שיעור שמע:

וַיְחִי  סז-סט

ד' מינים

אדם חי הוא מי שפועל צלם של היגיון אמוני.

הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.

על האדם לבדוק תדיר את השקפתו האמונית. הוא נבדק כאשר הוא חושב, האם הרגשת המחשבה, הידיעה, הולכת לכיוון אמונה %Q9יש וודאי ראשוני – שהוא הסיבה, הוא הכלל.

הטבע הרגיל של הנברא הוא נפרדות, ועליו לעשות פעולות שיבטאו את האחדות בכדי להשוות צורה לעליון. לכן על האדם לאחד את כל רצונותיו לרצון אחד מרכזי, ואז האחדות הפנימית תבוא מבחינה צורתית.

אמונה אינה דבר פאסיבי, אלא יש לעשות פעולה אחדותית, לעורר ולהפעים מעשה בעולמות העליונים, בפנימיות. האמונה עוזרת לקשור את היסוד, (הלולב באתרג). שלושת האבות, שהם ביטול עבודה זרה – אברהם, ביטול שפיכות דמים – יצחק, ביטול גילוי עריות – יעקב, ג' אמונות אלו הם המפתח לקשר וחיבור לעליון. אליהם מצטרפת הערבה היא בחינת ההשתוקקות.

כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, כגון אזוב עץ הארז שצוותה התורה לקחת למטהר.

ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש (הויה – הרצון שמבטא את הבורא) למעלה כגון: לולב אתרוג הדס וערבה שצריכים לייחד אותם (לקשרם) ולעשות בהם מעשה ל%Q0ענע אותם כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. במעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה אתה הדבר שלמעלה.

וזהו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי, דהינו שיעשה לי כבוד, בְּרָאתִיו (בתודעה) כדי ליחד אותי, יְצַרְתִּיו, לעשות לי מעשים טובים, אַף עֲשִׂיתִיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.

היינו שכתוב:  פרי עץ הדר, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו היינו כפות תמרים. יצריו היינו ענף עץ עבות. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. שורשי ארבעת המינים, שהם ד' העולמות אבי"ע. האתרוג היא כנגד עולם האצילות שעליו כתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, כי הנוקבא דאצילות נק' שם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה שעליו כתוב: ולכבודי בראתיו. ענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו. וערבי נחל נגד עולם העשיה, עליהם כתוב: אף עשיתיו.

והתיקון שלהם (של הבחינות העליונות המבטאות את המדרגות האמורות) כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי חמישה עשר לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירים בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר חמישה עשר לחודש, אשר אז הלבנה, שהיא הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.

ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם. כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים%2S כמ"ש, וימינו תחבקני.

משל למלך שאסר אנשים בבית האסורים שלו, באה אמו הגבירה והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים אמרה אל בנה: הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתיה. והנמשל: הנה יום הכיפורים הוא סוד אמא דהיינו בינה (מדרגת הבורא שבנברא), הוציאה כולם לחירות (מהחיצוניות), ואנחנו נמצאים רעבים למזון (רוחני) ומצמאים לשתות.

ביום ההוא הרומז על אברהם, ספירת החסד, התחלת הכל, אם בענני כבוד, אורות מקיפים, הוא ההתחלה, שאו"מ הראשון הוא חסד, ואם במים, או"פ, הוא ההתחלה, שאו"פ הראשון הוא חסד, שאברהם התחיל לחפור בארות מים.

פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא הנקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר הזה. כפות תמרים, שכתוב, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפּוֹת אלא כפוּת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים העליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלא הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.

וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול (עץ החיים), ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, ת"ת, הכולל כל ששת הספירות חג"ת נה"י ואחוזים בו מכל צדדיו. ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. ודורש עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להריק אל הבאר, הנוקבא, זהו ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה. וערבי נחל שתים הם, רומזות על שני נחלי מים דהיינו ב' ספירות נצח והוד, שהמ5D7ם מתכנסים בהם להריק אל הצדיק שהוא יסוד המקבל מנצח והוד.

שיעור שמע:

וַיְחִי  סד-סז

הצלֶם

 הצלם הוא כוח העליון שנטוע בתחתון.

הצלם הוא גוף רוחני, היגיון עליון – הכוח המקשר ומאפשר חיוּת לאדם, חיבור בין אור לכלי, בין גוף לנשמה. צל הוא בחינת האמונה, מפני שכאשר לא מגיעה חיוּת גלויה, האמונה מחזיקה ושומרת על הקיום. צל הוא השתקפות, העדר של האור – ודרך ההסתרה מאמין האדם יש מקור לאור. דרך האמונה ניתן לראות וללמוד, שתפיסת האדם היא דרך החיסרון.

חוקי העליון שונים מהתחתון, משפיעים הם ומחייבים ישירות את הנשמה. לגוף היגיון משלו ועל האדם ללמוד את ההיגיון העליון, לחשוב ולכוון בהתאם, שאדם אינו גוף אלא נשמה.

בתחילה אדם גדל ומפתח את הרצון, ואז מפתח ובונה את הכלי לקבלה ראויה של לבושי מוחין, שהם אור החיים. התורה היא המחברת בין האדם להיגיון העליון – לכן רק הגיון התורה הוא המקשר, ומחזק את הצלמים, לכן על האדם לרכוש היגיון אמוני תורני.

לגוי היגיון שגוּי, וכשאין בו שום צלם, אין בעיה להתקרב אליו במותו. לחיוּת שלא אמיתית ביהודי, אסור להתקרב כאשר נפטר, מפני שנשארים שאריות שהופכות לטמאות. צד קדושה שנלקחת ממנו החיות הופך לטמא. חיות שלילית, כאשר מסתלקת, אין כלום בכך.

יבקש אדם שלא יתערב צלמו בצלם של עכו"ם מפני שהוא קדוש והם טמאים. לא יתערב יהודי עם הצלם הקדוש שלו, עם צלם טמא שמסיתו מהאמת.

מה בין בין ישראל לעמים עכו"ם, אשר ישראל כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא, וגוף של עכו"ם אינו מטמא לאחר, וגופו אינו מטמא במותו, ושואל מהו הטעם שגוי לא מטמא במיתתו, ודווקא בחייו כן. משיב: ישראל בשעה שמת כל הקדושות (צד האמונה שזה הצלם שלו) של אדונו נעברים ממנו, נעבר ממנו צלם הקדוש ונעבר ממנו רוח הקדוש, ונשאר גופו טמא.

אבל נכרי עובד עבודה זרה (שאין מה שמקשר בינו לבין ה') אינו כן, שבחייו הוא טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא (רק של עולם הזה), הרוח שלו טמא, ומשום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור לִקרָב אצלו. כיון שמת יוצאות כל אלו הטומאות ממנו ונשאר הגוף בלי טומאה לטמאות.

אף על פי שהגוף שלהם (הגויים) טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם שכל אלו הטומאות נמצאות בהם, יש להם כח לטמאות אחרים. במיתתם שיצאו כל אלו הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמאות אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו ושורה עליו צד האחר. כך בבשר יש חיות, וכשנשאר בחוץ הוא מרקיב, לעומת דבר דומם שאין בו חיות, לא מרקיב ולא מטמא.

צלם קדוש הזה, כשאדם הולך וגדל ונעשה ונגמר צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד עם הראשון (יש שני צלמים), וזה מקבל את זה. בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם והגוף שלו בקיום והרוח שורה בתוכו.

בשעה שקרבו ימיו (שלושים יום טרם המיתה מסתלק הצלם) למות, נעברים ממנו הצלמים. ואחד מעביר את השני, כי מחוברים יחדיו, ונשאר האדם בלי שמירה. וזהו כמ"ש: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים. ואינו אומר, ונס הצלם. אלא, ונסו הצללים, כלומר שנים. כי צלמים הם לבושי המוחין (אור), שהתחתון מקבל מעליון. כי זו"ן מצד עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, מפני שהכלים שלהם הם ממלכות, שעליה היה צ"א, שלא לקבל את אור העליון.

כשנתעורר הדין בעולם (ראש השנה – מתעורר הרצון של האדם, ויש לשוב בתשובה – זו בדיקת הכלי, הצלם), דהיינו בראש השנה, צריך האדם להתעורר בתשובה, לשוב על עונותיו, כי ביום ההוא כותבים אגרות, ונמצאות כולן בתיק (בנפשו). ואם זכה לשוב בתשובה לפני אדונו, קורעים את האגרות אשר עליו. אך אין צורך לחכות ליום הדין, אלא שזהו זמן מסוגל לגילוי בנפש האדם.

ואחר כך הכין הקב"ה לאדם את יום הכפורים, יום התשובה, אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, מצווה המלך לחתום האגרות, אוי לו כשהתשובה רוצה להסתלק ממנו. יש להיזהר כדי לקבל חתימה טובה בנפש.

אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות כראוי, תולים לו עד שמיני עצרת, ואם עשה תשובה שלימה נקרעות האגרות, ואם לא האגרות יוצאות מבית המלך ונמסרות בידיו של מלאך המעניש, והדין נעשה.

אז מסתלקים ממנו הצלמים ואינם נמצאים עמו, וכיון שנסתלקו ממנו, הרי ודאי שעונש המלך יעבור עליו ויטעום כוס המות. ובלילה ההוא של חג שמיני עצרת, המענישים מוכנים ומקבלים האגרות, מסתלקים הצלמים.

הצלם בנוי בצורת הגוף, ואז לאור האמונה מסתכלים בליל הושענא רבה. הספרים של הראשונים מבארים, כשנחסר הראש מן הצל שלו ונשאר הגוף, יורה שבנו או אשתו ישארו בחיים והוא יסתלק, הדברים אמורים אם בכל הזמן ההוא אינו חוזר בתשובה, אבל אם חזר רק טעם המות יטעם ויתרפא מחליו. ואם הגוף מן הצל שלו לא יתראה וימצא בו רק הראש, בני ביתו יסתלקו והוא ישאר בחיים, רק אם בנו הקטן עדיין ברשותו.

ואם ידיו מן הצל פגומים, יורה שמעשה ידיו יתקלקלו, ואם רגליו פגומים, יורה שמחלות רודפות אחריו. ואם הצל בורח ממנו חוזר בורח וחוזר, עליו כתוב: בבקר תאמר מי יתן ערב, וזהו כך. רק כשהלבנה מאירה, והלילה מתוקן באורה, בעת שהוא בודק את הצל שלו.

אבל צדיקים וחסידים בכל יום ויום רואים בלבם כאלו באותו יום נפטרים מהעולם, ועושים תשובה שלמה לפני אדונם, ואינם צריכים לדבר אחר, דהיינו לבדוק בצל וכדומה לו. אשרי חלקם בעולם הזה ובבא.

אדם לא יודע כיצד לבדוק, צדיקים יודעים לבדוק את האמונה, וכשחסרים חלקים בצל, סימן הוא שחלקים באמונתו פגומים. הבדיקה היא לפי האור – התענוג. אם אתה נהנה מדברים שאינם במסגרת התורה ואהבת חברים, בצלם יהיו חסרים חלקים. הצדיק נמצא באופן קבוע בתודעה האמונית.

שאלות חזרה ויחי סד-סו
1. מדוע גוף של גוי במיתתו אינו מטמא לאחר, בעוד שגוף של יהודי במיתתו מטמא את האחר ואפילו את הבית?
2. מהיכן אנו למדים שיש שני צלמים? אילו הם ומה התפקיד של כל אחד מהם?
3. על מה מראה חסרון הצלם באופן כללי ומה הדוגמאות שמראה לנו על חסרון של פרטים בצלמים שכנגדם יש איבודי חיות מקומיים – מה המובן הנפשי של הבחנות אלו בעבודת ה'?
4. הסבר את סדר קיום הצלם ושמירתו בחגי תשרי עפ"י סדרם?
5. מה מיוחד בצדיקים ומדוע בשל כך כדאי להידבק בהם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

הצלֶם

 הצלם הוא כוח העליון שנטוע בתחתון.

הצלם הוא גוף רוחני, היגיון עליון – הכוח המקשר ומאפשר חיוּת לאדם, חיבור בין אור לכלי, בין גוף לנשמה. צל הוא בחינת האמונה, מפני שכאשר לא מגיעה חיוּת גלויה, האמונה מחזיקה ושומרת על הקיום. צל הוא השתקפות, העדר של האור – ודרך ההסתרה מאמין האדם יש מקור לאור. דרך האמונה ניתן לראות וללמוד, שתפיסת האדם היא דרך החיסרון.

חוקי העליון שונים מהתחתון, משפיעים הם ומחייבים ישירות את הנשמה. לגוף היגיון משלו ועל האדם ללמוד את ההיגיון העליון, לחשוב ולכוון בהתאם, שאדם אינו גוף אלא נשמה.

בתחילה אדם גדל ומפתח את הרצון, ואז מפתח ובונה את הכלי לקבלה ראויה של לבושי מוחין, שהם אור החיים. התורה היא המחברת בין האדם להיגיון העליון – לכן רק הגיון התורה הוא המקשר, ומחזק את הצלמים, לכן על האדם לרכוש היגיון אמוני תורני.

לגוי היגיו59F שגוּי, וכשאין בו שום צלם, אין בעיה להתקרב אליו במותו. לחיוּת שלא אמיתית ביהודי, אסור להתקרב כאשר נפטר, מפני שנשארים שאריות שהופכות לטמאות. צד קדושה שנלקחת ממנו החיות הופך לטמא. חיות שלילית, כאשר מסתלקת, אין כלום בכך.

יבקש אדם שלא יתערב צלמו בצלם של עכו"ם מפני שהוא קדוש והם טמאים. לא יתערב יהודי עם הצלם הקדוש שלו, עם צלם טמא שמסיתו מהאמת.

מה בין בין ישראל לעמים עכו"ם, אשר ישראל כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא, וגוף של עכו"ם אינו מט%T7א לאחר, וגופו אינו מטמא במותו, ושואל מהו הטעם שגוי לא מטמא במיתתו, ודווקא בחייו כן. משיב: ישראל בשעה שמת כל הקדושות (צד האמונה שזה הצלם שלו) של אדונו נעברים ממנו, נעבר ממנו צלם הקדוש ונעבר ממנו רוח הקדוש, ונשאר גופו טמא.

אבל נכרי עובד עבודה זרה (שאין מה שמקשר בינו לבין ה') אינו כן, שבחייו הוא טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא (רק של עו59Cם הזה), הרוח שלו טמא, ומשום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור לִקרָב אצלו. כיון שמת יוצאות כל אלו הטומאות ממנו ונשאר הגוף בלי טומאה לטמאות.

אף על פי שהגוף שלהם (הגויים) טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם שכל אלו הטומאות נמצאות בהם, יש להם כח לטמאות אחרים. במיתתם שיצאו כל אלו הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמאות אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו ושורה עליו צד האחר. כך בבשר יש חיות, וכשנשאר בחוץ הוא מרקיב, לעומת דבר דומם שאין בו חיות, לא מרקיב ולא מטמא.

צלם קדוש הזה, כשאדם הולך וגדל ונעשה ונגמר צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד עם הראשון (יש שני צלמים), וזה מקבל את זה. בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם והגוף שלו בקיום והרוח שורה בתוכו.

בשעה שקרבו ימיו (שלושים יום טרם המיתה מסתלק הצלם) למות, נעברים ממנו הצלמים. ואחד מעביר את השני, כי מחוברים יחדיו, ונשאר האדם בלי שמירה. וזהו כמ"ש: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים. ואינו אומר, ונס הצלם. אלא, ונסו הצללים, כלומר שנים. כי צלמים הם לבושי המוחין (אור), שהתחתון מקבל מעליון. כי זו"ן מצד עצמם אינם ראויים לקבל מוחין, מפני שהכלים שלהם הם ממלכות, שעליה היה צ"א, שלא לקבל את אור העליון.

כשנתעורר הדין בעולם (ראש השנה – מתעורר הרצון של האדם, ויש לשוב בתשובה – זו בדיקת הכלי, הצלם), דהיינו בראש השנה, צריך האדם להתעורר בתשובה, לשוב על עונותיו, כי ביום ההוא כותבים אגרות, ונמצאות כולן בתיק (בנפשו). ואם זכה לשוב בתשובה לפני אדונו, קורעים את האגרות אשר עליו. אך אין צורך לחכות ליום הדין, אלא שזהו זמן מסוגל לגילוי בנפש האדם.

ואחר כך הכין הקב"ה לאדם את יום הכפורים, יום התשובה, אם שב מחטאיו טוב, ואם לא, %9Uצווה המלך לחתום האגרות, אוי לו כשהתשובה רוצה להסתלק ממנו. יש להיזהר כדי לקבל חתימה טובה בנפש.

אם זכה לעשות תשובה, אבל עוד אינה בשלמות כראוי, תולים לו עד שמיני עצרת, ואם עשה תשובה שלימה נקרעות האגרות, ואם לא האגרות יוצאות מבית המלך ונמסרות בידיו של מלאך המעניש, והדין נעשה.

אז מסתלקים ממנו הצלמים ואינם נמצאים עמו, וכיון שנסתלקו ממנו, הרי ודאי שעונש המלך יעבור עליו ויטעום כוס המות. ובלילה ההוא של חג שמיני עצרת, המענישים מוכנים ומקבלים האגרות, מסתלקים הצלמים.

הצלם בנוי בצורת הגוף, ואז לאור האמונה מסתכלים בליל הושענא רבה. הספרים של הראשונים מבארים, כשנחסר הראש מן הצל שלו ונשאר הגוף, יורה שבנו או אשתו ישארו בחיים והוא יסתלק, הדברים אמורים אם בכל הזמן ההוא אינו חוזר בתשובה, אבל אם חזר רק טעם המות יטעם ויתרפא מחליו. ואם הגוף מן הצל שלו לא יתראה וימצא בו רק הראש, בני ביתו יסתלקו והוא ישאר בחיים, רק אם בנו הקטן עדיין ברשותו.

ואם ידיו מן הצל פגומים, יורה שמעשה ידיו יתקלקלו, ואם רגליו פגומים, יורה שמחלות רודפות אחריו. ואם הצל בורח ממנו חוזר בורח וחוזר, עליו כתוב: בבקר תאמר מי יתן ערב, וזהו כך. רק כשהלבנה מאירה, והלילה מתוקן באורה, בעת שהוא בודק את הצל שלו.

אבל צדיקים וחסידים בכל יום ויום רואים בלבם כאלו באותו יום נפטרים מהעולם, ועושים תשובה שלמה לפני אדונם, ואינם צריכים לדבר אחר, דהיינו לבדוק בצל וכדומה לו. אשרי חלקם בעולם הזה ובבא.

אדם לא יודע כיצד לבדוק, צדיקים יודעים לבדוק את האמונה, וכשחסרים חלקים בצל, סימן הוא שחלקים באמונתו פגומים. הבדיקה היא לפי האור – התענוג. אם אתה נהנה מדברים שאינם במסגרת התורה ואהבת חברים, בצלם יהיו חסרים חלקים. הצדיק נמצא באופן קבוע בתודעה האמונית.

שיעור שמע

וַיְחִי  סא-סג

 וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת

 הכוח החזק ביותר באדם הוא האמונה.

שני כוחות עיקריים: כוח האמונה וכוח הרע הבוגד ופועל נגד ה'.

התעוררות היא הברית. על התענוג להתקבל בתנאי שיש אמונה, אחרת האור לא מתקיים. צדיק באמונתו יחיה, ורשע מת שאין בו אמונה, שהיא שיא החיוּת.

האמונה שומרת על עם ישראל, הברית מחייבת אותו לשמור על האידיאה, על ההשקפה העליונה. הברית שומרת ברגעי חולשה – ומבטיחה כוונה ליראת הרוממות, שקטן מתבטל ע"י גדול.

הסדר הנפשי מחייב החזקת אידיאה ברית אמונה יראה אהבה.

על האמונה להתקבל בשמחה, ויראה (ביטול) יביאו לאהבה. המוות הוא הליכה לרצונות גופניים, מכאן ששמירה על הברית היא המפתח – לשמור בגבורה את מידת החסד. הפעולה היא לכוון את הלב להיות בשמחה כאשר שומרים בגבורה את הברית עם החסד.

על האדם לפעול מעצמו את היראה, ואז מלמעלה מעוררים את החסד, הימין שבו. הבעיה היא שאדם לא מרגיש שהאמונה מחייה את בעליה, ההרגשה היא שהתענוג מהוויות העולם הזה מחייה. לכן כאשר אדם מחפש אמונה לפעול למעלה מטבעו. אור תענוג שמתלבש שלא במסגרת האמונה – ממית.

בשפיכת זרע על הארץ, למרות שאלו ילדים פוטנציאליים שעדיין לא נולדו, ההקפדה חמורה ביותר. שבכך מייצר שדים המורדים במלך, בכוח הגדול ביותר, וכך הוא מחזק את הס"א. שדים אלו מקבעים 5D7ת הרציחה, כמו שפיכות דמים מתמשכת ללא שליטה.

אמר רבי יוסי: לא הגלה הקב"ה את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, שה"ס השכינה שנק' אמונה. כי פגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה כי כשנמנע מהם האמונה, כביכול נמצא כך בכל. שכתוב: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת, הרי ששמירת הברית מכפר על מות, ומכל שכן שהיה מכפר עליהם שלא יגלו.

שאל רבי חייא, מהו שכתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח? אמר לו רבי יוסי כשהקב"ה יעורר את הימין שלו, יבולע המות מן העולם כשישראל יתעוררו להדבק בימינו של הקב"ה, היא תורה, שכתוב: מימינו אש דת למו. בזמן ההוא  יְמִין יְהוָה, רוֹמֵמָה  יְמִין יְהוָה, עֹשָׂה חָיִל, וכתוב אחריו: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה  וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ, הרי שהימין מבטל את המיתה.

צדיק הוא שהקב"ה רוצה בו, כרוז קורא עליו שלושים יום בין הצדיקים שבגן עדן, כל הצדיקים שמחים, באים ומעטרים את מקומו של אותו צדיק עד שיבוא להתיישב ביניהם. ואומרים אוי, כי דין חדש נתעורר עתה בשביל פלוני, מקדימים ואומרים לו אוי לרשע ואוי לשכנו. כמה בעלי הדין מזדמנים לקראתו, להקדים לו לומר, אוֹי, אוֹי לרשע אוֹי לשכנו. אל יגיד לאדם לעצמו ממילא אינני בסדר, ואוכל חלילה להוסיף לחטוא, אלא יבין שנקודת האמונה שולטת.

וכולם פותחים ואומרים: אוֹי, לְרָשָׁע רָע:  כִּי גְמוּל יָדָיו, יֵעָשֶׂה לּוֹ. שואל מהו גמול ידיו? אמר רבי יצחק, הוא לכלול את מי שמזנה בידו להוציא ולהשחית זרע לבטלה. ידיו הם כלי המעשה, ככה יפגמו בו.

כל מי שמוציא זרעו לבטלה, נקרא רע, ואינו רואה פני השכינה. כמ"ש, לא יגוּרך רע. וכתוב, ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן, אוֹי לרשע רע, סובב על ה59Eוציא זרעו לבטלה. אוֹי לאותו רשע, שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו ייעשה לו. מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, אותו מענישים בעולם האמת יותר מעל כל העבירות. למה זה הכי חמור, אפילו יותר מרצח. הזרע הוא כוח  החיים, וקבלה שלא במסגרת האמונה, החיוּת העצומה גורמת לרוע גדול יותר.

כיון שכתוב: אוי לרשע, למה לו לומר עוד (להוסיף) רע, שהרי רשע פירושו רע? אלא שהוא עושה עצמו רע, כולם עולים מגיהנֹם וזה אינו עולה. ואם תאמר האם שאר בני אדם שהרגו בני אדם יהיו טובים ממנו, שהם יעלו והוא לא? משיב כולם עולים והוא לא, מפני שהם הרגו אנשים אחרים וזה הרג את בניו ממש ושפך הרבה דם, משום שכתוב: ושיחת ארצה.

אמר רבי יהודה אין לך עבירה בעולם שלא תהיה עליה תשובה חוץ מזה המוציא זרעו לבטלה, ואין לך רשעים שלא יראו פני שכינה במיתתם חוץ מזה. אמר רבי יצחק אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כמ"ש, אתהלך לפני ה' בארְצות החיים. בשכינה, שנקראת ארץ.

מה יעשה חילוני שחוזר בת5A9ובה אם אין על כך תשובה? האר"י נתן גם תיקון של פ"ד תעניות על זה. התשובה היא עולם האמונה ולכל דבר יש תשובה, וזו מעין מיתה ולידה מחדש, אין זו תשובה רגילה. גם בעולם זה יכול אדם לעבור מעין גלגול, בניית אני חדש לחלוטין.

שאלות חזרה ויחי סא-סג
1. מה הסיבה שבגינה מגלה הקב"ה את ישראל ומה התיקון הנצרך לכך?
2. מה התנאי לכך שהקב"ה יעורר את הימין שלו כדי שיבולע המוות לנצח?
3. מה מרגיש האדם הכוזב שנותן לו חיות? מהי האמת ומדוע?
4. מדוע הצדיקים שמחים כאשר יודעים שצדיק מגיע אליהם ומדוע הרשעים עצובים? איזה כלל אתה יכול להוציא מכך?
5. מהו החטא שעליו אומר הזהר שאין עליו תשובה? מדוע הוא גרוע אפילו מהריגת בני אדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

וַיְחִי  סא-סג

 וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת

 הכוח החזק ביותר באדם הוא האמונה.

 שני כוחות עיקריים: כוח האמונה וכוח הרע הבוגד ופועל נגד ה'.

התעוררות היא הברית. על התענוג להתקבל בתנאי שיש אמונה, אחרת האור לא מתקיים. צדיק באמונתו יחיה, ורשע מת שאין בו אמונה, שהיא שיא החיוּת.

האמונה שומרת על עם ישראל, הברית מחייבת אותו לשמור על האידיאה, על ההשקפה העליונה. הברית שומרת ברגעי חולשה – ומבטיחה כוונה ליראת הרוממות, שקטן מתבטל ע"י גדול.

הסדר הנפשי מחייב החזקת אידיאה ברית אמונה יראה אהבה.

על האמונה להתקבל בשמחה, ויראה (ביטול) יביאו לאהבה. המוות הוא הליכה לרצונות גופניים, מכאן ששמירה על הברית היא המפתח – לשמור בגבורה את מידת החסד. הפעולה היא לכוון את הלב להיות בשמחה כאשר שומרים בגבורה את הברית עם החסד.

על האדם לפעול מעצמו את היראה, ואז מלמעלה מעוררים את החסד, הימין שבו. הבעיה היא שאדם לא מרגיש שהאמונה מחייה את בעליה, ההרגשה היא שהתענוג מהוויות העולם הזה מחייה. לכן כ%T7שר אדם מחפש אמונה לפעול למעלה מטבעו. אור תענוג שמתלבש שלא במסגרת האמונה – ממית.

בשפיכת זרע על הארץ, למרות שאלו ילדים פוטנציאליים שעדיין לא נולדו, ההקפדה חמורה ביותר. שבכך מייצר שדים המורדים במלך, בכוח הגדול ביותר, וכך הוא מחזק את הס"א. שדים אלו מקבעים את הרציחה, כמו שפיכות דמים מתמשכת ללא שליטה.

אמר רבי יוסי: לא הגלה הקב"ה את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, שה"ס השכינה שנק' אמונה. כי פגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה כי כשנמנע מהם האמונה, כביכול נמצא כך בכל. 5D7כתוב: וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת-מָוֶת, הרי ששמירת הברית מכפר על מות, ומכל שכן שהיה מכפר עליהם שלא יגלו.

שאל רבי חייא, מהו שכתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח? אמר לו רבי יוסי כשהקב"ה יעורר את הימין שלו, יבולע המות מן העולם כשישראל יתעוררו להדבק בימינו של הקב"ה, היא תורה, שכתוב: מימינו אש דת למו. בזמן ההוא  יְמִין יְהוָה, רוֹמֵמָה  יְמִין יְהוָה, עֹשָׂה חָיִל, וכתוב אחריו: לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה  וַאֲסַפֵּר, מַעֲשֵׂי יָהּ, הרי שהימין מבטל את המיתה.

צדיק הוא שהקב"ה רוצה בו, כרוז קורא עליו שלושים יום בין הצדיקים שבגן עדן, כל הצדיקים שמחים, באים ומעטרים את מקומו של אותו צדיק עד שיבוא להתיישב ביניהם. ואומרים אוי, כי דין חדש נתעורר עתה בשביל פלוני, מקדימים ואומרים לו אוי לרשע ואוי לשכנו. כמה בעלי הדין מזדמנים לקראתו, להקדים לו לומר, אוֹי, אוֹי לרשע אוֹי לשכנו. אל יגיד לאדם לעצמו ממילא אינני בסדר, ואוכל חלילה להוסיף לחטוא, אלא יבין שנקודת האמונה שולטת.

וכולם פותחים ואומרים: אוֹי, לְרָשָׁע רָע:  כִּי גְמוּל יָדָיו, יֵעָשֶׂה לּוֹ. שואל מהו גמול ידיו? אמר רבי יצחק, הוא לכלול את מי שמזנה בידו להוציא ולהשחית זרע לבטלה. ידיו הם כלי המעשה, ככה יפגמו בו.

כל מי שמוציא זרעו לבטלה, נקרא רע, ואינו רואה פני השכינה. כמ"ש, לא יגוּרך רע. וכתוב, ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן, אוֹי לרשע רע, סובב על המוציא זרעו לבטלה. אוֹי לאותו רשע, שה%T7א רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו ייעשה לו. מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, אותו מענישים בעולם האמת יותר מעל כל העבירות. למה זה הכי חמור, אפילו יותר מרצח. הזרע הוא כוח  החיים, וקבלה שלא במסגרת האמונה, החיוּת העצומה גורמת לרוע גדול יותר.

כיון שכתוב: אוי לרשע, למה לו לומר עוד (להוסיף) רע, שהרי רשע פירושו רע? אלא שהוא עושה עצמו רע, כולם עולים מגיהנֹם וזה אינו עולה. ואם תאמר האם שאר בני אדם שהרגו בני אדם יהיו טובים ממנו, שהם יעלו והוא לא? משיב כולם עולים והוא לא, מפני שהם הרגו אנשים אחרים וזה הרג את בניו ממש ושפך הרבה דם, משום שכתוב: ושיחת ארצה.

אמר רבי יהודה אין לך עבירה בעולם שלא תהיה עליה תשובה חוץ מזה המוציא זרעו לבטלה, ואין לך רשעים שלא יראו פני שכינה במיתתם חוץ מזה. אמר רבי יצחק אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כמ"ש, אתהלך לפני ה' בארְצות החיים. בשכינה, שנקראת ארץ.

מה יעשה חילוני שחוזר בתשובה אם אין על כך תשובה? האר"י נתן גם תיקון של פ"ד תעניות על זה. התשובה היא עולם האמונה ולכל דבר יש תשובה, וזו מעין מיתה ולידה מחדש, אין זו תשובה רגילה. גם בעולם זה יכול אדם לעבור מעין גלגול, בניית אני חדש לחלוטין.

שיעור שמע:

וַיְחִי  נח-ס

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ-יָהּ

 ללא שמירה על האמונה, כל התוֹבנות הולכות לאיבוד.

הבּינה העליונה (האמונה שבנפש) היא בחינת הראש לגוף, המחולק לצד זכר ונקבה. כאשר הגוף קשור לאֵם, לבינה – הכול תקין. הבנה ורצון, שֹֹכל ורגש – חייבים להיות כפופים לאמונה, ואז הביטוי הוא שהאם רובצת על הבנים.

ניתוק מהבינה העליונה, דהיינו מצד האמונה, הוא כמו הסרת הנשמה מהגוף – אז מתגלה ערוות הארץ, כלומר שצד הבריאה מתגלה במלא מערומיו שזו מוות.

אמר רבי יצחק: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ-יָהּ, אם ידוע מי היא, כי היא בינה, אבל הבנים מי המה? אמר רבי שמעון: שני בנים יש להקב"ה שהוא בינה, אחד הוא זכר ואחת נקבה. הזכר נתן ליעקב שכתוב:  בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וכתוב: עַבְדִּי-אָתָּה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר. הבת נתן אותה לאברהם שכתוב: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל, בת היתה לאברהם ובַּכֹּל שמה.

ואמא שהיא בינה רובצת עליהם, שכתוב: לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים, שפירושו שלא ירבה אדם עוונות למטה בעולם הזה, כי על ידי זה תסתלק האם שהיא בינה, מעל הבנים שהם זו"ן וכתוב: אמך היא לא תגלה ערוותה, דהינו שלא יגרם לה הסתלקות מעל הבנים, אוי לו למי שמגלה עריות, דהיינו שגורם הסתלקות אמא מעל הבנים. בן הוא בחינת הבנה, ואם האם מסתלקת הבנים נשארים ללא תובנות, בלי בינה יציבה. הבינה מחברת את הבנים לראש, וכשהיא מסתלקת נוצר ניתוק. לכאורה עריות זו קירבת בשר בין קרובים.

וכשבני העולם עושים תשובה ומרבים במעשים טובים לפני הקב"ה, ואמא שהיא בינה חוזרת ומכסה על הבנים שהם זו"ן, אז נקראת הבינה תשובה. ולמה נקראת תשובה? משיב זהו זהו תשובה לכסות את הבנים שהם זו"ן ויונקת אותם כבתחילה, ואז כתוב: אם הבנים שמחה. אם הבנים ודאי שהיא בינה, ועל כן לא נפטר האדם מפריה ורביה עד שמוליד בן ובת, שהם כנגד זו"ן בני הבינה. אדם צריך להוליד בן ובת, דהיינו רצון להשפיע ורצון לקבל, שהרי הרצון הכללי בנוי משניהם.

אמר רבי יצחק: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. משמע, שהשתוקקותו של הצדיק הוא לראות נועם ה', המוחין הנעימים דז"א (מדרגת נשמה). מהכתוב משמע, שכל השתוקקות הצדיקים היא לחזות בנועם הויה, ז"א, ולא למעלה מזה. ואיך כתוב: אז תתענג על הויה, שמשמע, למעלה מדרגת ז"א? אלא הכל אחד.  אבל מטרם שהנועם הזה מתלבש בז"א, אין בו השגה כלל. אשרי חלקו מי שזכה לזה. ודאי מועטים המה.

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי

בא ללמד כאן שהקשר של הבנים לאם, הוא אותה נאמנות שיש לשמור בברית לבינה העליונה. ציפור מסמלת את אומות העולם המשעבדים את ישראל, שצריכים לחזור בתשובה, שלא שמרו על הכלל, על כנסת ישראל. לכן כל מי שחי רק את צד הגוף ללא אמונה – גורם להסתלקות השכינה.

רבי יוסי היה הולך בדרך עם רבי חייא בר רב, בעוד שהיו הולכים שאל רבי יוסי: רואה אתה מה שאני רואה? ענה לו אני רואה איש אחד בנהר, וצפור אחת על ראשו, ושינים בפי הציפור ואוכלת ורומסת ברגליה (כוונה לחורבן) ואותו האיש מרים קולות וצועק, ואיני יודע מה הוא אומר.

אמר רבי יוסי, נִקרַב אל האיש ונשמע מה הוא אומר. אמר לו רבי חייא מפחד אני לִקרב. אמר לו וכי בן אדם הוא במקום הזה, אלא רמז חכמה רמז לנו הקב"ה, קרבו אצלו, שמעו שאומר עִטרה (כתר) עִטרה, דהיינו ז"א ונקביה שנקראים  עטרות, שני בנים, שהם בני הבינה שורים מבחוץ למקומם, וז"א אינו נח עד שהצפור יהיה מושלך שסוע לגזרים.

הציפור רומזת לאומות המשעבדים ומענים את ישראל בגלות, ואיש אחד בנהר רומז לישראל. שהציפור עומדת על ראש ישראל ואוכלת ורומסת אותו ברגליה, והיה אומר שזה גורם שיהיו ישראל בגלות, ולא נח עד שינקום נקמתו מן האומה ההיא. הגלות נמשכת עד שמתגברים על אומות העולם, דהיינו מחזירים את הציפור תחת האם.

בכה רבי יוסי ואמר: היינו שלמדנו בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי שסובב על זו"ן, משום שכַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. רבי יוסי רואה שעם ישראל נשלטים ע"י אומות העולם, בגלל אותם שלא שומרים על הקשר והדבקות בבינה.

אמר ודאי שהגלות נמשך , ועל כל ציפורי השמים שהם שרי האומות, אינם נעברים מממשלתם עד שממשלת עמים עובדי כו"מ, נעברים מן העולם, בשעה שיגיע יום ה', ודיניו יתעוררו בעולם שכתוב: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה.

בעוד שהיו הולכים שמעו קול אחד שהיה אומר: שלהבת הכפתור, דהיינו של המלכות המכונה כפתור הגיע בדיניו. יצא שלהבת אחת ושרף את הציפור. אמר רבי יוסי, ודאי הוא כמו שכתוב:  בדניאל: ויהיבת ליקדת אשא על החיה הרביעית מארבע החיות הרמוזים על האומות ששעבדו את ישראל בגלות האחרון. בחיה הרביעית מארבע חיות, הרומזים על האומות ששעבדו את ישראל בד' גלויות, וחיה הרביעית הוא גלות האחרון. ונראה, שציפור היא ג"כ חיה הרביעית.

שאלות חזרה – הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – נח-ס

1. מיהם הנקראים הבנים בפסוק: "אם הבנים שמחיה", מיהי האם?
2. מתי נקראת הבינה תשובה ומדוע?
3. מדוע לא נפטר האדם מפריה ורבייה עד שמוליד בן ובת?
4. מהי סיבת חורבן בית המקדש וגלות ישראל בין האומות? כיצד זה מופיע בסיפור ר' יוסי ור' חייא?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

וַיְחִי  נה-נז

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

 יוֹתֶר מידיעת הָאָדָם כֵּיצַד לִחְיוֹת – חָשׁוּב שידָע כֵּיצַד לְהָכִין עַצְמוֹ למוות.

מוות הוא וויתור על האגו, על העצמי הכוזב. את החיים הגשמיים עם המצבים ממילא נִתנו לך – זהו קיום. כעת תפקידך לשכלל! לפרש את המציאות בפרספקטיבה של הנשמה הנצחית, דהיינו להמית את התפיסה המצבית, שהרי בעולם האמת אין צורה של זמן ומקום.

בזמן המיתה מקבל האדם תוספת רוח: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, רוח המאפשרת לו לראות דברים שלא יכול היה לראות בתודעה הגשמית, שאוחזת חזק בגוף, ולא מאפשרת לראות מחוץ למצב או מקרה פרטי, כמו שכתוב: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. בנוסף מראים לו כהרף עין את כל מעשיו וכוונותיו בגלגול זה.

כך על האדם לפתח כושר הסתכלות ופירוש למציאות – מעבר לזמן ומקום, הסתכלות ופירוש מופשטים, ובכך יזכה להרחיב את הראייה, זו תוספת רוח. האני האמיתי של האדם הוא לא הגוף, לכן לאנשים גשמיים, דווקא מה שהם מרגישים, זה הסתר של המציאות. בעולם האמת סופרים לאדם רק את החוויות שמעבר למקרים, רק לחוויות בהן זכה לתוספת רוח.

ישנם אנשים שעוברים מקרה ונתקעים בו, סוחבים את העומס הנפשי שנים, במקום לקחת את התובנה מהמקרה – ולעזוב אותו, לעבור לנקודת האימון הבאה.

בשעה שאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחבריו מעולם האמת (במקום המופשט), ומכיר בהם (בהשוואת צורה) וכולם חקוקים הם בצורתם כמו שהיו בעולם הזה. ואם אותו אדם צדיק (שהצדיק את הצורה מעבר למקרה), כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום. קרוביו וחבריו הם צורות שוות למקרים שונים.

ואם אינו צדיק (שאינו מצדיק את הצורה מעולם האמת) אינם נודעים אליו, אלא רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום בגיהנם וכולם עצובים ופותחי באוי ומסיימים באוי, והאדם נושא עיניו ורואה אותם כדבר שרוף העולה מן האש. ואף הוא פותח ואומר עליהם אוי.

בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחבריו שבעולם האמת הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן, ומקום העונש. אם הוא צדיק, הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא. ואם אינו צדיק, נשארת נשמה ההיא בעוה"ז, עד שנקבר הגוף בארץ. כיוון שנקבר, כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגיעה לדוּמה, ומכניסים אותה במדורי גיהינום.

אמר רבי יהודה כל שבעת ימי אבלות, הנשמה הולכת מבית לקבר ובחזרה, ומתאבלת על הגוף שכתוב: אַךְ-בְּשָׂרוֹ  עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ, עָלָיו תֶּאֱבָל. הולכת ויושבת בית ורואה כולם עצובים ומתאבלת גם היא. כואב מפני שהנשמה רואה את האמת ואינה מסוגלת לעשות עבודה ללא הגוף, בעיקר עם השאריות בנפש שלא תוקנו.

אחר ז' הימים (מהקבורה) הגוף נעשה מה שנעשה והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, עד שמגיעה לגן עדן ופוגשת בכרובים ולהט החרב אשר בגן עדן. אם כדאית היא להיכנס נכנסת. מערת המכפלה היא הפתח לעולם הבא.

ארבע עמודים שהם ארבעה מלאכים הנמשכים מד' יסודות מזומנים לנשמה, וצורה אחת של הגוף שלה בידיהם, שה"ס הלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, והיא מתלבשת בה בשמחה ויושבת במדור גן עדן התחתון עד הזמן שנגזר עליה לשבת שם.

שיעור  שמע:

וַיְחִי  נב-נד

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

הדין בא לעשות בירור. בזמן המיתה מופיע הדין לבדוק מה תיקן האדם. בבירור זה שומע אדם בדיוק מה היו כוונותיו בכל מעשיו שלמעלה מהדעת, ובעיקר בדיקה: האם שמר על הברית. כאשר אדם פוגש במהלך חייו נקודה או מקרה פרטי גשמי – ומתקן התייחסותו בצורה אמונית שלמה, הוא בא עם התייחסות רוחנית לאותה נקודה וסיים את תיקונה. כאן המקרה מת, והוא זוכה לתוספת רוח. אי התייחסות והתפעלות נכונה מאותו מקרה, יאלצו להחזיר לאדם מקרה דומה, או שיוחזר בגלגול.

בשעה שהאדם הולך למות, והדין שורה עליו ונתדבק בו, הוא רואה מה שלא זכה לראות מימיו, משום שהרוח העליון נתוסף בו (כאן יש לו אהרה גדולה, כפי שמעידים מי שעובר מוות קליני, אור גדול שהוא תוספת נשמה). זש"כ: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ  יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, ואז כתוב: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי, שמשמע בחייהם אינם זוכים לראות אבל במיתתם (של התודעה הגשמית) זוכים לראות. מוציאים אותו מהתודעה הגשמית. ישנם צדיקים שיכולים למות פעמים רבות, כלומר שזכו לתקן מידה מסוימת, וקיבלו השגה של אותה נקודה החוזרת לעפר, ואין הם צריכים להמשיך ולהתמודד איתה. זו בחינה בה הוא זוכה לאמונה שלמה בנקודה זו, היא מתפרקת ונשאר עם ההשגה הרוחנית שבה. להשגת רוח זו צריך להגיע דרך הגשמיות – ואז זוכים לכרוז שהוא התרנגול הלבן.

ביום הקשה והנורא כשהגיע זמנו של אדם להסתלק מהעולם, ארבע רוחות חו"ג תו"מ (חסד גבורה תפארת ומלכות ) נמצאים בדין הקשה לשפוט העולם, וארבע יסודות של האדם אש רוח מים ועפר הקשורים זה זה, נצים ומריבה נמצאת בהם, רוצים להיפרד כל אחד אל הצד שלו. יסוד האש שבאדם אל יסוד האש הכללי של העולם, ויסוד המים שבאדם אל יסוד המים של העולם, ויסוד העפר שבאדם אל יסוד העפר שבעולם. כי כן נפרדים ד' יסודות של האדם עם מיתתו. האדם הוא בריאה מורכבת, כאשר היחד של הרכיבים מאפשר את החיים. כשאין את כוח חיבור החיים הם מתפרקים. כוח החומר מוביל בפירוק, וכוח הנשמה מוביל בחיבור, לכן חומר בלי נשמה מתפרק.

הכרוז שה"ס הארת חכמה מזווג השמאל יוצא ומכריז בעולם  העליון שהוא תבונה.  אם הוא צדיק (שיש לו יסוד ושמר על הברית), כל העולמות שמחים לקראתו, היינו שזיכך עצמו. ואם חלילה אינו צדיק (אין לו יסוד שמחבר שמים וארץ), אוי לו לאדם ההוא ולחלקו כי אם לא זכה הרי רע.

כיצד אם לא זיכך זה רע? ואומר באותו זמן שהכרוז מכריז, יוצאת שלהבת אחת מצד צפון, והולכת ונשרפת בנהר של אש, נהר די נור, ונפרשת לארבע רוחות העולם ושורפת נשמות הרשעים כי אם לא זכה הרי רע.

ויוצא אותה השלהבת, דין המלכות, שמתגלה כשלא זכה הרי רע, ועולה לבינה, ויורדת בעולם, וחוזר אל המלכות. ושלהבת הזו מגיעה תחת כנפיו של תרנגול שחור, ומכה בכנפיו, והוא קורא בפתח בין השערים (בין עולם הזה לבא). את התיקון יעשה בקבלת האמונה בלימוד התורה בלילה ובשמירת הברית.

בפעם הראשונה קורא התרנגול ואומר: כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף, פעם שניה קורא: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה, וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ. ובאותה שעה יושב האדם ושומע מעשיו שמעידים לפניו העדים והוא מודה עליהם (על כל הכוונות שהיו לו באותם מעשים). בפעם ג' כשרוצים להוציא נשמתו ממנו, קורא התרנגול ואומר: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה. לכאורה מידת הדין של בינה באה לשפוט. שלב ראשון אש גדולה, שלב שני בירור ובשלישי נלקחת נשמתו.

 שאל רבי יוסי למה בא תרנגול שחור? אמר לו רבי יהודה, כל מה שעשה הקב"ה בארץ, הכל רומז על חכמה, רק בני אדם אינם יודעים. וזש"כ: מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. ומשום שנעשו בחכמה כולם רומזים בחוכמה. אמנם בחינת החוכמה היא נסתרת, אך המחלקת ומאפשרת לראות למי שמסוגל.

ועניין תרנגול שחור, אין דין שורה אלא במקום שהוא מינו ( בצורה סלקטיבית, למשל סוג אש ששורף קש, אינו מחייב שישרוף ברזל, שאינו ממינו). שחור בא מצד הדין כי גוון שחור רומז אל המלכות שהיא מדת הדין. ומשום זה בחצות לילה ממש, כשרוח הצפון, קו שמאל מתעורר, יוצאת שלהבת אחרת ומכה תחת כנפי התרנגול וקורא. בשעה שנתעורר דין (של מיתה) על האדם, תרנגול השחור מתחיל וקורא, ואין מי שיודע זה, חוץ מאדם ההוא ההולך למות.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מט-נא

רַבִּי יִצְחָק יֹשֵׁב עָצוּב

 כל הלומד את הזוהר של רבי שמעון, נאחז בעץ החיים.

רשב"י הוא עץ החיים מגן עדן, מדרגה עצומה המקבלת מעתיקא  קדישה. רבי שמעון בכלל לא מדבר עם מלאך, אלא גוזר והקב"ה מקיים.

רוחו של הצדיק מביאה לו שמחה כאשר עולה הוא לעולם העליון. ומי שאינו צדיק עדיין, עובר "כיבוס" של אש שורף לטהרה, ובמצב קשה יותר, רדוף הוא בכף הקלע. לכן על האדם למהר ולתקן עצמו כאן במקום האימון, במקום רכישת האמונה. 30 יום טרם הפטירה מסתלק הצלם ונחשך, ועדיין יכול האדם לתקן, אך כאן הבעיה שאינו מודע לכך, כשאמונתו נחשכת כאן בארץ. לכן כל אחד צריך למהר את תיקונו, כפי שרבי יצחק לא עזב את בנו מלימוד תורה.

מוסיף ומלמד אילו תיקונים עושים צדיקים גדולים טרם פטירתם, וכמה חשובה אהבת חברים שבכך ישמר את החבורה הקדושה בעולם הנצח, ואיזו הגנה אדירה יש במחיצת הצדיקים!

רבי יצחק היה יושב יום אחד בפתחו של רבי יהודה והיה עצוב, יצא רבי יהודה ומצאו בפתחו, שהיה יושב ועצוב, אמר לו: מה יום מיומיים. הבין רבי יצחק שהוא עומד להסתלק מהעולם, ואמר: באתי אליך לבקש ממשך שלושה דברים: א' כאשר תאמר דברי תורה ותזכיר מאלו הדברים שאמרתי, תאמר אותם בשמי, כדי להזכיר את שמי. ב' שתזכה את בני יוסף בתורה, ג' אחד שתלך לקברי כל ז' הימים של אבלות ותתפלל תפילתך עלי.

אמר לו מאין תדע שתמות? אמר לו: הנה נשמתי מסתלקת ממני כל לילה ואינה מאירה לי בחלום כמו מתחילה, ועוד, כאשר אני מתפלל ומגיע לשומע תפילה, אני מסתכל בצלם שלי שעל הכותל (השכינה הקדושה), ואיני רואה אותו – (לכן) אומר אני שאמות, הואיל שעבר ממני הצלם ואינו נראה, כי כרוז יוצא ומכריז: אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כל זמן שצלמו של אדם לא עבר ממנו, יתהלך איש ורוחו מתקיים בתוכו. נעבר צלמו של אדם ואינו נראה, הוא נעבר מעולם זה.  בודדים מגיעים לדרגה רוחנית בה הם יכולים לראות את הצלם שלהם, את בחינת ההיגיון האמוני שבהם.

אמר לו ר' יהודה: גם מכאן נשמע זה שכתוב: כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ. כל אלו הדברים שבקשת אעשה, אבל אני מבקש ממך שבעולם ההוא תבחר מקומי אצלך כמו שהייתי אצלך בעולם הזה. בכה ר' יצחק ואמר: בבקשה ממך שלא תיפרד ממני כל אלו הימים (עד שאמות).

הלכו לר' שמעון ומצאהו שהיה עוסק בתורה (כרגיל). נשא עיניו ר' שמעון וראה את ר' יצחק שמלאך המוות רץ ורוקד לפניו. קם ר' שמעון ואחז בידו של ר' יצחק ואמר: גוזר אני, מי שרגיל לבא אצלי יבא, ומי שלא רגיל לבא אלי לא יבא. נכנסו ר' יצחק ורבי יהודה. קשר בזה (שגזר) את מלאך המוות לחוץ ולא יכול להיכנס.

הסתכל ר' שמעון וראה שעד עתה עוד לא הגיע זמנו למות, אלא עד שמונה שעות של היום הוא זמנו. הושיבו לפני ר' שמעון ועסק עמו בתורה, אמר לר' אלעזר בנו: שב בפתח ומי שתראה לא תדבר עמו, ואם ירצה (מלאך המוות) להיכנס, תשבע שבועה שלא יכנס.

שאל  ר' שמעון לר' יצחק, הראית צורת אביך ביום הזה או לא? כי למדנו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם, אביו (הביולוגי או הרוחני) וקרוביו נמצאים שמה עמו, רואה אותם ומכירם, וכל אלו שיהיה מִשּכַּנו עימהם בעולם ההוא במדרגה אחת, כולם מקבצים ונמצאים עמו והולכים עם נשמתו עד המקום שישכן שמה. אמר ר' יצחק עד עתה עוד לא ראיתי את צורת אבי.

בתוך זה קם ר' שמעון ואמר: ריבונו של עולם, נודע רבי יצחק אצלנו, ומאלו שבע עיניים הוא כאן, דהיינו משבעת התלמידים שנשארו בחיים ביציאתם מאידרא רבא קדישא, הנה אני אוחז בו, ותן אותו לי (לוקח עליו אחריות). יצא בת קול ואמר: הכסא של אדונו דהיינו הנוקבא קרבה לזיווג על ידי כנפיו של רבי שמעון, דהיינו ע"י עבודתו ותפילתו, הנה שלך רבי יצחק, ותבא עמו בזמן שתבא לשבת בכסאך. דהיינו בשעה שיפטר רבי שמעון מן העולם. אמר רבי שמעון: ודאי כן אעשה, שאביאהו עמי בשעת פטרתי מעולם.

בתוך כך ראה רבי אלעזר שמלאך המוות נסתלק ואמר: אין גזר דין קיים במקום של רבי שמעון. אמר ר' שמעון לבנו: בוא הנה ואחוז בו (בלימוד תורה) ברבי יצחק, כי אני רואה אותו שהוא מפחד.

ישן רבי יצחק, וראה את אביו. אמר לו אביו, בני אשרי חלקך בעולם הזה ובבא. כי בין העלים של עץ החיים מגן עדן אתה יושב, אילן גדול וחזק בשתי העולמות הוא רבי שמעון, אשר הוא אוחז אותך בענפיו.

שאל רבי יצחק (בחלום): אבי, ומה אני שם בעולם האמת? אמר לו שלש ימים היו מכינים בחפזון את חדר משכבך, ותקנו לך חלונות פתוחים להאיר לך מארבע רוחות העולם, ראיתי מקומך ושמחתי, שאמרתי אשר חלקך בני, לבד שעד עתה לא זכה בנך בתורה, שהייתי מצטער מזה. משמע שהיה לו עדיין לתקן את בנו של רבי יצחק, שיש מצווה ללמד את הבנים.

והרי עתה היו עתידים לבא אליך י"ב צדיקים מן החברים, ובעוד שהיו יוצאים, נתעורר קול בכל העולמות, מי הם החברים העומדים כאן, התעטרו בשביל רבי שמעון, שבקש בקשה מהקב"ה שלא ימות רבי יצחק וניתנה לו.

ולא זה בלבד, כי שבעים מקומות מתעטרים כאן בשבילו, וכל מקום ומקום, פתחים פתוחים לע' עולמות, וכל עולם ועולם נפתח לע' רצים, וכל רץ נפתח לע' כתרים עליונים, ומשם נפתחים דרכים לעתיקא שהוא סתום מכל, לראות בנועם העליון ההוא המאיר ומענג לכל. כמ"ש: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, שכתוב: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.

אמר לו רבי יצחק, אבי: כמה זמן נתנו לי לחיות עוד בעולם הזה? אמר לו אין לי רשות להודיעך את זה, ואין מודיעים זה לאדם, אבל בשמחה הגדולה של רבי שמעון, ביום פטירתו (שאז גילה רשב"י את כל תיקוני הדיקנא), תהיה שם עורך שולחנו, כלומר שישתתף עמו בגילוי הסודות כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ.

בתוך כך הקיץ רבי יצחק, היה צוחק ופניו מאירים. ראה רבי שמעון ושאל דבר חדש שמעת? אמר לו מה שראה בחלומו, השתטח רבי יצחק על הארץ לפני רבי שמעון. להראות שכולו מתבטל לפניו.

מיום ההוא והלאה, היה אוחז רבי יצחק את בנו בידו, ועסק עמו בתורה, ולא הניח אותו מידו. כשנכנס לפני רבי שמעון הושיב את בנו בחוץ והיה קורא לפני רבי שמעון אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי.

 שיעור שמע:

 שיעור שמע:

וַיְחִי  מו-מח

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת

ניסוח לכאורה מוזר, האם הימים מתים, ועוד אומרת הגמרא שיעקב לא מת. ישראל (יעקב) היה צדיק שעשה את התיקונים של חצות לילה.

מלמד כאן מה על האדם לעשות בכדי להיות צדיק, מה אחריתו, ומה קורה למי שלא מתקן.  בעבודת הצדיק עולה רוחו בכול לילה לכלל, וההשתוקקויות שלו הופכים לחומר גלם לאהבת השם. בלימוד תורה בלילה, עולים הרצונות הרוחניים ע"י כרוז, אור גדול מלמעלה.

הכרוז בא להעיר את האדם מהתודעה הגשמית. לאדם צד הגבורה בו מתעוררת ההשתוקקות, וצפור מימין של האמונה. על האדם לחבר את שניהם וכך להכין עצמו לצדיק בעבודת הלילה  באותו היום.

התעוררות אומר להעביר את הרצונות לרוחניות, לא להתייחס למצב ולמקרה, אלא לדבר הפנימי הנצחי, וכך לקנות אמונה ואהבת השם.

כאשר לא מבינים את קול הכרוז בדרך תורה, מקבלים אותו בדרך ייסורים. הכרוז קורא להתעורר בדרך נועם.

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, אמר ר' יהודה: אוי לעולם אשר בני אדם אינם רואים שומעים ויודעים, שבכל יום ויום נשמע קול הכרוז במאתים וחמישים עולמות.

הארת הזיווג דלילה בסוד שליטת השמאל, הארת החכמה הבלתי מושלמת, נקרא כרוז (אור מקיף מרחוק שלא ניתן לקבל בפנימיות)  או קול הכרוז, כי זיווג השלם של יום נקרא קול ודיבור (מתקבל בפנימיות). בבינה יש חמש ספירות כח"ב תו"מ או חג"ת נ"ה, והן חמישה עולמות, ומשום שספירות הבינה הן במספר מאות, הן חמש מאות עולמות, ומכוח עליית המלכות לבינה (בצמצום ב), נבקעה לב' חצאים, ר"נ (250) עולמות נשארו בבינה (כולל נקבי עיניים), ר"נ עולמות התחתונים נפלו ממנו לחוץ מהמדרגה (חצי מצד התכונה של רצון לקבל, ורצון להשפיע). ואע"פ שבגדלות חוזרים ר"נ עולמות הללו אל הבינה, מ"מ הם נבחנות לאחוריים של הבינה. ור"נ עולמות העליונים נבחנים לפנים של הבינה.

כשנעשה זיווג דחצות לילה, שהארתו נקראת כרוז (העיגול שמעורר את ההשתוקקות, הארת הזיווג להשלמת כלים, התעוררות האח"פ), בר"נ עולמות שנפלו מבינה, נשמע בהם קול הכרוז, שמחזירם למדרגתם לבינה. וכן בכל המדרגות שלמטה מבינה, שכל אחת ואחת נשלמת מכוח קול הכרוז הזה, שכל מחציות המדרגות שנפלו מהן, חוזרים למדרגתם ונשלמים.

עולם אחד נודע למעלה, הנוקבא. וכשהכרוז יוצא ומשלים אותו, מזדעזע עולם ההוא ומתחלחל, מטעם שהזיווג הזה בא בשליטת השמאל, המעורר את הדינים (שליטת השתוקקות צד הבריאה שאינה יכולה לקבל את האור). שני ציפורים יוצאים, שעלו מעולם ההוא, שמעוֹנָן (המעון בו הן נמצאות) תחת האילן (בחינה ד, עץ הדעת טוב ורע), שמראה החיים והמוות בו. כאשר מתעוררת שאלה באדם, סימן שההשתוקקות העצמית התעוררה. כאן עליו לקבל בקו ולא בעיגול שהוא עצם בבריאה. הצד הטוב הוא שאדם מעורר את השאלות והשאיפה לשלמות, ומצד שני עליו לדעת להסתפק בחלק מהאור, בתשובות חלקיות בזמן התיקון.

ב' ציפורים הם ב' ניצוצים מחו"ב דנוקבא, שנפלו לקליפות, בעת החטא דעצה"ד (אור הע"ב של הנשמה – הכלי עם הזיכרון של הדבקות בהשם כפי שהיה בגן עדן) עם הכלים דאחוריים של הנוקבא, שירדו אז לקליפות. ובזיווג דחצות לילה, המחזיר כלים דאחוריים, שנפלו מן הנוקבא ומחברם בנוקבא. נמצאים גם ב' הציפורים חוזרים עם כלים דאחוריים הללו אל גוף הנוקבא (בסוד אחים בכורים). וכשהכרוז יוצא, הארת הזיווג שבחצות לילה, יוצאים אותם ב' הציפורים שנסתלקו מהנוקבא ונפלו לקליפות, ונתחברו שוב אל הנוקבא, שמעוֹנָן תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו, באחוריים דנוקבא, המכונה תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו. כי תחת, פירושו, כלים דאחוריים, והנוקבא מכונה אילן טוב ורע. ואלו הציפורים מעוֹנָן שם, כי עימהם יורדים לקליפות ועימהם עולים משם.

הכרוז גורם לאח"פ של הנוקבא לעלות, הם ב' ציפורים – רנ.

יוצאת ציפור אחת לצד דרום, אותה שבאה מניצוץ החכמה, ימין. וציפור אחת יוצאת לצד צפון, אותה שבאה מניצוץ הבינה, שמאל. ואחת יוצאת בעת שהאיר היום, מחכמה. ואחת כשחשך היום, לעת ערב, אחר חצות היום, מבינה. כל אחת ואחת קוראת ומכריזה מה ששמעה מאותו הכרוז, שמאירים באותו השיעור שקיבלו מהארת הזיווג דחצות לילה, הנקרא כרוז. ב ציפורים: השלמת כלים בשמאל, ואמונה בימין אשר יש לחברם.

אח"כ, כשהחשיך הלילה, רוצים לעלות למקומם לאחוריים דגוף הנוקבא, ששם מעוֹנָן, ונכשלו רגליהן בנקב תהום הגדול. כי בתחילת הלילה מתרבים הדינים, ושוב נופלים כלים דאחוריים דנוקבא אל הקליפות דבריאה, המכונים נקב תהום הגדול, ועימהם נפלו ונלכדו שם הציפורים. ומלוכדים בתוכו עד שנחצה הלילה. וכשנחצה הלילה, שנעשה הזיווג דחצות לילה, כרוז קורא, כמ"ש, וכציפורים האחוזות בפח. כי ע"י הארת הזיווג, הנקרא כרוז, הן ניצולות ויוצאות מן הפח, וחוזרות ומתחברות באצילות במעוֹנָן כבתחילה. וכן בכל יום ויום. חצות לילה הוא זמן מסוגל להעלאת ניצוצות, ויש לנצל זמן בלימוד פנימיות, ולא לבלות את הזמן.

קלח אמר ר' יהודה: בשעה שנלכדו רגליו של בני אדם וימיו מתקרבים, יום ההוא נקרא יום ה' להשיב אליו הרוח. בשעה ההיא פוקד אותו כתר הקדוש עלרוחו של האדם שכתוב: בו יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה שהיא כתר השביעי לכל דהיינו הנוקבא שהיא ספירה שביעית ומסיימת כל הספירות.

ואם מצד הגבורה באה הנוקבא אל האדם, דהיינו בינה שהיא למעלה מז' ספירות כתוב: וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה. כי כתר הגבורה הוא השמיני, מכאן אין עוד מקום להתמשכות החיים כמו שכתוב: וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבניין.

נשמת אדם נולדה מזו"ן, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשרה והן ע' (70). וע"כ מספר אלו ע' ספירות הם כמ"ש, ימי יעקב שני חייו. ומבחינת הכלים הם מתחילים מלמעלה למטה, נמצא שעשר שנות חייו הראשונות הם מחסד, והשניות מגבורה, עד עשר שנים האחרונים שהם מהמלכות. ואז אין לו עוד ממי לקבל וע"כ הוא מת, כי אין לו עוד יסוד מספירות העליונות דזו"ן שיקבל חיות ממנו. ואם שורש נשמתו מבינה, שהיא גבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה, אז שנות חייו שמונים שנה. ואם יחיה ימים רבים יותר מזה, וְרָהְבָּם  עָמָל וָאָוֶן אין לו ממי לינוק.

אמר ר' יהודה אשריהם הצדיקים, כשרוצה ה' להשיב רוחם אליו, ולשאוב אות הרוח שבתוכם, אם צדיק הוא אותו רוח כתוב: וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. הם מאושרים, כי גם השטן רוצה לקחת את רוחם. ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שהוא צריך להתרחץ באש שורף ולהתתקן כדי להשאב בגוף המלך. ואם אינו מתתקן (באש) מתגלגל כאבן בכף קלע שכתוב: ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. אם הרוח ההוא זוכה, כמה טוב צפון לו בעולם ההוא שכתוב: עַיִן לֹא-רָאָתָה, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

אמר ר' יוסי: כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלושים יום שהגיע זמנו למות (מסתלק ממנו הצלם), ואפילו עוף השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן. מודעים להם שמגיע עוד חבר, ברוב עם הדרת מלך, והם שמחים.

כל אלו שלושים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע מזה, אינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלושים יום כמו בתחילה, שכתוב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת-הָרוּחַ וגו, אמר ר' יהודה:  כשמתחילים אלו שלושים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם הנראית בארץ נמנעת מלהראות. צדיקים כמו האר"י הקדוש יכול היה לראות זאת.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מג-מה

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב

נותן כאן השקפה על היחסים בין אהבה ליראה, מצד המתכות שמלבישות את המדרגות הרוחניות. מתכת היא צד הדין המלביש את התכונה הנפשית. זהב מלביש את האהבה, וכסף (כיסופים) את היראה. כהן גדול הוא תכונה נפשית פנימית שכל כולו ימין, השפעה, ולכן כסף לא מופיע בבגדיו.

בגוף הרוחני יש היפוך, בו הכסף – החסד גבוה יותר מהזהב – הגבורה. בזמן תיקון הכסף חשוב יותר – ההשתוקקות. דהיינו כשהעבודה היא שמירה (שמור) הכסף חשוב יותר, וזהב לבן טהור בעבודת זכירה (זכור) – כהן גדול כשניתן כבר לבטל את הרצון.

שאל ר' יהודה את רבי אבא, כתוב: וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, ואלו כסף לא כתוב: הרי בנדבת המשכן כתוב: זהב וכסף? אמר לו גם כן נחושת לא כתוב: אע"פ שכסף ונחושת היו בחשבון נדבת המשכן, וכאן בבגדי כהן גדול אינם נזכרים, אלא אם לא גלה ר' שמעון סוד זה במקומו, לא הייתי צריך לגלות גם אני. כאן מדובר על בגדי הכהן ולא במשכן והם שני דברים.

כהן גדול מופשט מכל רצון לקבל, כולו חסדים מכוסים, וקדושה היא קידוש האשה, הרצון לקבל. כל עבודת הכהן הגדול היא רק טהרה, ובכל אופן הוא נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, רק הנקודה הנפשית הגבוהה של סוד הטהרה מאפשרים לאדם להיכנס למקום זה.

לכאורה יש הכל בכל מקום, וכשמדבר על קדושה מלמד שכסף ונחושת אינם שייכים לתכונת הנפש הפנימית הנק' כהן גדול שבאדם.

א. מה שאלתו של רבי יהודה לרבי אבא?
ב. מתי זהב חשוב מכסף, ומתי כסף חשוב מזהב?
ג. מהי מדרגת כהן גדול
ד. מדוע כהן גדול מקבל בגדי קודש שהן אף הדיוט ראוי ללובשם?
ה. מהי תשובתו של רבי אבא לרבי יהודה? הסבר ונמק.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מג-מה

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב

נותן כאן השקפה על היחסים בין אהבה ליראה, מצד המתכות שמלבישות את המדרגות הרוחניות. מתכת היא צד הדין המלביש את התכונה הנפשית. זהב מלביש את האהבה, וכסף (כיסופים) את היראה. כהן גדול הוא תכונה נפשית פנימית שכל כולו ימין, השפעה, ולכן כסף לא מופיע בבגדיו.

בגוף הרוחני יש היפוך, בו הכסף – החסד גבוה יותר מהזהב – הגבורה. בזמן תיקון הכסף חשוב יותר – ההשתוקקות. דהיינו כשהעבודה היא שמירה (שמור) הכסף חשוב יותר, וזהב לבן טהור בעבודת זכירה (זכור) – כהן גדול כשניתן כבר לבטל את הרצון.

שאל ר' יהודה את רבי אבא, כתוב: וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, ואלו כסף לא כתוב: הרי בנדבת המשכן כתוב: זהב וכסף? אמר לו גם כן נחושת לא כתוב: אע"פ שכסף ונחושת היו בחשבון נדבת המשכן, וכאן בבגדי כהן גדול אינם נזכרים, אלא אם לא גלה ר' שמעון סוד זה במקומו, לא הייתי צריך לגלות גם אני. כאן מדובר על בגדי הכהן ולא במשכן והם שני דברים.

כהן גדול מופשט מכל רצון לקבל, כולו חסדים מכוסים, וקדושה היא קידוש האשה, הרצון לקבל. כל עבודת הכהן הגדול היא רק טהרה, ובכל אופן הוא נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, רק הנקודה הנפשית הגבוהה של סוד הטהרה מאפשרים לאדם להיכנס למקום זה.

לכאורה יש הכל בכל מקום, וכשמדבר על קדושה מלמד שכסף ונחושת אינם שייכים לתכונת הנפש הפנימית הנק' כהן גדול שבאדם.

א. מה שאלתו של רבי יהודה לרבי אבא?
ב. מתי זהב חשוב מכסף, ומתי כסף חשוב מזהב?
ג. מהי מדרגת כהן גדול
ד. מדוע כהן גדול מקבל בגדי קודש שהן אף הדיוט ראוי ללובשם?
ה. מהי תשובתו של רבי אבא לרבי יהודה? הסבר ונמק.