המתקשה לפעול בקדושה, ידע שהוא מתגעגע לתענוגות גשמיים.
כאשר אדם מתייגע לתקן, ולא לחפש תענוגות סרק, יש באפשרותו להשלים תיקונו בתחיית המתים (הרצונות שלא תוקנו) בארץ ישראל.
פטירה מהעולם אומר שחלק מהאור, מהחיוּת מסתלק. השאלה איזה חלק הסתלק אצל כל אחד, דהיינו מה היו רצונותיו ופעולותיו בעולם הזה. כשאדם עומד למות, השכינה עומדת מעליו, ובזכותה הוא יכול לצאת מגופו ולבוא אל השכינה.
ירא שמיים רוצה לקום לתחייה בארץ ישראל, בכדי להשלים את התיקון של הרצון המופרז לקבל. דבר זה יכול להיעשות רק למי שנפטר מהצורה, מהעבודה בדבקות בבורא, ועל זה עליו לקום בתחייה להשלים העבודה.
אדם רגיל שכל רצונו זה העולם הזה, ונפטר בחו"ל כאשר מרצונות אלו ביקש לקבל חיוּת, ורוצה להיקבר בארץ ישראל אין לו מה לבוא לטמא את ארץ ישראל. (כאן מדבר על פנימיות ולא על התפיסה החיצונית). כל העולם הגשמי הזה הוא בחינת חוץ לארץ.
המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.
ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.
צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.
פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין. התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.
מי שמתקשר לדרכו של רשב"י מוגן!
המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.
ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.
צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.
פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין. התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.
המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.
ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.
צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.
פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין. התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.
המתחבר למדרגה הרוחנית של הזוהר, מקבל את כוח ההגנה של רשב"י בדורו. בכל דור הצדיק מועיל למי שמקושר אליו, דהיינו כאשר אדם מקבל שהצדיק הוא הכן צדיק, רק אז יכול הצדיק להתפלל עבורו. לאחרים הוא מודיע מהו מקור החיסרון שלהם, ועל מה להתפלל.
ואם אין צדיק אשר מכירים ומאמינים לתפילתו, יש את הספר התורה – בתנאי שלא מוצאים אותו לרחוב, לחיצוניות ומבקשים למלא רצונות של הרחוב.
צריך זהירות גדולה להוציא ספר תורה החוצה, דהיינו לפרש אותו לשרת את החיצוניות, הגשמיות. לצערנו התורה נמצאת בין תופסי הפשט החיצוני, ואף יותר מכך, ישנם שלומדים לכאורה פנימיות הדברים בלי שמירה של קיום תורה ומצוות, כדי להאדיר את הרצון לקבל לעצמם.
רבי שמעון אומר כשהיו החברים מבבל מתאספים ולומדים את הדברים בגלוי, היו מכניסים אותם בתיבה חתומה מברזל, דהיינו הצפינו אותם כדי שלא יתגלו לחיצונים, מאחר והלימוד היה בחוץ לארץ. מוסיף רבי שמעון שהוא סומך את העולם, ובימיו לא יהיה צער, ואחריו לא יקום דור כזה.
פנימיות התורה היא המקשרת בין האדם לבורא, והיא הרפואה לדין בעולם. רפואה – רפא, זה הכנסת האות א' – האלוקות לתוך פר=280=אותיות מנצפ"ך סופיות – דין. התרופה לדין היא הקשר לאלופו של עולם, לקשר את הסופיות לאין סופיות בדרך אהבה. רק ההתייחסות והפירוש למציאות בדרך התורה, היא התרופה.
ועתידים בני העולם שיצעקו, ולא יהיה מי שישגיח עליהם. יחפשו ראשיהם בכל רוחות העולם, למצוא איזה הצלה, ולא ישובו עם איזה רפואה לצרתם. אבל רפואה אחת מצאתי להם בעולם! במקום שיימצאו עוסקים (בפנימיות) בתורה, ונמצא ביניהם ספר תורה, שאין בו פסול, כשיוציאו אותה, יתעוררו העליונים והתחתונים. וכש"כ, אם כתוב בו השם הקדוש כראוי להיות.
אוֹי לדור שנגלה ביניהם ספר תורה, שטלטלו אותה לרחובה של עיר וכדומה, כדי להתפלל (שלקחו ועשו מהתורה חיצונית "רחוֹבית"). ולא נתעוררו עליה למעלה ולמטה. שלא נתקבלה תפילתם למעלה, משום שתפילתם הייתה בלי תענית ובלי תשובה למטה (על האדם לפתח כוח של ויתור על החיצוניות – ולבוא לנקודה הפנימית, אז התפילה יכולה להתקבל ). מי יתעורר עליה להתפלל, בשעה שהעולם בצער רב, והעולם צריך לגשמים, וצריכים להגלות ביותר את ספר התורה, מחמת הדוחק שבעולם? יש לגלות את ספר הזוהר לעולם.
אלא כאשר העולם הוא בצער, ואנשים מבקשים רחמים על הקברים, כל המתים מתעוררים, לבקש בעד העולם. כי הנפש מַקדֵמת ומודיעה אל הרוח, שספר התורה נמצא בגלות, שנגלה מחמת דוחק העולם, והחיים באו על הקברים, ומבקשים רחמים. גם נשמות הצדיקים שנפטרו יכולים לעזור לעורר רחמים.
אז הרוח מודיע אל הנשמה, והנשמה להקב"ה. ואז מתעורר הקב"ה, ומרחם על העולם. וכל זה הוא על גלות ספר התורה ממקומו, ומשום שהחיים באו לבקש רחמים על קברי המתים. אוֹי לדור אם צריכים להגלות ספר תורה ממקום למקום, ואפילו מבית הכנסת לבית הכנסת כדי להתפלל, משום שלא נמצא ביניהם מי שישגיח עליהם ויתפלל עליהם. כי אין צדיק ביניהם.
ואז כל אדם אינם יודעים, כי השכינה כשנגלתה בגלות האחרון, עד שלא תעלה למעלה, אמרה כמ"ש: מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, ולא לעלות למעלה. כי חפצה ללכת בגלות עִם ישראל. אחר כך, כשכבר הייתה בגלות עִם ישראל, בזמן שדוחַק רב נמצא בעולם, היא נמצאת בעולם במדבר, במקום הקליפות. וכן בגלות ספר תורה היא במדבר. והכל מתעוררים ומצטערים עליה, העליונים והתחתונים.
אמר רבי שמעון: אם אלו בבלים הטיפשים יָדעו דברי סודות החכמה, כגון על מה עומד העולם, ולמה מתרגשים עמודיו כשהעולם נמצא בדוחק. היו יודעים שִבחוֹ של רב המנונא סבא, כי היה נמצא ביניהם ולא ידעו שבחו. והרי אני מוצא שדבריו מתקשרים בדברי שלמה המלך בסוד העליון של החכמה. והם לא יָדעו שבחו.
ועתה הם הולכים אחר דברי חכמה, ואין מי שיעמוד על סודם, ואין מי שילמֵד. ועכ"ז יש ביניהם חכמים בעיבּור השנה ובקביעת החודש, אע"פ שלא ניתן להם ולא נמסר בידם לעבֵּר השנה ולקדש החודש. כי אין מעבּרים השנה וקובעים החודש אלא בא"י. שהיא מקום בו ניתן ליישם ולממש את האמונה.
י"ב חודשים הנפש מתקשרת בגוף בתוך הקבר, ונידונים יחד (הנפש והרצון לקבל) בדין, חוץ מנפש הצדיק. והיא נמצאת בקבר ומרגישה צער שלה של העונשים, ובצער החיים. ואינה משתדלת להתפלל עליהם.
ואחר י"ב חודש, מתלבשת הנפש בלבוש אחד, והולכת ומשוטטת בעולם, ויודעת מהרוח מה שיודעת, ומשתדלת על הצער שבעולם לבקש רחמים, ולהרגיש צער של החיים.
שואל: ומי מעורר לכל זה, שיתפללו נפשות המתים על החיים? ומשיב יש צדיק בעולם שמודיע להם כראוי. ואותו צדיק הוכר ביניהם. כי כאשר נשאר צדיק בעולם, הוא מוכּר בין החיים ובין המתים, כי כל יום מכריזים עליו ביניהם. וכשיש צער רב בעולם, והוא אינו יכול להגן על הדור, הוא מודיע להם את הצער שבעולם. והם מבקשים רחמים על החיים.
וכאשר לא נמצא צדיק, שמכריזים עליו ביניהם, ואינו נמצא מי שיעורר את הנפשות, בצער שבעולם, אלא ספר תורה, אז העליונים ותחתונים מתעוררים עליו, להתפלל על העולם. אבל הכל צריכים להימצא בזמן ההוא בתשובה. ואם אינם נמצאים בתשובה, בעלי הדין מתעוררים עליהם, להענישם על טלטול ספר התורה. ולא רק הנפשות. ואפילו הרוח שבגן עדן מתעורר עליהם בשביל ספר תורה, לבקש רחמים.
ושכבתי עם אבותי, היינו (בגוף) – בנפש, ברוח, בנשמה, כלולים במרכבה אחת במדרגה עליונה. ושכבתי עם אבותי, סובב על הגוף וכל בחינות הנשמה, שיהיו יחד עם אבותיו. אמר רבי יהודה כמה הם בני העולם אטומים מכל החושים, שאינם יודעים ואינם משגיחים ואינם שומעים ואינם מסתכלים, בדברי העולם, ואיך הקב"ה מתמלא על העולם רחמים בכל זמן ועת, ואין מי שישגיח.
ג"פ ביום בא רוח אחד במערת המכפלה, ומנשב בקברי האבות ומתרפאים כל עצמותיהם, ועומדים בקיומם, ורוח ההוא מושך טל מלמעלה מראש המלך, חב"ד דז"א, ממקום שנמצאים אבות העליונים, מחג"ת שנעשו לחב"ד. וכשמגיע הטל מהם, מתעוררים אבות התחתונים במערה המכפלה.
יורד הטל במדרגות ומגיע לגן עדן התחתון. מטל ההוא מתרחצים הבשׂמים שבגן עדן. ואז מתעורר רוח אחד הכלול בשני אחרים. רוח מקו אמצעי, יעקב, הכולל בב' קווים, אברהם ויצחק. ועולה ומשוטט בין הבשמים ונכנס בפתח המערה. ואז מתעוררים האבות, הם ונשותיהם, ומבקשים רחמים על הבנים. יעקב הוא בעל הבטחון ביראת שמים, דהיינו ביכולת התגובה שלו מול מצבים משתנים. לא משנה איזה דין מופיע, הוא מחויב ביראת שמים תמידית, ומאמין שכל מה שבא הוא לטובתו, הכל חומר גלם לעבודה, לייצר שוב יראת שמים.
וכשהעולם נמצא בצער, ואינם נענים, משום שהאבות ישֵנים מחמת עוונות העולם, ואותו הטל (האור), אינו מקיץ אותם, כי אינו נמשך ואינו נמצא, עד שמתעורר ספר תורה בעולם כראוי. ואז הנפש מודיעה לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה להקב"ה. אז יושב המלך על כיסא רחמים, ומושך מעתיק הקדוש, שהוא א"א, המשכה מטל הבדולח, מראש דא"א, ומגיע לראש המלך, לחב"ד דז"א, והאבות מתברכים, חג"ת דז"א, ונמשך אותו הטל לאלו הישֵנים, לאבות שבמערת המכפלה. ואז מתחברים כולם להתפלל על העולם, ומרחם הקב"ה על העולם. אין הקב"ה מרחם על העולם, עד שמודיע אל האבות (שעובר דרכם), ובזכותם מתברך העולם.
ורב המנונא גילה שהראו לו בחלום, שרחל (השכינה הקדושה – האמונה ביחד, באהבה) עשתה יותר מכל האבות, שעומדת בפרשת דרכים בכל עת שהעולם צריך לרחמים. וסוד הדבר, ארון וכפורת וכרובים הם בחלקו של בנימין בן רחל, שנולד בדרך, והשכינה על כל חלקו, שנאמר: חופף עליו כל היום.
האחדות, היחד, האהבה גדולים יותר אף מהיראה, שהרי התכלית היא ההשבה אל הלב באהבה. לכן רחל אימנו, שהיא בחינת השכינה הקדושה, עשתה יותר מכל האבות.
שאלות חזרה ויחי ק-קב
1. מדוע יהיה זמן שבו בני העולם יצעקו ולא יהיה מי שישגיח עליהם?
2. מהי תורה שאין בה פסול שהיא מצילה את האדם?
3. מדוע אסור צריך להיות בחשש גדול מלהוציא ספר התורה מחוץ לבית הכנסת אפילו שרוצה להעבירו לבית כנסת אחר לתפילה?
4. מה הקשר בין המתים לרחמים שבאים מהקדוש ברוך הוא לאדם? הסבר מהו מי יתנני במדבר מלון אורחים.
5. מדוע קורא לבבלים טיפשים ומה אומר שאין להם אפשרות לעשות ומדוע?
6. מי נתעורר לכל זה שיתפללו נפשות המתים על החיים? מה קורה שאין את הבחינה הזאת להגן על הדור?
7. כיצד ומדוע מתעוררים ג' האבות להגן על עם ישראל?
8. מי הם בחינות האבות שרק בזכותם מתברך העולם?
9. מהי בחינת רחל שהיא עשתה יותר מכל האבות כדי להשיג רחמים על עם ישראל?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת הארה בניין נפשי מסוים. יום הוא בחינת חוויה היורדת לאדם בהשגחה פרטית מלמעלה, ואם אדם לא שם לב, ולא עומד בניסיון, מלמעלה ימשיכו לאמן אותו. החוויה היא היום שעולה. כפי שאדם חוֹוה חוויה, כך היא מעידה עליו, והרי השם יתברך רואה ללבב.
על האדם לגלות את השגחת השם בכל פעולה, ובהתאם לתקן את הנדרש. בכל מצב ומצב עליו לעשות אור חוזר – דהיינו לדחות את האור ולראות בכמה הוא יכול להשפיע. התייחסות נכונה לכל מפגש בחיים היא הלבוש, הימים איתם אדם בא לעולם האמת. כל פגישה עם המציאות יש לבנות אור חוזר – לבוש של אמונה איתם ניתן להיכנס למלך.
ביום הדין סופרים את הימים בהם זכה לתקן, דהיינו ניצל נכון לבנייה נפשית את מה שזימנו עבורו, והבדיקה כמה ימים ניצל נכון כראוי. אסור לאדם לבזבז רגע אחד לריק. כרטיס הכניסה לעולם העליון הם המעשים הטובים, מעשי ההשפעה שעשה.
לפעמים נדמה לאדם, שלא נורא מה שלא עשה היום יעשה מחר, אך אין זה כך. אומר הזוהר: אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים. עדיפה מצווה בשעתה, וכל יום חשוב.
יש קשר הדוק בין ג' האבות. יעקב מתעקש לשכב בחברון בקבר אבותיו, מפני שרק החיבור שלו בקו אמצעי יכול לחבר בין חסד אברהם: שהוא ביטול מוחלט, רצון השפעה טוטאלי. ליצחק המייצג את הרצון לקבל כדבר שלם,שיש לנצל את כולו באושר מלא. כאמור חסד לבד לא ניתן, וגבורה בלבד לא אפשרית. יעקב הוא השלמות בשמחה שבאמונה.
הקשר בין ג' האמונות מוכרח. אברהם ויתור על כל האני – החסד, יצחק גבורה, החלוקה הרצון לקבל שחייב לקבל את האור, ויעקב שאומר ניתן לקבל כמו שיצחק רוצה – אך רק בדרך אמונית.
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. אשרי חלקם של האבות, שהקב"ה עשה אותם מרכבה (המקשרת בין התחתונים לעליונים) קדושה, וחפץ בהם להתעטר עימהם כמ"ש: רק באבותיך חשק ה'. יעקב היה יודע, כי העיטור (כתר) שלו באבותיו, כי עיטורם של האבות היא עימו, והוא עימהם. וע"ז לומדים באותיות חקוקות, שיש באות ש' שלושה קשרים, שני קשרים מימין ומשמאל, וקשר אחד שכולל אותם, האמצעי. כמ"ש: וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן, בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִחַ, מִן-הַקָּצֶה אֶל-הַקָּצֶה (שמחבר את כולם), כי קשר שבאמצע אוחז הימין והשמאל, וע"ז כתוב: ושכבתי עם אבותי.
כי קו ימין אברהם. וקו שמאל יצחק. וקו אמצעי יעקב. ג' ראשים שבאות ש'. ב' הקווים ימין ושמאל אינם יכולים להאיר, אלא בכוח קו אמצעי, המכריע ביניהם, ומייחדם. וכן קו אמצעי, ז"א, אין לו מוחין מעצמו (שהרי יוצא רק בו"ק ועליו לעלות ואז גורם להם ע"י הביקוש ממנו ל – ג' קווים – תלת נפקי מחד), אלא בשיעור שמכריע וגורם הארה שלמה לימין ולשמאל, ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם. וע"כ כתוב: כי העיטור שלו באבותיו, שהמוחין של יעקב הם באבות. משום שהוא מכריע ביניהם הוא מקבל מהם מוחין. וכתוב: והוא עימהם. שלולא היה עימהם, לא היו האבות מאירים, כי אינם יכולים להאיר אלא ע"י קו אמצעי. וזהו, ושכבתי עם אבותי, כי הם צריכים לו והוא צריך להם.
רבי יהודה פתח: הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. החרשים שמָעוּ, אלו הם בני אדם שאינם מקשיבים לדברי תורה, ואינם פותחים אוזניהם לשמוע למצוות אדונם. והעיוורים, שאינם מסתכלים לדעת על מה הם חיים, כי בכל יום ויום יוצא כרוז וקורא, ואין מי שישגיח עליו. אנחנו לא שומעים מפני שאנחנו בחינת החרשים, לא שומעים כי שמים ליבם למקום אחר. עיוור וחרש הוא בלב – לראות שהשם עושה פעולות בעולם, ולא לתת לרצון לקבל להסיח את הדעת. אדם שליבו ומוחו בעבודת השם, מייד בכל תופעה רואה זאת.
אלו הימים של האדם משעה שנברא, הנה באותו יום שיצא לעולם, נמצאים כבר כולם בקיומם, שהם הארות ממשיות, שמהן נמשכים ימיו של האדם, והולכים ומשוטטים בעולם, יורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בפני עצמו. וכאשר היום בא ומזהיר את האדם, והאדם עושה ביום ההוא עבירה לפני אדונו, יום ההוא עולה בבושה ומעיד עדות עליו, והוא עומד בחוץ בלבדו.
ואחר שעומד בלבדו בחוץ, יושב ומחכה (אותו יום) עד שהאדם יעשה תשובה על החטא. זכה ועשה תשובה, שב היום למקומו (לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת אהרה, בניין נפשי מסוים). לא זכה, שלא עשה תשובה, אותו יום אחד יורד ומשתתף עם הרוח שבחוץ וחוזר לביתו, ומתתקן בצורת אותו אדם ממש, כדי להרע לו. והיום יושב עימו בביתו. ואם הוא זוכה ועושה תשובה, מגוּרו עימו לטוב. ואם לא זכה, מגוּרו עימו לרע.
בין כך ובין כך נמנו הימים של אותו אדם, והם חסרים. ואלו שנשארו מחמת חטאים, אינם נכנסים במניין, ווי לאותו אדם שגרע ימיו לפני המלך הקדוש, ואין לו למעלה ימים להתעטר בהם בעולם ההוא, ולהתקרב עימהם לפני מלך הקדוש.
כשימים האלו קרבים לפני מלך הקדוש, אם אדם שנפטר צדיק, עולה ונכנס בימים האלו והם לבושי כבוד, שנשמתו מתלבשת בו. ואלו הימים היו משום שזכה בהם ולא חטא בהם. כך אברהם זקן בא בימים, דוד בא בימים וכדומה. את הימים בהם אדם אינו חוטא הופכים להיות לבוש לנשמה, לבוש איתו ניתן להיכנס למלך.
אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו, אלו הימים שקלקל אותם בחטאיו חסרים מלבוש ההוא, והוא מתלבש בכלי חסר, וכש"כ אם רבים המה הימים שנתקלקלו, ולא יהיה לאדם במה להתלבש בעולם ההוא. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים, ימים על ימים, ימים כפולים, על יום אחד מענישים אותו שנים. וכשיוצא מהעולם אינו מוצא ימים להתלבש בהם, ואין לו לבוש במה להתכסות. אשרי הם הצדיקים, שימיהם כולם גנוזים אצל המלך הקדוש, ונעשה מהם לבושי כבוד, להתלבש בהם בעוה"ב.
בכתוב: ויֵדעו כי ערומים הם, ידיעה ידעו ממש, שאותו לבוש כבוד, שנעשה מהימים, חסר מהם, ולא נשאר להם אף יום מהם להתלבש בו. כמ"ש: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל-סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, ימים יוּצָרו ולא אחד בהם, שסובב על אדה"ר. ימים יוּצָרו ודאי, שנוצרו להיות לבוש, ולא אחד בהם, שלא נשאר לו אחד מהם להתלבש בו. עד שהשתדל אדם, ועשה תשובה, והקב"ה קיבל תשובתו, ועשה לו כלי ולבוש אחר. ולא מהימים שלו, כי לא תיקן בתשובתו את החטא דעצה"ד בשלמות. כמ"ש: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
באברהם שזכה כתוב: בא בימים. לכן כשהסתלק מהעוה"ז, באלו הימים שלו ממש נכנס והתלבש בהם (שהפכו ללבוש). ולא גרע כלום מאותו לבוש הכבוד, כי כתוב: בא בימים. באיוב כתוב: ויאמר וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, כי לא נשאר לו לבוש להתלבש בו. (לא היה מספיק צדיק)
אשריהם הצדיקים, שימיהם נקיים מחטא, ונשארים לעוה"ב. וכשיוצאים מן העולם, מתחברים כולם, ונעשים להם לבוש כבוד (אור חוזר) להתלבש בהם. ובלבוש ההוא זוכים להתענג בעונג עוה"ב (מקבלים אור בפנימיות המדרגה). ובלבוש ההוא עתידים לקום בעולם ולחיות בתחיית המתים. וכל אלו שיש להם לבוש יקומו. אוֹי לרשעי העולם, שימיהם נחסרו בעוונותיהם, ולא נשאר מהם במה להתכסות כשיצאו מן העולם.
כל אלו הצדיקים, שזכו להתלבש בלבוש כבוד מהימים שלהם, הם מתעטרים בעולם ההוא מעטָרות שנתעטרו בהם האבות, מאותו הנהר הנמשך ויוצא לגן עדן כמ"ש: ונָחַךָ ה' תמיד והשׂביע בצחצחוֹת נפשך.
ורשעי העולם שלא זכו להתלבש בלבוש של הימים שלהם, עליהם כתוב וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.
שאלות חזרה
1. מדוע צריך יעקב לשכב עם אבותיו? על מה זה מורה?
2. כיצד האות ש קשורה אל האבות?
3. כיצד מקבלים אברהם ויצחק את המוחין, כיצד מקבל יעקב, עפ"י איזה כלל?
4. מה הכוונה שכל הימים נמצאים עם האדם כאשר עולה ליום הדין למעלה? ומהו שחסרים לו ימים?
5. אם יעשה אדם תשובה האם יחזרו הימים של קודם? אם לא מה יקבל בתמורה? הראה דוגמה על אדה"ר.
6. מה קורה עם אדם שמגיע לעולם בלי לבושים? איזו דמות בתנ"ך ראינו בכך? במה זה שונה מאברהם שכתוב בו "בא בימים"?
לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת אהרה, בניין נפשי מסוים. יום הוא בחינת חוויה היורדת לאדם בהשגחה פרטית מלמעלה, ואם אדם לא שם לב, ולא עומד בניסיון, מלמעלה ימשיכו לאמן אותו. החוויה היא היום שעולה. כפי שאדם חוֹוה חוויה, כך היא מעידה עליו, והרי השם יתברך רואה ללבב.
על האדם לגלות את השגחת השם בכל פעולה, ובהתאם לתקן את הנדרש. בכל מצב ומצב עליו לעשות אור חוזר – דהיינו לדחות את האור ולראות בכמה הוא יכול להשפיע. התייחסות נכונה לכל מפגש בחיים היא הלבוש, הימים איתם אדם בא לעולם האמת. כל פגישה עם המציאות יש לבנות אור חוזר – לבוש של אמונה איתם ניתן להיכנס למלך.
ביום הדין סופרים את הימים בהם זכה לתקן, דהיינו ניצל נכון לבנייה נפשית את מה שזימנו עבורו, והבדיקה כמה ימים ניצל נכון כראוי. אסור לאדם לבזבז רגע אחד לריק. כרטיס הכניסה לעולם העליון הם המעשים הטובים, מעשי ההשפעה שעשה.
לפעמים נדמה לאדם, שלא נורא מה שלא עשה היום יעשה מחר, אך אין זה כך. אומר הזוהר: אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים. עדיפה מצווה בשעתה, וכל יום חשוב.
האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.
מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.
כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.
כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה. העבודה הנפשית היא קודם כל בפנימיות, בהסתרה, ורק לאחר מכן התוצאה תופיע בחיצוניות.
זוהמה היא הבחינה של בעלמנת לקבל, השקפה שקרית של: זו-היא-מה, שאלות כפירה של מה התורה הזאת לכם. הציפורנים הם פרסה, מחיצה המפרידה בין הבשר החוצה. למכשפה יש ציפורניים – זאת שמכשפת ונותנת הרגשה כאילו הרצון שניתן ע"י הבורא כחומר גלם – שייך לי באופן פרטי, וכאילו הוא הדבר הנכון להשתמש בו לאנוכיות.
ציפורניה, הם המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה וע"ז כתוב: חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם. שמיר הוא שרושם ונוקב האבן וחוצב אותה מכל הצדדים.
ציפורניים, הפרסא שנעשתה באמצע המדרגה, מחמת עליית המלכות לבינה של אותה מדרגה. ונמצא ב' כוחות כלולים בפרסא: המלכות שעלתה, שהיא מדה"ד הקשה, ובינה שקיבלה צורת המלכות, מחמת עלייתה אליה. ואלו ב' כוחות הם מנעולא ומפתחא, ב' נקודות שנתקנו בנוקבא. שעליהם נאמר, אם זכה הרי טוב, שמדה"ד נגנזה, המנעולא, ושולטת רק מדה"ר, מפתחא. ואם לא זכה, שממשיך אורות ממעלה למטה, הרי רע, אז מתגלה עליו מדה"ד הגנוזה, מנעולא, ואורותיו מסתלקים. כוח הדין הקשה הוא המנעולא, והדין הרפה מפתחא, שהתכלל בבינה – מידת הרחמים.
ושכתוב: ציפורניה, המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה. שאם לא זכה, מתגלה תוקף מדה"ד, אשר נגנזה בציפורניים. וכיוון שנגלתה מדה"ד הזו, אז נענשים קשה. וע"ז כתוב: חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר. כי הנקודה דמנעולא הכלולה וגנוזה בציפורן נקרא עט ברזל (מלכות). ונקודה דמפתחא, הגלויה בציפורן ושולטת בעת שישראל זכאים, נקראת ציפורן שמיר. וחטאת יהודה, אם חוטאים, נגלו עליהם ב' הנקודות, ונמצאים החטאים כתובים הן בעט ברזל והן בציפורן שמיר. ואז כיוון שנגלה גם נקודה דמנעולא עליהם, תכף נענשים. אמנם בעושים רצונו, כתוב: כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כי השמיר חתך את הכל, וכלי ברזל, מנעולא, לא נשמע, כי נגנזה. ושכתוב: שמיר הוא שרושם ונוקב האבן, שרושם ונוקב את יציאת הקטנות של המדרגות, המכונות אבנים. וחוצב אותה מכל הצדדים, שנותן צורתה מכל צד בעת יציאת גדלות המדרגות.
זוהמת הציפורניים פירושו, כל אלו שאינם דבקים בגוף המלך, בקו האמצעי, אלא דבקים בשמאל, ויונקים מצד הטומאה בעת שהלבנה במיעוטה, ששפע שממשיכים אז מציפורניים עוברת לצד הטומאה ונבחנת לזוהמת הציפורניים.
סימן לגאולה הוא לא לתת חשיבות, אלא לאחוז בזנב של הארציות, של הרצון הנחשי לקבל. וכאשר לא נותנים לרצון זה חשיבות, הופך הוא למטה המטה את האדם אל הדרך הנכונה.
ואע"פ שהנוקבא נתקיימה ע"י מלך הדר, מ"מ לא האירה בשלמות עד שבא שלמה, שהיה ראוי לה, שמשום זה הייתה אימו בת שבע. שהנוקבא הנקראת בגדלותה בת שבע, ע"ש שכלולה מכל חג"ת נהי"מ דז"א, הייתה האם שלו. וע"כ הוא ראוי לרשת אותה בימי מילואה.
חכמת מצרים, חכמה תתאה, הנקראת שפחה שלאחר הריחיים. ומהכל נכללה חכמה זו של שלמה, מחכמת בני קדם, ומחכמת מצרים. ג' חכמות באצילות: א. ח"ס דא"א, חכמה דע"ס דאו"י. שאחר שבירת הכלים בעולם התיקון, נסתמה חכמה זו לגמרי, ואינה מאירה עוד באצילות. וממה שנפלה מחכמה זו בעת שבירת הכלים, היא חכמת בני קדם. וחכמת בני קדם הוא סוד עליון, כמ"ש: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי מלוכתם ומיתתם של אלו ז' המלכים הם שבירת הכלים.
ב. חכמה עילאה. בינה, שיצאה מראש דא"א, וחזרה אליו, ונעשתה לחכמה. ואע"פ שכל החכמה שבעולמות ממנה באה, מ"מ היא עצמה מאירה רק חסדים, כמ"ש: כי חפץ חסד הוא. ומה שנפל מחכמה זו לקליפות היא חכמת מצרים, חכמה תתאה, שנפלה מחכמה עילאה לקליפות לכתרים תחתונים. ונקראת שפחה שלאחר הריחיים.
ג. חכמת שלמה, חכמה תתאה, חכמה המאירה בנוקבא פב"פ בעת גדלותה, שכל ג' החכמות מאירים בה אז ביחד, ואז היא מוציאה חכמת בני קדם וחכמת מצרים מהקליפות, ומתרבה מהן מאוד. וע"ז כתוב: ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. שנתרבה חכמתה מהם.
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. גם עמלה של תורה כן, שיעמול תחת השמש. ומשונה עמלה של תורה שלמעלה מן השמש, שהיא מעליונים. כלומר, אף עמלה של תורה כן, שנאמר עליה, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, באם הוא עמל בתורה בשביל בני אדם, או בשביל כבוד עצמו, כי ע"ז כתוב: תחת השמש. כי תורה זו אינה עולה למעלה. אפילו אם אדם יחיה אלף שנים, ביום שהסתלק מן העולם, ידמה לו כאילו חי רק יום אחד.
למעלה מהשמש אומר למעלה מהדעת, כפי שיהודי צריך לפעול. כלומר כל עמל בתורה, שלא בכוונה לשמה לא יועיל.
שאלות חזרה ויחי צא-צג
1. מהו עט ברזל שבו כתובה חטאת יהודה ומהו ציפורן השמיר שהיא עט של זכות?
2. מדוע בית המקדש לא נבנה עם כלי ברזל?
3. מהי זוהמת הציפורניים וכיצד זה קשור לשדים ומכשפות?
4. מדוע השתדל שלמה המלך לדעת בדעת הרוחות והשדים?
5. מדוע הקטנות היא גורם לגדלות?
6. מהו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם?
7. מה ההבנה בכך ששלמה נולד מבת שבע?
8. מי הם ג' החכמות שבאצילות וכיצד הן התגלו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.
מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.
כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.
כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה.
שאלות חזרה ויחי פח-צ
1. מיהו הנקרא מט"ט ומה תפקידו בעולם הבריאה?
2. מדוע באופן רגיל לא ניתן לקבל חכמה בעולמות בי"ע?
3. כיצד ניתן לקבל חכמה בבי"ע למרות הפרסה?
4. מה הם ב' הבחינות באחוריים דמלכות שיורדים לבי"ע?
5. מה תפקיד המנעולא הן מצד החיוב והן מצד השלילה ומי הוא שלא ניצל ממנה?
וַיְחִי פח-צ
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה
חנוך לנער על פי דרכו: חופש לאדם בתוך גבולות ומסגרת תורנית ברורה.
מלמד כאן מהו התפקוד בעולם התחתון לאנשים רגילים שלא הגיעו להשגות גבוהות, וכיצד לתפקד במסגרת ההגבלות.
התפיסה של האדם הפשוט היא דרך הגוף, ויכול הוא לתפוס ממדרגת הצדיק רק את בחינת האחוריים, הסתרה, דהיינו הצד הפחות חשוב, צד המעשה – שהרי את צד המחשבה שלו אין ביכולתנו לתפוס. תפיסה זו יכולה להתקבל בשתי צורות: דין או רחמים.
מאחר ואדם עדיין לא גמר את תיקונו, ועדיין צריך הוא לקבל אור לקיום ולשכלול, אור זה חייב לבוא עם הגבלות ואיסורים מה לא לקחת, כדוגמת מצוות לא תעשה.
כאן נבחן האדם. אם מצדיק הוא את הדין, ומסכים בשמחה גם למה שאסור לו לקבל – יצליח להגיע לדרך הטוב, לפעול "מנעולא" שחוסמת את האדם מלעשות שטויות. צדיק מצדיק את ההגבלות המוטלות עליו. והרי הקב"ה רק טוב ומטיב, מכאן שההגבלות הן לטובת האדם בין אם הוא מבין או לא.
עצם כפיית הצד השמאלי, הרצון לקבל בתוך המנעולא, תאפשר לאחר מכן קבלה מבוקרת ומועילה כפי הנצרך.
חוצפה באה מגאווה, כשאדם לא מוכן לקבל שהגבולות באים לטובתו, ומחפש הפקרות.
מלאך הוא כוח באדם, ותפקיד הכוח הנק' מט"ט שבנפש, להבריח את החיצונים, שלא יתאחזו באור המוגבל שניתן לקבל. אור זה מכיל חיוּת אותה הוא מעביר לתחתונים, ומכיל גם דינים, בהם הוא נלחם בחיצוניים שלא יחמסו את השפע.
הפרסא אינה מאפשרת לתענוג לרדת לבי"ע, אך לדין כן מאפשרת. הדין כולל גם רשימות ממה שצריך לקבל אך אסור במדרגה התחתונה. את כוח שלילת החוכמה מותר להוריד, ובשלילה זו יש קצת מהאור, אותו יכולים לקבל מדרגות הקדושה. כך למשל שאוסרים על האדם לאכול חזיר, משמע שיש שם משהו שערב לחך, אך הוא אסור. או איסור מהתורה לגבר ללבוש בגדי אישה, מלמד הדבר על הפרעה מסוימת שיש בנפש, שנותנת סוג של תענוג לעשות כך.
נער אחד, שאורכו מראש העולם עד סופו, מלאך מט"ט (האחראי על עולמות בי"ע), שקומתו כולל מראש הבריאה עד סוף העשייה. יוצא בין רגליים, מנה"י דנוקבא, בשישים הכאות של אש הוא מתלבש, שמבריח על ידיהם את החיצוניים, שלא ייאחזו ברגלי הנוקבא. באופן זה הוא נתמנה על התחתונים, מארבע הצדדים. זה הוא, נער, שאוחז תרי"ג (613) מפתחות עליונים מצד אימא. וכל מפתחות העליונים, בלהט החרב החגור במותניו, תלויים.
וכתוב, שבשישים הכאות של אש הוא מתלבש, כי כוחות הדין מאחוריים דנוקבא שבחג"ת נה"י שלה, שכל אחת כלול מעשר, הם שישים. באופן זה הוא נתמנה על התחתונים, מארבע הצדדים, שמשפיע לתחתונים המוחין מד' רוחות הנוקבא, חו"ג תו"מ. וכתוב, זה הוא, נער, שאוחז תרי"ג מפתחות עליונים מצד אמא. נער מט"ט. ויש לו ו"ק מצד אמא, שספירותיה מאות, והן שש מאות. ומבחינת המוחין יש לו י"ג, י"ב בוקר שבבריאה ואחד כולל, ביחד הן תרי"ג. כלומר רק מוחין מאימא, כי אי אפשר שיאירו מוחין דאבא בבריאה, מפני המסך שמתחת האצילות המעכב על אור אבא. ושכתוב, כל מפתחות העליונים, לפתוח הארת החכמה, בלהט החרב החגור במותניו, תלויים. נשמר בזה, שאין הארת החכמה יכולה לעבור מפרסא דאצילות ולמטה. ואיך אוחזים אלו תרי"ג מפתחות בבי"ע, שהם המשכות מחכמה? אלא כל המפתחות הללו תלויים בלהט החרב, באחוריים דנוקבא דאצילות, דינים קשים, והפרסא אינה מעכבת עליהם, ויכולים להתפשט לבי"ע, והם ממשיכים עימהם הארת החכמה מהנוקבא.
נער ההוא קוראים לו בברייתא חנוך בן יֶרֶד. כמ"ש: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה. משנה וברייתא הם פנימיות וחיצוניות, כי ברייתא חיצוניות המשנה. מבחינת החיצוניות, הו"ק, נקרא מט"ט חנוך בן ירד, כי ירד, מלשון ירידה וחיצוניות. הלוא גם מבחינת פנימיות, נקרא מט"ט חנוך בן ירד? בפנימיות בן ירד נאמר לשבחו, כי הירידה גרם לו למוחין פנימיים.
הן המשנה והן הברייתא מסתכלים בירידה שלו, אלא בברייתא הירידה עוד לא גורם למוחין, אלא לירידה ממש. אבל במשנה, כבר נתקנה הירידה ונעשתה גורם למוחין. תחתיו, כלומר בצילו, יֶחֶסוּ כל חיות השדה, מלאכים שביצירה. כמו שישראל הקדוש העליון, ז"א, נקרא בן לאימו, בינה, כמ"ש, כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אימי. וכתוב, בני בכורי ישראל, שזה סובב על ז"א. כן גם למטה מאצילות, זה, מט"ט, נקרא נער לאימו, הנוקבא, כמ"ש, כי נער ישראל ואוהבהו, שזה סובב על מט"ט.
ובכמה אופנים נקרא בן ירד, פעם לגנאי פעם לשבח, בהפרש בין פנימיות מט"ט לחיצוניות מט"ט. אבל כאן המדובר בבן ירד ממש, בחיצוניות מט"ט, שירידתו לגנאי, שעוד אינו גורם למוחין, כי עשר ירידות ירדה שכינה לארץ וכולן העמידו החברים, ותחת חיצוניות מט"ט עומדים מלאכים שביצירה, הנקראים חיות השדה.
תחת אלו החיות, נאחזים שערות הלבנה, הנוקבא, הנקראות כוכבי שבט, שהם שבט ממש לדון בהם את העולם, ומתחלקים לבעלי דין, לבעלי משקל, לבעלי דין קשה, ולבעלי חוצפה. וכולם נקראים בעלי שיער. ידיה ורגליה אוחזים בזה, כאריה גיבור אוחז בטרפו. וע"ז כתוב, וטָרַף ואין מציל. כוכבי שבט זה מסך דמלכות דמדה"ד, המכונה מנעולא, שער הסתום, שאינו נפתח עד לגמה"ת. ושכתוב, תחת אלו החיות, נאחזים שערות הלבנה, הנוקבא, הנקראות כוכבי שבט, אלו לא סתם שערות הנוקבא, שהמה ממותקים בבינה, במפתחא, שעליהם כתוב, כמה אלפי מגנים נאחזים בשערותיה, אלא אותן השערות, כוכבי שבט, המלכות דמדה"ד, שנמצאים רק בבי"ע תחת חיות השדה. והזוהר מדייק שהם שבט ממש, שבהם עצם צורת המלכות דמדה"ד, המכונה שבט.
ויש בהם ב' בחינות, בעלי הדין ובעלי המשקל:
א. כשהמסך במקום המלכות, ואז נקראים השערות, בעלי הדין.
ב. כשהמסך עולה בצורתו ומתיישב בבינה, וחוצה שם את המדרגה לב' חצאים: לכו"ח, ולבינה ותו"מ, שבזה הם מתתקנים להיות מאזנים. וע"כ בבחינה זו מכונים השערות, בעלי משקל.
ומהם נמשכים שניים אחרים: א. בעלי הדין הקשה, הנמשכים מבעלי הדין. ב בעלי חוצפה, הנמשכים מבעלי משקל והם עולים במקום בינה, שאין להם שום צדק להיאחז שם, והוא נבחן לחוצפה.
מלכות של צמצום א' גורמת לדין קשה
ב' הקווים ימין ושמאל הם במחלוקת וכל אחד רוצה לבטל הארת חברו, ע"כ אינם יכולים להאיר, עד שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, המכריע ועושה שלום ביניהם. ומסך זה מחויב להיות תחילה ממדה"ד, מנעולא, שאז נתמעט קו השמאל מג"ר, ונכנע אל הימין, ומתייחד עימו. ושכתוב, ידיה ורגליה אוחזים בזה, כאריה גיבור אוחז בטרפו, ב' הקווים שמחזה ולמעלה מכונים ידיים, וב' הקווים שמחזה ולמטה מכונים רגליים. והם נאחזים להאיר בשלמות, רק ע"י מסך דחיריק, המקובל ממדה"ד שבאלו השערות, המנעולא.
ומשום שע"י מסך מדין הקשה הזה מתמעט קו השמאל מג"ר שלו, ע"כ מכונה זה בשם טרף, כי המסך דחיריק טורף הג"ר דקו שמאל. וע"כ מדמה אותו כאריה גיבור אוחז בטרפו כמ"ש, וטָרף ואין מציל. כי בעת שמסך מדין הקשה עולה למ"ן לקו אמצעי, וטורף את קו השמאל מג"ר שלו, ואין מציל, וע"כ מתייחדים תכף ב' הקווים זה בזה, המכונים ידיים, וכן מתייחדים ב' הקווים, המכונים רגליים, ואז מאירים בכל השלמות האפשרי, שבתוך ששת אלפים שנה.
לכאורה לקבל אהרה בעולם הבריאה, זה מצב בלתי אפשרי בגלל הפרסה שאינה מאפשרת לקבל תחתיה. בכל אופן ודווקא ע"י הקטנות, מצב הגלות כן ניתן לקבל. כלי הנוקבא הם דין, והם יכולים לרדת תחת הפרסה, אך בהם יש גם רשימות של אהרה, דהיינו בדין זה יש פנימיות וחיצוניות.
חנוך לנער על פי דרכו: חופש לאדם בתוך גבולות ומסגרת תורנית ברורה.
מלמד כאן מהו התיפקוד בעולם התחתון לאנשים רגילים שלא הגיעו להשגות גבוהות, וכיצד לתפקד במסגרת ההגבלות.
מאחר ואדם עדיין לא גמר את תיקונו, ועדיין צריך הוא לקבל אור/שפע לקיום ולשכלול, אור זה חייב לבוא עם הגבלות ואיסורים מה לא לקחת, כדוגמת מצוות לא תעשה.
כאן נבחן האדם. אם מצדיק הוא את הדין, ומסכים בשמחה גם למה שאסור לו לקבל – יצליח להגיע לדרך הטוב, לפעול "מנעולא" ששומרת עליו. צדיק מצדיק את ההגבלות המוטלות עליו, ויודע שהקב"ה רק טוב ומטיב, וכל ההגבלות הן לטובתו, בין אם הוא מבין או לא.
מלאך הוא כוח בנפש האדם, ותפקיד מט"ט שבנפש, להבריח את החיצונים, שלא יתאחזו באור המוגבל שניתן לקבל. אור זה מכיל חיוּת אותה הוא מעביר לתחתונים, ומכיל גם דינים, בהם הוא נלחם בחיצוניים שלא יחמסו את השפע. בשלילה שאסור לקבל יש קצת מהאור, וכך למשל שאוסרים על האדם לאכול חזיר, משמע שיש שם משהו שערב לחך, אך הוא אסור. או איסור מהתורה לגבר ללבוש בגדי אישה, מלמד הדבר על הפרעה מסוימת שיש בנפש, שנותנת סוג של תענוג לעשות כך.
הבורא יתברך הוא הסיבה הראשונית, הוא המסובב לכל תוצאה, ואין קודם לבורא, דהיינו התוצאה היא בריאה. לאדם יש חסרונות, שאלות. מבחינת העיגולים הוא רוצה את כל המילוי, אך זו לא תשובה שלמה הבונה קשר. לכן שאלה אמיתית באה כשאלה כיצד אוכל לבנות תשובה אמונית ליצירת קשר.
בני קדם מאמינים באור, השאלות שלהם הם בבחינת העיגולים. בני קדם קיבלו חוכמה בלי חסדים, ולא ניתן להשתמש בה, לכן לבני קדם אין אמונה. אמונה רק בקו שמאל, מביאה לגאווה גדולה כאילו הם הבורא. שימוש אמיתי בחוכמה הוא רק כשיש קשר לבורא. לכן באווילות שואפים בתורות המזרח להיות בורא.
חוכמה מקבלים בלב, בצד הנקבה שבאדם. לא מספיק אמונה בראש (יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ ) צריך להוריד לחומריות, לגוף, לרצון לקבל – ללב (וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו).
חוכמת שלמה גדולה מחוכמתם, מפני שבחוכמה של המלך שהשלום שלו – ניתן להשתמש בה ליחד, לכלל. חוכמתם היא לפרטיות, לרצון לקבל, ונאבדת כחציר, כניצוץ שנדלק ומייד נעלם. וכך אדם שמחפש לקבל לאנוכיות, מייד "ההנאה" נִכבּית והוא נשבר.
על האדם להקדיש את הנקודה הפרטית, את הכישרון שקיבל בהשאלה – הכל לטובת הכלל, וכשעושה זאת זוכה לבחינה הנק' לבנה במילואה.
שלמה בנפש האדם, זו נקודת הברית, שיודע להגדיל את הנקודה הפרטית למקום השלום, מלך שהשלום שלו, ולכן יכול היה לבנות את הבית הראשון. חוכמת שלמה היא חוכמה היחד.
במוצאי שבת כשמברכים על מאורי האש, צריך לראות את האור דרך מסך הציפורנים, ואז רואים את החוכמה, אור השבת, ומכוונים לזכור בימי החול, להשאיר שיוּר מהחוכמה שהתקבלה בשבת, למרות שהולכים כעת למקום הציפורנים שמפרידים אותנו לימי החול – זאת ההבדלה, לזכור את האור הגדול משבת, שיאיר לפחות חלקו במהלך השבוע.
רבי יצחק פתח: מה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמול תחת השמש? לומדים בדברי שלמה, ודבריו נראים סתומים. אבל כל דבריו של שלמה, כולם נקראים בחכמה. בימיו של שלמה המלך, עמדה הלבנה, הנוקבא, במילואה (שהמלכות קיבלה השלמת כלים ואת אור החוכמה). הנוקבא הייתה מלבישה לאימא עילאה, שזה תכלית המילוי שלה (לו הייתה יכולה לקבל את האור) כמ"ש: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. חכמת בני קדם היא חכמה שירשו מאברהם.
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לְיִצְחָק. זהו חכמה עילאה, שהיה יודע בשמו הקדוש של הקב"ה. וזהו נשמע ממה שכתוב: אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, שהיא שלו, החכמה העילאה. כמ"ש: וה' בירך את אברהם בכל, באותה הבת, שהיה לאברהם ובכל שמה. הנוקבא, חכמה תתאה, הנקראת בּכֹּל, היא נבחנת לבתו, כי אבא יסד בת, אבל בחינת אברהם עצמו הנקראת ושלו, היא חכמה עילאה. כי אברהם חסד שעלה לחכמה. וזה מה שנתן ליצחק.
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, (לא נתן להם את הקשר לנותן המתנה, אלא רק את המתנה) נתן להם דברים ידועים בכתרים התחתונים, והשּרַה אותם אל ארץ קדם. ומשם ירשו בני קדם חכמה, מכתרים תחתונים כמ"ש: מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם.
יום אחד בא רבי שמעון מקפוטקיא ללוד, (למוחין דהולדה) והיה עימו רבי אבא ורבי יהודה. רבי אבא היה עייף והיה רץ אחרי רבי שמעון שהיה רוכב (שרכב כבר על החומריות). אמר רבי אבא: אחרי השם ילכו כאריה ישאג.
ירד רבי שמעון ואמר לו: ודאי כתוב החכמה אינה מתיישבת אלא כשאדם יושב ואינו הולך, אלא נמצא על בוריו כמ"ש: וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. ישיבה היא מצב קטנות, והליכה גדלות. רק בישיבה, במצב קטנות, לאחר ההליכה אדם מגיע, ואז רואה שהוא כפרט רק חלק מהכלל, מהבורא. גם אם אתה גדול, כאשר אתה משיג מדרגה רוחנית, אתה יודע שיש בורא מעליך.
ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. שואל רבי אבא: מהי חכמת שלמה, ומהי חכמת מצרים, ומהו חכמת כל בני קדם? הלבנה, הנוקבא, שמתברכת מכל הספירות, כתוב: ותֵרֶב, שזה נאמר בימיו של שלמה, שהנוקבא נתגדלה ונתברכה ועמדה במילואה.
שאלות חזרה ויחי פה-פז
1. מהו "את כל אשר לו אשר נתן ליצחק"?
2. מהו שלבני הפילגשים נתן מתנות אם כבר נתן הכל ליצחק?
3. מדוע החכמה אינה מתיישבת אלא כשאדם יושב ואינו הולך?
4. מהי חכמת שלמה שהיא גדולה מכל חכמת בני קדם ומכל חכמת מצרים?
5. כאשר מושכים את כל אור החכמה ג"ר וו"ק, מה מקבל האדם ומה מקבלת הבהמה?
6. מה תפקיד הפרסה באמצע המחלקת בין הג"ר ובין הו"ק?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הבורא יתברך הוא הסיבה הראשונית, הוא המסובב לכל תוצאה, ואין קודם לבורא, דהיינו התוצאה היא בריאה. לאדם יש חסרונות, שאלות. מבחינת העיגולים הוא רוצה את כל המילוי, אך זו לא תשובה שלמה הבונה קשר. לכן שאלה אמיתית באה כשאלה כיצד אוכל לבנות תשובה אמונית ליצירת קשר.
בני קדם מאמינים באור, השאלות שלהם הם בבחינת העיגולים. בני קדם קיבלו חוכמה בלי חסדים, שלא ניתן להשתמש בה, לכן לבני קדם אין אמונה. אמונה רק בקו שמאל, מביאה לגאווה גדולה כאילו הם הבורא. שימוש אמיתי בחוכמה הוא רק כשיש קשר לבורא. לכן באווילות שואפים בתורות המזרח להיות בורא.
חוכמה מקבלים בלב, בצד הנקבה שבאדם. לא מספיק אמונה בראש (יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ ) צריך להוריד לחומריות, לגוף, לרצון לקבל – ללב (וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו).
חוכמת שלמה גדולה מחוכמתם, מפני שבחוכמה של המלך שהשלום שלו – ניתן להשתמש בה ליחד, לכלל. חוכמתם היא לפרטיות, לרצון לקבל, ונאבדת כחציר, כניצוץ שנדלק ומייד נעלם. וכך אדם שמחפש לקבל לאנוכיות, מייד "ההנאה" נִכבּית והוא נשבר.
על האדם להקדיש את הנקודה הפרטית, את הכישרון שקיבל בהשאלה – הכל לטובת הכלל, וכשעושה זאת זוכה לבחינה הנק' לבנה במילואה.
שלמה בנפש האדם, זו נקודת הברית, שיודע להגדיל את הנקודה הפרטית למקום השלום, מלך שהשלום שלו, ולכן יכול היה לבנות את הבית הראשון. חוכמת שלמה היא חוכמה היחד.
במוצאי שבת כשמברכים על מאורי האש, צריך לראות את האור דרך מסך הציפורנים, ואז רואים את החוכמה, אור השבת, ומכוונים לזכור בימי החול, להשאיר שיוּר מהחוכמה שהתקבלה בשבת, למרות שהולכים כעת למקום הציפורנים שמפרידים אותנו לימי החול – זאת ההבדלה, לזכור את האור הגדול משבת, שיאיר לפחות חלקו במהלך השבוע.
שאלות חזרה ויחי פב-פד
1. מטעם מה יוסף ירש את הבכורה מראובן?
2. מהם בני תמורה בנפש האדם?
3. מדוע משביע יעקב את יוסף דווקא בברית?
4. מדוע יעקב אינו רוצה להיקבר במצרים אלא במערת המכפלה? ענה תשובה הן מצד השלילה והן מצד החיוב.
5. מדוע יוסף שהוא בחינת הברית נקבר בנהר מצרים אם מצרים הם רשעים?
6. מדוע לאה נקברה במערת המכפלה ולא רחל? מה אתה למד מכך על ענין קימה בחצות לילה ותפילה?
"הסולם"- http://hasulam.
וַיְחִי פב-פד
לא המעשה, אלא הכוונה קובעת.
הקב"ה רואה במסתרים, וראה שיעקב כיוון וחשב יוסף בליל חופתו עם לאה, ובסופו של דבר הפך יוסף לבכור וקיבל פי שנים בשבטים.
רבי שמעון מלמד מהפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ על עומק הנסתר אשר חשיבותו רבה מהנגלה. כאן ממחיש זאת דרך רחל ולאה. גם כשיעקב פעל שלא לשמה, מחשבתו הייתה לשמה. ברוחניות אין העדר ותמורה – אין החלפות. ואם נניח שחלילה מכרו לאדם מזוזה ללא קלף, עצם הכוונה כן עולה לו, והיא חשובה. המעשה עוזר להתכוון למקום הנכון. כאשר מוותרים על הרצון קבל – יראה, רק לשם שמים – גם מעשה זה עולה לשם שמים. דרושה כוונה לאהבה כשעושים את המעשה.
ללא ברית, בלי הצדיקות, נופלים מייד בקושי הראשון ולא ניתן להצליח. עצם ההתחייבות לא מאשפרת לאדם לברוח מהתמודדות. לכן החילוני שלא רוצה להתחייב במעשה, מרמה את עצמו ואומר העיקר הכוונה בלב.
תפקיד האדם כאן בזמן התיקון הוא לכוון את הלב, לבוא לברית בשמחה. השלבים הם: ברית, יראה ואז אהבה.
בלילה ההוא שבאה לאה ליעקב ונתנה לו אלו הסמנים שנתן יעקב לרחל, מחשש שלא יחליפנה אביה באחרת, (רחל לא רצתה לבייש את אחותה) וכשראתה רחל שאביה מכניס את לאה במקומה, והיא אינה יודעת הסימנים ותתבייש, מיד מסרה לה את הסימנים, ועלתה ברצונו רחל, (הרצון והכוונה של יעקב היה ברחל) ושמש בה שימוש, וטיפה ההיא של יעקב היתה הראשונה כמ"ש כחי וראשית אוני, הוא חשב שהיא רחל. הקב"ה שהוא מגלה עמוקות ומסתרים, ויודע מה בחשך, העלה אותו הרצון למקומו והבכורה נסתלקה מראובן וניתנה ליוסף. משום שטפה זו הראשונה שיצאה מיעקב היתה שייכת לרחל. ומשום שיצאה מיעקב, היתה שייכת לרחל. ומשום שבכורה ההוא ממש של ראובן, היתה שלה, ירש אות יוסף ורחל ירשה את שלה.
ומשום כך לא עלה ראובן בשם כשאר השבטים, אלא ראובן, כלומר ראו-בן, בן סתם, ובן הזה לא נודע שמו. וע"כ לא קראה לאה אותו בני בשם הזה ולא נקרא ראו-בני, כי לאה ידעה המעשה, שמחשבתו של יעקב ברחל הייתה ולא בה.
גלוי לפני הקב"ה שיעקב לא היה ברצונו לחטוא לפניו בזה. שבא על לאה וחשב ברחל, ולא הסתכל מדעתו באשה אחרת בשעה ההיא, כשאר רשעי עולם. על כך כתוב: ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי בניהם של שאר רשעי עולם שעושים מעשה ההוא, נק' בשם אחר, דהיינו בני תמורה ודבר זה ידוע אצל החברים. ומשום זה ויקרא לבנו ליוסף, לבנו ממש מתחילה, מבעת לידת ראובן ולבסוף בנו היה.
שאל רבי יוסי, במה השביע יעקב את יוסף? שכתוב: שים נא ידך תחת ירכי, ומשיב אלא באות ברית הזה השביעו, שהיה רשום בבשרו, שזהו חשיבותם של האבות יותר מכל, וברית זה הוא סוד יוסף. כלומר יוסף ה"ס מדת היסוד צדיק שהוא מרכבה לו.
אמר רבי שמעון: באברהם וביעקב כתוב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, כלומר במקום ההוא הרמוז בשם הקדוש להוציא זרע קדוש, זרע אמונה לעולם. ביצחק לא כתוב: שים נא ידך וכו', הוא משום שיצא ממנו עשו (בישמעאל הייתה אמונה).
מהו הטעם כאן שכתוב: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, אלא אמר יעקב ליוסף ברושם הקדוש הזה השבע לי, שהוציא זרע קדוש ונאמן לעולם ונשמר ולא נטמא מעולם, שלא יקבר בין אלו הטמאים שלא שמרו אותו מעולם, שכתוב: אֲשֶׁר בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם.
ואם תאמר הרי יוסף ששמר בריתו יותר מכל, למה נקבר ביניהם במצרים? משיב הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה, ולמדנו שהשכינה אינה שורה אלא בארץ ישראל, ולמה נגלה כאן השכינה. משיב אלא על נהר כתוב שהמים (התורה החסד) אינם מקבלים טומאה ואינם כארץ העמים. וכתוב: ותהי עליו שם יד ה' שהיא השכינה, אף כאן יוסף הארון שלו נשלך אל המים. אמר הקב"ה אם יוסף יסתלק מכאן לא יתקיים הגלות, שישראל לא יכלו לסבול, אלא שתהיה קבורתו במקום שלא יטמא, ויסבלו בני ישראל הגלות.
אמר רבי יוסי, ראה יעקב שבכל דבר מתתקן כסא הקדוש באבות – אברהם ויצחק ימין ושמאל והוא באמצע. אמר יעקב, אם יקבר כאן במצרים איך יהיה גוף הזה מחובר עם האבות? ואפילו המערה שנקבר שם נק' מכפלה לימין ושמאל, הוא שנים ואחד, כלומר שצרכים לשלישי שיכריע בינהם. אף המערה הוא שנים ואחד. אף המערה הוא שניים ואחד, אברהם ויצחק לימין ושמאל, ויעקב מכריע ביניהם.
האבות זכו להקבר שם במערת המכפלה, הם ובת זוגם, ועקב נקבר הוא ולאה, ומה הטעם שלא נקברה עמו רחל, הרי כתוב: ורחל עקרה שיורה שהיא עקרת הבית? ומשיב אלא לאה זכתה בו יותר, ביעקב להוציא ממנו ששה שבטים בעולם, מגזע הקדוש, ומשום זה נתנה עמו לבת זוג במערה.
אמר רבי יהודה, לאה כל יום היתה עומדת בפרשת דרכים, ובכתה בשביל יעקב שישא אותה לאשה, כי שמעה שהוא צדיק, הקדימה לו בתפילה, שכתוב: ועיני לאה רכות, שהקדימה וישבה בפרת דרכים להתפלל.
רחל לא יצאה לדרכים מעולם להתפלל להנשא ליעקב כמו לאה, ומשום זה זכתה לאה להקבר עמו. ורחל נמצאת בפרשת דרכים ונקברה שם, וז"ש: ואני בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל. מהו עלי? משיב כלומר בשבילי. בארץ כנען בדרך בשבילי מתה בדרך משום שלא יצאה מעולם בשבילי להתפלל כמו אחותה. אומר שלו הייתה יוצאת רחל להתפלל על יעקב, הייתה זוכה להיקבר עמו.
משום זה, לאה שיצאה ובכתה בפרשת דרכים (בחצות לילה – שלאה העולם הנסתר קמה ללמוד) בשביל יעקב, זכתה להיקבר עימו. רחל, שלא רצתה לצאת ולהתפלל בשבילו, משום זה קבורתה בפרשת דרכים. רחל עולם המגולה, מחזה ולמטה דז"א, שהחסדים מתגלים שמה, וע"כ קבורתה בדרך במקום מגולה לעין (חייבת חוכמה). ולאה עולם המכוסה, (שהיא יודעת למות, לוותר על המקרה ) חסדים מכוסים שמחזה ולמעלה דז"א, וע"כ נקברה במערת המכפלה, במקום מכוסה מן העין. זה עיקר עבודתנו בעולם הזה, היראה שתבוא מעבר למקרים המזדמנים.
דמעות רבות הזילה אות הצדקת לאה, בשביל שתהיה בחלקו של יעקב ולא לאותו רשע עשו. כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אע"פ שכבר נגזר עליו עונש, יקרעו את גזר הדין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו. כך נגזר על לאה להיות בחלקו של עשיו, והיא בתפילתה הקדימה להנשא ליעקב, ולא ניתנה לעשיו.
הקב"ה רואה במסתרים, וראה שיעקב כיוון וחשב יוסף בליל חופתו עם לאה, ובסופו של דבר הפך יוסף לבכור וקיבל פי שנים בשבטים.
רבי שמעון מלמד מהפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ על עומק הנסתר אשר חשיבותו רבה מהנגלה. כאן ממחיש זאת דרך רחל ולאה. גם כשיעקב פעל שלא לשמה, מחשבתו הייתה לשמה. ברוחניות אין העדר ותמורה – אין החלפות. ואם נניח שחלילה מכרו לאדם מזוזה ללא קלף, עצם הכוונה כן עולה לו, והיא חשובה. המעשה עוזר להתכוון למקום הנכון. כאשר מוותרים על הרצון קבל – יראה, רק לשם שמים – גם מעשה זה עולה לשם שמים. דרושה כוונה לאהבה כשעושים את המעשה.
ללא ברית, בלי הצדיקות, נופלים מייד בקושי הראשון ולא ניתן להצליח. עצם ההתחייבות לא מאשפרת לאדם לברוח מהתמודדות. לכן החילוני שלא רוצה להתחייב במעשה, מרמה את עצמו ואומר העיקר הכוונה בלב.
תפקיד האדם כאן בזמן התיקון הוא לכוון את הלב, לבוא לברית בשמחה. השלבים הם: ברית, יראה ואז אהבה.
שאלות חזרה -ויחי עט-פא
1. מהו התירוץ הראשון, בגינו קורא דווקא ליוסף "בנו", והרי היו לו עוד בנים? ממה לומד זאת?
2. מהם ג' התירוצים הנוספים שמביא באות רנ"ד?
3. מהם ג' הטעמים ב
מלמד הנועם אלימלך שהכל תלוי היכן שַֹם אדם בנפשו את הנקודה. אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (כלומר האני הפרטי האנוכי הוא החשוב, אז) לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. וכאשר משכיל האדם לבטל את גאוותו, ולבוא ביראת הרוממות לפני המלך, כלומר שהאני שלו הוא אַין (לֹא): אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא – אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה, ואז יכול לזכות ולראות פני שכינה.
ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
תפקיד הבן כפרט היוצא מאביו – מהכלל, לגלות ולתקן משהו בעולם. יוסף בשמירת הברית השלים את התיקון. מלמד כאן מספר פירושים למה דווקא אומר על יוסף שהוא בנו של יעקב – יוסף הוא התיקון העיקרי, ושאר השבטים באים לסייע. יעקב בא על רחל להולדת יוסף, בחפץ לב ובאהבה.
ייחודו של יוסף הצדיק, הוא בהחזקת ג' האמונות כאחד, גם ימין אמונה של אברהם, גם גבורת יצחק משמאל, וקו אמצעי – יעקב הכולל את שניהם.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אמר רבי יצחק, וכי שאר השבטים אינם בניו, למה קרא רק ליוסף? ומשיב אלא אמר רבי אבא יוסף היה בנו יותר מכולם. בשעה שאשת פוטיפר הפצירה ביוסף, כתוב: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית. צריך היה לכתוב: ואין איש בבית, מהו מאנשי הבית? ומשיב אלא לכלול דמותו של יעקב שהיתה שם ונמצא שם. להורות אשר איש אחר שאינו מאנשי הבית היה שם, דהיינו יעקב. כיוון שנשא עיניו וראה דמות אביו, נתיישב בדעתו וחזר לאחוריו. עד כאן אומר שיוסף לא חטא, כאשר ראה את דמות דיוקן אביו מול עיניו.
וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת. אמר לו הקב"ה אתה אומר וימאן ויאמר, חייך וימאן ויאמר אחר יבא לברך לבניך ויתברכו בו שכתוב: וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. כאשר יעקב בא לברך את בני יוסף, מיאן יעקב לברך קודם את הבכור. סוג קשר נוסף בין יעקב ליוסף.
שואל, כיוון שאמר יָדַעְתִּי בְנִי, למה אמר יָדַעְתִּי אחר, כי אומר ידעתי בני ידעתי? משיב אלא אמר ידעתי בני, בזמן שקיימת בגופך שאתה בני, בעת שראית דמותי, ושַּבתָּ אל הברית שלך ולא חללתו, ומשום זה כתוב: ידעתי בני. ופעם שנית כתוב: ידעתי, על מה שאמרת שזה הוא הבכור. ועל זה השיבו, גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל. ושום זה כתוב: כאן ויקרא לבנו ליוסף, לבנו ליוסף ממש, דהיינו שקיים בגופו שהוא בנו. תירוץ ראשון – מה שקיים בגופו שמירת הברית.
ויקרא לבנו ליוסף, שבצורה אחת (של קו אמצעי – ת"ת ויסוד) היו נראים, שכל מי שראה ליוסף, היה מעיד שבנו של יעקב הוא. רבי יוסי אמר, לגמרי הוא כך. שקראו בנו משום שהיו להם צורה אחת, ועוד, כי יוסף זן (פִּרנס) לו ולבניו בזקנותו, ומשום זה הוא בנו ממש יותר מכולם.
למה קרא ליוסף ולא לאחר? משיב משום שרשות היה בידו להעלותו משם למערת המכפלה, כי מלך היה אבל אחר לא היה רשות בידו.
רבי יוסי אמר: כיוון שיעקב היה יודע שבניו ישתעבדו שם במצרים, למה לא נקבר שם וזכותו יגין עליהם, למה רצה לעלות משם, הרי כתוב: כרחם אב על בנים, איפה היא הרחמנות?
משיב, בשעה שיעקב היה יורד למצרים הי מתירא. אמר: אולי ח"ו יכלו בני בין העמים ואולי יסלק הקב"ה שכינתו ממני כבתחילה. כתוב: וירא אלקים אל יעקב וגו אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ומה שאמרת פן אסלק שכינתי ממך, והרי כתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה.
עוד אמר, מתירא אני פן אקבר שם ולא אזכה להקבר עם אבותי. אמר לו הקב"ה וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, דהיינו אעלך ממצרים גם עָלֹה להקבר בקבר אבותיך.
ומשום זה רצה שיעלהו ממצרים, טעם אחד שלא יעשו אותו אלוה (לעבודה זרה), כי ראה שעתיד הקב"ה להיפרע מאלוהיהם של מצרים, ואחד שראה שהשכינה תשים דירתו בין בניו בגלות, ואינו צריך להקבר במצרים להגין עליהם, ואחד שרצה שגופו ידור בין גופיהם של אבותיו, להכלל ביניהם ולא יהיה עם הרשעים שבמצרים.
גופו של יעקב נמשך מיפיו של אדם הראשון, והייתה צורתו של יעקב, צורה עליונה קדושה, צורת הכסא הקדוש, ולא רצה להקבר בין הרשעים. שאין פירוד באבות, ותמיד הם מחוברים ועל כן כתוב: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי.
הכתוב: אומר בנו, שום שהיו בצורת פנים אחת. שהוא משום שבחפץ רוח ולב הוליד אותו יותר מכל השבטים כתוב: וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, כי כל חפצו של יעקב ברחל היה, ומשום זה כתוב: ויקרא לבנו ליוסף.
רבי שמעון פתח: הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כמה יש לו לאדם להיזהר מחטאיו, ולהסתכל שלא יעבר על רצון אדונו. כל מה שאדם עושה בעולם הזה מכתובים אלו המעשים בספר (בצורת האדם) ובאים בחשבון לפני המלך הקדוש, והכל גלוי לפניו, שכתוב: אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ, נְאֻם-יְהוָה, ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
גינם ביקש יעקב להיקבר במערת המכפלה?
4. מה הנך למד מכך שאין פירוד באבות ותמיד הם מחוברים?
5. מהו התירוץ לכך שיוסף היה בצורתו של יעקב?
מלמד הנועם אלימלך שהכל תלוי היכן שַֹם אדם בנפשו את הנקודה. אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (כלומר האני הפרטי האנוכי הוא החשוב, אז) לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. וכאשר משכיל האדם לבטל את גאוותו, ולבוא ביראת הרוממות לפני המלך, כלומר שהאני שלו הוא אַין (לֹא): אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא – אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה, ואז יכול לזכות ולראות פני שכינה.
ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
תפקיד הבן כפרט היוצא מאביו – מהכלל, לגלות ולתקן משהו בעולם. יוסף בשמירת הברית השלים את התיקון. מלמד כאן מספר פירושים למה דווקא אומר על יוסף שהוא בנו של יעקב – יוסף הוא התיקון העיקרי, ושאר השבטים באים לסייע. בנוסף יעקב בא על רחל להולדת יוסף, בחפץ לב ובאהבה.
ייחודו של יוסף הצדיק, הוא בהחזקת ג' האמונות כאחד, גם ימין אמונה של אברהם, גם גבורת יצחק משמאל, וקו אמצעי – יעקב הכולל את שניהם.
הקודם