טועים וחושבים שחושך הוא העדר אור. אמונת הגוי שבאדם אינה משיגה כלום, כמוץ ברוח. כלומר שגם לא נהנים – ריקנים מאור וגם חסרי אמונה אמיתית.

תלמיד חכם אינו אומר דבר שלא שמע מרבו.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא כה-כז
1. מה עוד אומר רבי אבא ובמה מוסיף על מה שאמר באות פ"א?
2. מהו הטעם שנאסר להם לצאת מפתח ביתם?
3. כיצד אנו רואים שבאותו מעשה אפשר שיהיה דין למצרים וחסד לישראל? היכן אנו רואים את זה עוד?
4. מהו הפתח שכתוב "ופסח ה' על הפתח"? לכאורה היה צריך להיות כתוב עליכם.
5. מהו פתח האהל?
6. כיצד קשורה ברית המילה למזוזה?
7. מדוע מלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא כה-כז

וְעָבַר עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת.

אֵין לְהַכְנִיס שׁוּם מַחְשָׁבָה בְּפֶתַח, אֶלָּא דֶּרֶך מָסְנֶנֵת הָאֱמוּנָה.

על אדם הרוצה לשמור על ביתו, ליבּו – לשים בפתח הימין מזוזה, דהיינו לשים מסננת רעיונית, שכל הבא מבחוץ צריך לעבור דרך הגיון אמוני של שלמות השם. ואז בכל פעם שהצד המצרי שבנפש, מנסה לעבור דרך המזוזה, מלאך המוות הורג אותו.

כשמידת הדין מתוחה בחוץ, יש להתכופף, להוריד את הראש ולהישמר בפנים. זהו המצב הנפשי בו מתגלה השתוקקות חזקה במיוחד, הנקודה החיצונית לא באה בכדי להצטרף לפנימיות, אלא באה כדי לשלול את עצמה. כך למשל פרטים שיקריים, רעיונות של עבודה זרה וכדומה – אין לתת להם להיכנס. וכך אין לשבת בְּמוֹשַׁב לֵצִים, או לצרוך חומרים רוחניים מזיקים.

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל – הפתח בגוף הוא הברית, המאפשר קשר טוב להשם, אך הסכנה היא מקשר לא טוב, מרצון לסיפוק אישי לעצמו. לכן באה הסרת העורלה, הסרת הרע, בכוונה לקשר ראוי. במהלך החיים שמירת הברית היא בדיקה רציפה של כל רצון או מחשבה – האם הם תואמים את ערכי התורה, בשאיפה לקשר במסגרת המחויבות לאידיה ורצון משותפים בהשוואת צורת השפעה להשם יתברך. קשר זה מונע את הבכור המצרי – עבודה זרה להיכנס כהרהור, ומאפשר להחיות את בכור היהודי – אמונה.

לכן אל לו לאדם להתפתות אחרי רגש רגעי, ולפול בגאווה, אלא לעמוד איתן במסגרות לפי היסודות הבלתי משתנים, המוכתבים מהעולמות העליונים, כפי שמלמד בעל הסולם זצוק"ל.

פב) כעין השם הקדוש ה דברים עשו באותה שעה, שלושה קוים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה, שהיא המלכות. וע"כ, מה השם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, שכתוב: וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.

פג) סוד הדבר, כעין שהיא למע5D7ה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב: וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף. אשר דם רומז על דין. ולעתיד לבא כתוב: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מִבָּצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

פד) מהו הטעם, שנאסר להם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להמצא בשוק בשעה שהדין תולה על העיר, כי כיון שניתן רשות למשחית, מי שפוגע בו ינזק. וע"כ כאן, כיון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לחוץ.

פה) בהוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש: וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכן למדנו, בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכל הוא בשעה אחת. כתוב: וְנָגַף יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא. פירושו, נגוֹף למצרים וְרָפוֹא לישראל. מהו וְרָפוֹא? ממה שנמולו היו צריכים רפואה.

פו) באותה שעה שנגפו המצרים, באותה שעה נתרפאו ישראל. כתוב: ופסח ה' על הפתח. פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? אבל על הפֵתח, שזהו פֵתח הגוף, שזו מילה, שריפא אותה.

פז) רבי שמעון אמר: בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות בלבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכל בשעה אחת.

פח) ופסח ה' על הפתח, דהיינו על הפֵתח הגוף, משום שהוא הפתח להמשכת הרוח, שמשם נולדו. עד שלא נמול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיון שנמול, נפתח בו הכל, ולא היה סתום כבתחילה.

פט) והוא יושב פתח האהל, משום שנגלה האות י'. שהוא הִשּרַה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י;המילה, נגלה הי' דשם שדי, שיורה, שנמשך החסד במלכות, הנקראת צדק. וזהו הפתח של משכן העליון הקדוש, המלכות. שזה משמע, שכתוב האהל, שהיא המלכות.

מטרם שנמול היתה המלכות מקבלת מצד שמאל לבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנמול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל לה5D7יר. וזהו, והוא יושב פתח האהל (שומר על היסוד, הברית).

צ) אמר רבי אלעזר: כשנתגלה י' הזו, נתבשר אברהם, ונתברך בפתח האהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים כמ"ש: כחום היום. היום ששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האהל, המלכות, נמתקה בחסד מכח אברהם, משום שכתוב: וה' בֵּרָך את אברהם בכל. בכל, הוא המלכות, %T7נמתקה בחסד ע"י אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה.

צא) אמר רבי אבא: וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כמ"ש: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, בַּכֹּל. פתח האהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר פירושו ספירה. כחום היום פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אהל, שתוכל להאיר. וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

צב) ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, היינו שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. שהכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, ונתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים. ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים, ולשמור את ישראל. וכזה הוא, בכל מקום שכתוב: ועבר, ועברתי, ויעבור – יורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין או לרחמים. וכאן, ועבר, פירושו, כדי לעשות דין. ושם שכתוב: ויעבר ה' על פניו, הוא כדי לרחם.

תגיות: שמירת הברית, מידת הדין

 שיעור שמע:

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא כב-כד
1. מהם שאלותיו של רבי יוסי באות ע"ד וכיצד הוא משיב עליהן באות ע"ה?
2. כיצד מתוארת הס"א במצרים באות ע"ו שכנגדה צריך להישמר על ידי טבילת אגודת אזוב בדם ומשם שמים על המשקוף ועל שתי המזוזות?
3. מדוע שמים הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות עפ"י רבי יוסי?
4. במה לא מסכים רבי יהודה ורבי יוסי ובמה מוסיף על דבריו למה נעשה בדם?
5. במה חולק רבי יוסי באות פ' על רבי חזקיה?
6. מה תפקיד המזוזה עפ"י רבי אבא באות פ"א?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא כב-כד

הוֹי לְמִי שׁמִתְּעָלֶם מֶהָמַעשֶׂה וְחוֹשֶׁב: הָעִיקָּר שֶׁאֲנִי טוֹב בְּלֵב.

ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומר שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.

שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.

האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.

זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.

שִׂים מְזוּזָה עַל לִבְּךָ-כָּל מַה שֶּׁבָּא מִבַּחוּץ, עוֹבֵר דֶּרֶך הִיגָיוֹן אֶמוּנִי.

עד) אמר רבי יוסי: וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה  עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. הרי הכל גלוי לפני הקב"ה, ולמה היה צרי%T7 שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות? ואם תאמר שהוא מטעם מצוות נתינת הדם, אז למה ניתן מחוץ לפתח, ולמה גם על המשקוף?

עה) ומשיב, למדנו שכתוב: וירא ה' וינאָץ וכתוב: וכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה וטרם שנעשה מעשה למטה אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, שכתוב: השמרו לכם פן יפתה לבבכם (כלומר העונש שהרהור הלב התפתה לעברה), מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה הכל, בין לטוב ובין לרע תלוי במעשה. עם הסייג – פרט לעבודה זרה, עליה נענשים גם בהרהור.

עו) אמר רבי יוסי: כל שוָקֵי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכש5D7ים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם (כמו סיאנס מדיטציה והתקשרויות אחרות).

עז) וּלקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף. שואל למה אגודת אזוב? ומשיב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות את האמונה השלמה, אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קוים ימין ושמאל. ואחד ביניהם, על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם (ש-ד-י) הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקוים. שם זה מהווה את השמירה מהס"א, היות והאמונה של ג' האבות, ובזכות הצדקה של אברהם שמצילה ממוות. קו אמצעי מגן מפני מלאך זה.

עח) אמר רבי יהודה: אם רומזים על ג' הקוים, למה נעשה זה בדם. שצבע ג' הקוים לבן ואדום, והכולל ירוק. שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד ש59C המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים (אלא בכוונה, שהרי לבן לא מדבר כאן על צבע אלא על רעיון של חסד דם המילה). לכאורה נראה שדם הוא אדום ומורה על דין? התשובה היא בכתוב בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

עט) אומר רבי יהודה: אינו כן. למדתי, שהחזיר הקב"ה את דם ההוא לרחמים, כאלו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. ואף על פי שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב בדמיך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, אחד כאן ואחד כאן ואחד בינהם, שרומזים על ג' קוים.

פ) שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, שהם כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקוים חסד וגבורה. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקוים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, – הרחמים שבת"ת. ודם פסח, הדין שבת"ת.

פא) אמר רבי אבא: בכמה מקומות רחם הקב"ה על בניו: עשה אדם בית (דהיינו בנה את פנימיותו, לב), והקב"ה אמר לו: כתוב שמי ושים לפתחך (מהפנים לחוץ). ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב לחוץ אצל פתחך לשמור אותך. וכאן בפסח, אמר, רשום על הפתח סוד האמונה שלי, ג' הקוים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב תוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. שכתוב: וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר. וכתוב: וראה את הדם על המשקוף… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.

תגיות: מעשה חיצוני, כוונה פנימית, מזוזה

שיעור שמע:

בֹּא כב-כד

וְעָבַר עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת

הוֹי לְמִי שׁמִתְּעָלֶם מֶהָמַעשֶׂה וְחוֹשֶׁב: הָעִיקָּר שֶׁאֲנִי טוֹב בְּלֵב.

ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומרשֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.

שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.

האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.

זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.

שִׂים מְזוּזָה עַל לִבְּךָ-כָּל מַה שֶּׁבָּא מִבַּחוּץ, עוֹבֵר דֶּרֶך הִיגָיוֹן אֶמוּנִי.

בֹּא כב-כד
וְעָבַר עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת
הוֹי לְמִי שׁמִתְּעָלֶם מֶהָמַעשֶׂה וְחוֹשֶׁב: הָעִיקָּר שֶׁאֲנִי טוֹב בְּלֵב.
ראשית התיקון הוא ע"י מעשה בחוץ, שהרי כל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, מהפרטים לכלל. ישנם הסוברים בטעות שמספיק לפעול רק בפנימיות, אך אומר הזוהר שמי שאומר שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵעֵלָיו הַמַּעֲשֶׂה למעלה, מבלי שיעשה המעשה למטה, טוב לו שתיפח רוחו וטוב לו שלא נברא.

שוק הוא המקום הנפשי בו עושה האדם מעשה ומרגיש שמקבל מייד תמורה, כמו תשלום וקבלת סחורה. שווקים שהם בחינת רשות הרבים, מקומות מסוכנים, משמעם שאדם עובד בכדי להזין את הרצון לקבל.
האדם נשמר כאשר מתרכז בפנימיותו, רואה הוא את שם האמונה (ש-ד-י) ולא את עצמו, ואז יודע שמבחוץ הכל הם שליחי השם, ולא יוכלו להזיק לו. ברור לו שכל הפרטים הנראים בחוץ, עוברים דרך מסננת של תובנה הגיונית, שהם שייכים לכלל, לקב"ה שהוא טוב ומטיב.
זהו הפילטר שעל האדם לשים בפתח, לפני שיכנסו בו רעיוניות רוחניים מזויפים, שאינם קשורים לברית האמונית עם השם יתברך.
שִׂים מְזוּזָה עַל לִבְּךָ-כָּל מַה שֶּׁבָּא מִבַּחוּץ, עוֹבֵר דֶּרֶך הִיגָיוֹן אֶמוּנִי.

עד) אמר רבי יוסי: וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. הרי הכל גלוי לפני הקב"ה, ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות? ואם תאמר שהוא מטעם מצוות נתינת הדם, אז למה ניתן מחוץ לפתח, ולמה גם על המשקוף?
עה) ומשיב, למדנו שכתוב: וירא ה' וינאָץ וכתוב: וכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה וטרם שנעשה מעשה למטה אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, שכתוב: השמרו לכם פן יפתה לבבכם (כלומר העונש שהרהור הלב התפתה לעברה), מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה הכל, בין לטוב ובין לרע תלוי במעשה. עם הסייג – פרט לעבודה זרה, עליה נענשים גם בהרהור.
עו) אמר רבי יוסי: כל שוָקֵי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם (כמו סיאנס מדיטציה והתקשרויות אחרות).
עז) וּלקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף. שואל למה אגודת אזוב? ומשיב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות את האמונה השלמה, אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קוים ימין ושמאל. ואחד ביניהם, על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם (ש-ד-י) הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקוים. שם זה מהווה את השמירה מהס"א, היות והאמונה של ג' האבות, ובזכות הצדקה של אברהם שמצילה ממוות. קו אמצעי מגן מפני מלאך זה.

עח) אמר רבי יהודה: אם רומזים על ג' הקוים, למה נעשה זה בדם. שצבע ג' הקוים לבן ואדום, והכולל ירוק. שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים (אלא בכוונה, שהרי לבן לא מדבר כאן על צבע אלא על רעיון של חסד דם המילה). לכאורה נראה שדם הוא אדום ומורה על דין? התשובה היא בכתוב בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
עט) אומר רבי יהודה: אינו כן. למדתי, שהחזיר הקב"ה את דם ההוא לרחמים, כאלו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. ואף על פי שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב בדמיך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, אחד כאן ואחד כאן ואחד בינהם, שרומזים על ג' קוים.
פ) שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, שהם כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקוים חסד וגבורה. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקוים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, – הרחמים שבת"ת. ודם פסח, הדין שבת"ת.
פא) אמר רבי אבא: בכמה מקומות רחם הקב"ה על בניו: עשה אדם בית (דהיינו בנה את פנימיותו, לב), והקב"ה אמר לו: כתוב שמי ושים לפתחך (מהפנים לחוץ). ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב לחוץ אצל פתחך לשמור אותך. וכאן בפסח, אמר, רשום על הפתח סוד האמונה שלי, ג' הקוים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב תוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. שכתוב: וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר. וכתוב: וראה את הדם על המשקוף… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.
תגיות: מעשה חיצוני, כוונה פנימית, מזוזה

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא יט-כא
1. מיהו הגנן שבגינו יוצא החושך הראשון?
5 מי יוצר את ההבדלה ביו האור ובין החושך?
3. איזה חלק בצ"ב נבחן לאור ואיזה לחושך?
4. מיהם בכורי מצרים?
5. מיהם העשבים? כיצד הם גדלים? מה גורם להם להתייבש ומה גורם להם לפרוח?
6. מיהו נחש בריח ולמה נקרא כן?
7. מיהו נחש עקלתון מדוע נקרא כן?
8. מה היחס בין נחש הגדל במים לזה הנמצא בארץ?
9. מדוע נלחם הקב"ה עם התנים בים במצב הקדושה כשזוכים ישראל ואינו נותן לו לצאת ליבשה?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא יט-כא

הַתַּנִּינִים

אֵצֶל הֲגוֹי שֶׁבָּנֶפֵשׁ חוֹשֵׂך הוּא הָעֵדֶר אוֹר, אֵצֶל הַיְּהוּדִי זֶהוּ צֵל הָאֱמוּנָה.

גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.

לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית,  כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר  ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.

לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.

סא) ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור. והכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו (מסך של צמצום ב). ונפרש חוט אחד בין הארה שנשארה מאור שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, שכתוב: וַיבדל אלקים בין האור ובין החושך.

מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה (עצירת המדרגה, חושך שהוא המציאות ממנו ניתן להתחיל לעלות. כאשר אדם רואה את החושך, ואם אומר שהחושך הוא כי האור הסתלק, הוא חושב כמו גוי. יהודי רואה בחושך צל, אמונה – אשר תעשה השבת פנים אל השם) וכמ"ש: וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. וכמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שהיא ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.

בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות: א. ברא חושך ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, כמ"ש: וחושך על פני תהום. ב. שהחושך הכה, כלומר שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו ע"י עלית מסך המלכות לבינה, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ואז נפרש חוט אחד, שהוא המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, כלומר, בין הארה שנשארה מאור שנגנז, כתר וחכמה שנשארו במדרגה, לבין חשכה ההיא של חושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.

סב) ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל (במסך), חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך. כלומר, שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כתר וחכמה שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו בהבדלה ההוא, שנעשה ביאורים. הבדלה זו נעשתה ככלל וכך בכל הפרטים שבה.

סג) וכשנבדלו מים העליונים הקדושים, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ (שהמסך ירד), חזרו אליהם הג"ר. ויש בה ה' אורות נרנח"י. ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם, ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה (בסוד אחים בכורים). ובזה מקבלים הכתר וחכמה של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. ונבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות עלו. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

סד) וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים. ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.

סה) והכל הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, שכתוב: ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.

סו) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. הארץ, המלכות. ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מְהפך כל אלו העשבים ליובש. עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.

סז) מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לִקְרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים, ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לַפְּעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, אז שולט רוח ההוא על העשבים, ומייבש אותם.

סח) עוד אפשרות יש לו לקרב אל העשבים: בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים. העשבים הם האור שצמח מתוך החשך. ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, מתיבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שמשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם. כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. שאין בהם דין. העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, אפילו לשמאל, שאינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.

סט) ויאמר אלקים יהי מְאׂרׂת. זהו נחש בריח. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קוים ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג', המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.

כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוים. להיותו סוגר ב' הקוים, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן נקרא גם הוא בריח.

ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי. המוחין דבינה מכונים יובֵל. שבהם ג' קוים מכונים ג' זמנים. ואומר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובֵל, המכונה פעם אחת, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.

ע) ובספרי הראשונים אמרו על הכתוב: יהי מְאׂרׂת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול כמ"ש: ודורך על בָּמֳתֵי ים.

עא) וכשהנחש הזה קם כתוב: והרג את התנים הגדול אשר בים. וע"כ כתוב הנני עליך התנים הגדול הרובץ תוך יאוריו. ונחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שיורה לשון קללה כמ"ש: מְאֵרַת ה' בבית רשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חדקל (שמימיו קלים וחדים).

ד' הנהרות הם כנגד ג' קוים והמלכות המקבלתם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חדקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחירק שבקו אמצעי יש בגניזו בחי' המלכות דמנעול, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני מעורב בו ג"כ בחינת הדין הזה דמנעול, שבו ממית כל חי. שהוא מעורב באותו הגבורה הגנוזה בנהר חדקל, ובזה כחו חזק להמית כל חי.

עב) נחש ההוא ביבשה. כשיוצאים להלחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו ותקפו הוא ביבשה, המלכות שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד. כמ"ש: ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כזה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.

עג) והנחש הזה נועד כלפי התנין ההוא שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עמו. אלא הקב"ה בלבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש: אשר אמר, לי יאורי ואני עֲשִׂיתִנִי. כי התנים הגדול קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בסוד הקריבה למצרים. אלא לאחר כך הרהיב עז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטלו. ולפיכך, הגם שנכנע אחר כך אל הימין בכח קו אמצעי, עם כל זה נשאר בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בסוד הקריבה למצרים. כמ"ש: אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עֲשִׂיתִנִי, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.

תגיות: אור, חושך, צל

שיעור שמע

בֹּא יג-טו

הַתַּנִּינִים

כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.

בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.

יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.

שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.

זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.

בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.

בֹּא טז-יח

הַתַּנִּינִים

הַדִּמְיוֹן וְהָאֱמוּנָה הֵם כֵּלִים בּיכוֹלֶת הַהִתְמוֹדְדוּת.

האדם יודע שעליו לתקן לאחר שיצא ממצרים, ממייצרי הנפש ומהתפיסה הגשמית כאילו המצב והמקרה הם הקובעים, מהתפיסה המדעית המוטעית כאילו כל פרט או תופעה עומדים עצמאית. היציאה מהתהו, מחוסר האמונה היא רק שלב ראשון, כי אז נתקלים בחושך שעל פני תהום, שעדיין לא מרגישים ברוח אלוקים, שהרי היא מרחפת. וכך מרגיש חוזר בתשובה שבורח מהתאוות המזויפות של העולם הזה, ועדיין לא קונה את התענוג ברוחניות. זה השלב אחרי היציאה שיש להתחיל בתיקון, דהיינו הכפפת הרצון תחת האמונה, שיביא לאפשרות קבלת תענוג דרך השפעה.

אין טעם להשתמש בדמיון בכדי לפנטז על התענוג במטרה, אלא לייצר כוח של מסכים, של יכולות דחייה ואמונה שניתן להגיע למדרגה הבאה. דמיין כיצד אתה עמל ופועל בכדי להגיע למטרה, ובכך תצבור כוח לדרך.

בשלב הביניים, בין עזיבת הרצון לקבל לפרטיות – לבין הרגשת קבלת האור מהיחד, מההשפעה לכלל – יש להשתמש בדמיון. הדמיון צריך להביא אותך למקום שאליו אתה שואף, לכן יש לשאוף בעיקר להצליח להתמודד בדרך, ולא לפנטז רק על ההגעה למטרה.

אדם לא יכול לבנות את עולמו רק מזה שהוא משתוקק ורוצה. מבלי לערב את הרצון – הרצון עם בינה, עם התובנה מהי האמת, לא ייבנה האני האמיתי. אין האני נבנה מהרצון לתת, אלא מהחסד. וכך בשידוך אַל לך לחפש מה תוכל לקבל, אלא מה תוכל לתת לאני המשותף. עָלֶיךָ לְחַפֵּשׂ מַה עָלֶיךָ לָתֵת לְעוֹלָם, וְשֵׁם תִּמְצָא אֶת הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי.

עד שלא הרג ה' את נקבת התנין הארץ הייתה תהו. לאחר שוויתר על צד הנקבה וגנז אותה ברדלא, והיה מוכן לעלות אותה לבינה, נוצר חושך. כאשר אי אפשר לפעול את בינה, בזמן החשכות יש ד' דרכים לחבר מלכות לבינה. זהו סוד של צמצום א וצמצום ב.

בתנין הגדול ב' עניינים:

התנין הגדול זהו הרצון לגדלות כלי הקבלה, כמו עץ הדעת שלא ניתן לפעו אותו. הבינה יוצרת חשכות כי נוצרת מודעות עצמית, נפרדות. אך נפרדות זו לא נועדה בשביל החושך, אלא רוח שמרחפת על פני המים, היא שיוצאת על מסך דצמצום ב' וגורמת ש ב' הקווים מעליה יתאחדו. אור זה לא יכול להאיר, אלא בראש, ובגוף האור הוא בחינת מים, ועליו לרדת לבחינת מים, מג"ר לו"ק, מראש לגוף.

הרשעים ניסו למשוך אור זה לסיפוק האישי, לכן גנז ה' את האור הזה, זרוע לצדיק לעתיד לבוא.

את מלכות של צמצום א' גנז ה' ברדלא, וזו בחינה שהרג את נקבת הלוויתן.

נב) עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו (חסר אמונה, חנק שתוהה על האמונות הראשונות). תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ, ובהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחשך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.

ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים, ולחברם זה בזה: א. צ"א, ב. המסך דצ"א, ג. צ"ב, ד. מסך דצ"ב, שבו יוצא קומת החסדים, ליחד ב' הקוים זה בזה.

ב' הענינים נאמרים כאן בתנין הגדול:

א. שהרג נוקבתו. – ע"י צמצום הרצון, גניזת מלכות ברדלא.

ב. שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש: שִׁברת ראשי תנינים. כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.

וכמ"ש: עד שלא ביטל הקב"ה את הנוקבא, הארץ היתה תהו. שנמשכה עליה כח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ואחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנים, ויצא עליו קומת הזווג דקומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בהו. להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א. כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך. וחושך זה עבר לבחי' צ"ב, שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצ"ב.

נג) מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים. ע"י המסך דצ"ב שהוא עלית המסך דמלכות במקום בינה ונעלמה ג"ר דבינה וכל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו. והתנין נכנע. משום, שהתהום למטה, מלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו. מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם. וכמ"ש: שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר. המסך של צמצום ב' אומר שכבר לא ניתן לקבל בעל מנת להשפיע, הנק' מרחף (מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם).

נד) ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב (לא רוח של צמצום א' אותה חייבים לדחות). ונשב והכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטלוֹ וכמ"ש: וְרוּחַ אֱלֹהִים  מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. כי קומת רוח הזאת דמסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן. וזהו שלמדנו, שהקב"ה הכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ הכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם. מסך דצמצום א' אומר שבמלכות אי אפשר לקבל על מנת להשפיע, שהיא מידה של דין, וראה שאין העולם יכול להתקיים רק בדין, אלא עולם חסד יבנה.

נה) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר  וַיְהִי-אוֹר. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה האות יוד מן האויר (החסדים) ונעשה אור (אור הוא חוכמה ואוויר חסדים). שהכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כסה אותו. שבטל קומת הרוח, שכסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש: ויהי אור. (אור נק' ג"ר דכוחמה ומים ו"ק דחכומה. אור נותן חיות למחשבה, ומים לגוף).

נו) אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה. כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים. מפני שנתמעטו הג"ר דג"ר שלו. ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכח הכרעת קו האמצעי. ממסך דבחי"ג, הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח לבד. ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מכל מקום מחויב מתחילה לקבל(למשוך) ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר. שהם ו"ק דקומת ע"ב. ולפיכך אומר תחילה, שמאיר בבחינת אור (להשלמת כלים), אלא אח"כ שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים אומר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.

מקודם לכן האיר מאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מן הבינה, ומְנוֹצץ לע"ב אורות של השמש, שהוא ז"א, שהשיג קומת ע"ב, המכונה ע"ב אורות, שהוא קומת חכמה. כיון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה. כיון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור ממעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור ממעלה למטה, בסבת מעשה הרשעים. והכה באלו היאורים, שהיה מחריבם בכח הדינים, הנמשכים עם ההארה שממעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.

נז) וזָרע אותו זֶרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, שהוא הגנן של הגן (מלכות). והזרע שזרע בגן, שהוא המלכות (החסד שמתפשט מהדעת דרך היסוד למלכות), הוא הגניזה וההעלמה של אור הזה. כלומר שההעלמה אינה בחינת העדר, אלא להיפך, שהוא בחינת זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מן הזרע. זו בחינת אור זרוע לצדיק, שעליו לתת לו סביבת השפעה טובה לצמוח.

נח) כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמַח בגן, שהוא המלכות (שאפשר לקבל אור, שצדיקים יכולים לקבל), הזרע  של אור הזה, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, להנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז נתחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שנצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של זרע הזה. והוא נקרא גיחון. האיר את הפישון – חוכמה, דרך הבינה.

נט) ומן גדלות ההוא של זרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, שכתוב: והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב: ומשח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שְמיִם אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זה, מגיחון, הוא מלכות חזקה.

ס) ותנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, נתעלו בנהר גיחון, להתחזק בו (בינה). וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור ההוא השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.

תגיות: דמיון, אמונה

שיעור שמע:

בֹּא יט-כא

הַתַּנִּינִים

אֵצֶל הֲגוֹי שֶׁבָּנֶפֵשׁ חוֹשֵׂך הוּא הָעֵדֶר אוֹר, אֵצֶל הַיְּהוּדִי זֶהוּ צֵל הָאֱמוּנָה.

גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.

לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית,  כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר  ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.

לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.

בֹּא יט-כא

הַתַּנִּינִים

אֵצֶל הֲגוֹי שֶׁבָּנֶפֵשׁ חוֹשֵׂך הוּא הָעֵדֶר אוֹר, אֵצֶל הַיְּהוּדִי זֶהוּ צֵל הָאֱמוּנָה.

גניזת האור ניתנה למקום בו יש לעשות פעולות מסוימות, שם נבחן האדם האם הוא הולך בדרך קדושה ואז יכול לקבלם. זהו האוֹר הזָרֻעַ לַצַּדִּיק, וכאשר יתקנו – וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. כשיש לאדם רצון גדול, כבר בשלב המחשבה עליו לפעול בו, מאחר ואם הוא ימתין לעבור את החוויה, לא יוכל להילחם בו. לא ניתן להילחם בעץ הדעת אחרי שאוכלים שוב ושוב.

לכן אסור להרהר בחטא, זהו השלב בו התנין (הרצון הגדול) עדיין בים, כאשר יעלה ליבשה, דהיינו יצא את הפועל יהפוך לנחש, רצון שלא מרפה ומנסה לבטל את הימין בגאוותו. ואז למרות שניתן להכניע אותו ע"י קו אמצעי, נשארת בו גסות רוח. הוא נכנע רק מבחינה חיצונית,  כפרעה שאמר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. רק לכאורה ניראה כי נכנע, אך כל זה מחוסר  ברירה. וכך השמאל מתגאה ואינו מודה שקיבל מהימין.

לכן המלחמה צריכה להיות בפנים ולא בחיצוניות, לַעֲשׂוֹת תיקוּן נַפְשִׁי בפנים בְּלִי לֶוָותֵּר. אדם המחזיק באמונה יוכל בסופו של דבר לנצח.

סא) ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן, אז יצא החשך הראשון, שמטרם יציאת האור. והכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו (מסך של צמצום ב). ונפרש חוט אחד בין הארה שנשארה מאור שנגנז, ובין חשכה ההיא של חשך הזה, שכתוב: וַיבדל אלקים בין האור ובין החושך.

מבאר סדר הגניזה, שהיא נעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. וכבר ידעת שעלית המלכות לבינה גורם להתחלקות כל מדרגה לשתים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה (עצירת המדרגה, חושך שהוא המציאות ממנו ניתן להתחיל לעלות. כאשר אדם רואה את החושך, ואם אומר שהחושך הוא כי האור הסתלק, הוא חושב כמו גוי. יהודי רואה בחושך צל, אמונה – אשר תעשה השבת פנים אל השם) וכמ"ש: וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. וכמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכתר וחכמה, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. אור הקטנות דנפש ורוח המתלבש בב' כלים כתר וחכמה, שהיא ההארה שנשתיירה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שמתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חשך.

בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות: א. ברא חושך ע"י עלית צמצום שבמלכות לבינה, כמ"ש: וחושך על פני תהום. ב. שהחושך הכה, כלומר שהתחבר, בנקב שנמתח בראשו ע"י עלית מסך המלכות לבינה, כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת. ואז נפרש חוט אחד, שהוא המסך המסיים את המדרגה מתחת כתר וחכמה, כלומר, בין הארה שנשארה מאור שנגנז, כתר וחכמה שנשארו במדרגה, לבין חשכה ההיא של חושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם מתחת מסך המסיים המדרגה.

סב) ותנין הזה, בהבדלה ההוא של החוט שהבדיל (במסך), חזר והבדיל גם כן באלו היאורים מעל החשך. כלומר, שנעשה גם בהם עלית המלכות לבינה שלהם בצמצום ומסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כתר וחכמה שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחשך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו בהבדלה ההוא, שנעשה ביאורים. הבדלה זו נעשתה ככלל וכך בכל הפרטים שבה.

סג) וכשנבדלו מים העליונים הקדושים, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מן הבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיון שכבר יש בה ה' כלים כח"ב תו"מ (שהמסך ירד), חזרו אליהם הג"ר. ויש בה ה' אורות נרנח"י. ואז נקראים המים עליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך יאור השוקט הנברר מכולם, ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מן המדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכתר וחכמה של התחתונה ממנה. ולעת גדלות כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עמהם גם כתר וחכמה של התחתונה (בסוד אחים בכורים). ובזה מקבלים הכתר וחכמה של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו. ונבדלו הכו"ח שלהם להשאר במדרגה, ובעת גדלות עלו. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עמהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר, המכונים ג"פ ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

סד) וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך יאורים האלו, מובדלים זה מזה, שמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מן המדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכורי מצרים. ומכאן התפזרו לחוץ בכורים, ממדרגות השייכים לבינה ותו"מ. וכולם נזונים משקוי של אלו היאורים. ותנין הזה הגדול שולט על כולם.

סה) והכל הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, שכתוב: ויהי מבדיל בין מים למים. ונצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. ועל כן נקראים מלאכים העליונים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ותו"מ שבהם, למיניהם.

סו) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. הארץ, המלכות. ועשבים, הם האור הנצמח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר ממעלה למטה, אז היה מְהפך כל אלו העשבים ליובש. עד שרוח אחר, הבא מעלית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשה זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.

סז) מצד שמאל, ומתוך יאור השוקט, יוצאים בהמות למיניהם, והולכים לִקְרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם תנין ההוא השולט בהם, ומסבבים אלו העשבים, ואינם יכולים להנות מהם. חוץ, לַפְּעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב ההוא שבראשו, אז שולט רוח ההוא על העשבים, ומייבש אותם.

סח) עוד אפשרות יש לו לקרב אל העשבים: בשעה שיאור השוקט חוזר מן המלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים הולך בשקט, והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו שם ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים מסביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה תנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים. העשבים הם האור שצמח מתוך החשך. ומתוך שבכל פעם כשהתחתונים רוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה, מתיבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים. ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו לקרב לאלו העשבים. שהוא מחמת שהם נוטים אחר חכמה, והעשבים דוחים הארת חכמה שמשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים. חוץ מבעת שיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל להנות מהארתם. כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. שאין בהם דין. העשבים שבסביבתו מאירים לכל צד, אפילו לשמאל, שאינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. וחוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.

סט) ויאמר אלקים יהי מְאׂרׂת. זהו נחש בריח. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קוים ימין ושמאל, ואינו מניח שיתפשט קו הג', המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.

כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, שהוא קו האמצעי, שנקרא, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, מן ימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניחו שיכריע בין הקוים. להיותו סוגר ב' הקוים, ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן נקרא גם הוא בריח.

ומפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי. המוחין דבינה מכונים יובֵל. שבהם ג' קוים מכונים ג' זמנים. ואומר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובֵל, המכונה פעם אחת, ואינו מניחו להתחבר בצד ימין.

ע) ובספרי הראשונים אמרו על הכתוב: יהי מְאׂרׂת, שזהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעץ הדעת. כשזה קם, נשבר תוקפו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו תוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על תוקפו של ים. ותקפו של ים הוא התנים הגדול כמ"ש: ודורך על בָּמֳתֵי ים.

עא) וכשהנחש הזה קם כתוב: והרג את התנים הגדול אשר בים. וע"כ כתוב הנני עליך התנים הגדול הרובץ תוך יאוריו. ונחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שיורה לשון קללה כמ"ש: מְאֵרַת ה' בבית רשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חדקל (שמימיו קלים וחדים).

ד' הנהרות הם כנגד ג' קוים והמלכות המקבלתם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חדקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחירק שבקו אמצעי יש בגניזו בחי' המלכות דמנעול, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני מעורב בו ג"כ בחינת הדין הזה דמנעול, שבו ממית כל חי. שהוא מעורב באותו הגבורה הגנוזה בנהר חדקל, ובזה כחו חזק להמית כל חי.

עב) נחש ההוא ביבשה. כשיוצאים להלחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו ותקפו הוא ביבשה, המלכות שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד. כמ"ש: ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כזה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.

עג) והנחש הזה נועד כלפי התנין ההוא שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עמו. אלא הקב"ה בלבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש: אשר אמר, לי יאורי ואני עֲשִׂיתִנִי. כי התנים הגדול קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בסוד הקריבה למצרים. אלא לאחר כך הרהיב עז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטלו. ולפיכך, הגם שנכנע אחר כך אל הימין בכח קו אמצעי, עם כל זה נשאר בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בסוד הקריבה למצרים. כמ"ש: אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עֲשִׂיתִנִי, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.

תגיות: אור, חושך, צל

 שיעור שמע:

בֹּא יג-טו

הַתַּנִּינִים

כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.

בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.

יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.

שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.

זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.

בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.

..

בֹּא יג-טו

הַתַּנִּינִים

כָּל תַּעֲנוּג בִּקְּדוּשָׁה שֶּׁבָּא עַל דִּין, מְתַקֵּן נִיצוֹץ.

בכל פעם שמקבלים חוכמה בצורה מתוקנת על אחת הבחינות – מתקנים אותה.

יאור הוא מקום של חוכמה/שפע ומשם מבקש לקבל הרצון, הנק' תנין. בנוסף לתשעת היאורים שבנפש, ישנו יאור עשירי שקט המוביל את תכלית האדם. ביאור זה, מאותגר האדם עם הרצון לקבל הכי גדול, זהו האני הנפשי השקט בפנימיות. זהו מרכז האגו השקט, שדווקא איתו צריך להגיע לקשר הכי חשוב לאהבה, אך הוא גם המסוכן ביותר באפשרות ליפול בגאווה.

שורש הנשמה באדם מכונה הלוויתן הגדול – לשון תֵּן הוא בחינת הרצון לקבל, גדלות כלי הקבלה, שמשם מושתת העולם – אבן השתיה. הכל נגזר ממנו, וממנו נגזרת התכלית המקוּוָה. את התנין הנפשי הזה מייצג הסנפיר, כוח דחף הרצון, יש בו נקב בראש המוציא אויר ממטה למעלה. תנועה זו בקדושה מייצגת דחייה של קבלה עצמית – היפך הרצון לקבל המבקש למשוך ממעלה למטה. דחיקת האוויר למעלה היא פעולת ההשפעה, הוויתור הראוי בקדושה.

זו היא עיקר העבודה והחוכמה בחיים, לוותר על קבלת התענוג, ולפעול בחסדים כלפי נותן המתנה. כך למשל אכילה נצרכת לגוף, אך מחשבה, כוונה וברכה יכולים להביא את הלב, את מרכז התאוות לראש, להשקפה הנכונה, לבינה – להשפעה.

בְּלִי אֱמוּנָה לֹא קָיַים כְּלוּם. אפילו למדע אין קיום ללא אמונה, השמאל חייב להתכופף לימין, לאמונה, וככל שעושה זאת יותר, כך יכולים להתעלות. את ההשתוקקות העצמית מתקנים ע"י קו אמצעי – דהיינו השמאל, הרצון לקבל מתכופף ופועל הפוך מטבעו – ממטה למעלה, והימין החסד הפוך.

מב) סדר יציאתם של עשרת היאורים. יוצא מצד שמאל, מצנור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, ג' טפות, שהם מן ג' הקוים הכלולים בקו שמאל. וכל טפה מתפשטת לג' טפות, ונעשו ט' טפות. ומכל טפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים ומסבבים בכל הרקיעים, הגבולים של צמצום ב'. יאורים אלו נמצאים במסגרת של צמצום ב.

מג) ממה שנשאר מאלו הטִפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עמהן, כל בחינות הכתר וחכמה שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, הרי נשארה טפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זה הוא היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.

מד) יאור זה. כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קוים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטִפות ולא יצא עמהם, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקוים, נשארה טפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם. כאשר יצאו ג' הבחינות מצד ימין המשפיע על המלכות, אז מצד זה משפיע היסוד, מכאן שגם ליאור השקט יש הארה מימין.

מה) כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון ( בחינת חוכמה ממנו נובע הכל), נופל בַיאור השוקט ונכלל בו. ועל כן מלכות בבל נכלל בנהר הזה, שפישון הוא מלכות בבל. כי פישון הוא ראש הא' של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכיות, וע"כ פישון הוא בבל (מלכות של נמרוד, הנק' חוסר אמונה, שבא בגאווה גדולה לבנות מגדל עד השמים). מיאור הזה השוקט, נזונים ומתמלאים כל יאורים האחרים.

מו) בכל יאור ויאור הולך ושוחה תנין אחד (סוג של רצון), והם תשע תנינים. וכל אחד ואחד ניקב נקב בראשו (מלכות שעלתה לבינה ועשתה נקב) כמ"ש: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו תנין הגדול הזה הוא כן, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. מקבלים חוכמה ממטה למעלה, כדרך צמצום ב' – לכן הם פועלים בקדושה במסגרת צמצום ב' – זהו חוק, וכך נופחים הם רוח, אור חוזר ממטה למעלה.

השמאל בטבעו פועל ממעלה למטה, אך במסגרת צמצום ב' נהפכים הכיוונים. הימין שטבעו רצון להשפיע ממטה למעלה, הופך תפקידו ומאיר מלמעלה, והוא זה שמקבל.

כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט ממעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק ממטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל (שהם רצון לקבל), ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחירק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם (שמיעט ג"ר דחוכמה) , שזהו: שברת ראשי תנינים על המים. ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר ממעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.

מז) בראשית ברא אלקים. ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. הוא ללמד, שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד. כלומר, שתנים אחד מכל יאור שבעשרה יאורים, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו, שבעשרה מאמרות ממעשה בראשית.

מח) ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים אתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.

כבר ידעת שמדרגת לויתן, שהוא התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר (ספירת המלכות שבכל מדרגה) שבלויתן. וכן מרומז במספר אחת לע' שנים, כי ע' שנים הם ז"ס חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות. גם ידעת, שהמשכת החכמה באה בדינים. וכמ"ש: אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, שמעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ואזדעזע, שכן דרך החכמה להמשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים שִפְעם ממנו, ע"כ המה מזדעזעים אתו.

מט) אמר רבי שמעון: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים  מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש: כולם בחכמה עשית. והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים, שזה המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה אלא רק מן המלכות.

נ) והארץ היתה תהו ובהו (בעולם השבירה – הנקודים). היתה, מקודם לכן, שהיתה תהו מטרם שהתחיל התקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו העולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים

נא) אלו תנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. (נוק' דצמצום א')

החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקוים, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת בניהם, שממחלוקת הזו יצא הגיהנם, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכלה להאיר בט"ס ראשונות, באור הזכר, המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. ומלכות מרומזת באחת לע' שנה.

כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, שנחלש כחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה, כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, לא נותן אפשרות לימין שתהיה חסדים בהארת חוכמה, אלא רק חסדים. במצב זה שהחוכמה מבקשת ג"ר מאחר ומלכות נגנזה ברדלא, והימין לא מקבל, מחייב את השמאל להתכופף.

ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת. פעם לשבעים שנה, רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם, המאירה ממטה למעלה, המקבלת מתנין הגדול. כי התנין הגדול, כללות אור החכמה, אמנם אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, רק ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. כי הזכר יכול להשפיע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא בבחינת ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחירק, נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה.

ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שהיה הכרח להרגה (נגנזה ברדלא). ונמצא, שט' התנינים מקבלים מן התנים הגדול, שהוא אור נקבה. והנה נתבאר שהנוקבא של הלויתן נהרגה ע"י מסך דחירק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.

תגיות: שורש הנשמה, אבן השתיה, לוויתן

 שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא ז-ט
1. כיצד נכתבים ברה"ש בספרים?
2. מדוע בא המקטרג דווקא בראש השנה להשטין ולהכריע את העולם לכף חובה?
3. מה ההבדל בין השונמית לאיוב?
4. כיצד נבחן צדיק? כיצד נבחן מי שאינו? כפי ההבדל בין אבהרם לאיוב? (ראה אות כ"ט)
5. מה ההבדל בין קץ הימין לקץ הימים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא ז-ט

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

אין לשטן כח מעצמו, כשעיקר הבעיה נובעת מתפיסה שגויה כאילו הרצון שייך לאדם ולא לבורא. כאשר מישהו כועס או מכה אותך, ברור שאינו יכול להרים אצבע ללא הסכמה מלמעלה. כל העניין שלנו בחיים הוא רק מול הטוב ומטיב, השם יתברך.

כא) וַיְהִי הַיּוֹם  וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה, שנתבאר, שבראש השנה עומדים שני צדדים כנגד העולם. כל אלו הבאים לפני הקב"ה בתשובה ומעשים טובים, הם זוכים להיות כתובים אצל הצד שהוא חיים, שמוציא תוצאות חיים. ומי שהוא מן הצד שלו, נכתב לחיים. וכל אלו הבאים במעשים רעים, הם כתובים לצד האחר, שהוא מוות, שנקרא מוות, ובו שורה המוות, להמית בני אדם. השאלה היא כיצד האדם מביא עצמו בהווה לפני הקב"ה. מובן שמי שחוטא כל השנה אין לו את המוכנוּת להתייצב כצדיק. ואפילו עשה אדם מעשים טובים ולאחר מכן מתחרט עליהם, בכך הוא למעשה מוותר עליהם. וכן להיפך, אם חטא ומתחרט, נידון הוא לפי התשובה בהווה. וביום הדין האדם בוחר באיזה ספר להיכתב. לא לפי השכר שמקבלים, אלא לפי העבודה הנדרשת. יש המבקשים להיכתב בספר צדיקים, כאשר בחירה זו אומרת קבלת עבודה של צדיק, ולא לבחור בשכר של פנחס ולחשוב לעשות מעשי זמרי.

כב) וביום ההוא עומדים אלו שני הצדדים, חיים ומוות. יש מי שנכתב לצד החיים, ויש מי שנכתב לצד המוות. ולפעמים העולם הוא בינוני, חציו חייב וחציו זכאי. אם נמצא צדיק אחד מכריע בעולם, כולם עומדים ונכתבים לחיים. ואם רשע אחד מכריע העולם, כולם נכתבים למיתה.

לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי (קידושין מ:). אין באפשרותך לדעת את האמת, אך חז"ל מלמדים אותך כיצד להסתכל על החיים, בכדי לקבל אחריות אישית על תפקידך במסגרת הכלל. לראות כאילו הכל עומד על כף המאזנים ותלוי רק בך.

כג) ואותו הזמן היה העולם בינוני, מחצה חייב ומחצה זכאי. והמקטרג רצה להשטין ולהכריע העולם לכף חובה. מיד מה כתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ. כיון שהוא נודע לבדו (כאדם פרטי), מיד התקיף אותו המקטרג. וע"כ אֵין הָאָדָם צָרִיך לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן כְּלָל הָרַבִּים!, כדי שלא יצוין בלבדו, ולא יקטרגו עליו מלמעלה. אף פעם אין הפרט טוב יותר מהכלל, שהכלל הוא בחינת השלמות. ומצד שני – חבר מרעים אינו כלל, אלא עדת רשעים הבאים לנצל כוח משותף לטובתם הפרטית. יציאה מהכלל היא מוות. כל פרט, כל מקרה יש לבדוק רק בהתאם לחלקו ותפקידו בכלל.

כד) כתוב בשונמית: וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. שפירושו, אינו רוצה להוציא את עצמו מכלל הרבים. בתוך עמי אני יושבת עד היום הזה. ובתוך עמי, בכלל אחד, אהיה נודעת למעלה. וכאן, איוב, כיון שנודע למעלה ונצטיין, מיד התקיף אותו המקטרג ואמר: הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים, כל מה שהוא ירא אותך והתגבר במעשים טובים, אינו עושה בחנם כמ"ש: הֲלֹא-את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ. אבל קח ממנו כל טוב הזה שעשית לו, ומיד תראה, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ, יעזוב אותך ויתדבק בצד האחר. כי עתה על שלחנך הוא אוכל, העבר שלחנך ממנו, ונראה ממי הוא, ובאיזה צד יתדבק.

כה) מיד, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ. להראות, שהיראה של איוב אל הקב"ה, היה כדי לשמור על עשרו. ומכאן למדנו, שכל אלו היראים מפני הקב"ה בשביל עשירותם או בניהם, אין זה יראה כראוי. וע"כ קטרג המקטרג ואמר, הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ. מעשה ידיו ברכת, וע"כ הוא ירא אותך. ואז ניתן לו רשות לקטרג עליו, ולהראות שלא עבד איוב אל הקב"ה באהבה.

כו) כי כיון שהתנסה, יצא מן הדרך ולא נשאר בתקפו. מה כתוב: בְּכָל-זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו. ואח"כ חטא בכל כמ"ש: שאמר, ארץ נתנה ביד רשע. מכאן שאיוב פגם בהשגחה, וראה גם רע בעולם, טעה וחשב שיש כוח ביד השטן מעצמו.

כז) ואם תאמר, שלא התנסה אדם חוץ מאיוב? הרי כתוב: ה' צדיק יִבְחָן. ומשום זה התנסה גם איוב. ואע"פ שלא נשאר בתקפו כראוי, לא יצא מתחת רשות אדונו להתדבק בצד האחר.

כח) כמה היה הנסיון שלו? שנים עשר חדש הוא ממשלת הצד האחר. כמ"ש: דינם של הרשעים בגיהנם הוא י"ב חודש. ומשום שלא התדבק בצד האחר, כתיב: וה' בֵּרַךְ את אחרית איוב מראשיתו. אל תלחם במקל, במצב, אין בו כוח מעצמו.

כט) רבי שמעון אמר: זה של איוב, אינו נסיון מן הקב"ה, כנסיון של שאר הצדיקים, כי לא כתוב: והאלקים נסה את איוב כמ"ש: והאלקים נסה את אברהם. כי אברהם בידו הקריב את הבן יחיד שלו אל הקב"ה. ואיוב לא נתן מאומה, ולא מסר אל הקב"ה מאומה. כאשר אדם נותן משהו מעצמו אז בודקים אותו, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. בודקים האם הנתינה היא אמיתית, דהיינו מעל הטבע. כלומר ההבחנה כאן האם אתה בודק את המציאות – שכל כולה שליחים של השם, או את העיקר – העבודה הנפשית בתוך המציאות.

ל) ולא נאמר לו הנסיון, כמו שנאמר לאברהם, כי היה גלוי לפניו, שלא יוכל לעמוד בו כראוי. אלא שנמסר ביד המקטרג. ובדינו של הקב"ה נעשה, על שסיבב עבודה הקשה לישראל במצרים. והקב"ה העיר אליו דין הזה אל המקטרג. כמ"ש: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב. איוב לא יעץ לפרעה להרוג אותם, אבל כן לשעבדם.

לא) וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים  וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לַיהוָה. כתוב מקץ ימים, לא מקץ ימין. כי קץ הימים הוא הס"א, וקץ הימיןהוא הקדושה. כי הוא דחה את קץ הימין, והתקרב אל קץ הימים. כתוב: ואתה לך לקץ. ואמר דניאל, לאיזה קץ, אם לקץ הימין או לקץ הימים? עד שאמר לו הקב"ה, לקץ הימין, שהוא בקדושה. ועל זה היה ירא דוד, ואמר, הודיעני ה' קצי, או לקץ הימים או לקץ הימין? (האם קץ של השפעה או קץ של ימים – גילוי הרצון) וכאן מה כתוב: ויהי מקץ ימים, שהוא בס"א, ולא מקץ ימין, שהוא בקדושה. ע"כ לא התקבל קרבנו, כי מס"א היה.

תגיות: יראה,ספר צדיקים, ספר רשעים, ספר בינוניים

בֹּא ז-ט

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

אֵין הָאָדָם צָרִיך לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן כְּלָל הָרַבִּים !

זאת כדי שלא יצוין בלבדו, ולא יקטרגו עליו מלמעלה. אף פעם אין הפרט טוב יותר מהכלל, שהכלל הוא בחינת השלמות. ומצד שני – חבר מרעים אינו כלל, אלא עדת רשעים הבאים לנצל כוח משותף לטובתם הפרטית. יציאה מהכלל היא מוות. כל פרט, כל מקרה יש לבדוק רק בהתאם לחלקו ותפקידו בכלל.

לשטן אין כח מעצמו, ועיקר הבעיה נובעת מתפיסה שגויה כאילו הרצון שייך לאדם ולא לבורא. כאשר מישהו כועס או מכה אותך, ברור שאינו יכול להרים אצבע ללא הסכמה מלמעלה. כל העניין שלנו בחיים הוא רק מול הטוב ומטיב, השם יתברך.

ביום הדין האדם בוחר באיזה ספר להיכתב. בפועל זה לא נקבע לפי השכר שמקבלים, אלא לפי העבודה הנדרשת. יש המבקשים להיכתב בספר צדיקים, כאשר בחירה זו אומרת קבלת עבודה של צדיק, ולא לבחור בשכר של פנחס ולחשוב לעשות מעשי זמרי.

השאלה היא כיצד האדם מביא עצמו בהווה לפני הקב"ה. מובן שמי שחוטא כל השנה אין לו את המוכנוּת להתייצב כצדיק. ואפילו עשה אדם מעשים טובים ולאחר מכן מתחרט עליהם, בכך הוא למעשה מוותר עליהם. וכן להיפך, אם חטא ומתחרט, נידון הוא לפי התשובה בהווה.

לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי (קידושין מ:). אין באפשרותך לדעת את האמת, אך חז"ל מלמדים אותך כיצד להסתכל על החיים, בכדי לקבל אחריות אישית על תפקידך במסגרת הכלל. לראות כאילו הכל עומד על כף המאזנים ותלוי רק בך.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא ד-ו
1. הסבר את המשל עם רועי הצאן באות י – כיצד הוא מתגבר על הזאב דהיינו על הרע שבא אליו?
2. מ הקשר בין איוב לשעיר שמקריבים בר"ח של יום הכיפורים?
3. מהו שהשטן הוא נושה להקב"ה?
4. מה יעץ איוב לפרעה? כיצד זה השפיע על הדין שבא לאיוב?
5. אם הקב"ה יודע הכל כיצד אפשרי לשטן לבוא ולהשטין?

בֹּא ד-ו

וַיְהִי הַיּוֹם – וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

לְאָדָם בְּחִירָה בְּדֶרֶך תּוֹרָה, אוֹ בְּדֶרֶך יִסּוּרִים.

נדרשת הבנה הבסיסית שהרצון הפרטי הוא חומר גלם השייך לקב"ה, הופקד הוא כפיקדון, ותפקידנו להתאמן, לרכוש אמונה ולפעול אותו לקשר עם השם. כל התייחסות אחרת תראה לאדם שהרצון בכלל לא שייך לו. כאשר הרצון לקבל עובד מטעם עצמו, הוא בחינת שֹטן, אך בפעולה רואיה תחת חוקי התורה, מתמתק הדין ומתקן הרצון את עצמו.

השטן הוא זה שמסית את האדם מהדרך ע"י שגורם לו לחשוב שמשהו מבחוץ פועל נגדו, משהו שלא בא מהקב"ה. תפיסת הבורא באדם נחלשת כאשר הוא חוטא, ומתחזקת כאשר פועל הוא כראוי, דהיינו מוסיף עוז לה' – לתפיסת השם שבנפשו. בכדי לעזור לאדם מעסיק הקב"ה את השטן בחיצוניות, כדי שקודם יתאפשר תיקון הפנימיות.

אם יש לאדם פגם בשורשו, למשל לאחר שבצורה מסוימת שפט ודן הוא אחר בעברו – בד"כ עליו להוליד בנפשו הזדמנות דומה בכדי לתקן. אך אדם ההולך בדרך הישר, אותה נקודה בתת המודע, יכולה להיתקן מעצמה. הוא לוקח לעצמו מליצי יושר מנפשו ומתקן, בעזרת הקישור הפנימי לאמת שפיתח.

ראש השנה הוא יום הולדת – יום הדין, שהופך להיות שמח כאשר מתנהג האדם כשונא מתנות, ומתדבק רק בנותן המתנה. הדין – הרצון לקבל שייך לקב"ה וכל שעליך לעשות: עשה רצונך כרצונו, דהיינו תן לרצון שבך צורה שתעשה נחת רוח לבורא יתברך.

י) רָאַה, שעתה הוא השעה, לתת לשטן חלק, במה שיתעסק בו, ויתרחק מישראל. בדומה, לרועה שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, ובא זאב להתגרות בצאן. רועה המנוסה, לוקח תיש גדול ונותנו לזאב. אמר, ילחם עם התיש עד שאעביר את צאני לעבר הנהר. ואחר כך אשוב ואקח גם את זה. כך עשה הקב"ה, שמסר את איוב אל השטן, כדי שיתעסק עמו, ולא ישטין על ישראל. מיד התעסק עמו השטן, ולא קטרג על ישראל.

יא) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. אין תמיהה על עבד, שאדונו עושה לו רצונו, שמתירא אותו, הסר השגחתך ממנו, ותראה אם יירא אותך אם לא.אומר השטן בוא נאמן אותו ונראה אם הוא חזק.

יב) בעת צרה, כשניתן חלק אחד לצד הזה להתעסק בו, הוא מתרחק אחר זה לגמרי. כעין זה, הוא שעיר שמקריבים בר"ח וביום הכפורים, נתינת חלק לס"א, שניתן לו כדי שיתעסק בו, ויעזוב את ישראל בממלכתם. וכאן הגיע הזמן לקחת חלק הזה מכל זרע אברהם, בשביל הס"א. כמש"א, הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ  אֶת עוּץ בְּכֹרו. וכתוב אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ כלומר, שהיה ממשפחתו של אברהם.

יג) בשעה שאמר השטן להקב"ה, מִשּׁוּט בארץ, בקש מה' לעשות דין בישראל. כי ארץ סתם היא ארץ ישראל, ודין היה לו על אברהם, שנשכח מן הקב"ה. והוא, שלא נעשה דין ביצחק, כשנקרב על המזבח, כיוון שלא היה עליו להחליף את הקרבן שהכין על המזבח, בּאַיִל. וכאן כבר היה יצחק על המזבח, ולא נשלם להיות קרבן, ולא נעשה בו דין. ובקש זה מן הקב"ה, כמו שבקש דין של מכירת יוסף לכמה דורות. וכל מה שמבקש השטן, הוא מבקש בדרך דין. מבקש השטן את חלקו ואומר שיצחק אבינו על המזבח היה שייך לו, מבקש בדין שמגיע לו לכאורה על החטאים.

יד) ומאותו זמן שניצל יצחק ונחלף קרבנו, הכין הקב"ה בשביל המקטרג ההוא את איוב, שישב בארץ עוץ. וזה נאמר תיכף אחר עקדת יצחק. וכאן, בלידת עוץ, הגיע השטן לקחת חלקו מכל זרעו של אברהם, ולא יקרב להזיק לישראל.

טו) והכל הוא בדין. כמו שאיוב דן, כן הוא נידון. כי איוב מיועצי פרעה היה. וכשקם פרעה על ישראל, היה רוצה להרוג אותם. אמר לו איוב, לא, אלא קח את כספם, ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה, ולא תהרגם. אמר לו הקב"ה, חייך, באותו דין ממש שחרצת על ישראל תהיה נידון. מה כתוב: וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ – רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ. במה שהוא דן את ישראל, כך נידון בעצמו. ואע"פ שבכל שאר הדברים היה מתירא מפני הקב"ה.

טז) אך את נפשו שמור. שניתן לו רשות לשלוט על הבשר שלו. כמ"ש: קץ כל בשר בָּא לפני. קץ כל בשר, הוא השטן המשחית. בָּא לפני, לקבל רשות וזהו, שנקרא קץ כל בשר. ולא נקרא קץ כל רוח. שהוא קץ הבא מצד החושך, דינים דדכורא. ולכל תכלית הוא כמו ולכל בשר. כי יש קץ אחר והוא קץ הימין, בקדושה וזה שבכאן הוא קץ אחֵר מצד השמאל, חושך. וע"כ ניתן לו רשות לפגוע בעצמו ובבשרו.

יז) ואם לא בדין נענש, אלא מחמת דיבורו של המקטרג, שהסיתו והטה אותו? אלא הכל היה בדין, כמו שהוא גזר על ישראל אצל פרעה, כך נגזר עליו.

יח) ומה שאמר, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם? לא כתוב: ותסיתני לבלעו, אלא ותסיתני בו. בו הוא כך, בדעתו, שהוא חושב. כי תסיתני, כמו שאמר איוב, וְעַל-עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ. כעין זה, וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם  וּבִלְשׁוֹנָם, יְכַזְּבוּ לוֹ. וג"כ קשה, וכי אפשר לפתות את הקב"ה? אלא, וַיפתוהו וְיְכָזבו לו, לא כתוב. ורק, ויפתוהו בפיהם. בפיהם הוא דבר זה, שנתפתה. שהם חושבים כך, ובאמת אינו כן.

יט) אמר רבי אבא: וכי הוא יכול להשטין לפני הקב"ה שיודע הכל? כן, כי הוא מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. שכתוב: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן, וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. וכיון שהוא מלך על בני אדם, ע"כ יכול להשטין על האדם. משום שהוא נאמן על מעשיהם של אנשים. כי להיותו מלך עליהם, הוא נאמן על מעשיהם. ילד מסכן הוא בחינת קטנות, וכסיל הוא גדלות ומקבל את ההארה לרעתו.

כ) זה הוא רק בְּדין של יחיד, אבל בדין העולם, כתוב: וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת. ארדה נא ואראה. שלא נִתנה לו אמונה, אלא הוא בידיו של הקב"ה בלבדו. כי לא רצה להאביד העולם על פיו של המקטרג, שתאותו הוא תמיד להשחית. מאין לנו? כי כתוב: קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ, וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. שחוקר להשחית הכל. וזה הוא, קץ כל בשר בא לפני. שהשטן, הנקרא קץ כל בשר, בא ודאי להשחית.תפקיד האדם להשתמש ברצון לקבל שבו שמנסה רק להשחית – ודווקא בו לתקן.

תגיות: יום הולדת, דרך תורה

 שיעור שמע:

בֹּא א-ג

אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ.

הַשָּׂטָן גִּיבּוֹר עַל מִי שֶׁמָאַמִּין, שֵׁישׁ לְשָׂטָן כֹּחַ מֵעַצְמוֹ.

ה"כוח" שיש לשטן נובע מהתייחסות אדם שנותן לו להרגיש שהכוח נמצא בשטן עצמו, במקום להבין שהכוח בא מהקב"ה. כאשר מבינים ומפרשים נכון את המציאות, רואים שהכל הם שליחים של השם, אז לא נופלים מדרך הישר. התנאי להפקעת הכוח המדומה מהשטן (רבי נחמן מכנה את הרצון לקבל הכוח המדמה) – ע"י שיבין האדם שהרצון, ההשתוקקות הם לא שלו. את הרצון אדם מקבל כפיקדון בלבד.

הקב"ה מאמן את האדם ע"י שליחים, אשר לעצמם אין שום כוח, אלא למלא שליחותם. כך דין הוא דבר מצוין כשהוא במסגרת החסדים. לכן ראש השנה הוא יום טוב, בתנאי שאתה ממליך את הקב"ה על הרצון שלך. כשאדם חושב שההשתוקקות שלו שייכת לו עצמו, הוא נותן כוח לשטן.

האתגר לאדם להגיע שהלב יפעל וירגיש נכון, כפי השכל. המשטינים רוצים להדיח אותו לחיצוניות, או לדרך פנימית לכאורה, אך לא מאוזנת כמו מיסטיקה. אפילו לומר שרק פנימיות בלי צורך במצוות חיצוניות וכדומה.

מליץ  טוב משמעו שיש משהו פנימי בתת המודע, המקשר לדברים הנכונים, לאיכות ואמת. מליצי היושר נמצאים בכוח בכל אחד, וכך יכול אדם להרגיש למשל חמלה כאשר הוא רואה את הזולת סובל. או בעלי חוש צדק לא יתן לפגוע בחלשים. הרגשים אלו באים לידי ביטוי במי שהולך בדרכי התורה.

בעל אמונה יכול להינצל מהמשטין – ע"י סילוק המחשבה שהשטן עומד בפני עצמו, ובכך מפר את המשטין ומפקיע את כוחו. כל כוחו לכאורה, זה חוסר האמונה. אם מה שבחוץ בעינך הוא כוח, כמו כסף וכדומה, אז אתה נחלש, אתה בעצמך נותן כוח לשליח במקום לפנות ולהתכופף למשלח, דומה לכלב שנושך את המקל שמכה בו.

האימון של האדם הוא רכישת האמונה ע"י הסכמה להקשיב למליץ יושר הפנימי, לפעול את כוח ההתמודדות שבך. נדמה לאדם שהוא רב עם המשטין או עם מי שמרגיז. כאשר אתה מרים משקולת שמזמנים לך, לא עליך לחקור ולשאול, המאמן יודע בדיוק מה לעשות, ולך אין אפשרות להבין הכל.

שיעור שמע

שאלות חזרה זהר בא א-ג
1. מה הקשר בין הכבדת לב פרעה ללימוד התורה הקדושה שמצילה מהמשטינים?
2. מהו מליץ טוב? מהו השטן וכיצד ניתן להתגבר עליו ע"י התרועה?
3. מדוע צריך מלאך מליץ לאדם אם הקב"ה ממילא יודע את כל הקורה בפנימיות האדם?
4. מדוע אין לאדם לחקור אחרי חוקי הקב"ה ודרכי הנהגתו, חוץ מאלו צדיקי אמת? היכן פוגשת אותך באופן אישי תובנה זו?
5. מה הקשר בין ראש השנה ליום ההולדת? ומה התיקון הנצרך בו?
6. מדוע יום דין הוא יום טוב לישראל?
7. מדוע מאפשר הקב"ה לשטן לדבר סרה על הדברים החיצוניים כמו למשל על איוב?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא א-ג

אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ.

הַשָּׂטָן גִּיבּוֹר עַל מִי שֶׁמָאַמִּין, שֵׁישׁ לְשָׂטָן כֹּחַ מֵעַצְמוֹ.

ה"כוח" שיש לשטן נובע מהתייחסות אדם שנותן לו לה5A8גיש שהכוח נמצא בשטן עצמו, במקום להבין שהכוח בא מהקב"ה. כאשר מבינים ומפרשים נכון את המציאות, רואים שהכל הם שליחים של השם, אז לא נופלים מדרך הישר. התנאי להפקעת הכוח המדומה מהשטן (רבי נחמן מכנה את הרצון לקבל הכוח המדמה) – ע"י שיבין האדם שהרצון, ההשתוקקות הם לא שלו. את הרצון אדם מקבל כפיקדון בלבד.

הקב"ה מאמן את האדם ע"י שליחים, אשר לעצמם אין שום כוח, אלא למלא שליחותם. כך דין הוא דבר מצוין כשהוא במסגרת החסדים. לכן ראש השנה הוא יום טוב, בתנאי שאתה ממליך את הקב"ה על הרצון שלך. כשאדם חושב שההשתוקקות שלו שייכת לו עצמו, הוא נותן כוח לשטן.

האתגר לאדם להגיע שהלב יפעל וירגיש נכון, כפי השכל. המשטינים רוצים להדיח אותו לחיצוניות, או לדרך פנימית לכאורה, אך לא מאוזנת כמו מיסטיקה. אפילו לומ5A8 שרק פנימיות בלי צורך במצוות חיצוניות וכדומה.

מליצי טוב משמעו שיש משהו פנימי בתת המודע, המקשר לדברים הנכונים, לאיכות ואמת. מליצי היושר נמצאים בכוח בכל אחד, וכך יכול אדם להרגיש למשל חמלה כאשר הוא רואה את הזולת סובל. או בעלי חוש צדק לא יתן לפגוע בחלשים. הרגשים אלו באים לידי ביטוי במי שהולך בדרכי התורה.

בעל אמונה יכול להינצל מהמשטין – ע"י סילוק המחשבה שהשטן עומד בפני עצמו, ובכך מפר את המשטין ומפקיע את כוחו. כל כוחו לכאורה, זה חוסר האמונה. אם מה שבחוץ בעינך הוא כוח, כמו כסף וכדומה, אז אתה נחלש, אתה בעצמך נותן כוח לשליח במקום לפנות ולהתכופף למשלח, דומה לכלב שנושך את המקל שמכה בו.

האימון של האדם הוא רכישת האמונה ע"י הסכמה להקשיב למליץ יושר הפנימי, לפעול את כוח ההתמודדות שבך. נדמה לאדם שהוא רב עם המשטין או עם מי שמרגיז אותו או מקרים. כאשר אתה מרים משקולת שמזמנים לך, לא עליך לחקור, המאמן יודע בדיוק מה לעשות, ולך אין אפשרות להבין הכל.

בשלב האחרון במלחמה ביצר הרע מגיע השיא, בֹּא=3 המכות האחרונות. השם אומר לאדם בא אל פרעה, היכנס לחדר כושר לרכוש אמונה שתאפשר לך את הגאולה.

א) רבי יהודה פתח: כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא (פנימיות האדם), ולהציל אותם מכל המשטינים 5D7מעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם.

ב) אלו שמקיימים מצות התורה והולכים בדרך הישר, ביראת אדונם, כמה הם מליצי טוב, העומדים עליהם למעלה כמ"ש: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי-אָלֶף: לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. וכתוב: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר (בפנימיות האדם). משום זה, אשרי הוא מי ששומר מצות התורה.

ג) אמר רבי חייא ולמה %Q6ריכים מלאך, שיהיה מליץ על האדם? הרי כתוב: כִּי יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ  וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד. וכתוב: ה' ישמורך מכל רע. שהקב"ה רואה, כל מה שעושה אדם בעולם הן, טוב והן רע. וכן הוא אומר, אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ, נְאֻם-יְהוָה? נאום ה'. וא"כ למה לי מלאך, להמליץ או להשטין? אומר הנועם אלימלך: אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי – הגאווה, לא יראה כלום. אך אם וַאֲנִי לֹא-אז אֶרְאֶנּוּ.

ד) אמר לו רבי יהודה: ודאי שהקב"ה רואה הכל. אבל כתוב: וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ. וכתוב: וַתְּסיתֵני בו לְבַלְּעוֹ חִינם. שזה להראות, שנמסר הרשות לצד האחר, להשטין על דברי העולם, ושיהיו נמסרים בידיו. וכל אלו הם דברים נסתרים לפני הקב"ה, ואין אתה ראוי ללכת אחריהם לחקרם, משום שהם חוקי הקב"ה, ובני אדם אינם מותרים לדקדק אחריהם. חוץ מאלו צדיקי אמת, היודעים סודות התורה, והולכים בדרך החכמה, לדעת אלו דברים הסתומים שבתורה. וכמ"ש: אַשְׁרֵי הָעָם, יֹדְעֵי תְרוּעָה (יראת הרוממות, שיודעים שהתרועה שהיא דין, באה לרחמים). כלומר, שיודעים דרכי השי"ת, שמריע ומטיב ע"י שליחים, אע"פ שיכול לעשות בעצמו. וכן כאן בהכתוב: בוא אל פרעה, רצה הקב"ה שפרעה יְשַלח את בני ישראל, אע"פ שהיה יכול להוציאם בעל כרחו. יש פה עניין שהאדם יתאמן ויפגוש את מליץ היושר בתודעתו, ויבוא לפעול כשותף.

וַיְהִי הַיּוֹם – וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם.

ה) רבי אלעזר פתח: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. ויהי היום, זהו ראש השנה, שהקב"ה קם לדון את העולם. כעין זה, ויהי היום ויבוא שמה, יום ההוא, יום טוב של ראש השנה היה.

ו) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים. אלו הם השרים הממונים השליחים בעולם, להשגיח במעשה בני אדם. לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה. כמ"ש: וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אבל, להתיצב על ה', במקרא הזה מצאתי אהבת הקב"ה אל ישראל. משום שאלו השליחים, שהם ממונים להשגיח על מעשה בני אדם, הולכים ומשוטטים בעולם, לוקחים אלו המעשים כולם, וביום שהדין עומד לקום, לדון את העולם, נעשו משטינים לעמוד להשטין על בני האדם. ומכל העמים שבעולם, אינם עומדים הממונים להשגיח על מעשיהם, חוץ על ישראל בלבד, משום שהם בנים אל הקב"ה.

ז) וכאשר לא נמצאו מעשיהם של ישראל כראוי כביכול, אלו ממונים השליחים, כשרוצים לעמוד על אלו המעשים של ישראל, הם עומדים על ה'. כי כשישראל עושים מעשים שאינם טובים כביכול, מחלישים כח הקב"ה. וכשעושים מעשים טובים, נותנים גבורה וכח אל הקב"ה. ועל זה כתוב: תנו עׂז לאלקים. במה נותנים עׂז? במעשים טובים. וע"כ ביום ההוא, כל השרים הממונים התקבצו על ה'. על ה' ודאי. כי כיון שנתקבצו להשטין על ישראל, נמצאים מתקבצים על ה'. כביכול להחליש כחו. הם מוסיפים לעצמם כוח להגדיל את תפיסת הבורא שאצלם.

ח) וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. המלה גם רומז לרבות על בני האלקים. כי כולם באים להיות משטינים על ישראל. והשטן נתוסף עליהם, משום שהוא המלשין הגדול מכולם. כיון שראה הקב"ה, שכולם באו להשטין, מיד, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן להיותו הגדול מכולם מֵאַיִן תָּבֹא? וכי לא ידע הקב"ה מאין היה בא, עד שהוצרך לשאלו? אלא להביא הדבר לרצונו של השטן, שנתן לו בדברים אלה פתח להשטין כרצונו.

ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. מכאן, שישוב הארץ נמסר לצד האחרים, לע' אומות, חוץ מארץ ישראל, שהיא בקדושה לישראל. וע"כ, כשאמר, מִשּׁוּט בארץ, שהיא ארץ ישראל, ראה הקב"ה, שרוצה להיות מלשין על ישראל, ולא על איוב או אחרים, הנחשבים על האומות יושבי שאר הארצות. מיד, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב? להסית אותו מלדבר על ישראל. השם מאפשר לשטן להתעסק עם עצים ואבנים. הדבר החשוב הוא ישראל, נותן לשטן להתעסק בדברים החיצוניים כדי שנפעל בפנימיים, כדי לשמור על הפנימיים. אין  לתת לדברים החיצוניים כוח, וכך למרות שרואים לכאורה דברים שליליים בחוץ, להבין שהכל בא מהשם הטוב והמטיב. זו האפשרות להוציא מתוכנו את הכוח להתקשרות להשם.