וַיְחִי  עו-עח

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת

 קרבה למלך פרושה הפיכת הרצון לקבל הטבעי, לרצון להשפיע.

כשאדם נפטר מהעולם הזה, עובר הוא לתודעה של מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. צדיק קונה כבר בחייו תפיסה ותודעה נצחית, וזוכה לקירבה למלך, דהיינו השוואת צורה לקב"ה – למשפיע יתברך. הרשע פועל כל מקרה רק לעצמו, לאנוכיות שלו, כאשר כל פעולה עושה רישום נפשי.  אצלו כל הנאה מזויפת מורידה אותו יותר. לכן על האדם להקפיד ליהנות רק מהאמת, הנאה בקדושה וכך לגדול, ולזכות בקרבת המלך.

בושת הרשעים נובעת מכך שלא תיקנו בחייהם את הרצון לקבל, הצדיקים זכו ותיקנו את הרצונות בעל מנת להשפיע. הקרבה למלך היא קרבה בהשוואת צורה למלך – לצורת המשפיע יתברך.

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אמר רבי חייא כתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. שם בחיים שלו כתוב: יעקב, וכאן במיתתו כתוב: ישראל, הלא השם ישראל חשוב יותר מהשם יעקב. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שצריך לומר כאן ישראל, כי לא כתוב: ויקרב יום ישראל למות, אלא ימי, וקשה – וכי בכמה ימים מת האדם, הלא ברגע אחד מת ונפטר מהעולם. מאחר וכתוב ימים רבים, יש כאן לימוד.

כשהקב"ה רוצה להשיב אליו רוח האדם, כל אלו הימים שהאדם חי בעולם הזה נפקדים לפניו ונכנסים בחשבון. וכשקרבו הימים לבא לפניו בחשבון, מת האדם והקב"ה משיב את רוח האדם אליו, הבל ההוא שהאדם נושב ונושם בו משיב אליו.

אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום אחד מהם אינו נדחה לחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא. משום זה כתוב: בצדיקים קירבה, משום שהימים קרבו לפני המלך.

כלומר כתוב ימים וזו אינדיקציה שהיה צדיק, ולכן נק' ישראל ולא יעקב, שהגיעה לבחינת אהבה, יותר מבחינת יעקב שהיא יראה.

אוי לרשעים שלא כתוב בהם קירבה, כי איך יקרבו ימיו לפני המלך, בשעה שכל ימיו בפשעי העולם נמצאים. ומשום זה אינם קרבים לפני המלך ולא יתפקדו לפניו לא יזכרו למעלה, אלא הם כַּלים מאליהם, עליהם כתוב: דֶּרֶךְ רְשָׁעִים, כָּאֲפֵלָה  לֹא יָדְעוּ, בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.

וכאן כתוב: ויקרבו ימי ישראל, ודאי שקרבו בלי בושה, בשלמות בשמחה שלמה. ומשום זה כתוב: ימי ישראל ולא ימי יעקב, כי השם ישראל שלם יותר מיעקב. ואם תאמר הרי כתוב: ויעקב איש תם, הר השם יעקב ג"כ שלם? משיב שגם השם יעקב שלם הוא, אבל אינו שלם במדרגה העליונה כמו ישראל (שלמות של גדלות).

אמר רבי יוסי: בשעה שימיו של אדם נפקדים לפני המלך, יש צדיק שנפקדים ימיו והם רחוקים מלפני המלך. ויש צדיק כשנפקדים ימיו הם קרובים וסמוכים למלך, ואינם מתרחקים ובלי בושה הם נכנסים וקרבים למלך. אשרי חלקם, וזה שכתוב: ויקרבו ימי ישראל למות.

וַיְחִי  עו-עח

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת

 קרבה למלך פרושה הפיכת הרצון לקבל הטבעי, לרצון להשפיע.

כשאדם נפטר מהעולם הזה, עובר הוא לתודעה של מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. צדיק קונה כבר בחייו תפיסה ותודעה נצחית, וזוכה לקירבה למלך, דהיינו השוואת צורה לקב"ה – למשפיע יתברך. הרשע פועל כל מקרה רק לעצמו, לאנוכיות שלו, כאשר כל פעולה עושה רישום נפשי.  אצלו כל הנאה מזויפת מורידה אותו יותר. לכן על האדם להקפיד ליהנות רק מהאמת, הנאה בקדושה וכך לגדול, ולזכות בקרבת המלך.

בושת הרשעים נובעת מכך שלא תיקנו בחייהם את הרצון לקבל. הצדיקים זכו ותיקנו את הרצונות בעל מנת להשפיע. הקרבה למלך היא קרבה בהשוואת צורה למלך – לצורת המשפיע יתברך.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי עג-עה
1. מי היא חבצלת ומדוע נקראת גם שרון?
2. כיצד השרון שהוא שרב יכול להפוך לאגם?
3. מהו לשון חבצלת ומדוע הוא תיקון גדול וחשוב לבחינת שרון?
4. כיצד עוברים מחבצלת לשושנה?
5. מדוע עמקים בלשון רבים ולא עומק בלשון יחיד?
6. כיצד קשור התיקון של חבצלת לחטא אדה"ר?
7. מדוע לאחר התיקון צריכה השושנה להיות מורכבת מאגם ולבן דין ורחמים טוב ורע?
8. מה היה הדרך היסודית בגן עדן של אדה"ר שאליה צריך לחזור בכל אחד מהמצבים של האדם? הבא 3 דוגמאות מחייך.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי  עג-עה

חֲבַצֶּלֶת בשׁוֹשַׁנַּה

 היכן אתה מחפש את התשובה, בסיפוק אישי או באמונה?

כאשר מרגיש אדם מחסור, ייבחן האם מרגיש הוא בגאווה שמגיע לו, או שיבוא בענווה שממילא לא מגיע לו כלום, כדעת אורח ולא בעל הבית.

אומר שלמה המלך: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת-הָאִשָּׁה, אם אתה מוצא את האני, האשה, הלב שבך, הרצון לסיפוק אישי – אז מר ממוות.

שירה (גימטרייה תפלה), וכן לשון שרון. כאשר השירה באה מצד שמאל של הרצון לקבל, היא נחשבת לשבח גדול להשם, בתנאי שתבוא בקדושה. בחצות לילה היא החבצלת (חבוי מצל, שאין לה צל, הממשיך חסדים, דהיינו חכמה בלי חסדים) שַּרה, ורוכשת בכך אמונה. כאשר אדם מודע לכך שבחינתו הוא חבצלת, היינו שהצל, האמונה מוסתר ממנו – אזי ימעיט עצמו ויבקש אמונה וחסדים, ולא יבקש למשוך אור לפרטיותו.

ביקש הקב"ה מאדם הראשון להישמר מעץ הדעת, בו יש גם רצון לקבל שמחבר לרע, ולשמור על עץ החיים באמונה. לאדם יש מסגרת אמונית בתוכה עליו להתנהל, ואל לו לעשות חשבונות, שאז יגיע מייד לתירוצים וכפירה, וקושר חבל מחנק לגרונו. זהו בדיוק עצם החטא, להיות מדענים בשכלם במקום דבקות אמונית.

רבי שמעון פתח: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, כמה חביבה כנסת ישראל לפני הקב"ה שמשבח לה והיא משבחת לקב"ה תמיד. וכמה משוררים ומזמרים היא מזמנת לו תמיד, אשרי חלקם שאחוזים בגורל החלק הקדוש כמ"ש: כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

אני חבצלת השרון, זהו כנסת ישראל העומדת בפאר היופי בגן עדן ונק' שרון משום שמשוררת ומשבחת למלך העליון.

אני חבצלת השרון שצריכה להשקות משקוי של הנחל העמוק, מקור הנחלים, דהינו בינה כמו שכתוב: והיה השרב לאגם, וע"כ נק' הנוקבא השרון מלשון שרב, שהיא צמאה לשתות מי הבינה. שושנת העמקים משום שנמצאת בתכלית העומק כמו שאומר ממעמקים קראתיך ה'. חבצלת היא ממקום ששיקוי הנחלים יוצאים ואינם פוסקים לעולם. (עומק בחינת אור ע"ב ס"ג הנותן גדלות למדרגה)

בני אדם אינם מסתכלים ואינם יודעים ואינם משגיחים שבשעה שהקב"ה ברא את האדם והוקיר אותו ביקר העליון, דהיינו מוחין עליונים, בקש ממנו שיתדבק בו, כדי שיהיה יחיד ויהיה לו לב אחד בדבקות אמונית שאינה משתנה, בז"א, שנאמר בו, אני הויה לא שָניתי, ואינו מתהפך לעולם, בקשר ייחוד הכל נקשר בו, כמ"ש, ועץ החיים, ז"א, בתוך הגן.

אח"כ סרו מדרך האמונה, ועזבו את אילן היחיד העליון לכל האילנות, ובאו להתדבק במקום המשתנה ומתהפך מצבע לצבע, מטוב לרע וזהו שכתוב: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.

אז ודאי נהפך לבם בצד ההוא ממש, כי קבלו גם הם שינויים רבים, פעם לטוב ופעם לרע. בדבר ההוא שנתדבקו לשמאל ודאי בקשו חשבונות רבים, דהיינו שינויים רבים ונתדבקו בהם

אמר לו הקב"ה: אדם, עזבת את החיים ונתדבקת במות. חיים הוא שכתוב: ועץ החיים (עץ האמונה) בתוך הגן, דהיינו ז"א כי מי שאחוז בו אינו טועם מות לעולם. והתדבקת באילן אחר, בנוקבא בשעה שאינה בזיווג עם ז"א, הנה ודאי המות כנגדך, שכתוב: ורגליה יורדות מות וכתוב: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת-הָאִשָּׁה, אם אתה מוצא את האני, האשה, הלב שבך, הרצון לסיפוק אישי – אז מר ממוות. שה"ס הנוקבא בשעה שאינה בזיווג עם ז"א.

אם הוא חטא, כל העולם מה חטאו, ולמה נגזר המות על כל העולם? אם אמר שכל העולם אכלו מעץ הזה, וע"ה הוטל המות על כולם, הלא אינו כן. ומשיב אלא בשעה שנברא האדם וקם על רגליו, ראו אותו כל הבריות ויראו מלפניו (יראת הרוממות, שעקבו האיר יותר מגלגל חמה), והיו נמשכים אחריו כעבדים אחר המלך. והוא אמר להם, אני ואתם: בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה  נִבְרְכָה, לִפְנֵי-יְהוָה עֹשֵׂנוּ – כיוון שראו את האדם שמשתחוה למקום הזה (לעץ הדעת), לצד שמאל ונתדבק בו, כולם נמשכו אחריו, ועל כן גרם מות לכל העולם.

ואז נשתנה האדם לכמה אופנים, פעם דין ופעם רחמים, פעם מות ופעם חיים, ולא עמד בקיום קבוע באחד מהם. כי אותו מקום גרם לו, ועל כן נק' להט החרב המתהפכת מצד זה לצד זה, משלום למלחמה, ומתהפכת בדרך כלל מטוב לרע, שכתוב: ועץ הדעת טוב ורע. עץ הדעת הוא טוב מאחר והקב"ה ברא אותו, אך על האדם להיזהר מחלקו החיצוני שמשרת את הרצון לקבל. אל תלך לכיוון של המחשבות שלך, פעל רק בתוך המסגרת האמונית.

ומלך העליון לאהבתו על מעשיו, הוכיח אותו ואמר לו: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, והוא לא קבל ממנו ונמשך אחר אשתו, ונגרש מגן עדן לעולמים, כי האשה עולה למקום הזה, למקום התהפוכות החיים והמות ולא יותר, וע"כ האשה גרמה מות לכל. מתי ידע לשמוע בקול אשתו – היינו ליבו, למקום הגאווה האישית? רק כאשר הלב מוכן ללכת בדרך השם.

לעולם הבא כתוב: כי כימי העץ ימי עמי, היינו זה הנודע שהוא עץ החיים. בו בעת כתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ–כִּי יְהוָה, דִּבֵּר, כי בעץ החיים אין שינוים ואין בו מות.

 שיעור שמע:

ד' מינים

התורה מארגנת נכון את הנפש, להביאה לאהבת השם.

דרך אמת אומר דרך המכינה אותך לאהבת השם. האמת במטרה היא להגיע לאהבה בקשר, והאמת שבדרך פירושה עליות וירידות, כמו הלכות שונות בין שבת לחול. גם בדרך יש לזכור את המטרה. את הנפש יש לבנות בצורה מאורגנת ומסודרת, לסדר את הרצונות בהיררכיה תורנית נכונה, בפנימיות. אמונה נכונה אומר שאני מחפש את נותן המתנה ולא את המתנה עצמה, שהרי שונא מתנות יחיה. באמונה אמיתית אדם שמח בקשר גם בלי מתנות.

צדיק קשור ל – ג' האמונות של האבות, ואיתם בא לקשר אמונה להאיר לליבו. מחויב הוא לברית, לקשר עם השם יתברך, בתנועה נפשית מעצמו, מתוך חופש בחירה. הדם שצדיק מכריח עצמו במצוות, אך הוא חופשי, ולוקח את הברית מטעם החסד, ופועל מעל טעם ודעת. כלומר למרות שהוא מחויב לכל המצוות קלה כחמורה, מתוך בחירה הוא בא בשמחה, ויתרה מזאת – שמח מכל יגיעה נוספת הנדרשת ממנו. הוא מנצל את חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי של יעקב שבחינתו ליהנות רק מהאמת. וכך זוכה לערב את ההשתקקות הגדולה שלו, לבוא לאמונה מעל טעם ודעת.

לתפילה מגיע הצדיק בענווה ושמחה עם דעת של אורח בעולם, ולא דעת של בעל הבית שדורש בגאוותו מהקב"ה. מרגיש הוא בצניעות שממילא לא מגיע לו כלום, שתפילה עושה רק מחצה.

מבחן התוצאה הוא באמונת הלב, בכוח המעשה,ולא בסימנים חיצוניים. האם באמת מוכן האדם לוותר על הפרטיות, על החיצוניות למען האמת. למרות שבדרך אדם מרגיש מרוחק, אך המבחן הוא הרצון להגיע לקשר, לשלמות, לעבודה לשמה. כלי המלחמה הם האמונה והביטחון הנשענים על השם.

אמונה ראויה מחזיקה גם גבורה וגם את צד החסד, והמפתח הוא ביטול הגאווה וגישה של שמחה לקשר, שזו האמונה, סוג של רגש חסד ושמחה מהקשר

שיעור שמע:

וַיְחִי  סז-סט

ד' מינים

אדם חי הוא מי שפועל צלם של היגיון אמוני.

הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.

על האדם לבדוק תדיר את השקפתו האמונית. הוא נבדק כאשר הוא חושב, האם הרגשת המחשבה, הידיעה, הולכת לכיוון אמונה שיש וודאי ראשוני – שהוא הסיבה, הוא הכלל.

הטבע הרגיל של הנברא הוא נפרדות, ועליו לעשות פעולות שיבטאו את האחדות בכדי להשוות צורה לעליון. לכן על האדם לאחד את כל רצונותיו לרצון אחד מרכזי, ואז האחדות הפנימית תבוא מבחינה צורתית.

אמונה אינה דבר פאסיבי, אלא יש לעשות פעולה אחדותית, לעורר ולהפעים מעשה בעולמות העליונים, בפנימיות. האמונה עוזרת לקשור את היסוד, (הלולב באתרג). שלושת האבות, שהם ביטול עבודה זרה – אברהם, ביטול שפיכות דמים – יצחק, ביטול גילוי עריות – יעקב, ג' אמונות אלו הם המפתח לקשר וחיבור לעליון. אליהם מצטרפת הערבה היא בחינת ההשתוקקות.

כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, כגון אזוב עץ הארז שצוותה התורה לקחת למטהר.

ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש (הויה – הרצון שמבטא את הבורא) למעלה כגון: לולב אתרוג הדס וערבה שצריכים לייחד אותם (לקשרם) ולעשות בהם מעשה לנענע אותם כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. במעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה אתה הדבר שלמעלה.

וזהו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי, דהינו שיעשה לי כבוד, בְּרָאתִיו (בתודעה) כדי ליחד אותי, יְצַרְתִּיו, לעשות לי מעשים טובים, אַף עֲשִׂיתִיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.

היינו שכתוב:  פרי עץ הדר, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו היינו כפות תמרים. יצריו היינו ענף עץ עבות. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. שורשי ארבעת המינים, שהם ד' העולמות אבי"ע. האתרוג היא כנגד עולם האצילות שעליו כתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, כי הנוקבא דאצילות נק' שם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה שעליו כתוב: ולכבודי בראתיו. ענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו. וערבי נחל נגד עולם העשיה, עליהם כתוב: אף עשיתיו.

והתיקון שלהם (של הבחינות העליונות המבטאות את המדרגות האמורות) כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי חמישה עשר לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירים בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר חמישה עשר לחודש, אשר אז הלבנה, שהיא הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.

ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם. כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים, כמ"ש, וימינו תחבקני.

משל למלך שאסר אנשים בבית האסורים שלו, באה אמו הגבירה והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים אמרה אל בנה: הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתיה. והנמשל: הנה יום הכיפורים הוא סוד אמא דהיינו בינה (מדרגת הבורא שבנברא), הוציאה כולם לחירות (מהחיצוניות), ואנחנו נמצאים רעבים למזון (רוחני) ומצמאים לשתות.

ביום ההוא הרומז על אברהם, ספירת החסד, התחלת הכל, אם בענני כבוד, אורות מקיפים, הוא ההתחלה, שאו"מ הראשון הוא חסד, ואם במים, או"פ, הוא ההתחלה, שאו"פ הראשון הוא חסד, שאברהם התחיל לחפור בארות מים.

פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא הנקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר הזה. כפות תמרים, שכתוב, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפּוֹת אלא כפוּת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים העליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלא הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.

וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול (עץ החיים), ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, ת"ת, הכולל כל ששת הספירות חג"ת נה"י ואחוזים בו מכל צדדיו. ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. ודורש עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להריק אל הבאר, הנוקבא, זהו ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה. וערבי נחל שתים הם, רומזות על שני נחלי מים דהיינו ב' ספירות נצח והוד, שהמים מתכנסים בהם להריק אל הצדיק שהוא יסוד המקבל מנצח והוד.

שאלות חזרה ויחי סז-סט
1. מדוע צריך לעשות מעשה עם ד' המינים ולא די לתקן בפנימיות?
2. מהו פירוש של כל אחד מהמילים "ולכבודי בראתיו", יצרתיו", "אף עשיתיו", "בראתיו" (ב' פירושים)
3. מדוע כתוב ביום הראשון אם מדובר ביום החמישה עשר?
4. מדוע לא די ביציאה לחירות ביום הכיפורים ונצרכים אנו לאמא שבסוכות?
5. הסבר עפ"י מאמר זה מי הם ד' המינים וכיצד כל אחד מהם קשור לזיווג?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי  סז-סט

ד' מינים

אדם חי הוא מי שפועל צלם של היגיון אמוני.

הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.

על האדם לבדוק תדיר את השקפתו האמונית. הוא נבדק כאשר הוא חושב, האם הרגשת המחשבה, הידיעה, הולכת לכיוון אמונה %Q9יש וודאי ראשוני – שהוא הסיבה, הוא הכלל.

הטבע הרגיל של הנברא הוא נפרדות, ועליו לעשות פעולות שיבטאו את האחדות בכדי להשוות צורה לעליון. לכן על האדם לאחד את כל רצונותיו לרצון אחד מרכזי, ואז האחדות הפנימית תבוא מבחינה צורתית.

אמונה אינה דבר פאסיבי, אלא יש לעשות פעולה אחדותית, לעורר ולהפעים מעשה בעולמות העליונים, בפנימיות. האמונה עוזרת לקשור את היסוד, (הלולב באתרג). שלושת האבות, שהם ביטול עבודה זרה – אברהם, ביטול שפיכות דמים – יצחק, ביטול גילוי עריות – יעקב, ג' אמונות אלו הם המפתח לקשר וחיבור לעליון. אליהם מצטרפת הערבה היא בחינת ההשתוקקות.

כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, כגון אזוב עץ הארז שצוותה התורה לקחת למטהר.

ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש (הויה – הרצון שמבטא את הבורא) למעלה כגון: לולב אתרוג הדס וערבה שצריכים לייחד אותם (לקשרם) ולעשות בהם מעשה ל%Q0ענע אותם כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. במעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה אתה הדבר שלמעלה.

וזהו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי, דהינו שיעשה לי כבוד, בְּרָאתִיו (בתודעה) כדי ליחד אותי, יְצַרְתִּיו, לעשות לי מעשים טובים, אַף עֲשִׂיתִיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.

היינו שכתוב:  פרי עץ הדר, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו היינו כפות תמרים. יצריו היינו ענף עץ עבות. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. שורשי ארבעת המינים, שהם ד' העולמות אבי"ע. האתרוג היא כנגד עולם האצילות שעליו כתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, כי הנוקבא דאצילות נק' שם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה שעליו כתוב: ולכבודי בראתיו. ענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו. וערבי נחל נגד עולם העשיה, עליהם כתוב: אף עשיתיו.

והתיקון שלהם (של הבחינות העליונות המבטאות את המדרגות האמורות) כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי חמישה עשר לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירים בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר חמישה עשר לחודש, אשר אז הלבנה, שהיא הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.

ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם. כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים%2S כמ"ש, וימינו תחבקני.

משל למלך שאסר אנשים בבית האסורים שלו, באה אמו הגבירה והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים אמרה אל בנה: הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתיה. והנמשל: הנה יום הכיפורים הוא סוד אמא דהיינו בינה (מדרגת הבורא שבנברא), הוציאה כולם לחירות (מהחיצוניות), ואנחנו נמצאים רעבים למזון (רוחני) ומצמאים לשתות.

ביום ההוא הרומז על אברהם, ספירת החסד, התחלת הכל, אם בענני כבוד, אורות מקיפים, הוא ההתחלה, שאו"מ הראשון הוא חסד, ואם במים, או"פ, הוא ההתחלה, שאו"פ הראשון הוא חסד, שאברהם התחיל לחפור בארות מים.

פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא הנקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר הזה. כפות תמרים, שכתוב, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפּוֹת אלא כפוּת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים העליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלא הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.

וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול (עץ החיים), ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, ת"ת, הכולל כל ששת הספירות חג"ת נה"י ואחוזים בו מכל צדדיו. ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. ודורש עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להריק אל הבאר, הנוקבא, זהו ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה. וערבי נחל שתים הם, רומזות על שני נחלי מים דהיינו ב' ספירות נצח והוד, שהמ5D7ם מתכנסים בהם להריק אל הצדיק שהוא יסוד המקבל מנצח והוד.

שיעור שמע:

וַיְחִי  סד-סז

הצלֶם

 הצלם הוא כוח העליון שנטוע בתחתון.

הצלם הוא גוף רוחני, היגיון עליון – הכוח המקשר ומאפשר חיוּת לאדם, חיבור בין אור לכלי, בין גוף לנשמה. צל הוא בחינת האמונה, מפני שכאשר לא מגיעה חיוּת גלויה, האמונה מחזיקה ושומרת על הקיום. צל הוא השתקפות, העדר של האור – ודרך ההסתרה מאמין האדם יש מקור לאור. דרך האמונה ניתן לראות וללמוד, שתפיסת האדם היא דרך החיסרון.

חוקי העליון שונים מהתחתון, משפיעים הם ומחייבים ישירות את הנשמה. לגוף היגיון משלו ועל האדם ללמוד את ההיגיון העליון, לחשוב ולכוון בהתאם, שאדם אינו גוף אלא נשמה.

בתחילה אדם גדל ומפתח את הרצון, ואז מפתח ובונה את הכלי לקבלה ראויה של לבושי מוחין, שהם אור החיים. התורה היא המחברת בין האדם להיגיון העליון – לכן רק הגיון התורה הוא המקשר, ומחזק את הצלמים, לכן על האדם לרכוש היגיון אמוני תורני.

לגוי היגיון שגוּי, וכשאין בו שום צלם, אין בעיה להתקרב אליו במותו. לחיוּת שלא אמיתית ביהודי, אסור להתקרב כאשר נפטר, מפני שנשארים שאריות שהופכות לטמאות. צד קדושה שנלקחת ממנו החיות הופך לטמא. חיות שלילית, כאשר מסתלקת, אין כלום בכך.

יבקש אדם שלא יתערב צלמו בצלם של עכו"ם מפני שהוא קדוש והם טמאים. לא יתערב יהודי עם הצלם הקדוש שלו, עם צלם טמא שמסיתו מהאמת.

מה בין בין ישראל לעמים עכו"ם, אשר ישראל כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא, וגוף של עכו"ם אינו מטמא לאחר, וגופו אינו מטמא במותו, ושואל מהו הטעם שגוי לא מטמא במיתתו, ודווקא בחייו כן. משיב: ישראל בשעה שמת כל הקדושות (צד האמונה שזה הצלם שלו) של אדונו נעברים ממנו, נעבר ממנו צלם הקדוש ונעבר ממנו רוח הקדוש, ונשאר גופו טמא.

אבל נכרי עובד עבודה זרה (שאין מה שמקשר בינו לבין ה') אינו כן, שבחייו הוא טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא (רק של עולם הזה), הרוח שלו טמא, ומשום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור לִקרָב אצלו. כיון שמת יוצאות כל אלו הטומאות ממנו ונשאר הגוף בלי טומאה לטמאות.

אף על פי שהגוף שלהם (הגויים) טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם שכל אלו הטומאות נמצאות בהם, יש להם כח לטמאות אחרים. במיתתם שיצאו כל אלו הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמאות אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו ושורה עליו צד האחר. כך בבשר יש חיות, וכשנשאר בחוץ הוא מרקיב, לעומת דבר דומם שאין בו חיות, לא מרקיב ולא מטמא.

צלם קדוש הזה, כשאדם הולך וגדל ונעשה ונגמר צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד עם הראשון (יש שני צלמים), וזה מקבל את זה. בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם והגוף שלו בקיום והרוח שורה בתוכו.

בשעה שקרבו ימיו (שלושים יום טרם המיתה מסתלק הצלם) למות, נעברים ממנו הצלמים. ואחד מעביר את השני, כי מחוברים יחדיו, ונשאר האדם בלי שמירה. וזהו כמ"ש: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים. ואינו אומר, ונס הצלם. אלא, ונסו הצללים, כלומר שנים. כי צלמים הם לבושי המוחין (אור), שהתחתון מקבל מעליון. כי זו"ן מצד עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, מפני שהכלים שלהם הם ממלכות, שעליה היה צ"א, שלא לקבל את אור העליון.

כשנתעורר הדין בעולם (ראש השנה – מתעורר הרצון של האדם, ויש לשוב בתשובה – זו בדיקת הכלי, הצלם), דהיינו בראש השנה, צריך האדם להתעורר בתשובה, לשוב על עונותיו, כי ביום ההוא כותבים אגרות, ונמצאות כולן בתיק (בנפשו). ואם זכה לשוב בתשובה לפני אדונו, קורעים את האגרות אשר עליו. אך אין צורך לחכות ליום הדין, אלא שזהו זמן מסוגל לגילוי בנפש האדם.

ואחר כך הכין הקב"ה לאדם את יום הכפורים, יום התשובה, אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, מצווה המלך לחתום האגרות, אוי לו כשהתשובה רוצה להסתלק ממנו. יש להיזהר כדי לקבל חתימה טובה בנפש.

אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות כראוי, תולים לו עד שמיני עצרת, ואם עשה תשובה שלימה נקרעות האגרות, ואם לא האגרות יוצאות מבית המלך ונמסרות בידיו של מלאך המעניש, והדין נעשה.

אז מסתלקים ממנו הצלמים ואינם נמצאים עמו, וכיון שנסתלקו ממנו, הרי ודאי שעונש המלך יעבור עליו ויטעום כוס המות. ובלילה ההוא של חג שמיני עצרת, המענישים מוכנים ומקבלים האגרות, מסתלקים הצלמים.

הצלם בנוי בצורת הגוף, ואז לאור האמונה מסתכלים בליל הושענא רבה. הספרים של הראשונים מבארים, כשנחסר הראש מן הצל שלו ונשאר הגוף, יורה שבנו או אשתו ישארו בחיים והוא יסתלק, הדברים אמורים אם בכל הזמן ההוא אינו חוזר בתשובה, אבל אם חזר רק טעם המות יטעם ויתרפא מחליו. ואם הגוף מן הצל שלו לא יתראה וימצא בו רק הראש, בני ביתו יסתלקו והוא ישאר בחיים, רק אם בנו הקטן עדיין ברשותו.

ואם ידיו מן הצל פגומים, יורה שמעשה ידיו יתקלקלו, ואם רגליו פגומים, יורה שמחלות רודפות אחריו. ואם הצל בורח ממנו חוזר בורח וחוזר, עליו כתוב: בבקר תאמר מי יתן ערב, וזהו כך. רק כשהלבנה מאירה, והלילה מתוקן באורה, בעת שהוא בודק את הצל שלו.

אבל צדיקים וחסידים בכל יום ויום רואים בלבם כאלו באותו יום נפטרים מהעולם, ועושים תשובה שלמה לפני אדונם, ואינם צריכים לדבר אחר, דהיינו לבדוק בצל וכדומה לו. אשרי חלקם בעולם הזה ובבא.

אדם לא יודע כיצד לבדוק, צדיקים יודעים לבדוק את האמונה, וכשחסרים חלקים בצל, סימן הוא שחלקים באמונתו פגומים. הבדיקה היא לפי האור – התענוג. אם אתה נהנה מדברים שאינם במסגרת התורה ואהבת חברים, בצלם יהיו חסרים חלקים. הצדיק נמצא באופן קבוע בתודעה האמונית.

שאלות חזרה ויחי סד-סו
1. מדוע גוף של גוי במיתתו אינו מטמא לאחר, בעוד שגוף של יהודי במיתתו מטמא את האחר ואפילו את הבית?
2. מהיכן אנו למדים שיש שני צלמים? אילו הם ומה התפקיד של כל אחד מהם?
3. על מה מראה חסרון הצלם באופן כללי ומה הדוגמאות שמראה לנו על חסרון של פרטים בצלמים שכנגדם יש איבודי חיות מקומיים – מה המובן הנפשי של הבחנות אלו בעבודת ה'?
4. הסבר את סדר קיום הצלם ושמירתו בחגי תשרי עפ"י סדרם?
5. מה מיוחד בצדיקים ומדוע בשל כך כדאי להידבק בהם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

הצלֶם

 הצלם הוא כוח העליון שנטוע בתחתון.

הצלם הוא גוף רוחני, היגיון עליון – הכוח המקשר ומאפשר חיוּת לאדם, חיבור בין אור לכלי, בין גוף לנשמה. צל הוא בחינת האמונה, מפני שכאשר לא מגיעה חיוּת גלויה, האמונה מחזיקה ושומרת על הקיום. צל הוא השתקפות, העדר של האור – ודרך ההסתרה מאמין האדם יש מקור לאור. דרך האמונה ניתן לראות וללמוד, שתפיסת האדם היא דרך החיסרון.

חוקי העליון שונים מהתחתון, משפיעים הם ומחייבים ישירות את הנשמה. לגוף היגיון משלו ועל האדם ללמוד את ההיגיון העליון, לחשוב ולכוון בהתאם, שאדם אינו גוף אלא נשמה.

בתחילה אדם גדל ומפתח את הרצון, ואז מפתח ובונה את הכלי לקבלה ראויה של לבושי מוחין, שהם אור החיים. התורה היא המחברת בין האדם להיגיון העליון – לכן רק הגיון התורה הוא המקשר, ומחזק את הצלמים, לכן על האדם לרכוש היגיון אמוני תורני.

לגוי היגיו59F שגוּי, וכשאין בו שום צלם, אין בעיה להתקרב אליו במותו. לחיוּת שלא אמיתית ביהודי, אסור להתקרב כאשר נפטר, מפני שנשארים שאריות שהופכות לטמאות. צד קדושה שנלקחת ממנו החיות הופך לטמא. חיות שלילית, כאשר מסתלקת, אין כלום בכך.

יבקש אדם שלא יתערב צלמו בצלם של עכו"ם מפני שהוא קדוש והם טמאים. לא יתערב יהודי עם הצלם הקדוש שלו, עם צלם טמא שמסיתו מהאמת.

מה בין בין ישראל לעמים עכו"ם, אשר ישראל כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא, וגוף של עכו"ם אינו מט%T7א לאחר, וגופו אינו מטמא במותו, ושואל מהו הטעם שגוי לא מטמא במיתתו, ודווקא בחייו כן. משיב: ישראל בשעה שמת כל הקדושות (צד האמונה שזה הצלם שלו) של אדונו נעברים ממנו, נעבר ממנו צלם הקדוש ונעבר ממנו רוח הקדוש, ונשאר גופו טמא.

אבל נכרי עובד עבודה זרה (שאין מה שמקשר בינו לבין ה') אינו כן, שבחייו הוא טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא (רק של עו59Cם הזה), הרוח שלו טמא, ומשום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור לִקרָב אצלו. כיון שמת יוצאות כל אלו הטומאות ממנו ונשאר הגוף בלי טומאה לטמאות.

אף על פי שהגוף שלהם (הגויים) טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם שכל אלו הטומאות נמצאות בהם, יש להם כח לטמאות אחרים. במיתתם שיצאו כל אלו הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמאות אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו ושורה עליו צד האחר. כך בבשר יש חיות, וכשנשאר בחוץ הוא מרקיב, לעומת דבר דומם שאין בו חיות, לא מרקיב ולא מטמא.

צלם קדוש הזה, כשאדם הולך וגדל ונעשה ונגמר צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד עם הראשון (יש שני צלמים), וזה מקבל את זה. בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם והגוף שלו בקיום והרוח שורה בתוכו.

בשעה שקרבו ימיו (שלושים יום טרם המיתה מסתלק הצלם) למות, נעברים ממנו הצלמים. ואחד מעביר את השני, כי מחוברים יחדיו, ונשאר האדם בלי שמירה. וזהו כמ"ש: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים. ואינו אומר, ונס הצלם. אלא, ונסו הצללים, כלומר שנים. כי צלמים הם לבושי המוחין (אור), שהתחתון מקבל מעליון. כי זו"ן מצד עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, מפני שהכלים שלהם הם ממלכות, שעליה היה צ"א, שלא לקבל את אור העליון.

כשנתעורר הדין בעולם (ראש השנה – מתעורר הרצון של האדם, ויש לשוב בתשובה – זו בדיקת הכלי, הצלם), דהיינו בראש השנה, צריך האדם להתעורר בתשובה, לשוב על עונותיו, כי ביום ההוא כותבים אגרות, ונמצאות כולן בתיק (בנפשו). ואם זכה לשוב בתשובה לפני אדונו, קורעים את האגרות אשר עליו. אך אין צורך לחכות ליום הדין, אלא שזהו זמן מסוגל לגילוי בנפש האדם.

ואחר כך הכין הקב"ה לאדם את יום הכפורים, יום התשובה, אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, %9Uצווה המלך לחתום האגרות, אוי לו כשהתשובה רוצה להסתלק ממנו. יש להיזהר כדי לקבל חתימה טובה בנפש.

אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות כראוי, תולים לו עד שמיני עצרת, ואם עשה תשובה שלימה נקרעות האגרות, ואם לא האגרות יוצאות מבית המלך ונמסרות בידיו של מלאך המעניש, והדין נעשה.

אז מסתלקים ממנו הצלמים ואינם נמצאים עמו, וכיון שנסתלקו ממנו, הרי ודאי שעונש המלך יעבור עליו ויטעום כוס המות. ובלילה ההוא של חג שמיני עצרת, המענישים מוכנים ומקבלים האגרות, מסתלקים הצלמים.

הצלם בנוי בצורת הגוף, ואז לאור האמונה מסתכלים בליל הושענא רבה. הספרים של הראשונים מבארים, כשנחסר הראש מן הצל שלו ונשאר הגוף, יורה שבנו או אשתו ישארו בחיים והוא יסתלק, הדברים אמורים אם בכל הזמן ההוא אינו חוזר בתשובה, אבל אם חזר רק טעם המות יטעם ויתרפא מחליו. ואם הגוף מן הצל שלו לא יתראה וימצא בו רק הראש, בני ביתו יסתלקו והוא ישאר בחיים, רק אם בנו הקטן עדיין ברשותו.

ואם ידיו מן הצל פגומים, יורה שמעשה ידיו יתקלקלו, ואם רגליו פגומים, יורה שמחלות רודפות אחריו. ואם הצל בורח ממנו חוזר בורח וחוזר, עליו כתוב: בבקר תאמר מי יתן ערב, וזהו כך. רק כשהלבנה מאירה, והלילה מתוקן באורה, בעת שהוא בודק את הצל שלו.

אבל צדיקים וחסידים בכל יום ויום רואים בלבם כאלו באותו יום נפטרים מהעולם, ועושים תשובה שלמה לפני אדונם, ואינם צריכים לדבר אחר, דהיינו לבדוק בצל וכדומה לו. אשרי חלקם בעולם הזה ובבא.

אדם לא יודע כיצד לבדוק, צדיקים יודעים לבדוק את האמונה, וכשחסרים חלקים בצל, סימן הוא שחלקים באמונתו פגומים. הבדיקה היא לפי האור – התענוג. אם אתה נהנה מדברים שאינם במסגרת התורה ואהבת חברים, בצלם יהיו חסרים חלקים. הצדיק נמצא באופן קבוע בתודעה האמונית.

שיעור שמע

וַיְחִי  סא-סג

 וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת

 הכוח החזק ביותר באדם הוא האמונה.

שני כוחות עיקריים: כוח האמונה וכוח הרע הבוגד ופועל נגד ה'.

התעוררות היא הברית. על התענוג להתקבל בתנאי שיש אמונה, אחרת האור לא מתקיים. צדיק באמונתו יחיה, ורשע מת שאין בו אמונה, שהיא שיא החיוּת.

האמונה שומרת על עם ישראל, הברית מחייבת אותו לשמור על האידיאה, על ההשקפה העליונה. הברית שומרת ברגעי חולשה – ומבטיחה כוונה ליראת הרוממות, שקטן מתבטל ע"י גדול.

הסדר הנפשי מחייב החזקת אידיאה ברית אמונה יראה אהבה.

על האמונה להתקבל בשמחה, ויראה (ביטול) יביאו לאהבה. המוות הוא הליכה לרצונות גופניים, מכאן ששמירה על הברית היא המפתח – לשמור בגבורה את מידת החסד. הפעולה היא לכוון את הלב להיות בשמחה כאשר שומרים בגבורה את הברית עם החסד.

על האדם לפעול מעצמו את היראה, ואז מלמעלה מעוררים את החסד, הימין שבו. הבעיה היא שאדם לא מרגיש שהאמונה מחייה את בעליה, ההרגשה היא שהתענוג מהוויות העולם הזה מחייה. לכן כאשר אדם מחפש אמונה לפעול למעלה מטבעו. אור תענוג שמתלבש שלא במסגרת האמונה – ממית.

בשפיכת זרע על הארץ, למרות שאלו ילדים פוטנציאליים שעדיין לא נולדו, ההקפדה חמורה ביותר. שבכך מייצר שדים המורדים במלך, בכוח הגדול ביותר, וכך הוא מחזק את הס"א. שדים אלו מקבעים 5D7ת הרציחה, כמו שפיכות דמים מתמשכת ללא שליטה.

אמר רבי יוסי: לא הגלה הקב"ה את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, שה"ס השכינה שנק' אמונה. כי פגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה כי כשנמנע מהם האמונה, כביכול נמצא כך בכל. שכתוב: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת, הרי ששמירת הברית מכפר על מות, ומכל שכן שהיה מכפר עליהם שלא יגלו.

שאל רבי חייא, מהו שכתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח? אמר לו רבי יוסי כשהקב"ה יעורר את הימין שלו, יבולע המות מן העולם כשישראל יתעוררו להדבק בימינו של הקב"ה, היא תורה, שכתוב: מימינו אש דת למו. בזמן ההוא  יְמִין יְהוָה, רוֹמֵמָה  יְמִין יְהוָה, עֹשָׂה חָיִל, וכתוב אחריו: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה  וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ, הרי שהימין מבטל את המיתה.

צדיק הוא שהקב"ה רוצה בו, כרוז קורא עליו שלושים יום בין הצדיקים שבגן עדן, כל הצדיקים שמחים, באים ומעטרים את מקומו של אותו צדיק עד שיבוא להתיישב ביניהם. ואומרים אוי, כי דין חדש נתעורר עתה בשביל פלוני, מקדימים ואומרים לו אוי לרשע ואוי לשכנו. כמה בעלי הדין מזדמנים לקראתו, להקדים לו לומר, אוֹי, אוֹי לרשע אוֹי לשכנו. אל יגיד לאדם לעצמו ממילא אינני בסדר, ואוכל חלילה להוסיף לחטוא, אלא יבין שנקודת האמונה שולטת.

וכולם פותחים ואומרים: אוֹי, לְרָשָׁע רָע:  כִּי גְמוּל יָדָיו, יֵעָשֶׂה לּוֹ. שואל מהו גמול ידיו? אמר רבי יצחק, הוא לכלול את מי שמזנה בידו להוציא ולהשחית זרע לבטלה. ידיו הם כלי המעשה, ככה יפגמו בו.

כל מי שמוציא זרעו לבטלה, נקרא רע, ואינו רואה פני השכינה. כמ"ש, לא יגוּרך רע. וכתוב, ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן, אוֹי לרשע רע, סובב על ה59Eוציא זרעו לבטלה. אוֹי לאותו רשע, שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו ייעשה לו. מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, אותו מענישים בעולם האמת יותר מעל כל העבירות. למה זה הכי חמור, אפילו יותר מרצח. הזרע הוא כוח  החיים, וקבלה שלא במסגרת האמונה, החיוּת העצומה גורמת לרוע גדול יותר.

כיון שכתוב: אוי לרשע, למה לו לומר עוד (להוסיף) רע, שהרי רשע פירושו רע? אלא שהוא עושה עצמו רע, כולם עולים מגיהנֹם וזה אינו עולה. ואם תאמר האם שאר בני אדם שהרגו בני אדם יהיו טובים ממנו, שהם יעלו והוא לא? משיב כולם עולים והוא לא, מפני שהם הרגו אנשים אחרים וזה הרג את בניו ממש ושפך הרבה דם, משום שכתוב: ושיחת ארצה.

אמר רבי יהודה אין לך עבירה בעולם שלא תהיה עליה תשובה חוץ מזה המוציא זרעו לבטלה, ואין לך רשעים שלא יראו פני שכינה במיתתם חוץ מזה. אמר רבי יצחק אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כמ"ש, אתהלך לפני ה' בארְצות החיים. בשכינה, שנקראת ארץ.

מה יעשה חילוני שחוזר בת5A9ובה אם אין על כך תשובה? האר"י נתן גם תיקון של פ"ד תעניות על זה. התשובה היא עולם האמונה ולכל דבר יש תשובה, וזו מעין מיתה ולידה מחדש, אין זו תשובה רגילה. גם בעולם זה יכול אדם לעבור מעין גלגול, בניית אני חדש לחלוטין.

שאלות חזרה ויחי סא-סג
1. מה הסיבה שבגינה מגלה הקב"ה את ישראל ומה התיקון הנצרך לכך?
2. מה התנאי לכך שהקב"ה יעורר את הימין שלו כדי שיבולע המוות לנצח?
3. מה מרגיש האדם הכוזב שנותן לו חיות? מהי האמת ומדוע?
4. מדוע הצדיקים שמחים כאשר יודעים שצדיק מגיע אליהם ומדוע הרשעים עצובים? איזה כלל אתה יכול להוציא מכך?
5. מהו החטא שעליו אומר הזהר שאין עליו תשובה? מדוע הוא גרוע אפילו מהריגת בני אדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

וַיְחִי  סא-סג

 וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת

 הכוח החזק ביותר באדם הוא האמונה.

 שני כוחות עיקריים: כוח האמונה וכוח הרע הבוגד ופועל נגד ה'.

התעוררות היא הברית. על התענוג להתקבל בתנאי שיש אמונה, אחרת האור לא מתקיים. צדיק באמונתו יחיה, ורשע מת שאין בו אמונה, שהיא שיא החיוּת.

האמונה שומרת על עם ישראל, הברית מחייבת אותו לשמור על האידיאה, על ההשקפה העליונה. הברית שומרת ברגעי חולשה – ומבטיחה כוונה ליראת הרוממות, שקטן מתבטל ע"י גדול.

הסדר הנפשי מחייב החזקת אידיאה ברית אמונה יראה אהבה.

על האמונה להתקבל בשמחה, ויראה (ביטול) יביאו לאהבה. המוות הוא הליכה לרצונות גופניים, מכאן ששמירה על הברית היא המפתח – לשמור בגבורה את מידת החסד. הפעולה היא לכוון את הלב להיות בשמחה כאשר שומרים בגבורה את הברית עם החסד.

על האדם לפעול מעצמו את היראה, ואז מלמעלה מעוררים את החסד, הימין שבו. הבעיה היא שאדם לא מרגיש שהאמונה מחייה את בעליה, ההרגשה היא שהתענוג מהוויות העולם הזה מחייה. לכן כ%T7שר אדם מחפש אמונה לפעול למעלה מטבעו. אור תענוג שמתלבש שלא במסגרת האמונה – ממית.

בשפיכת זרע על הארץ, למרות שאלו ילדים פוטנציאליים שעדיין לא נולדו, ההקפדה חמורה ביותר. שבכך מייצר שדים המורדים במלך, בכוח הגדול ביותר, וכך הוא מחזק את הס"א. שדים אלו מקבעים את הרציחה, כמו שפיכות דמים מתמשכת ללא שליטה.

אמר רבי יוסי: לא הגלה הקב"ה את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, שה"ס השכינה שנק' אמונה. כי פגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה כי כשנמנע מהם האמונה, כביכול נמצא כך בכל. 5D7כתוב: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת, הרי ששמירת הברית מכפר על מות, ומכל שכן שהיה מכפר עליהם שלא יגלו.

שאל רבי חייא, מהו שכתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח? אמר לו רבי יוסי כשהקב"ה יעורר את הימין שלו, יבולע המות מן העולם כשישראל יתעוררו להדבק בימינו של הקב"ה, היא תורה, שכתוב: מימינו אש דת למו. בזמן ההוא  יְמִין יְהוָה, רוֹמֵמָה  יְמִין יְהוָה, עֹשָׂה חָיִל, וכתוב אחריו: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה  וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ, הרי שהימין מבטל את המיתה.

צדיק הוא שהקב"ה רוצה בו, כרוז קורא עליו שלושים יום בין הצדיקים שבגן עדן, כל הצדיקים שמחים, באים ומעטרים את מקומו של אותו צדיק עד שיבוא להתיישב ביניהם. ואומרים אוי, כי דין חדש נתעורר עתה בשביל פלוני, מקדימים ואומרים לו אוי לרשע ואוי לשכנו. כמה בעלי הדין מזדמנים לקראתו, להקדים לו לומר, אוֹי, אוֹי לרשע אוֹי לשכנו. אל יגיד לאדם לעצמו ממילא אינני בסדר, ואוכל חלילה להוסיף לחטוא, אלא יבין שנקודת האמונה שולטת.

וכולם פותחים ואומרים: אוֹי, לְרָשָׁע רָע:  כִּי גְמוּל יָדָיו, יֵעָשֶׂה לּוֹ. שואל מהו גמול ידיו? אמר רבי יצחק, הוא לכלול את מי שמזנה בידו להוציא ולהשחית זרע לבטלה. ידיו הם כלי המעשה, ככה יפגמו בו.

כל מי שמוציא זרעו לבטלה, נקרא רע, ואינו רואה פני השכינה. כמ"ש, לא יגוּרך רע. וכתוב, ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן, אוֹי לרשע רע, סובב על המוציא זרעו לבטלה. אוֹי לאותו רשע, שה%T7א רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו ייעשה לו. מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, אותו מענישים בעולם האמת יותר מעל כל העבירות. למה זה הכי חמור, אפילו יותר מרצח. הזרע הוא כוח  החיים, וקבלה שלא במסגרת האמונה, החיוּת העצומה גורמת לרוע גדול יותר.

כיון שכתוב: אוי לרשע, למה לו לומר עוד (להוסיף) רע, שהרי רשע פירושו רע? אלא שהוא עושה עצמו רע, כולם עולים מגיהנֹם וזה אינו עולה. ואם תאמר האם שאר בני אדם שהרגו בני אדם יהיו טובים ממנו, שהם יעלו והוא לא? משיב כולם עולים והוא לא, מפני שהם הרגו אנשים אחרים וזה הרג את בניו ממש ושפך הרבה דם, משום שכתוב: ושיחת ארצה.

אמר רבי יהודה אין לך עבירה בעולם שלא תהיה עליה תשובה חוץ מזה המוציא זרעו לבטלה, ואין לך רשעים שלא יראו פני שכינה במיתתם חוץ מזה. אמר רבי יצחק אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כמ"ש, אתהלך לפני ה' בארְצות החיים. בשכינה, שנקראת ארץ.

מה יעשה חילוני שחוזר בתשובה אם אין על כך תשובה? האר"י נתן גם תיקון של פ"ד תעניות על זה. התשובה היא עולם האמונה ולכל דבר יש תשובה, וזו מעין מיתה ולידה מחדש, אין זו תשובה רגילה. גם בעולם זה יכול אדם לעבור מעין גלגול, בניית אני חדש לחלוטין.

שיעור שמע:

וַיְחִי  נח-ס

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ-יָהּ

 ללא שמירה על האמונה, כל התוֹבנות הולכות לאיבוד.

הבּינה העליונה (האמונה שבנפש) היא בחינת הראש לגוף, המחולק לצד זכר ונקבה. כאשר הגוף קשור לאֵם, לבינה – הכול תקין. הבנה ורצון, שֹֹכל ורגש – חייבים להיות כפופים לאמונה, ואז הביטוי הוא שהאם רובצת על הבנים.

ניתוק מהבינה העליונה, דהיינו מצד האמונה, הוא כמו הסרת הנשמה מהגוף – אז מתגלה ערוות הארץ, כלומר שצד הבריאה מתגלה במלא מערומיו שזו מוות.

אמר רבי יצחק: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ-יָהּ, אם ידוע מי היא, כי היא בינה, אבל הבנים מי המה? אמר רבי שמעון: שני בנים יש להקב"ה שהוא בינה, אחד הוא זכר ואחת נקבה. הזכר נתן ליעקב שכתוב:  בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וכתוב: עַבְדִּי-אָתָּה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. הבת נתן אותה לאברהם שכתוב: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל, בת היתה לאברהם ובַּכֹּל שמה.

ואמא שהיא בינה רובצת עליהם, שכתוב: לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים, שפירושו שלא ירבה אדם עוונות למטה בעולם הזה, כי על ידי זה תסתלק האם שהיא בינה, מעל הבנים שהם זו"ן וכתוב: אמך היא לא תגלה ערוותה, דהינו שלא יגרם לה הסתלקות מעל הבנים, אוי לו למי שמגלה עריות, דהיינו שגורם הסתלקות אמא מעל הבנים. בן הוא בחינת הבנה, ואם האם מסתלקת הבנים נשארים ללא תובנות, בלי בינה יציבה. הבינה מחברת את הבנים לראש, וכשהיא מסתלקת נוצר ניתוק. לכאורה עריות זו קירבת בשר בין קרובים.

וכשבני העולם עושים תשובה ומרבים במעשים טובים לפני הקב"ה, ואמא שהיא בינה חוזרת ומכסה על הבנים שהם זו"ן, אז נקראת הבינה תשובה. ולמה נקראת תשובה? משיב זהו זהו תשובה לכסות את הבנים שהם זו"ן ויונקת אותם כבתחילה, ואז כתוב: אם הבנים שמחה. אם הבנים ודאי שהיא בינה, ועל כן לא נפטר האדם מפריה ורביה עד שמוליד בן ובת, שהם כנגד זו"ן בני הבינה. אדם צריך להוליד בן ובת, דהיינו רצון להשפיע ורצון לקבל, שהרי הרצון הכללי בנוי משניהם.

אמר רבי יצחק: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. משמע, שהשתוקקותו של הצדיק הוא לראות נועם ה', המוחין הנעימים דז"א (מדרגת נשמה). מהכתוב משמע, שכל השתוקקות הצדיקים היא לחזות בנועם הויה, ז"א, ולא למעלה מזה. ואיך כתוב: אז תתענג על הויה, שמשמע, למעלה מדרגת ז"א? אלא הכל אחד.  אבל מטרם שהנועם הזה מתלבש בז"א, אין בו השגה כלל. אשרי חלקו מי שזכה לזה. ודאי מועטים המה.

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי

בא ללמד כאן שהקשר של הבנים לאם, הוא אותה נאמנות שיש לשמור בברית לבינה העליונה. ציפור מסמלת את אומות העולם המשעבדים את ישראל, שצריכים לחזור בתשובה, שלא שמרו על הכלל, על כנסת ישראל. לכן כל מי שחי רק את צד הגוף ללא אמונה – גורם להסתלקות השכינה.

רבי יוסי היה הולך בדרך עם רבי חייא בר רב, בעוד שהיו הולכים שאל רבי יוסי: רואה אתה מה שאני רואה? ענה לו אני רואה איש אחד בנהר, וצפור אחת על ראשו, ושינים בפי הציפור ואוכלת ורומסת ברגליה (כוונה לחורבן) ואותו האיש מרים קולות וצועק, ואיני יודע מה הוא אומר.

אמר רבי יוסי, נִקרַב אל האיש ונשמע מה הוא אומר. אמר לו רבי חייא מפחד אני לִקרב. אמר לו וכי בן אדם הוא במקום הזה, אלא רמז חכמה רמז לנו הקב"ה, קרבו אצלו, שמעו שאומר עִטרה (כתר) עִטרה, דהיינו ז"א ונקביה שנקראים  עטרות, שני בנים, שהם בני הבינה שורים מבחוץ למקומם, וז"א אינו נח עד שהצפור יהיה מושלך שסוע לגזרים.

הציפור רומזת לאומות המשעבדים ומענים את ישראל בגלות, ואיש אחד בנהר רומז לישראל. שהציפור עומדת על ראש ישראל ואוכלת ורומסת אותו ברגליה, והיה אומר שזה גורם שיהיו ישראל בגלות, ולא נח עד שינקום נקמתו מן האומה ההיא. הגלות נמשכת עד שמתגברים על אומות העולם, דהיינו מחזירים את הציפור תחת האם.

בכה רבי יוסי ואמר: היינו שלמדנו בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי שסובב על זו"ן, משום שכַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. רבי יוסי רואה שעם ישראל נשלטים ע"י אומות העולם, בגלל אותם שלא שומרים על הקשר והדבקות בבינה.

אמר ודאי שהגלות נמשך , ועל כל ציפורי השמים שהם שרי האומות, אינם נעברים מממשלתם עד שממשלת עמים עובדי כו"מ, נעברים מן העולם, בשעה שיגיע יום ה', ודיניו יתעוררו בעולם שכתוב: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה.

בעוד שהיו הולכים שמעו קול אחד שהיה אומר: שלהבת הכפתור, דהיינו של המלכות המכונה כפתור הגיע בדיניו. יצא שלהבת אחת ושרף את הציפור. אמר רבי יוסי, ודאי הוא כמו שכתוב:  בדניאל: ויהיבת ליקדת אשא על החיה הרביעית מארבע החיות הרמוזים על האומות ששעבדו את ישראל בגלות האחרון. בחיה הרביעית מארבע חיות, הרומזים על האומות ששעבדו את ישראל בד' גלויות, וחיה הרביעית הוא גלות האחרון. ונראה, שציפור היא ג"כ חיה הרביעית.

שאלות חזרה – הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – נח-ס

1. מיהם הנקראים הבנים בפסוק: "אם הבנים שמחיה", מיהי האם?
2. מתי נקראת הבינה תשובה ומדוע?
3. מדוע לא נפטר האדם מפריה ורבייה עד שמוליד בן ובת?
4. מהי סיבת חורבן בית המקדש וגלות ישראל בין האומות? כיצד זה מופיע בסיפור ר' יוסי ור' חייא?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

וַיְחִי  נה-נז

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

 יוֹתֶר מידיעת הָאָדָם כֵּיצַד לִחְיוֹת – חָשׁוּב שידָע כֵּיצַד לְהָכִין עַצְמוֹ למוות.

מוות הוא וויתור על האגו, על העצמי הכוזב. את החיים הגשמיים עם המצבים ממילא נִתנו לך – זהו קיום. כעת תפקידך לשכלל! לפרש את המציאות בפרספקטיבה של הנשמה הנצחית, דהיינו להמית את התפיסה המצבית, שהרי בעולם האמת אין צורה של זמן ומקום.

בזמן המיתה מקבל האדם תוספת רוח: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, רוח המאפשרת לו לראות דברים שלא יכול היה לראות בתודעה הגשמית, שאוחזת חזק בגוף, ולא מאפשרת לראות מחוץ למצב או מקרה פרטי, כמו שכתוב: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. בנוסף מראים לו כהרף עין את כל מעשיו וכוונותיו בגלגול זה.

כך על האדם לפתח כושר הסתכלות ופירוש למציאות – מעבר לזמן ומקום, הסתכלות ופירוש מופשטים, ובכך יזכה להרחיב את הראייה, זו תוספת רוח. האני האמיתי של האדם הוא לא הגוף, לכן לאנשים גשמיים, דווקא מה שהם מרגישים, זה הסתר של המציאות. בעולם האמת סופרים לאדם רק את החוויות שמעבר למקרים, רק לחוויות בהן זכה לתוספת רוח.

ישנם אנשים שעוברים מקרה ונתקעים בו, סוחבים את העומס הנפשי שנים, במקום לקחת את התובנה מהמקרה – ולעזוב אותו, לעבור לנקודת האימון הבאה.

בשעה שאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחבריו מעולם האמת (במקום המופשט), ומכיר בהם (בהשוואת צורה) וכולם חקוקים הם בצורתם כמו שהיו בעולם הזה. ואם אותו אדם צדיק (שהצדיק את הצורה מעבר למקרה), כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום. קרוביו וחבריו הם צורות שוות למקרים שונים.

ואם אינו צדיק (שאינו מצדיק את הצורה מעולם האמת) אינם נודעים אליו, אלא רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום בגיהנם וכולם עצובים ופותחי באוי ומסיימים באוי, והאדם נושא עיניו ורואה אותם כדבר שרוף העולה מן האש. ואף הוא פותח ואומר עליהם אוי.

בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחבריו שבעולם האמת הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן, ומקום העונש. אם הוא צדיק, הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא. ואם אינו צדיק, נשארת נשמה ההיא בעוה"ז, עד שנקבר הגוף בארץ. כיוון שנקבר, כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגיעה לדוּמה, ומכניסים אותה במדורי גיהינום.

אמר רבי יהודה כל שבעת ימי אבלות, הנשמה הולכת מבית לקבר ובחזרה, ומתאבלת על הגוף שכתוב: אַךְ-בְּשָׂרוֹ  עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ, עָלָיו תֶּאֱבָל. הולכת ויושבת בית ורואה כולם עצובים ומתאבלת גם היא. כואב מפני שהנשמה רואה את האמת ואינה מסוגלת לעשות עבודה ללא הגוף, בעיקר עם השאריות בנפש שלא תוקנו.

אחר ז' הימים (מהקבורה) הגוף נעשה מה שנעשה והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, עד שמגיעה לגן עדן ופוגשת בכרובים ולהט החרב אשר בגן עדן. אם כדאית היא להיכנס נכנסת. מערת המכפלה היא הפתח לעולם הבא.

ארבע עמודים שהם ארבעה מלאכים הנמשכים מד' יסודות מזומנים לנשמה, וצורה אחת של הגוף שלה בידיהם, שה"ס הלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, והיא מתלבשת בה בשמחה ויושבת במדור גן עדן התחתון עד הזמן שנגזר עליה לשבת שם.