מרכבות יחזקאל שעור 41

 ואני בתוך הגולה, היינו השכינה. הנקראת אני בסוד ואני תפילה. השכינה היא בחינת היחד, ומפליא שאומר כאן שהמילה אני היא הכוונה ליחד. בד"כ אדם אומר אני על גופו, אך על פי האמת האני של האדם היא נשמתו, שמקורה בשכינה. בגאולה האני מגלה את הכלל, ובגלות האני לא מגולה. נפתחו השמים, ה׳ רקיעים של יום הראשון. סוד רקיע ה״ס שיתוף מדת הרחמים במדת הדין.

בינה היא מקום התודעה של האדם, בו נקבעות כל ההתרחשויות. מצד אחד היא קשורה להכרה עליונה, לטעמים ויכולה לראות מה שיש בחכמה שבאה מכתר, אך תחילת תפיסת האדם מתגלה בירידה עם המפגש ברצון לקבל. יש כאן חיבור כפול עם העליון והתחתון, עם רות ונעמי . אות ה ראשנה בהשם, בינה מחלקת בין ההכרה העליונה לתודעה, והיא מקום העבודה של האדם. על האדם לחבר את התודעה שהיא תפיסת הגוף, עם ההכרה העליונה, עם הנשמה, ההכרה שבחרה ביתר דבקות.

בניגוד למה שחושבים הרקיע לא בא להסתיר את האור אלא לגלות את האור באופן הראוי, שהמסך לא בא לדחות אלא לתת אפשרות וכלי ראוי לגילוי האור. אנשים לא אוהבים גבול, הם רוצים להיות כמו התכונה של האור שבטבעו מתפשט בלי גבול, ורק כשעוצרים אותו הוא בגבול. לאור אין שום רצון לעצור, כך האדם שרוצה להתפשט, אך עליו לעשות זאת במסגרת הביטול ודחיית הרצון לקבל מצד אחד, והרצון ליחד מצד שני, חלק מהכלל.

אדם בלי גבול סובל ואינו יודע מה לעשות עם עצמו. הגבול מצד עצמו הוא לא טוב, בחינת דין, אך כאשר הוא בא ממקום אמיתי לגלות את האור הוא טוב מאד.

מרכבות יחזקאל שעור 40

נבואת מרכבת יחזקאל ניתנה בעולם היצירה, לכן ראה יחזקאל את הנבואה כמו חותם של המלך, בציור של בליט ושקיע.

אומר יחזקאל ואני בתוך הגולה על נהר כבר, זה נהר דינור שבו ג׳ ספרים הנפתחים בראש השנה. ובו באותו נהר דינור טובלות הנשמות לטהר את עצמן מן זוהמתן המזוהמות בעולם השפל /

הזוהמה היא תפיסה גשמית של העולם הזה תפיסה של עבודה זרה.
נודע שנהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאות את הכסא אשר בעת שהן נוסעות צריכים להזהר מאד לקבל את המוחין בבחינת קו האמצע ואם נוטים מעט לקו שמאל נמשך משם תכף אש שורף מסיבת הנטיה. וכיון שאינן מכוונות בדיוק לקו אמצעי, ואז תכף נוטות לצד ימין כדי לבוא משם לבחינת קו האמצע, ונמשך ע״י נטיה זו אור של חסדים, וככה הן מתנענעות פעם לימין ופעם לשמאל. ואלו הנטיות של צד שמאל ה״ס זיעת החיות שמהן מתקבץ ונעשה נהר דינור. נטייה לשמאל אומר נטייה לגוף, לרצון לקבל, לצד הבריאה במקום לצד הבורא.

ג׳ הקוין שבמלכות הנקראת ספר, אשר קו הימין הוא ספרן של צדיקים גמורים. וקו השמאל ששם דינים קשים הוא של רשעים גמורים. וקו אמצע הוא של בינונים. וכמו שע״י תקיעת שופר בר״ה מתעוררים הרחמים והדינים הקשים נכנעים ובאים למקומם. כך הנשמות המזוהמות בדינים הקשים דעלמא שפלה שהוא בחינת לב האבן ממלכות דמלכות, ע״י טבילתן בנהר דינור מטהרות, והדינים הקשים באים למקומם ונמתקים בשורשם, ומתבסמים בדיקנא הקדוש דעתיק יומין.

יחזקאל מתנבא בנהר כבר שהוא נהר דינור, מתוך הגולה שהשכינה נמצאת, אך אין גילוי לאלופו של עולם. נהר דינור זה נובע מהנטייה לשמאל. ע"י הייסורים של נהר כבר, דינים של אש, מיטהרים.

וזה המלאך מטטרו״ן בצורת צדיק יסוד עולם היינו ספירת יסוד הנקרא כל מפני שאינו ספירה בפני עצמו, רק כלול מכל חמשת הספירות שהוא נהר דינור מבחינת ספירת הגבורה. והוא נהר פלגיו, מבחינת ספירת החסד שה״ס פלגי מים, וזה הוא על נהר כבר.

שואל מהו פרושו של כבר, ומשיב זה מטטרו״ן. כי כבר הוא מצירוף רכב לעמוד האמצע היינו ספירת תפארת. בסו״ה וירכב על כרוב ויעף. והוא רכב אש וסוסי אש, כולל ששים רבוא מרכבות.
כי כבר הוא אותיות רכב, ומטטרו״ן כולל המרכבה דבי״ע. מחוץ לאצילות שמשם מתחיל חותם המלך, כמו מרכבה שיצא המלך מההיכל. כאן משיגים את החותם.

ככל שיש לאדם מדרגה גבוהה יותר, כך הוא משיג את הגילוי באופן זך וקרוב יותר לעליון הנשגב. לפי רמת התפיסה ישנה אפשרות לדבוק בכח הבורא שנמצא בבריאה. וככול שהוא דבוק יותר לתפיסה החיצונית, עליו לרחוץ עצמו מתפיסה זו.

סיכום: נבואת יחזקאל במקום בריאה, מקום שהוא שקיע, חשך, רק הנחתם מהמלך. כאן אומר יחזקאל ואני בגולה, כלומר השכינה בגולה, שם נהר כבר, דינור בו צריכים להזדכך מהגלות הנפשית הזו.

ההזדכות היא ביחס לכאב שמרגיש האדם, שהוא לא למעלה, אצלו יתברך, באצילות, כואב לו שאינו דבוק בכח של מעבר ל"מציאות" מעבר לזמן ומקום.

בתפיסה הגשמית שקוע בכח המציאות, שזהו כח שמת מטבעו. אז בזכות זה שמט"ט הוא זה שמופיע, הוא בעל המרכבה בעולמות בי"ע מטעם הקדושה. יש לו את הכח הזה שנקרא חַיּוּת שנקרא חי, צדיק יסוד עולם. הכוח הזה נותן חַיּוּת למדרגות דקדושה, ומאפשר לצדיקים להתרחץ בנהר דינור ולא להישרף בו.

להתרחץ אומר שע"י הייסורים הם מרגישים זיכוך ונוצר בהם ביקוש לעלות לאצילות.

לכאורה נעשה זיווג ע"י מט"ט, אך לא יכול לעשות זיווג על עצם המלכות. לכן זה לא אלפים אלא אלפי שנאן, שאינן לכן אי אפשר לעשות זיווג על המלכות, אלא רק על היסוד.

הם לא יכולים להיות בסוד אלפים בכלל, אלא רק בסוד י"ח ריבוא כדי להצביע על החסדים שמאירים ללא מספר. כפי הכתוב שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ועל זה קינא בדוד .

מחלוקת בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, שצריך לבוא גם עם הכח של משה.

מרכבות יחזקאל שעור 39

הווה מצד ג הקווים, השם מלך מנוקד בסגול, מלמעלה למטה שיכול להתפשט עד העולם הזה, והגשמיים לא נוגעים בעבר ולא בעתיד, אלא רק במה שמתפשט בהשתוקקות העצמית. קו שמאל בקמץ מרומז בעבר, אינו מתפשט בהווה והארתו סתומה. השם ימלוך בעתיד לעולם ועד, קו אמצעי בו ההתפשטות ממעלה למטה כפי התכלית, הקו המכריע שמובטח שיגיע לעולם הזה בגמר תיקון.

בששת ימי המעשה המדרגה סתומה, וכשחסרה המלכות דכלים, אין את הג"ר דאורות. בשבת כל המדרגה מאירה.

גילוי פני אדם שהוא הארת החכמה, מתגלית בכל החיות כי לכן נקראות חיות, ע״ש אור החכמה שהוא חיה. ואדם הרוכב על הכסא העליון שהוא בינה, הוא חכמה עליונה. ועל הכסא התחתון שהוא מלכות הוא ז״א, שהוא הוי״ה דאלפין בגימטריא אדם.
מוחין דחכמה המאירים רק באצילות, משא״כ האות ה משם הויה לבדה בלי הניקוד היא כבר מאירה לבי״ע בסוד מרכבת מטטרון כמו שיתבאר להלן בסוד רכב אלקים. האור כן מתפשט בעזרת המלאך מט"ט שהוא שר בכיר של בי"ע.

המוחין שמדבר כאן על חכמה עליונה של ז"א, ורק במצב גדלות מבטא את צד האדם שעליו להיות במצב עליה ולא במקומו. לכן רק בעולם אצילות יכולה להתקבל הארה. אמנם תחת הפרסה ישנה הארה, אך של חסדים בסוד מט"ט
בחמשה לחודש זו אות ה שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה.

מרכבת מטטרו״ן דבי״ע היא ד׳ מלאכים, מיכאל ה״ס קו ימין גבריאל ה״ס קו שמאל. אוריאל קו האמצע. ורפאל הוא בחינת מלכות המקבלת הארת ג׳ הקוין. והנה ד׳ אלו של המרכבה ה״ס המשכת חכמה. אך לפני שמלכות מתבררת לצדיק המשפיע, ומטרם שמלכות נתדבקה בקו האמצע, היתה מרכבה שלה תחת שליטת החכמה, וקו השמאל לא היה מתחבר עם קו הימין לא היה עדיין חיבור בין חכמה לחסדים, וע״כ היתה דלה ועניה משום שלא יכלה להאיר בלי חסדים, ועל שם זה היא נקראת אז ד׳ מלשון דלות.

בחמשה לחודש זו אות ה בשם הויה, שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה כדי לומר שהמלכות מקבלת את הכח אחרי שהחכמה מתלבשת בחסדים, היא נעשית נקודה חמישית ששורה על בי"ע ויכולה להיקרא אות ה, ובלי חיבור זה היא רק דלה.

את הגדלות אפשר לקבל רק כאשר יש זיווג בעולם האצילות על מלכות בימים טובים, וכאן מלמד על חג הסוכות, ששם יש אות ה על אות י שזה סוד ט"ו של חודש תשרי.

כאן גם הלבנה יכולה להיות מוארת ע"י הזיווג בין זכר לנקבה. בין מוח ללב.

כל מדרגת האדם היא סוד זכר ונקבה בראהם, וזה מתקיים ע"י תהליך של ימין שמאל ואמצע. תחילה הימין שהוא צד הזכר, לאחר מכן השלמת כלים מבחינת הנקבה, ואז מתחילה מחלוקת גדולה. עד שבאים לבחינת קו אמצעי, וכאן יכול אדם לפגוש בנפש את בחינת האדם.

פתרון ראוי במחלוקת, מביאה לבחינת אדם.

הקו האמצעי בו ניתן להתחבר לבחינת העתיד, השם ימלוך, שזו בחינת האידאה של האדם שאותה צריך לחיות.

ואם אדם לא חי את האידאה שלו, אלא את מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא חי בקטנות.

ואם הוא מנסה בדימיונו לחיות את הדרגה שהיה בה בעבר, הוא לא מיישם את זה ולא מתחבר מפני שהעבר שהוא הוא רק סוג של השתוקקות, אותה אותה אי אפשר לחיות בהווה, לכן הוא מרבה לדבר על העבר. עליו לדבר על העתיד, אך זה מחייב ליישם את האידאלים.

היצר עורב, וכשמפסיק לחפש את הריגושים מהעבר, הוא פוגש את הרצון לקבל שלו, שמחזיר אותו לדבר על העבר.

בסיפורים הוא מדבר על נקודות של כמה מסכן הוא היה, בחינת האות ד, או מספר כמה "כבוד" גדול היה לו, ורוצה לחזור ולחוות את מה שהיה בעבר.

בקטנות הוא מרבה לדבר על העבר ולהדגיש נקודות בהן הרגיש חזק את הרצון לקבל שבו.

כדי להתקדם ברוחניות, כדי להחבר לאידיאל העליון, עליו להפסיק לחיות את הפרט(י) אלא לחיות את הכלל.

כאן העבר הופך בנפש לנקודה פרטית, ולמרות ההתפרסות על ריגושי העבר, אתה נאלץ לחיות את הווה.

כדי לחבר את העבר לאידיה, למשל אם אתה מאד מתרגש מסעודת מלכים בה חווית ריגוש חזק, חבר אותו בכוונה אל האידיה, אל התכלית, לעשות נחת רוח ליוצרנו, כדי לצאת מהקטנות. זאת הארה אמיתית.

מרכבת יחזקאל לא היתה, אלא רק דמות של אותן החיות. "והנה דמות" הוא אומר". ולא שראה החיות ממש. אלא משל למלך ששלח שטר בחותמו, וצורת המלך רשומה על שעוה מחותמו של המלך. כמו חותם ונחתם, אך זה לא הדבר עצמו. דמות היא כמו השתקפות במראה, וכאשר אתה רואה את ההשתקפות, אל תחשב שזה הדבר עצמו.

לראות את המרכבות זה עניין גבוה מאד. ואם אתה רואה את דמות המרכבות, זה לשון דמיון, כלומר מה שאתה רואה, אתה מפרש את פרי דמיונך.

יחזקאל התנבא בגולה, שזו מדרגה מאד גבוהה, אך לא כמו נבואה שנמסרה בארץ ישראל, למשל ישעיה או ירמיה שהיו נבואות גדולות יותר.

בנבואת יחזקאל בגלות, מדבר על דמות החיות, מדבר מעולמות בי"ע. אם היה מתנבא באצילות, היה רואה את החיות עצמן שוודאי אינן נמצאות תחת הפרסא.

יחזקאל מדבר ממדרגה שהיא תחת הפרסה, דמות ולא העצם.

ומשום זה נאמר במראות יחזקאל, דמות כמראה אדם. ודמות החיות, ולא החיות ממש. ומשל למי שכל ימיו לא ראה את המלך, והוא בן כפר, ושואל על המלך לדעת אותו ורושמים לו צורת המלך על טבלט או על נייר.

בן הכפר יכול לראות רק את המרכבה של המלך, וזה בשונה מזה שהמלך בהיכלו. מלך יושב על הכסא בהיכלו זו מדרגה נפשית של חיה. אך כאשר הוא יורד לעולם הבריאה, אפשר לראות לפרקים ולא באופן תדיר, ניתן לראות רק את הרושם שנשאר לבני הכפר, ממה שהמלך יצא במרכבה מחוץ להיכל.

בסדר הספירות בשם הויה, הנה יש ב׳ מיני חותמות, א׳ חותם אשר אותיותיו בולטות נקרא בליט, כמו יסוד דזכר. ב׳ חותם אשר אותיותיו שקועות ניקרא שקיע כמו יסוד הנקבה. ופירוש בולט ברוחניות הוא אשר ספירותיו מרובות בשפע באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. שרוצה להשפיע ממנו והלאה, זהו כח הבליטה.

והיפוך הוא בחינת שקיעה שפירושה אשר חסרון השפע שבספירות ניכר שם יותר. וזו גם החלוקה בין יסוד דאבא ליסוד דאמא, בין יסוד זכר ליסוד הנקבה. נמצא היות אשר ספירות דאצילות הן בולטות בשפע מרובה אשר בריאה הנחתמת מהן היא חותם שקוע. בסוד ובורא חושך. ויצירה הנחתמת מחותם השקוע של הבריאה נעשה לחותם בולט בסוד יוצר אור. ועשיה הנחתמת מן יצירה אשר חותמה בולט נעשה לשקוע.

שזה כנגד ב התפשטויות וב' התגברויות. אצילות הוא כנגד האות יוד משם הויה, שזה זכר.

בריאה כנגד אות ה ראשונה, יצירה כנגד אות וו משם הויה, שוב בחינה של זכר, שהוא בולט, יוצר אור.

עולם העשיה כנגד האות ה אחרונה בשם הויה.

הסדר הוא בחינת בליט שקיע בליט שקיע.

כשבאים ללמוד את מרכבת יחזקאל, יש לזכור שהיא מתארת ממדרגת עולם היצירה, כאן בחינת אות ו שזה בליט, אך לא בליט של המלך עצמו שנמצא באצילות, הכל אצלו.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מרכבות יחזקאל שעור 38

מבאר ג׳ הקוים בסוד הזמן, הוי״ה מלך בסגול הוא ימין, המאיר בהוה והארתו מתפשטת ממעלה למטה עד לעולם הזה, ואין הגשמיים נוגעים לא בעבר ולא בעתיד רק ברגע ההוה לבד. מצד הגוף הוא לא יודע על בחינות עבר ועתיד, אלא רק בנפש יכול להסתכל על עבר או עתיד. אשליית הגשמיות נותנת לחשוב שיש עבר ועתיד. וקו השמאל הוא, הוי״ה מלך בקמץ, כי הארתו סתומה ומרומז בעבר אשר אין התחתונים יכולים לנגוע בעבר, וקו האמצע הוא הוי״ה ימלוך בעתיד, שהוא קו המכריע ומובטח שיגיע לעולם הזה בגמר התקון.

יש ג קווים והמלכות שמקבלת את ההארה, ג הקווים הם הווה עבר ועתיד. הווה השם מלך, עבר השם מלך שאי אפשר לקבל את האור של העבר, והשם ימלוך בעתיד קו אמצעי שבא להארה הוא הפוטנציאל . עבר הוא מספר חידושי צורה, פנימיות, בחינת שמאל שכבר לא ניתן לקבל הארה, מאחר ובעבר השם מלך ולא היו עדיין כלים מתוקנים לקבלה. ההווה מה שמרגישים כעת, והפוטנציאל הוא מה שצריכים לחיות נכון, שכל העומד להגבות כגבוי דמה.

זה סוד ששת ימי המעשה ושבת, אשר לכאורה צריכים להיות ששת ימי המעשה הרומזים לחג״ת נה״י יותר חשובים מיום השבת הרומז למלכות. ואינו כן, היות שבימות החול המדרגה סתומה, כי כשחסר מלכות ובביאת יום השבת מתגלה הקדושה בכל המדרגה דהיינו גם בששת ימי המעשה.

מסביר הרב"ש במשל, כשאדם נותן יגיעה, היא באה מצד התחתון, שאז כוח הזורק מקל כלפי מעלה, ונראה ככח ששת ימי המעשה. בשיא הגובה כל כוחותיו נגמרו מצד הזורק, ואז מתגלה כוח העליון, שזו בחינת הפוטנציאל של כל ימי המעשה.

מרכבות יחזקאל שעור 37

הניגון של הטעמים מנתב את המובן ממה שנאמר, ויכולים להפך את המובן למרות שיש ניקוד.

והמשכילים יזהירו וגו': נאמר בעת שזו״ן מקבלים הארת כל ג׳ הקוין ע״י קו האמצעי הנקרא רקיע המיחד כל הקוין אשר זו״ן שהם אותיות נקראים משכילים ועליהם אמר והמשכילים הם האותיות.

והשכינה היינו מלכות כלולה מכלם מכל המראות כי כל הארת חכמה היא להאיר ולהשפיע כל הצורך אל השכינה בסו"ה אשרי משכיל אל דל עליה נאמר היא מתהלכת בין החיות. והן חיות עליונות המאירות בנקודות הטעמים. וחיות תחתונות המאירות בנקודות של האותיות.

מרכבות יחזקאל שעור 37

הניגון של הטעמים מנתב את המובן ממה שנאמר, ויכולים להפך את המובן למרות שיש ניקוד.

עא המשך והכתוב והמשכילים יזהירו וגו': נאמר בעת שזו״ן מקבלים הארת כל ג׳ הקוין ע״י קו האמצעי הנקרא רקיע המיחד כל הקוין אשר זו״ן שהם אותיות נקראים משכילים ועליהם אמר והמשכילים אלין אתוון. יזהירו אלין נקודין דנהרין בהון כאן מדובר במדרגת חכמה ונחשב ו"ק שיסו"ת רוצים חכמה ואין להם מפני שעומדים תחת חזה דאריך. היינו אור הנשמה מישסו"ת הנקראים נקודות בסוד משכיות כסף כזהר אלין טעמי היינו או"א עלאין באור החיה הנקרא תפוחי זהב בסוד אוירא דכיא דאתפס. עיין זהר חדש שה״ש אות תקצ״ד. 

עב) ושכינתא כלילא מכולהו וכו': והשכינה היינו מלכות כלולה מכלם מכל המראות כי כל הארת חכמה היא להאיר ולהשפיע כל הצורך אל השכינה בסו"ה אשרי משכיל אל דל גם אם ז"א מקבל את החכמה זה לא בשבילו, אלא למלכות שהיא עקרת הבית היא הרצון לקבל שנברא התכללות מהנקודה האמצעית. עלה נאמר היא מתהלכת בין החיות. והן חיות עליונות המאירות בנקודות הטעמים. וחיות תחתונות המאירות בנקודות של האותיות.

עג) כגוונא דא ה׳ וכו': כעין זה ה, ואותן שלש חיות עליונות נרמזות בשלש יודין של סגולתא למעלה סגול בו הנקודה נמצאת למעלה מהצירה על ה בראשי תיבות הוי״ה הוי״ה הוי"ה. והם הוי״ה מלך, הוי״ה מלך, הוי״ה ימלוך והם הפנים של שלש חיות עליונות, שהן חסד גבורה תפארת.

עד) ולתתא סגו״ל דאינון וכו': ולמטה תחת ה׳ שלש יודין סגו״ל שהן חיות תחתונות, נרמזות בג׳ יודין של יברכך יאר ישא. והם הפנים של נצח הוד יסוד. נקודה האמצעית בחינת המלכות שעלתה לת"ת שנק חיה ששמה אדם היינו מלכות כעין זה הֶּ היא מתהלכת בין החיות שהן שלש למעלה חג״ת ושלש מלמטה נה״י כעין זה הֶ היא רביעית לכל שלשה, משלימה לחג״ת ומשלימה לנה״י. ושביעית לשש, לחג״ת נה״י יחד.

עה) ורזא דתלת חיוון וכו': וסוד של שלש חיות תחתונות, עליהן הוא מרמז הכתוב ויהי בשלשים שנה, כי כל ספירה היא כלולה מעשר. ועל נקודה האמצעית שהיא מלכות הוא מרמז ברביעי, היינו ארבעה פני אדם כמ״ש ודמות פניהם פני אדם היינו חכמה עליונה כ״ח מ״ה כי מ״ה בגימטריא אדם. שנאמר בו דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. והכל בסוד הנקודות של אות ה'.

עו) בחמשה לחודש דא וכו': בחמשה לחודש שנאמר בפסוק הוא אות ה׳ ולא הנקוד שהיא רומזת לה׳ אותיות של שם אלקים כנוי לשם הוי״ה. והיא כסא לז׳׳א. כי כן עולה חשבון הכסא כחשבון אלקים. והיא כתר עליון, לבי״ע חמישית לארבע חיות עליונות. וחמישית לארבע חיות תחתונות. והיא כסא לרבון הכל, אדון על הכל אשר הוא סתור וגנוז. היינו אור א״ס ב״ה אשר אורו מגיע עד סוף האצילות.
ביאור המאמר. הנה צריכים להבין מקור ההבחן אשר בין טעמים לנקודות. והענין כי טעמים הם בחינת או״א עלאין שהם תרין ריעין דלא מתפרשין וזווגם לא פסיק לעלמין הזיווג לא תלוי  בתחתונים לכן הזיווג קבוע, שבאצילות בקביעות הוא תדיר ולא פסיק כי הם בחינת ע״ב דס״ג המקבלים מבחינה שכנגדם מטעמים דס״ג דא״ק הקודמים לצמצום ב', וע״כ אין עיקר ותוספות נוהג בהם כי כל ענין הפסק הזווג והסתלקות המוחין הם נוהגים רק במוחין דתוספות, וכיון שאין להם חלק במוחין אלו דצמצום ב׳ ע״כ אין מעשה התחתונים פוגמים בהם כלל ואינם מתפרשים לעולם. מלבד הטעם אשר המוחין דאו״א הם בחינת תיקון של ג״ר דבינה אשר חשקם בחסדים ולא בחכמה, וכל הצמצום היה רק כלפי אור החכמה. ע״כ אין שום דין ושום אחיזה לקליפות במוחין דאו״א שהם טעמים ואדרבה הקליפות נדחים ומתעוורים מפני אורותיהם וע״כ לא יארע בהם לעולם שום פגם ומיעוט מפני שאין עליהם צמצום, ואו"א מאירים בחסדים, בנשמה.
משא״כ ישסו״ת להיותם מבחינת ס"ג דס״ג המקבלים מבחינה שכנגדם בא״ק מנקודות דס״ג דא״ק אשר בהם נשרש ענין צמצום ב׳ הרי ענין עיקר ותוספות נוהג בהם, אשר במוחין דתוספות נאחזים התחתונים להיותם נמשכים ע״י מעשיהם הטובים של הצדיקים, והם מסתלקים ע״י עבירות של הרשעים, כאשר יש עבירות הם מסתלקים, וכשיש תפילות ומעשים טובים מתקיימים ולפיכך זווגם נפסק בסבת הרשעים ונשארים רק בו״ק שהם בחינת עיקר שעיקר ישסו"ת ו"ק. וכש״כ זו״ן שהם בחינות הממעלה למטה של ישסו״ת אשר יש בהם אחיזה אל התחתונים הגדלים ע״י מעש״ט של הצדיקים ומסתלקים ע״י עבירות הרשעים וזווגם נפסק. מטעם כי מוחין דו״ק הנשארים בהם שהם בחינת עיקר לבד אין בהם בחינת זווג. ומכאן ההבחן בין חג״ת עד החזה שהם חיות עליונות אשר מאיר בהם חסדים מכוסים אור הטעמים מאו״א, לבין נה״י אשר הם למטה מחזה שהם חיות תחתונות, אשר שם מאיר אור הנקודות מישסו״ת.  רק בחינת ו"ק
והנה ב׳ כסאות הם באצילות, הכסא העליון הוא בינה הנעשית כסא לחכמה, וחכמה היא האדם היושב על הכסא שפירושו שאין החכמה מתגלית אלא על ידיה. הכסא התחתון הוא הנוקבא שהיא כסא לז״א, וז״א הוא האדם היושב על הכסא שפירושו שאין מוחין דז״א מתגלים אלא ע״י הנוקבא. וארבע רגלים אשר הכסא העליון עומד עליהן הן חג״ת ומלכות. וארבע רגלים אשר הכסא התחתון עומד עליהן הן נהי״מ.
והנה המלכות כשהיא בזווג עם ז״א במוחין דגדלות גם היא נקראת אדם בסוד הכתוב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, אבל איננה ראויה לקבל את המוחין דגדלות אלא אחר שהיא מעלה את נהי״מ שלה מבי״ע ונשלמת בעשרה כלים. אם אין לה השלמת כלים, גדלות שלה, אז לא יכולה להיקרא אדם, מפני שקטנה לא באה בזיווג.
ואלו הנהי״מ נקראים ד׳ חיות הנושאות את הכסא אל הזווג. ומתוך שזולתן לא היתה ראויה לזווג ע״כ נבחן שהנוקבא רוכבת על ד׳ חיות אלו והן נעשו למרכבה אליה. אמנם יש ב׳ מרכבות דהיינו לב׳ זווגים, המכונות מרכבה עלאה ומרכבה תתאה. ויש הפרש גדול ביניהן כי במרכבה עלאה יש ד׳ חיות, אדם, אריה, שור ונשר. ובמרכבה תתאה יש רק ג׳ חיות, שור, נשר ואריה, ואדם אין בהן בפרטות רק בדרך התכללות. ויש להבין למה נתחלקו החיות לב׳ מרכבות לב׳ זווגים ולמה לא מספיק זווג אחד, וכן למה חסר פני אדם פרטי במרכבה תתאה. והענין הוא כי נודע שאין באריך אנפין דאצילות רק תשע ספירות וכן לאחריו בכל פרצופי אבי״ע כי המלכות חסרה מטעם שנגנזה בראש של פרצוף עתיק ולא נמשכה לא״א, אשר זה הוא אחד מראשי התקונים שנעשו בעולם התיקון באצילות. אמנם אין הפירוש שכל עשר הספירות שבמלכות חסרות כי הרי אין זווג רק במסך שבמלכות בלבד, אלא רק מלכות דמלכות היא חסרה וט״ס ראשונות שלה נשארו בפרצופים רק התכללות ולא עצם, ויש הפרש גדול, שעיקר האור נמצא במלכות. ולפיכך כשנתבררה ועלתה אל הנוקבא המלכות שלה מבי״ע שהיא פני אדם, לא עלו אליה רק ט״ס ראשונות של המלכות בלבדן. והנה הט״ס הראשונות שבכל פרצוף נמצאות למעלה מחזה שלו ומחזה ולמטה נבחן למלכות של הפרצוף.
ולפי זה נמצא שאין פני אדם שהוא המלכות העולה מבי״ע רק בבחינת מחזה ולמעלה, אבל מן החזה ולמטה ששם מלכות דמלכות אין שם פני אדם. ונודע שכל בחינה עולה אל הבחינה אשר כנגדה בעליון ממנה ולפיכך עלה המחזה ולמעלה של פני אדם לבחינת מחזה ולמעלה של זו״ן ונעשה זווג שלם של פני אדם רק מחזה ולמעלה שלהם. והחיות אשר מחזה ולמעלה הן הנקראות מרכבה עלאה להיותן נושאות את הנוקבא לזווג העליון אשר מחזה ולמעלה ששם מאירים הטעמים. ומה זה עוזר לה שאינה מקבלת את מה שרוצה אלא רק חסדים מכוסים, ולכן אינה בשלמות אלא מקבלת רק ו"ק
אמנם ג׳ העולמות בי״ע וכן נר״ן של הצדיקים אינם יכולים לקבל שפעם מן הזווג אשר מחזה ולמעלה כי הם מתיחסים אל הספירות אשר מחזה ולמטה דזו״ן. ולכן, אחר שנעשה הזווג השלם דזו"ן בבחינת מחזה ולמעלה בסוד מרכבה עלאה, עולה אח״כ גם בחינת מחזה ולמטה של ג׳ החיות, אריה, שור, ונשר, והן נכללות בזווג העליון אשר מחזה ולמעלה, ע״ד ישסו״ת שנכללים באו"א, והחיות מקבלות השפע מפני אדם אשר שם, ויורדות ומשפיעות לבני ג׳ עולמות בי״ע. וג' חיות אלו מכונות מרכבה תתאה, להיותן בחינת מחזה ולמטה לבד.

במדרגת חכמה צריך שמלכות מחזה ולמטה תתחבר למחזה ולמעלה כמו רחל ולאה. כאשר ישסו"ת מתחברת לאו"א אז או"א הם העיקר, והם אחראים למדרגת החכמה. מה שאין כן ברחל ולאה דווקא רחל היא העיקר. ישסו"ת הם רק ז"ת דבינה, התכללות, לעומת בלאה ורחל, רחל המלכות היא העיקר, היא מדרגת חכמה.

מרכבות יחזקאל שעור 36

קום יחזקאל הנביא, לגלות אותם המראות לפני השכינה, אשר נאמר בהם ודמות החיות מראיהם כגחלי אש. בנקודות של התורה. והטעמים של התורה. כי על אותיות התורה נאמר, ודמות החיות. מראיהם כגחלי אש אלו הם נקודות. בוערות כמראה הלפידים, הם טעמים.

אין מגדירים את האדם כרצון, אלא להתייחסות שלו לכלל בו הוא מצוי. ובכך נבחן האדם, מה הוא מכוון להשפיע ולקבל מהכלל מהיחד.

מכאן שדרך הגדרת הכלי ניתן לדייק מהו אובייקטיבי ומה סובייקטיבי. אובייקטיבי לפי התפיסה הגשמית, הוא מה שניתן לחלוק את הידע לגביו עם אחרים, כאילו עובדה העומדת מצד עצמה. אך רק העולם הפיסי ניתן למדידה, מפני שהתודעה הגשמית מובנית בכל אדם.

אך כאשר מדובר על עולם הרגשות, לא תמיד ישנה בדיקה אלא ע"י הסתברות. הרגש אינו חומר גשמי גס, אלא עדין יותר, ויש לבדוק פעמים רבות ולא תמיד התוצאה זהה.

הבדיקה של עולם הרגשות והבחינה שלהם על פי החוקים המדויקים של חכמת הקבלה, היא הנכונה ובה יש לעסוק כדי להגיע לקשר ראוי עם הבורא, אך בתנאי שכל בדיקה עומדת בחוקים של הרצון בעליון בלבד, חוקים הנלמדים בתורת הקבלה, שוודאי עומדת מעל המדע החיצוני המוגבל לתופעות גשמיות משתנות.
מנגינה שונה שנותנים בדיבור בטעמים של הנקודות קובעות את המובן מפי המדבר והוא כמו נגון של הטעמים, המהפכים את המלים שהן אותיות מנוקדות מקצה אל הקצה, כי יש הבדל אם אומרים מלה בנחותא, ואם אומרים אותה המלה בלשון שאלה ותמיהא, יכול להיות בה מובן הפוך. כי המלים אין להן שום עמידה והוראה לפי עצמן רק לפי הנגון שהוא הטעמים שלהן.

לכן כאשר בוחנים חומר בלי הנקודה הרוחנית, אין לו שום משמעות. לכן דיבורים על מה עשיתי ואיפה הייתי הם דיבורי סרק, רק דיבור על ההרגשה והתמורה הנפשית אותם חווים הם בעלי המשמעות. וכך למשל פעולה של הנחת תפילין, בה חשוב מהי התמורה הנפשית וההתפעלות הרוחנית שבאה בתהליך הפעולה או כל מקרה אחר.

לכן צריך אדם למקם עצמו נכון בנקודה הנפשית בו הוא נמצא, ששם התנועה האמיתית בה צריך לפעול.

מרכבות יחזקאל שעור 36

ע) קום יחזקאל נביאה וכו': קום יחזקאל הנביא, לגלות אותם המראות לפני השכינה, אשר נאמר בהם ודמות החיות מראיהם כגחלי אש. בנקודות של התורה. והטעמים של התורה. כי על אותיות התורה נאמר, ודמות החיות. מראיהם כגחלי אש אלו הם נקודות. בוערות כמראה הלפידים, הם טעמים. 

עא) ובהון והמשכילים יזהירו וכו': ובהם, היינו בטעמים נקודות ואותיות כתוב, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. והמשכילים: הם אותיות. יזהירו: הן נקודות המאירות בהן היינו באותיות. כזהר: הם טעמים.
פירוש. כי יש לדעת אשר עשר הספירות נחלקות לשלשה עיקרים שהם טעמים, נקודות, אותיות. טעמים הם סוד כתר. נקודות הן חכמה. ואותיות הן ישסו״ת וזו״ן מחלק את זה כדרך אצילות ולא כדרך א"ק. בריח התיכון הוא בחינת הטעמים, והנקודות כנגד או"א השייכים לג"ר ונקודות ו"ק שהן מתחת לחזה דאריך. וזהו רק מבחינות הכלים. אמנם מבחינות המוחין נבחנים הטעמים לחכמה. הנקודות לבינה שהיא ישסו״ת. ואותיות לזו״ן. והבדל זה בין המוחין והכלים ב בחינות הסתכלות, כמו מצד הרגש ומצד הרצון, שהתלבשות אורות בכלים זה מצד הרגש או הידיעה, ומצד חומר הכלים, הוא הרצון הוא נמשך מן ב׳ הפרצופים הראשונים דא״ק כי כלים נמשכים מן פרצוף הכתר של א״ק נקודות דגלגלתא אשר שם מלובשים האורות בכלים שלהם כהלכתם שנעשו כלים מפני שהופיע בהם אור והסתלק. מאחר ומדברים מצד ההרגש, צריך שיתגלה רצון לפני ההארה. אמנם המוחין נמשכים מן פרצוף ע״ב דא״ק אשר שם נתחלפו האורות בסדר התלבשותם בכלים. מטעם שבפרצוף ע״ב דא״ק חסר מלכות דכלים וכתר דאורות, ונתלבש אור החכמה בכלי דכתר. ואור הבינה בכלי דחכמה. ואור ז״א בכלי דבינה. כלי בקדושה אומר שיש לו מסך דעוביות המאפשר לקבל בעל מנת להשפיע, שרצון לבד אינו כלי. כלי הוא אור חוזר, מקום ההתחברות

לכן אין מגדירים את האדם לרצון, אלא להתייחסות שלו לכלל בו הוא מצוי. ובכך נבחן האדם, מה הוא מכוון להשפיע ולקבל מהכלל מהיחד.

מכאן שדרך הגדרת הכלי ניתן לדייק מהו אובייקטיבי ומה סובייקטיבי. אובייקטיבי הוא מה שניתן לחלוק את הידע לגביו עם אחרים, כאילו עובדה העומדת מצד עצמה. אך רק העולם הפיסי ניתן למדידה, מפני שהתודעה הגשמית מובנית בכל אדם.

אך כאשר מדובר על עולם הרגשות, לא תמיד ישנה בדיקה אלא ע"י הסתברות. הרגש אינו חומר גשמי גס, אלא עדין יותר, ויש לבדוק פעמים רבות ולא תמיד התוצאה זהה. 

הבדיקה של עולם הרגשות והבחינה שלהם על פי החוקים המדוייקים של חכמת הקבלה, היא הנכונה ובה יש לעסוק כדי להגיע לקשר ראוי עם הבורא, אך בתנאי שכל בדיקה עומדת בחוקים של הרצון בעליון בלבד, חוקים הנלמדים בתורת הקבלה, שוודאי עומדת מעל המדע החיצוני המוגבל לתופעות גשמיות משתנות.
וע״כ מבחינת הפרצופים והכלים הנמשכים מפרצוף כתר א״ק נבחנים הטעמים לכתר והנקודות לחכמה והאותיות לבינה. אמנם מבחינת המוחין הנמשכים מע״ב דא״ק לבד אשר אור החכמה מלובש בכתר שלו מאחר וחסר כאן מסך. חומר גלם של השתוקקות יש של בחינת ד אך אין מוצר, שאין צורה של מלכות ולא ניתן לקבל את אור היחידה, והמסך הוא בחינה ג לכן מתקבל אור חכמה בכלי הכתר, ואור בינה בחכמה שלו, ואור ז״א בבינה שלו הרי הטעמים הם מאור החכמה, והנקודות הן מאור הבינה והאותיות הן בזו״ן.
והנה נקודות ואותיות הן דומות לגוף ורוח החיים שבו, שאותיות בלי נקודות הן כגוף בלי נשמה. וכן הזו״ן שהם אותיות, כל רוח החיים שבהם נמשך מן ישסו״ת, ואם ישסו״ת לא יאירו להם, לא היה בהם רוח חיים כלל, אמנם ישסו"ת שהם נקודות ורוח החיים של זו״ן, מקבלים את קיומם וחיותם מן או״א שהם טעמים. מנגינה שונה שנותנים בטעמים של הנקודות קובעות את המובן מפי המדבר והוא כמו נגון של הטעמים, המהפכים את המלים שהן אותיות מנוקדות מקצה אל הקצה, כי יש הבדל אם אומרים מלה בנחותא, ואם אומרים אותה המלה בלשון שאלה ותמיהא, יכול להיות בה מובן הפוך. כי המלים אין להן שום עמידה והוראה לפי עצמן רק לפי הנגון שהוא הטעמים שלהן, כן ערך השפעת מוחין דאו״א על ישסו״ת וזו״ן שאין במוחין שום משמעות לא של קיום ולא של שלילה אלא לפי הארת או״א אליהם. לכן כאשר בוחנים חומר בלי הנקודה הרוחנית, אין לו שום משמעות. לכן דיבורים על מה עשיתי ואיפה הייתי הם דיבורי סרק, רק דיבור על ההרגשה והתמורה הנפשית אותם חווים הם בעלי המשמעות. וכך למשל פעולה של הנחת תפילין, בה חשוב מהי התמורה הנפשית וההתפעלות הרוחנית שבאה בתהליך הפעולה או כל מקרה אחר. 

לכן צריך אדם למקם עצמו נכון בנקודה הנפשית בו הוא נמצא, ששם התנועה האמיתית בה צריך לפעול.
והנה הכתוב ודמות החיות מראיהם וגו', דמות החיות הן בחינת האותיות נאמר בעת שצורות כל החיות שה״ס ג׳ קוין נתלבשו בצורת השמאל שבהן שהיא פני שור דהיינו לגלות החכמה שבקו שמאל וצורה זו נתלבשה בגחלי אש בחינת הנקודות שה״ס הדינים המופיעים יחד עם גלוי החכמה, וזה אמרו דעלייהו דאתוון אתמר ודמות החיות ולא ודמויות לשון רבים והוא מפני שהן בצורה אחת דהיינו צורת השמאל. ההבדל יהיה לפי החַיּוּת שבהם מראיהם כגחלי אש אלין אינון נקודין היינו הארת חכמה מישסו״ת המופיע בדינים הנקראים גחלי אש. כמראה הלפידים אלין טעמי היינו הארת או״א שהיא אז בבחינת אוירא דכיא דלא אתפס והיא טעמים כי ישסו״ת הם נקודות ואו״א עלאין הם טעמים.
והכתוב והמשכילים יזהירו וגו': נאמר בעת שזו״ן מקבלים הארת כל ג׳ הקוין ע״י קו האמצעי הנקרא רקיע המיחד כל הקוין אשר זו״ן שהם אותיות נקראים משכילים ועליהם אמר והמשכילים אלין אתוון. יזהירו אלין נקודין דנהרין בהון. היינו אור הנשמה מישסו"ת הנקראים נקודות בסוד משכיות כסף כזהר אלין טעמי היינו או"א עלאין באור החיה הנקרא תפוחי זהב בסוד אוירא דכיא דאתפס. עיין זהר חדש שה״ש אות תקצ״ד.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 35

אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.
צד האדם שבאדם שונה משאר האברים הנפשיים שבו. שונה הבריאה מהאדם העליון באצילות, אשר האדם ומחשבתו הם דבר אחד, והבריאה היא כמו שני אנשים, המלך שצריך לדבר אל עבדיו ולא מספיקה מחשבתו. האדם הוא המקום של הבחירה

עצם מחויב המציאות שהאין סוף הוא מהות שאין לנו תפיסה בו כלל כי אפילו במהותים הגשמים ואפילו במהותנו אנו אין לנו תפיסא וכש״כ במחויב המציאות שהאור והכלי באים כאחד. והשם א״ס ב״ה שאנו מזכירים אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית׳ וית׳ כי הרי כל מה שלא נשיג איך נגדרהו בשם או מלה, באופן אשר השם א״ס ב״ה אינו כלל למחויב המציאות כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית׳ בסוד מחשבת הבריאה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, שהוא הקשר אשר כל הבריאה עד גמר התקון מקושרת בו ית׳ בשם א״ס ב״ה. אין סוף נקרא כך מפני שהוא מהווה את כל הקשר של הבריאה לבורא, להיות אשר כל הנשמות והעולמות יש להם מציאות בו ית׳ כשהם מלאים ושלמים בתכלית השלמות העתידה אשר יקבלו בגמר התקון סוף המעשה נמצא במחשבת הבריאה.

דומה לאדם הרוצה לבנות בית יפה אשר במחשבה הראשונה ברעיון שלו הוא רואה לפניו בית נהדר בכל חדריו ובכל הפרטים כמו שיהיה בגמר הבנין הכתר הוא הרעיון הראשוני הכולל, לאחריו ישנה המחשבה אותה יש להוציא אל הפועל. ואחר כך הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל את כל הפרטים כל פרט בעתו ובזמנו. ואחר כך מתחילה הבניה בפועל ממש עד שגומר לפי מה שסידר לו במחשבתו הראשונה. והנה בחינת א"ס ב״ה ה"ס המחשבה הראשונה אשר כל הבריאה מצוירת לפניו בשלימות הסופית, אלא שאין המשל דומה לנמשל, כי אצלו ית׳ העתיד וההווה שוים, ואינו צריך לכלי מעשה והמחשבה גומרת הכל, ולפיכך הוא בו ית׳ מציאות ממשית התחתון לא יכול לתפוס את הכלל אלא דרך פרטיו.

ובחינת עולם האצילות ה״ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, שיוצרך לגלות בעת ההוצאה לפועל, ותבין שבב' בחינות אלה, היינו במחשבה הראשונה וכן בתכנית המחשבתית של הפרטים, אין שם עדיין שום דבר מבחינות הנבראים. וג' העולמות בי״ע הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כאדם הבונה ביתו בפועל ממש. ולכן האור האלקי המאיר בבי״ע דהיינו לפי השעור אשר הנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרת הכלים כח״ב חג"ת נהי״מ אשר הם כלים ממשיים ביחס לאלקותו ית׳ והיינו שאינם אלקיות, אלא מחודשים לצורך הנשמות.

כאשר מדברים על המציאות המופשטת אז אין צורך כלי מתווך, מאחר והכל נמצא שם שלם, אלא שהתחתון אינו יכול לתפוס את המהות של הדבר. כשאדם פוגש מקרה, הוא מבין שישנו גורם המפעיל מעבר למקרה. מהמהות אותה לא ניתן לתפוס נובעים המקרים.

כל השינויים שנראים לנו נעשים ע"י הכלים של הספירות. האור המאיר בספירות ללא שינוי.

כשאדם רוצה להוות כלי להתפשטות האורות אליו, שהם אין סופיים, ע"י תפילה ומעשים טובים, ע"י שעושה את שם אדני כיסא לשם הויה, מכליל את הדין, את הרצון לקבל ברחמים, בשם הויה, אז יכול לזכות לגילוי.

האדם מעולם הבריאה, ויש באפשרותו להוציא לפועל מחשבה רק ע"י הדיבור, התפילה הוא מתקן, בעיקר כאשר עולה במדרגות לעולם המחשבה כמו בשבתות וימים טובים. עליו ליצור רצף של מקרים רבים, כאשר את כל המקרים הוא מפרש מעבר למקרים עצמם, שהם מסובבים ע"י הסיבה שמעליהם. האדם יכול לחיות באופן חלקי את התפיסה האלוקית, כאשר הוא מייחד את שם אדני לשם הויה, כשאומר ופועל לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינה, ומייחד עצמו כפרט את הכלל הגדול, כלומר תפקידו של כל פרט הוא לבטא את המהות הכוללת, לגלות שמותיו של הקב"ה בעולם, שהוא הכלל המשפיע הטוב ומטיב.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 35

אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.

צד האדם שבאדם שונה משאר האברים הנפשיים שבו. שונה הבריאה מהאדם העליון באצילות, אשר האדם ומחשבתו הם דבר אחד, והבריאה היא כמו שני אנשים, המלך שצריך לדבר אל עבדיו ולא מספיקה מחשבתו. האדם הוא המקום של הבחירה

ופירוש הדברים הוא, אשר עצם מחויב המציאות ה״ס מהות שאין לנו תפיסה בו כלל כי אפילו במהותים הגשמים ואפילו במהותנו אנו אין לנו תפיסא וכש״כ במחויב המציאות שהאור והכלי באים כאחד. והשם א״ס ב״ה שאנו מזכירים אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית׳ וית׳ כי הרי כל מה שלא נשיג איך נגדרהו בשם או מלה, באופן אשר השם א״ס ב״ה אינו כלל למחויב המציאות כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית׳ בסוד מחשבת הבריאה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שהוא הקשר אשר כל הבריאה עד גמר התקון מקושרת בו ית׳ בשם א״ס ב״ה אין סוף נקרא כך מפני שהוא מהווה את כל הקשר של הבריאה לבורא, להיות אשר כל הנשמות והעולמות יש להם מציאות בו ית׳ כשהם מלאים ושלמים בתכלית השלמות העתידה אשר יקבלו בגמר התקון סוף המעשה נמצא במחשבת הבריאה, ודומה לאדם הרוצה לבנות בית יפה אשר במחשבה הראשונה ברעיון שלו הוא רואה לפניו בית נהדר בכל חדריו ובכל הפרטים כמו שיהיה בגמר הבנין הכתר הוא הרעיון הראשוני הכולל, לאחריו ישנה המחשבה אותה יש להוציא אל הפועל. ואחר כך הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל את כל הפרטים כל פרט בעתו ובזמנו. ואחר כך מתחילה הבניה בפועל ממש עד שגומר לפי מה שסידר לו במחשבתו הראשונה. והנה בחינת א"ס ב״ה ה"ס המחשבה הראשונה אשר כל הבריאה מצוירת לפניו בשלימות הסופית, אלא שאין המשל דומה לנמשל, כי אצלו ית׳ העתיד וההווה שוים, ואינו צריך לכלי מעשה והמחשבה גומרת הכל, ולפיכך הוא בו ית׳ מציאות ממשית התחתון לא יכול לתפוס את הכלל אלא דרך פרטיו. ובחינת עולם האצילות ה״ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, שיוצרך לגלות בעת ההוצאה לפועל, ותבין שבב' בחינות אלה, היינו במחשבה הראשונה וכן בתכנית המחשבתית של הפרטים, אין שם עדיין שום דבר מבחינות הנבראים. וג' העולמות בי״ע הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כאדם הבונה ביתו בפועל ממש. ולכן האור האלקי המאיר בבי״ע דהיינו לפי השעור אשר הנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרת הכלים כח״ב חג"ת נהי״מ אשר הם כלים ממשיים ביחס לאלקותו ית׳ והיינו שאינם אלקיות, אלא מחודשים לצורך הנשמות.

כאשר מדברים על המציאות המופשטת אז אין צורך כלי מתווך, מאחר והכל נמצא שם שלם, אלא שהתחתון אינו יכול לתפוס את המהות של הדבר. כשאדם פוגש מקרה, הוא מבין שישנו גורם המפעיל מעבר למקרה. מהמהות אותה לא ניתן לתפוס נובעים המקרים.
וזה אמרו דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייוי חד בהון. כי כל השנויים המתוארים בעולם האצילות אינם נאמרים באלקיות כשהוא ית׳ לעצמו אלא רק כלפי הנשמות בשעור שמקבלות מאצילות דרך ג׳ עולמות בי״ע. וענין המציאות של העולם ההוא הוא ביחס התכנית המחשבתית אל המחשבה הראשונה שהיא א״ס ב״ה, אבל בשניהם הן בא״ס ב״ה והן בעולם אצילות עוד לא נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית במשל הנ״ל, מהבונה בית שאינו נמצא במוחו משהו מעצים ואבנים ממשיים. ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. כאדם עם מחשבתו כל מה שלמעלה מטבור דא"ק עד אין סוף, ניקרא אין סוף ביחס לאצילות, ביחס לכל מה שיש לפני צמצום ב לכן האדם לא מסוגל לתפוס את השלם מאחר והנשמה היא למטה מפרסה ותופסת את המציאות בצורה חלקית, הנשמה היא חלק אלוקה ולא האלוקה  מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד לאו אינון וגרמיהון חד כי מציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה, ומשום זה גם הכלים של ע״ס המודדים שעור וקצבה לנשמות בפועל ממש המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים, כי באלקיות לא יתכן כלל שום שנויים ומספר כי אין ח"ו שום חדוש נוהג בו. ולכן יש שנוי צורה בין האורות ובין הכלים דבי״ע, ואינם אחד, אלא כמלך עם עבדיו.
ועלת על כלא הוא נהיר וכו', כי האור המלובש בעשרה כלים שבבי״ע הוא אלקיות ואחדות פשוטה בלי שום שנוי משהו ח"ו, כי האור הוא אחד כשהוא לעצמו, וכל השנויים הנעשים בהארתו ית', נעשו ע״י הכלים של הספירות דבי״ע אשר אינם אלקיות.

כל השינויים שנראים לנו נעשים ע"י הכלים של הספירות. האור המאיר בספירות ללא שינוי.

כשאדם רוצה להוות כלי להתפשטות האורות אליו, שהם אין סופיים, ע"י תפילה ומעשים טובים, ע"י שעושה את שם אדני כיסא לשם הויה, מכליל את הדין, את הרצון לקבל ברחמים, בשם הויה, אז יכול לזכות לגילוי.

האדם מעולם הבריאה, ויש באפשרותו להוציא לפועל מחשבה רק ע"י הדיבור, התפילה הוא מתקן, בעיקר כאשר עולה במדרגות לעולם המחשבה כמו בשבתות וימים טובים. עליו ליצור רצף של מקרים רבים, כאשר את כל המקרים הוא מפרש מעבר למקרים עצמם, שהם מסובבים ע"י הסיבה שמעליהם. האדם יכול לחיות באופן חלקי את התפיסה האלוקית, כאשר הוא מייחד את שם אדני לשם הויה, כשאומר ופועל לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינה, ומייחד עצמו כפרט את הכלל הגדול, כלומר תפקידו של כל פרט הוא לבטא את המהות הכוללת, לגלות שמותיו של הקב"ה בעולם, שהוא הכלל המשפיע הטוב ומטיב.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 34

ההבחן מאור א״ס ב״ה וכל העולמות אשר מקודם לעולם אצילות אשר כולם נקראים בשם א״ס מפני שהכלי לא עושה סוף, אינו עושה את הסוף של צמצום ב שאומר שאי אפשר לקבל ג"ר דחכמה אלא רק ו"ק.

דברי רבנו האריז״ל: נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל האור מהחכמה לבד כי החכמה נעשית מסך סתום בין א״ס ובין אצילות. ומבינה דאצילות מקבלת הבריאה אחר שנתלבש אור הא״ס וחכמה עליונה בתוכה. ועכ״ז נקרא אור הבינה לפי שנעשית מסך מבדיל גמור.

כל עולם ועולם פחות במדרגה משל חברו, כך שכל אחד משפיע בהתאם לעולם שתחתיו. ובזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון, והבריאה דבור ורצון.

עשר ספירות דאצילות נחלקו לה׳ בחינות וכולם כללות אדם אחד וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו מעשה הנוגע לו, המשל בזה כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת אברים.

באצילות המחשבה עם הפעולה באים ביחד כי כשאדם אוכל אינו צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשניו, או איך יגביה רגליו לילך ואח״כ יאכל וילך. כי המחשבה מתפשטת באברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזה פשוט ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה.

כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר אחד ברגע א׳ מבלי שיקדים זה לזה ואין הוא הנקרא מחשבה מקדים למעשה כי הכל בא כאחד.

אבל הבריאה אינו כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כב׳ אנשים וכמלך עם עבדיו שכאשר ירצה המלך שיעשו עבדיו פעולותיו שהוא רוצה, לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו, אלא רק צריך שידבר הוא עצמו ודבור זה הוא סוד הכאת הארת האצילות במסך דבריאה.

אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 34

סח) דביומי דשבתות ויו״ט וכו': כי בימי השבתות וימים טובים הוא לובש לבושי מלכות שהם עשר ספירות דבריאה, ובימי החול הוא לובש לבוש של עשר כתות המלאכים מן עולם היצירה המשמשים להן לעשר ספירות דבריאה.
פירוש. יש ב׳ מיני זווגים לאו״א דאצילות, זווג א׳ הוא בעת שנעשים פרצוף אחד עם ישסו״ת ועולים לג״ר דא״א ויש להם קומת ע״ב שהיא אור החיה ואז הם משפיעים מוחין דהולדה לזו״ן לאצילות. וזווג ב׳ הוא בעת אשר או״א הם במוחין דס״ג שהם מוחין דנשמה, ומלבישים את א״א מפה ולמטה והזווג נעשה בישסו״ת בסוד הרכנת ראש דאו״א אליהם וזווג זה אינו מספיק למוחין דהולדה הוא זיווג תדיר ולא פסיק אלא רק להחיות העולמות לבד, והטעם הוא מפני שמאיר בחסדים מכוסים כטבע הבינה דאור ישר אשר המוחין שלה הם בסוד כי חפץ חסד הוא ודוחית הארת חכמה, וע״כ אין במוחין אלו הקבועים בחינת הולדה, כי אין מוחין דהולדה לזו״ן רק באור החיה דהיינו בהארת חכמה. ועכ״ז אע״פ שאין המוחין דנשמה מספיקים לבחינת הולדה לזו״ן מ״מ הם מספיקים למוחין דהולדה בשביל עולם הבריאה, והוא מטעם כי עולם הבריאה כולו בחינת בינה הוא בסוד אמא מקננא בכורסייא. כל מדרגה נוהגת לפי מקומה ולכן אפילו אחר חטא דעץ הדעת אשר העולמות ירדו ממדרגתם באצילות ועולם הבריאה הוא מתחת הפרסה דאצילות, מאיר שם אור הישסו״ת דאצילות באור הבינה, כי אין הפרסא מפסקת כלל על אור הבינה, כי אין צמצום נוהג רק על אור החכמה לבד.
ולפיכך יש לאו״א דבריאה מוחין שלימים מישסו״ת דאצילות, דהיינו קומת נשמה שיש בהם מוחין דהולדה, כי מתוך שהם אצל בריאה בחינת ג״ר, הם מספיקים למוחין דהולדה בשביל זו"ן דבריאה, להוליד נשמות חדשות בשביל המלאכים דיצירה, בסוד ועונתה לא יגרע הנאמר בעולם הבריאה.
והנה ההבדל בין המוחין המאירים בשבת, ובין המוחין המאירים ביו״ט, ובין המוחין המאירים בימות החול הוא, כי בשבת כל הזווגים הם באו״א עלאין המאירים במוחין דחיה ממש כלומר או"א עולים ראש דאריך ומשם מאירים את מדרגת החכמה. וביום טוב מאירים ג״ר דישסו״ת אשר גם הם מוחין דחיה אבל חיה דישסו״ת, ובחול מאירים מוחין דנשמה מז״ת דישסו״ת.
ונמצא שבשבתות ויו״ט עיקר העליות הן לע״ס דבריאה, שהן מאירות לנשמות העולות לאצילות לקבל מוחין דחיה, ולכן אומר דביומי דשבתות ויו״ט איהו לבוש לבושי מלכותא דאינון עשר ספירות דבריאה היינו כי ע״ס דבריאה עולות לאצילות ומקבלות מוחין דחיה בשביל נשמות הצדיקים שהן מבריאה בשבת ויום טוב. אבל בימי החול עיקר העליות הן לע״ס דיצירה, המאירות למלאכים נשמות חדשות ממוחין דישסו״ת המאירים בחול ו"ק דנשמה, לכן אומר וביומי דחול לבוש עשר כתות דמלאכיא דמשמשי לון לעשר ספירן דבריאה ומקבלים מהן כל שלימותם.

סט) דעשר ספירות דאצילות וכו': כי בעשר ספירות דאצילות, המלך היינו שמאיר את אור הא״ס ב״ה מלובש בהם. הוא היינו מהותו ית', והגורמים היינו הכלים אחד הם. הוא, והחיות היינו האורות אחד הם. מה שאינו כן בעשר ספירות דבריאה, אשר לא הם היינו עצמותם והחיות היינו האורות שבהם אחד אין בבריאה את האחדות השלמה כמו באצילות. לא הם וגרמיהם שהם הכלים אחד. ועלת על הכל היינו הא״ס ב״ה, הוא מאיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר ספירות דבריאה, ומאיר בעשר כתות המלאכים, היינו בעולם היצירה, ובעשר גלגלי הרקיע היינו עולם העשיה. ובכל מקום אין לו שום השתנות בסוד אני הוי״ה לא שניתי. באצילות נותן המתנה, האור והמקבל כולם אחד
בכדי להבין הדברים צריכים לבאר היטב ההבחן מאור א״ס ב״ה וכל העולמות אשר מקודם לעולם אצילות אשר כולם נקראים בשם א״ס מפני שהכלי לא עושה סוף, אינו עושה את הסוף של צמצום ב שאומר שאי אפשר לקבל ג"ר דחכמה אלא רק ו"ק. סופיות זו אינה בעולם א"ק, לבין עולם אצילות אשר עליו נאמר כאן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, אשר הוא כולו אלקות ואחדות פשוטה, ובין ג׳ עולמות בי״ע דפרודא.
ואעתיק דברי רבנו האריז״ל בע״ח שער מ״ז פ״ב וז"ל נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל האור מהחכמה לבד כי החכמה נעשית מסך סתום בין א״ס ובין אצילות. ומבינה דאצילות מקבלת הבריאה אחר שנתלבש אור הא״ס וחכמה עליונה בתוכה. ועכ״ז נקרא אור הבינה לפי שנעשית מסך מבדיל גמור. וכן היצירה מקבלת מז״א דבריאה עצמה מצד היצירה שבבריאה וכן העשיה מקבלת מנוקבא דז״א דיצירה עצמה ולולא כל אלה המסכים והלבושים לא היו יכולים לקבל אור עליון. רק שכל עולם ועולם פחות במדרגה משל חברו ע״ד הנ״ל כל אחד משפיע בהתאם לעולם שתחתיו. ובזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון והבריאה דבור ורצון, והענין כי א״ס כשנתפשט נתהוה כלים של י״ס דאצילות ויצא בפועל מה שהיה בכח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ואח״כ חזר למקומו. מחמת היות הכלים עבים וגסים. ומהכאת הכלים דאצילות בפרגוד נעשו י׳ כלים דבריאה, ומהכאת עצמות דאצילות נעשו י״ס דבריאה ועד״ז ביצירה ועשיה שתי בחינות בהכאה. מהכלים נעשו י כלים דבריאה ומהכאת העצמות דאצילות נעשו י ספירות. ואמנם כבר ידעת כי י״ס דאצילות נחלקו לה׳ בחינות שהם א״א או״א זו״ן וכולם כללות אדם א׳ וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו מעשה הנוגע לו, המשל בזה כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת אברים. גם נדקדק הענין בדקות יותר כי הלא באצילות המחשבה עם הפעולה באים ביחד כי כשאדם אוכל אינו צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשניו, או איך יגביה רגליו לילך ואח״כ יאכל וילך. כי המחשבה מתפשטת באברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזה פשוט ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה לפי שא״ס הוא וגרמוהו וחיוהי חד בהון כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר א׳ ברגע א׳ מבלי שיקדים זה לזה וזהו איהו וגרמוי חד בהון כי הוא עמהון ביחד ואין הוא הנקרא מחשבה מקדים למעשה כי הכל בא כאחד. אבל הבריאה אינו כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כב׳ אנשים וכמלך עם עבדיו שכאשר ירצה המלך שיעשו עבדיו פעולותיו שהוא רוצה לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו רק צריך שידבר הוא עצמו ודבור זה הוא סוד הכאת הארת האצילות במסך דבריאה ובתוך הכאת הכלים דאצילות שם הוא סוד הפה. עכ״ל.
ותמצית דבריו היא אשר אור א״ס ב״ה כולל הכל. ואצילות מקבל מחכמה הכלולה באור א״ס ב״ה אשר ע״י התלבשותו בחכמה מאיר באצילות. ובאצילות יש חמשה פרצופין א״א או״א זו״ן, וע״י התלבשות בינה דאצילות מאירה בבריאה, וכן ז"א דבריאה מאיר ביצירה ומלכות דיצירה בעשיה. ואצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 33

כדי להתגבר על חטא גילוי עריות צריכים את בגדי הלבן, חסדים שבא להתגבר על התאווה, וכדי להתגבר על עבודה זרה צריכים ארבעה בגדי זהב.

עובדי ע״ז משליטים את השפחה היא תפיסת העולם הזה במקום הגבירה תפיסת העולם הבא.
פירוש. גילוי עריות ברוחניות הוא ניסיון לקבל את אור העליון  אל נקודת הפרטיות שבה אסור לקבל אור.

נקודה של מדת הדין נגנזה  ואינה מתגלית, כך בקדושה. ואם היא מתגלית תכף מסתלק ממנה אור העליון מפני שהאור לא יכול להתקבל במקום זה של מדן הדין. זהו החוק שלא ניתן לקבל את האור לרצון לקבל, לאחר שכבר באין סוף הייתה בחירה של הנשמות  ביתר דבקות של רצון להשפיע. ואם אדם חוטא בגילוי עריות גורם בחטאו לגלות נקודה דמדת הדין, ומיד כל האורות פורחות מן השכינה והדינים נאחזים בה. וכשהאדם מתקן את חטאו הוא צריך לתקן כנגד מה שפגם ולחזור לכסותה. התשובה היא כיסוי פגם העריות וע״י הכיסוי היא חוזרת לקבל את אורות דרחמים וחסדים בסוד ד׳ בגדי לבן. ואז נמחל עונו.

אדם שחי רק את התאווה הפרטית שלו הוא חוטא בגילוי עריות למרות שאי אפשר לקבל בו אור. גילוי עריות זה לגלות את המלכות דמדת הדין ורצון לקבל או אור. לכן התיקון הוא לכסות את התאווה, את מידת הדין, ע"י מידת הרחמים, ע"י הלבן. ההתבטלות בפני האמת.
וחטאו של ע״ז הוא, אם ממשיכים את הג״ר דחכמה מקו השמאל ממעלה למטה, ולא משתמשים עם הלבושים של הנערות רק בכדי לשמש אל המלכה בסוד קישוטי כלה, אלא משליטים את הנערות שהם בחינת אחוריים על הגבירה המאירה באורות דחסדים של פב״פ, אשר אז היא מלאה דינים והיא אז בבחינת אש שורף. הנערות הם האמצעי, העולם הזה, התפיסה החיצונית ומשליטים רק את מה שרואים על עולם האמת. והתקון לזה הוא דחייה, למעט את קו השמאל ולא לקבל אלא רק ו״ק דחכמה ולהלביש את החכמה בחסדים, בהשפעה.

בגדי לבן הם בחינת קו אמצעי של קטנות. במקום שאדם יקבל את האור במלכות, הוא דוחה ומעלה לבינה כדי לקבל את מידת ההשפעה. המשפיע המוכן לוותר על הרצון לקבל, מתגבר על גילוי עריות. ליהנות רק מהקדושה, זה בגדי זהב.

אשרי הוא מי שמתקן לה לשכינה כסא בתפילה שלו ובמצות שלו. מאחר שהכסא פגום מחמתם, כמ״ש כי יד על כס י״ה, ומסתלק שם הוי״ה משם כי הוא לא שורה במקום פגום, זהו שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, כמו כן אינו שורה בנשמה פגומה. ולכן אשרי הוא מי שהשלים את נשמתו להשרות בה שם הוי״ה ועשה אותה לכסא אליו.

ואשרי הוא הפה אשר בו מתחבר הקב״ה עם שכינתו, שזוהי תורת ה'. על האדם להסכים להיות חלק מהמרכבה של השכינה הקדושה, שאז הוא יכול לזכות להתחבר ולקבל את כוח החיבור של הקב"ה עם השכינה. בנוסף על תורה ומצוות צריך שגם שפתיו ידברו דברי תורה. כל העבודה היא לייצר לבושים כדי לגלות את עולם אצילות גם בעולם שלנו, גם אם במידה חלקית.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 33

סד) ארבעה בגדי לבן וכו': ארבעה בגדי לבן כולם, הם מאירים ברחמים בשם של הוי״ה, היינו ז״א. ואין מי שמוחל בהם החטא דגילוי עריות אלא הוא כדי להתגבר על חטא גילוי עריות צריכים את בגדי הלבן, חסדים שבא להתגבר על התאווה. ארבעה בגדי זהב כולם רומזים על דין מבחינת השם אדנ״י, היינו מלכות. ואין מי אשר מוחל על חטא של ע״ז אלא היא. כי העובדי ע״ז משליטים את השפחה היא תפיסת העולם הזה במקום הגבירה תפיסת העולם הבא.
פירוש. גילוי עריות ברוחניות הוא, כי ב׳ נקודות נתקנו במלכות, א׳ נקודתה עצמה דמדת הדין אשר לא נמתקה בבינה שמבחינה זו כח הצמצום והמסך עליה שלא תוכל לקבל את אור העליון זו נקודת הפרטיות שבה אסור לקבל אור. ב׳ היא נקודה הממותקת במדת הרחמים. אשר מבחינה זו היא ראויה לקבל כל האורות ואז היא משפעת לבי״ע ולישראל לנשמות הצדיקים מאורותיה הגדולים. ולכן המלכות משמשת רק בנקודה ב' דמדת הרחמים, ונקודה זו מגולה בה, אבל נקודה דמדת הדין נגנזה בה ואינה מתגלית, כך בקדושה. ואם היא מתגלית תכף מסתלק ממנה אור העליון מפני שהאור לא יכול להתקבל במקום זה של מדן הדין. זהו החוק שלא ניתן לקבל את האור לרצון לקבל, לאחר שכבר באין סוף הייתה בחירה של רצון להשפיע. ואם אדם חוטא בגילוי עריות גורם בחטאו לגלות נקודה דמדת הדין, ומיד כל האורות פורחות מן השכינה והדינים נאחזים בה. וכשהאדם מתקן את חטאו הוא צריך לתקן כנגד מה שפגם ולחזור לכסותה, התשובה היא כיסוי פגם העריות וע״י הכיסוי היא חוזרת לקבל את אורות דרחמים וחסדים בסוד ד׳ בגדי לבן. ואז נמחל עונו, וזה אמרו ואין מי שמוחל בהון עריין אלא בגדי הלבן כי אז הנוקבא נכללת בז״א, והחסדים שלו שולטים ומאירים. אדם שחי רק את התאווה הפרטית שלו הוא חוטא בגילוי עריות למרות שאי אפשר לקבל בו אור. גילוי עריות זה לגלות את המלכות דמדת הדין ורצון לקבל או אור. לכן התיקון הוא לכסות את התאווה, את מידת הדין, ע"י מידת הרחמים, ע"י הלבן. ההתבטלות בפני האמת, בפני ההשפעה תביא לניצחון להתגבר על ע.ז
וחטאו של ע״ז הוא, אם ממשיכים את הג״ר דחכמה מקו השמאל ממעלה למטה, ולא משתמשים עם הלבושים של הנערות רק בכדי לשמש אל המלכה בסוד קישוטי כלה, אלא משליטים את הנערות שהם בחינת אחוריים על הגבירה המאירה באורות דחסדים של פב״פ, אשר אז היא מלאה דינים והיא אז בבחינת אש שורף הנערות הם האמצעי, העולם הזה, התפיסה החיצונית ומשליטים רק את מה שרואים על עולם האמת. והתקון לזה הוא למעט את קו השמאל ולא לקבל רק ו״ק דחכמה ולהלביש את החכמה בחסדים ככל התקונים של קו האמצע, והארת החכמה תאיר בסוד ד׳ בגדי זהב. וזה אמרו ארבע בגדי זהב כלהו דינא מסטרא דאדנ״י כי דינא בהפוך אתוון נעשו לשם קדוש אדנ״י (כמ"ש לעיל אות 

ס'). 

התיקון של התאווה הוא קו ימין, ושל ע.ז הוא קו אמצעי של גדלות

ולית מאן דמחיל על ע״ז אלא איהי כי החטא הוא דשלטאן דשפחה באתר דגבירתא, אבל אחר שעשה תשובה ותיקן חטאו לא להמשיך ג"ר ממעלה למטה אלא כשבא אור לדחות אותו ומלביש את הו"ק דחכמה בחסדים אז נמחל עונו.

בגדי לבן הם בחינת קו אמצעי של קטנות. במקום שאדם יקבל את האור במלכות, הוא דוחה ומעלה לבינה כדי לקבל את מידת ההשפעה. המשפיע המוכן לוותר על הרצון לקבל, מתגבר על גילוי עריות. ליהנות רק מהקדושה, זה בגדי זהב.

סה) כשמיה כן כרסייה וכו': כלומר כמו שמאיר היחוד דקב״ה ושכינתיה באצילות הנקרא שם. כן הוא מאיר בעולם הבריאה הנקרא כסא וכסא רחמים מתיחד עם כסא דין. וכן מאיר היחוד בלבושים, בסוד ד׳ בגדי לבן וד' בגדי זהב של כהן גדול בבית המקדש. ובאותם הלבושים לא לבש עד כעת מיום חורבן בית המקדש. כי הרי כתוב אלביש שמים היינו ז״א הנקרא שמים קדרות. והשכינה היינו מלכות נאמר בה אל תראוני שאני שחרחורת. משום שהיא בגלות. והכסא עולם הבריאה שלה אשר משם נשמות ישראל, פגום מחמת עונותיהם של ישראל כלומר יש לתקן את הכסא ע"י תורה ומצוות כדי ששם הויה יוכל לשרות בנשמתו.

כמו באצילות כך בבי"ע בכולם היה תיקון. 

סו) ובגין דא זכאה וכו': ומשום זה אשרי הוא מי שמתקן לה לשכינה כסא בתפילה שלו ובמצות שלו. מאחר שהכסא פגום מחמתם, כמ״ש כי יד על כס י״ה, ומסתלק שם הוי״ה משם כי הוא לא שורה במקום פגום, זהו שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, כמו כן אינו שורה בנשמה פגומה. ולכן אשרי הוא מי שהשלים את נשמתו להשרות בה שם הוי״ה ועשה אותה לכסא אליו. 

סז) וזכאה פומא דמתחבר וכו': ואשרי הוא הפה אשר בו מתחבר הקב״ה עם שכינתו, שזוהי תורת ה'. ואשרי הוא מי שמלביש את המלך והמלכה שהם זו״ן דאצילות, בעשר ספירות שבבריאה הכלולות בשם יאהדונה״י. כשמו כן מלבושיו. ואשרי מי שתיקן את עצמו להיות סוס במרכבת השכינה, אשר היא השכינה מרכבה שלו היינו לז״א שנאמר בה לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. (עיין בזהר חדש דף קנ״ח במאמר לסוסתי ברכבי פרעה).

על האדם להסכים להיות חלק מהמרכבה של השכינה הקדושה, שאז הוא יכול לזכות להתחבר ולקבל את כוח החיבור של הקב"ה עם השכינה. בנוסף על תורה ומצוות צריך שגם שפתיו ידברו דברי תורה. כל העבודה היא לייצר לבושים כדי לגלות את עולם אצילות גם בעולם שלנו, גם אם במידה חלקית. 

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 32

קול דממה דקה זה השקט שבתפילת שמונה עשרה שזו בחינת אות י משם הויה דרכה מתחברים לבורא

סג) קום אליהו תקין וכו': רע״מ אמר לאליהו קום תקן לבושי המלך והמלכה, היינו לז״א ונוקבא. כי אתה כהן, תקן לו להקב״ה ז"א ארבעה בגדי לבן. וארבעה בגדי זהב אל המלכה. שנאמר בה, כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. מכאן למד שהיא לבושה בארבע לבושי זהב
פירוש.לבושי מלכא ומטרוניתא הוא. כי כבר ידעת ענין צמצום הב' אשר המלכות עלתה לבינה ונעשה צמצום חיסרון בבינה ולא נעשתה לראש, אשר נקראת בשם אלקים, ע״ש חמשת האורות שיש בה נרנח״י. וע״י עלית המלכות לבינה נסתיימה המדרגה תחת החכמה ולא נשאר בה אלא ב׳ כלים כתר חכמה, ובינה ותו״מ נפלו אל המדרגה שמתחתיה, בסוד מי ברא אלה מי בסוד גלגלתא ועיניים ואלה בסוד האח"פ, אשר ב׳ אותיות מי נשארו, וג' אותיות אלה נפלו למטה, ונפלו בינה ותו״מ דבינה לזו״ן, ובינה ותו״מ דזו״ן לבי״ע היינו לנר״ן של הצדיקים שהם בבי״ע. אמנם אמא עשתה זאת בכוונה ונקראת נושא עוון, לשון עיוות שהרי מבחינתה היא דבר שלם, אך מוכנה לקבל העיוות ולרדת לבית האסורים להציל את המלכות. כי על ידי עליית מ"ן מתורה ומע״ט של התחתונים מחזרת אמא אח״כ את אותיות אל'ה שלה ונשתלם בה השם אלקים וכן הזו״ן שהלבישו את הבינה ותו״מ דבינה עולים עמהם. וכן הזו״ן עצמם מחזירים אותיות אל״ה שלהם אשר עליהם מלבישים נר"ן של בני אדם נשמות הצדיקים שיחד נקראים אחים בכורים. אדם יכול לראות את ה' והשכינה כגדולים כאשר הוא מעלה ביקוש, לעלות את נשמתו, ומעצם הרצון לראות את העליון כגדול, מביאו לביטול שקטן מתבטל בפני גדול. נמצא כי התורה ומע״ט אשר האדם עוסק בהם מעלה אותיות אלה של הזו״ן מבי״ע לאצילות ונעשו לבוש אליהם. ונודע שיש ב׳ מצבים בזו״ן א׳ כשהם בבחינות ב׳ המאורות הגדולים אשר הנוקבא הנפרדת קומתה שוה לז״א וגדולה כמוהו כמו ביום השני לבריאה כי שניהם משתמשים בכתר א׳ למרות שמלכות רוצה חכמה וז"א חסדים, שניהם גדולים ששניהם מקבלים מאותו מקור, בינה שהוא בינה אשר ז״א לקח האורות מן הימין דבינה שהם חסדים, והנוקבא לקחה האורות משמאל דבינה שהם חכמה. חסד צבעו לבן, והנוקבא לקחה אור משמאל שאורו חכמה שזו בחינת זהב ולהיות שקבלה את החכמה דשמאל בלי חסדים ונודע שאין החכמה יכולה להאיר בז״ת בלי חסדים וע״כ נקפאה בה החכמה והיא נעשית לחשך ולא אור למרות שנותנים לה אור, אינה יכולה להשתמש וזו בחינת ימא דקפא, חושך, הקפאת הרגש כדי לבנות את הצלם, לקנות הגיון של אורח שעל זה קטרגה הלבנה שהיא מלכות ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר א'. אי אפשר שני מלכים בכתר אחד, שהיא לא יכולה להשתמש באור והוא לא יעזור שיהיה לו רק חסדים, שזו לא מטרת הבריאה
ובכדי שתוכל להאיר לתחתונים נאמר לה לכי ומעטי את עצמך דהיינו שתמעט את עצמה מן המדרגה הגדולה ההיא להיות שוה עם מדרגת הז״א ולקבל מן בינה, אלא שתרד למטה מיסוד דז״א שתוותר על התפיסה שהרגש יכול להחליט כמו שהיא משורשה באו״י למטה מכל מדרגת ז״א. ולקבל כל אורותיה מז״א, וכיון שמקבלת אורותיה מז״א שה״ס קו האמצע נמצאת החכמה שנותן לה כלולה בחסדים והיא יכולה להאיר זהו מצב ב׳ של הנוקבא הנפרדת. ומה שהיא קבלה במצב א׳ נבחנים לנר״ן דאחור אשר אינם מאירים. ומה שהיא מקבלת במצב ב׳ נבחנים לנר״ן דפנים המאירים בכל שלימותם.
וישנן מעלות במצב א׳ אשר אז המדרגה העליונה של המלכות היא בינה ויכולה לקבל ממנה חכמה ואינה צריכה לקבל מז״א, אלא שאינה יכולה להאיר אל התחתונים, מחמת חסרון חסדים. משא״כ במצב הב' אחר שנתמעטה מתחת המסך דיסוד דז״א, כבר אינה ראויה לקבל חכמה, כי מסך דיסוד דז״א מעכב עליה, ומוכרחה אז לקבל חכמה בכלים דאחוריים, שנשארו בה ממצב הא' אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה להיותם כלים דאחוריים ולא פנים, ​לכן נפרדים ממנה ומתלבשים ​בשבע הנערות הראויות לתת לה למלכות. ובשעה שמלכות רוצה לקבל חכמה משמשת בכלים דאחוריים שלה המלובשים בז' הנערות שלה בסו״ה בתולות אחריה רעותיה מובאות לך.
נמצא שיש לזו״ן ב׳ מיני לבושים, א׳ כשהם מאירים בחסדים, והנוקבא נכללת לגמרי בז״א והם ד׳ בגדי לבן וחשבון ד׳ רומז על מדרגה שלימה של חו״ב תו״מ. ב׳ כשהנוקבא מאירה בהארת חכמה בהתלבשות בחסדים ומשתמשת בכלים דאחוריים המקבלת מן הנערות שלה בסוד קשוטי כלה והם ד׳ בגדי זהב.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 30

אמרו חז״ל הרוצה להחכים להמשיך חכמה דימין ידרים חכמה זו היא ברכה. אימא שהיא בינה אשר כל הארת חכמה דל״ב נתיבות באה ממנה יורדת הקדושה של הלוי כי קדש הוא חכמה. והוא קו השמאל. וביה בקו השמאלי אמרו חז״ל הרוצה להעשיר יצפין כי הארת חכמה שבשמאל בהתלבשות החסדים מאירה בכל שלימותה ונקראת עשירות.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 30

נז המשך

וזה אמרו הוי"ה ארבע פרשיין וכו' והם ג׳ מוחין חב״ד דתפילין כי דעת כלולה מחסדים וגבורות, ארבע בחינות כאשר אין זיווג על הדעת, כשיש זיווג הם ג. התפילין הם ד בחינות היות והאור מקיף בסוד וראו וכו', כי שם הוי״ה כי המוחין שהם שם הוי״ה מאירים בחכמה הנקראת ראיה. אדנ״י ה״ס ד׳ בתי דתפילי היינו הכלים כי כל בחי׳ כלים שורשם במלכות. אקי״ק אשר אקי״ק וכו' ה״ס פנימית המוחין הנרמזים בסוד כ״א אזכרות והיא בינה עלאה שבא״א שיצאה לחוץ מראש א״א אל הגרון וכוללת כל המוחין שהם או"א עלאין וישסו״ת ודעת המאירים לזו״ן. וז״א ודא אימא עלאה. אשר בחזרתה לראש עולים עמה או"א וישסו"ת וזו״ן ומשפיעה להם הארת החכמה מראשו של א״א . כאשר עולים לראש דאריך
תפלי דמארי עלמא וכו', כי המוחין מאירים בראש ז״א הנקרא מארי דעלמא וג״ר הם המוחין במקומם. וז״ת מתפשטות ע״י הרצועות אשר חג"ת הם הרצועות המקיפות הראש עם קשר התפילין אשר מאחורי הראש במקום תפארת והיא המלכות העליונה ושתי רצועות מתפשטות ממנה עד החזה ששם מתחילה המלכות התחתונה והם נצח הוד והיינו רצועין דתפילי. וקשרין ליה ישראל בשכינתא וכו' הם המוחין דמלכות אשר מקומה הוא מחזה ולמטה.
וליה אמרין שמע ישראל הולך ומבאר הארת ג׳ הקוין ימין ושמאל אמצע של המוחין המאירים בתפילין דמארי עלמא של ז"א, ומתחיל ממקור יציאתם, אשר ז״א נקרא ברא דסבא דסבין שהוא א״א ע״ב דאצילות אשר כל שפע החכמה ממנו היא באה, וז"א ודא חכמה עילאה חכמה המקורית שהיא חכמה סתימאה.   מפני שנמצאת למעלה ממסך דקרומא דאיתכפיה בראש דאריך ועל שמיה אתקרי עמודא דאמצעיתא ישראל שיר אל, כי קו הימין נקרא אל והוא חכמה דימין ועיין בזהר צו אות צ"ד אל בכל אתר נהירו דחכמתא עלאה הוא המאירה בחסדים, אבל חסדים אלו של או"א הם יותר חשובים מחכמה כי מאירים בג"ר ונקראים ברכה וז״א אל מימינא דכהני, שיר משמאלא כי כל שירה ה״ס המשכת הארת חכמה מקו שמאל. וצירוף ב׳ הקוין ימין ושמאל הוא עמודא דאמצעיתא ישראל כליל תרווייהו. חכמה נחית וכו' כי חכמה דימין מאירה רק בחסדים ולכן נקראת ברכה כי חסדים ה״ס ברכה וכן כהן מדתו היא חסד. וביה בקו הימין אמרו חז״ל הרוצה להחכים להמשיך חכמה דימין ידרים חכמה זו היא ברכה. אימא שהיא בינה אשר כל הארת חכמה דל״ב נתיבות באה ממנה יורדת הקדושה של הלוי כי קדש הוא חכמה. והוא קו השמאל. וביה בקו השמאלי אמרו חז״ל הרוצה להעשיר יצפין כי הארת חכמה שבשמאל בהתלבשות החסדים מאירה בכל שלימותה ונקראת עשירות.
ומה שכתבנו, אשר לאה היא צורת קשר תפילין של ראש וקשר אינו רק בחינת עור לבד, ורחל היא תפילין של יד, ויש בה בחינות בתים, וגם מוחין בסוד פרשיות. הטעם הוא, כי לאה היא אחוריים דאמא שנפלו למקום ז״א, שחזרו לקנטות כשנשברה המדרגה ואמא זו היא מבחינת או״א הפנימיים דג״ר דנקודים, שהיו אז או״א בקומה שוה בקומת חיה, ואינה כלל ממדרגת ז״א, אלא להיות שבעת הנפילה היא במקום ז״א, ע״כ הוא מתקן אותה ונבחנת לנוקבא שלו רק בדרך השאלה, כלומר לאה היא לא נוקבה אמיתית של יעקב, של ז"א והוא כי סוף סוף בגמר התקון תסתלק ממנו ותחזור למדרגתה באו"א, ולכן המוחין דחיה שהיא מקבלת מן ז״א שהם בחינות ו״ק דחיה, הם אצלה בחינות אחוריים ואינם מבררים את הכלים שלה הצריכים לג״ר דחיה, ולכן נקראים בשם עור, כי כל בחינה שלא נבררה כל צרכה נקראת בשם עור לבד, וע״כ נקראת לאה עלמא דאתכסיא, כי הארת מוחין דחיה הם מכוסים אצלה, להיותם מלובשים בעור בצורת ד׳ שהיא קשר של תפילין. ז"א לוקח את לאה לתיקון אבל לא ממש יכול לתקנה לגמרי, אך יכול לשמור עליה לא מקולקלת כשעדיין לא יכולה לקבל את השלמות.
אבל רחל שהיא בחינת נוקבא דז״א מחזה ולמטה, ומקבלת כל הארתה מן המוחין השייכים לה מבחינת חיה לכן היא נמתקת כולה, כי הארת חיה מבטלת כל אחיזת החצונים לגמרי, ולכן יש לה תפילין בבתים ופרשיות שהם מוחין שלמים ברחל מקבלים פחות הארה ממה שתקבל לאה בעתיד, ג"ר דחכמה. רחל היא השכינה הקדושה, עקרת הבית ומקבלת הארה קטנה יותר, מפני שכל אור צריך להיות בהתאם למדרגה בה הוא נמצא. 

בזמן התיקון הארת חכמה שמתאימה לרחל מתקבלת גם אם לא בצורה שלמה, אלא מה שצריכה לצורך התיקון. הארה זו בכלל לא שייכת ללאה שמקבלת רק חסדים. 

ע"י התיקון שעושים ללאה אפשר לקשור את רחל לז"א בבחינת קשר התפילין. 

ללא תורת הנסתר של לאה, לא ניתן הגילוי לרחל.

נח) עמודא דאמצעיתא וכו': עמוד האמצעי היינו תפארת שעולה ונעשה לדעת, הוא קשר לשניהם היינו לחכמה ובינה, היחוד של שניהם, כמו כן יסוד ח״י עולמים הוא קשר של עמוד האמצעי ושכינה התחתונה. ושואל, באיזה מקום הוא היחוד של עמוד האמצע היינו ז״א עם השכינה התחתונה היינו מלכות רחל. ומשיב בתפילת שמונה עשרה אשר בה כלולות ח״י ברכות. ובה בתפילת שמ״ע מתייחדים ב׳ השמות שהם יאקדונק״י.
פירוש. ג׳ יחודים הם, היחוד שבחב״ד הוא הוי״ה אקי״ק המיוחדים ע"י הדעת שהוא קשר של תפילין דראש. והיחוד שבחג״ת הוא הוי״ה אלקים המיוחדים ע״י תפארת היינו ק"ש. היחוד שבנה״י הוא הוי״ה אדני המיוחדים ע״י היסוד הנקרא ח״י בסוד ח״י ברכות של שמונה עשרה. 

נט) וחבורא דתרין שמהן וכו': והחבור של ב׳ השמות הוי״ה אדנ״י צריך להיות בחשאי וסוד הדבר, בעמדם תרפנה כנפיהן, ומפרש בעמדם ישראל בתפילה דעמידה היינו שמונה עשרה, החיות תרפנה כנפיהן, בכדי שלא להשמיע בהם קול.
פירוש. כשז״א ומלכות שהם הוי״ה אדנ״י הם בסוד הזווג דהיינו בתפילת שמונה עשרה אז עיקר השליטה הוא לז״א שהוא בחינת חסדים, ודבור שה״ס הארת חכמה ואדנ״י אע״פ שהיא מאירה ג״כ, עכ״ז נבחנת לדבור בחשאי כלומר בלי שליטה. וז״א וחבורא וכו' צריכין בחשאי לתת שליטה לחסדים של ז״א, ורזא דמלה וכו', בעמדם תרפנה כנפיהן כי כנפים הן המלכויות אשר לא בשעת הזווג ניכרת שליטתן ונשמע קול כנפיהן, ובעמדם מרפים כנפיהן ולא משמעים קול.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 29

תפילין של ראש הם המוחין, כנגד אותיות הויה, ותפילין של יד כנגד השם אדני. הראש הוא ד בחינות מוחין. אהיה אשר אהיה. אהיה ראשון כנגד או"א חוכמה, אשר כנגד בינה, ישסו"ת, ואהיה השני כנגד הדעת.

שתי רצועות יוצאות מתפילין של ראש המקיפות את הראש כנגד חסד וגבורה, והקשר בצורת ד היא המלכות שעלתה לת"ת. 2 הרצועות כנגד נצח הוד, ושם מקום הקשר תפלין של יד, רחל.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 29

לאה היא בחינת זיווג של חצות לילה, אור חוזר, שז"א לא יכול היה להשיג את אור החכמה בלי המלכות שפועלת ממטה למעלה במצב החשכות. כדי להשיג את החושך על המלכות להאמין באיידיה של הייחוד.

תפילין של ראש הם המוחין, כנגד אותיות הויה, ותפילין של יד כנגד השם אדני. הראש הוא ד בחינות מוחין. אהיה אשר אהיה. אהיה ראשון כנגד או"א חוכמה, אשר כנגד בינה, ישסו"ת, ואהיה השני כנגד הדעת.

שתי רצועות יוצאות מתפילין של ראש המקיפות את הראש כנגד חסד וגבורה, והקשר בצורת ד היא המלכות שעלתה לת"ת. 2 הרצועות כנגד נצח הוד, ושם מקום הקשר תפלין של יד, רחל. 

נז) וליה אמרין שמע וכו': ולו היינו לז״א כשעולה ומכריע בין חכמה ובינה, אומרים שמע ישראל הכוח שבא להכריע מבחינת הדעת המחבר בין חכמה לבינה, כי הוא הבן של זקן הזקנים היינו א״א כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה ובחינת גילוי חכמה דא״א היא לאו״א הנקראים זקנים, לכן נקרא א״א זקן הזקנים שהם או"א. וזוהי חכמה עליונה היינו חכמה סתימאה דא״א. ועל שמו, היינו על שם החכמה דא״א נקרא עמוד האמצע היינו ז״א העולה ומכריע בין או״א ישראל סבא כמ״ש בזהר ואתחנן אות מ״ו שמע ישראל ישראל סבא. ומפרש מלת ישראל הוא צירוף: שיר אל. שיר: הוא שם חכמה משמאל, שיר דלוים. אל: חכמה מימין הכהנים בחינת חסד. עמוד האמצע ישראל, כולל שניהם. חכמה יורדת בברכת כהנים מימין ובו הרוצה להחכים ידרים חסד עלה לחכמה. אימא בסוד ל״ב נתיבות חכמה יורדת בקדושת הלוים משמאל, ובו הרוצה להעשיר יצפין.
ביאור הדברים: ג׳ חכמות הן באצילות. א) היא חכמה שבע״ס דאור ישר, שבפרצופין היא חכמה סתימאה דא״א. ב) היא ג״ר שבבינה, שבפרצופין היא או״א, ונקראת חכמה שבימין. ג) היא ז׳׳ת דבינה, שבפרצופין היא ישסו״ת, ונקראת חכמה שבשמאל. ושתי החכמות הראשונות סתומות הן, ואינן מאירות לתחתונים, באו"א יש כרומא דאתחפיא שלא מאפשרת לחכמה להתפשט ורק החכמה השלישית, דהיינו חכמה שבשמאל, היא הנגלית במקום המלכות, והיא המאירה לזו״ן ולתחתונים חכמה דז"ת דבינה.
והענין הוא כי כבר ידעת, שא״א הוא חכמה שבאצילות, ואו״א הם ג״ר דבינה שבאצילות, וישסו״ת הם ז״ס תחתונות דבינה שבאצילות. ונודע שאין בראש א״א, רק ב׳ ספירות כתר וחכמה צמצום ב, הנקראים כתרא וחכמה סתימאה, והבינה שלו של ראש דאריך, יצאה מראשו ונעשתה לבחינת גוף בלי ראש, דהיינו מחמת המלכות המסיימת שעלתה וסיימה הראש תחת החכמה שלו, שמשום זה, כבר נמצאים בינה ותו״מ תחת המסך שיש בראש מלכות המסיימת שבראש וע״כ נעשית לבחינת גוף. ובינה ותו״מ אלו נקראים כלם ע״ש בחינה עליונה שבהם, שהיא בינה. וכיון שיצאה מראש לבחינת גוף בלי ראש, כבר אינה ראויה לקבל חכמה, עד שתחזור לראש דא״א.
ובינה זו נחלקה לב׳ בחינות. ג״ר וז״ת. והוא מטעם כי הפגם של חסרון חכמה שנעשתה בה עם יציאתה מראש א״א, אינו נוגע כלום בג״ר דבינה, להיותן תמיד בסו״ה, כי חפץ חסד הוא, שהבינה חפצה רק באור החסדים ולא באור החכמה, ואפילו בהיותה בראש א״א, לא היו ג״ר שלה מקבלות חכמה אלא חסדים בלבד גם כשעולה למעלה נשארת בחינת אוויר, חסדים. וזה נמשך לה מבינה שבאו״י, שכל עצמותה, היא חסדים בלי חכמה. וע״כ אין ג״ר שבבינה נפגמות במשהו מחמת יציאתן מראש, והן נחשבות ממש בכל השלמות כעודן בראש א״א נחשבים לראש, וג"ר, שלמות שאין חיסרון גם בא"א למרות שיצאו תחת למסך ואינם נפגמים. אך מחזה ולמטה יש הרגשה של ו"ק כולל ישסו"ת שרוצה חכמה ואין לה, ולפיכך נבדלו ג״ר שבבינה למדרגה בפני עצמן, ומהן נתקנו או״א עלאין, המלבישים מפה ולמטה של א״א, הנחשבים תמיד לג״ר, אע״פ שנמצאים מתחת הראש של א״א. אבל ז״ס תחתונות שבבינה, שאינן עצמותה של הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה שעיקר מהותו של ז״א הוא הארת חכמה בחסדים שיצא לבחינה עצמאית ע״כ הן צריכות להארת חכמה, כדי להשפיע לזו״ן, וכיון שבעת יציאתן מראש א״א, אינן ראויות לקבל חכמה בשביל זו״ן, הן נבחנות כפגומות, ומשום זה נבדלו מג״ר שבבינה השלמות, ונעשו למדרגה נבדלת בפני עצמה, ומהן נתקנו פרצוף ישסו״ת שבאצילות, המלבישים מחזה ולמטה של א״א. שהם בחינת ו"ק בלי ראש, עד שתחזור הבינה לראש א״א ואז משיגים ג״ר.
והנך רואה, שעצם החכמה הוא בראש א״א, דהיינו הנקראת חכמה סתימאה, משום שחכמה זו המקורית, נסתמה ע"י המסך בראש א״א, ואינה מאירה לתחתונים, שהם למטה מראש א״א ואו״א וישסו"ת הם בינה המקורית שבאצילות, המכונה קומת ס"ג שבמ״ה, שעיקרם חסדים ולא חכמה. וביציאת החכמה מראש א״א, נפגמו רק ז״ת של בינה, שהן ישסו״ת שנשארו משום זה בחסרון ג"ר. ואינן נשלמות אלא בחזרת הבינה לראש א״א, שאז מקבלת חכמה בשביל זו"ן, ואז הן נבחנות לחכמה שבקו שמאל, שפירושו, שחכמה זו אינה מתגלית אלא בדרך ג׳ קוין שיוצאים בישסו״ת, אשר בקו שמאל של ג׳ קוין אלו מתגלית החכמה. אמנם אע״פ שג"ר וז״ת שבבינה, שהם או״א וישסו״ת חזרו לראש א״א, אין ישסו״ת מקבלים החכמה ישר מחכמה סתימאה שבראש א״א, מפני שכל מדרגה אינה מקבלת אלא ממדרגה העליונה הסמוכה לה ישסו"ת שעולים למעלה לא מקבלים ישירות מראש דאריך. אלא שאו״א מקבלים החכמה מחכמה סתימאה שבראש א״א, ומשפיעים לישסו״ת.
ואו״א נבחנים לחכמה דימין, מפני שאפילו בהמצאם מתחת הראש, הם שלמים כמו שהיו בראש והם מיוחדים תמיד עם חכמה סתימאה שבראש א״א. אלא שאינם מקבלים ממנה, להיותם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא. כנ״ל. והנה נתבאר היטב, אשר עצם החכמה היא בראש א״א. אבל היא סתומה שאינה מאירה כלום למטה מראש. והארת חכמה סתימאה הנכללת באו״א אע״פ שאינם מקבלים אותה ממש, נבחנת לחכמה דימין. ובחזרתם לראש נקראים חכמה עלאה. ומה שנבחנים לחכמה, אע״פ שאין מקבלים אותה, הוא, מפני שיחודם עם החכמה עושה את החסדים שבאו״א לג"ר גמורים. והחכמה המאירה בישסו״ת היא חכמה דשמאל, מפני שאינה מאירה בה אלא בקו שמאל. וחכמה זו שבשמאל נקראת ל״ב נתיבות חכמה, והיא החכמה הנגלית לזו״ן ולתחתונים. אבל חכמה שבימין, אינה מאירה כלום מבחינת חכמה, אלא חסדים בלבד, שהרי או"א אינם מקבלים החכמה, כנ״ל. ומכל שכן חכמה של או״י שבראש א״א, שאינה מאירה למטה מראשו, כי ע״כ נקראת חכמה סתימאה. הרי שאין הארת החכמה מתגלית אלא חכמה שבשמאל בלבד. אמנם, אין זו חכמה ממש, אלא בינה שמקבלת חכמה בשביל זו״ן.

ג מיני חכמות דאצילות. א חכמה סתימאה, ב חכמה דימין, ג חכמה דשמאל שהיא הנגלית, ונק ל"ב נתיבות החכמה שניתנת לתחתונים.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 28

לצורך הגדלות למדרגת חיה, להולדה ישנו הזיווג בלילה להשלמת כלים, שניתן ללאה שהיא בחסדים מכוסים. רחל קטנה ולא יכולה לקבל בכלים שלה חכמה. לאה שואלת מרחל את הכלים, הם הסודות שמסר לה יעקב, ולאחר הזיווג מוסרת הכלים לרחל. בק"ש בבוקר רחל עולה לאצילות, שזו בחינת ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ארץ שיכולה להוציא פירות.

לאה היא בחינה כמו אור חוזר ורחל כמו אור חוזר המלביש בעזרתו אפשר יהיה להתפשט לגוף. לאה שצמצמה עצמה אור גדול שהוא בחינת עשיו, שנשבר באלופי אדום, ובכך היה לה כח הצמצום, המסך. הכח של המסך מאפשר לאדם לבנות את האני האמיתי שלו בבחינת רחל, אך זה כאשר הוא מסתמך על כח לאה שעוצרת את הזיווג שעלול להיות על הבחינה העצמית, והכי חשוב, לא מתלוננת. בזכות הזיווג בלילה, שבא אור גדול בלי יכולת לקבל אותו, כמו בערב יום הכיפורים בו מוותרים ובאים עם חמשה עינויים, וזאת מפני שאין הכנה לאני האמיתי. לאה מתוך כוח הענווה יכול לקבל, וכך גם נבדק האדם האם הוא מתלונן או מוכן לתת יגיעה לבניית האני האמיתי.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 28

לצורך הגדלות למדרגת חיה, להולדה ישנו הזיווג בלילה להשלמת כלים, שניתן ללאה שהיא בחסדים מכוסים. רחל קטנה ולא יכולה לקבל בכלים שלה חכמה. לאה שואלת מרחל את הכלים, הסודות שמסר לה יעקב, ולאחר הזיווג מוסרת הכלים לרחל. בק"ש בבוקר רחל עולה לאצילות, שזו בחינת ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ארץ שיכולה להוציא פירות. 

נד) וכל קשר איהו וכו': וכל קשר הוא מבחינת אות י׳ אות שהי סוג של התבטלות ליחד ושני קשרים הם, שהם קשר של ראש, וקשר של יד שמאלית, והם י׳ י׳ מן יאהדונה״י.
פירוש הזווג של פנים בפנים דזו״ן מרומז בשני שמות הוי״ה אדנ״י בשילוב, דהיינו י׳ של הוי״ה שהיא ז״א היא בראש שני השמות המשולבים ורומזת לחכמה שלו. וי׳ דאדנ״י היא בסוף, ורומזת לחכמה דנוקבא חכמה דז"א י משם הויה, חוכמה דנוקבא מאות י אחרונה באדני. והטעם הוא כי הי׳ היא בחינת המסך של הנוקבא המעלה אור חוזר שדוחה את האור ובכך גם היא אחראית לזיווג, כמו בחינת לאה שמוותרת על העיגול ומחפשת את הנקודה הפינמית, זה הכוח שבא מהמלכות עד החכמה וממשיך חכמה עליונה בז״א שהיא הי׳ דהוי״ה, ולכן יש לנוקבא קומה שוה מחכמה עם ז״א כי לולא או״ח שלה לא היה ז״א משיג את קומת החכמה, וזה שעושה את שניהם לקומה שוה. וז״א וכל קשר איהו מסטרא דאת י׳ שהיא תקון המסך המעלה או״ח ויש זווג ומסך בתפילין של ראש דאינון קשר דרישא וכן בתפילין של יד שהוא הקשר דדרועא שמאלא והזווג דתפילין של ראש, הוא כעין הזווג דיחודא עלאה שבק״ש, וכמו ששם היחוד דא״ח עם ד׳ כלילא מד׳ פרשיין בסוד ותראה היבשה כך כאן היא לאה קשר דתפילין של ראש ד׳ כלילא מד׳ פרשיין בסוד וראית את אחורי. וכן בתפילין של יד, ששם מתחלת ראש רחל נגד החזה, ותפילין ש״י הם בסוד יחודא תתאה שבק״ש, בסוד ברוך שם כבוד מלכותו.

נה) הוי״ה ארבע פרשיין וכו': ד׳ אותיות הוי״ה ה״ס ד׳ הפרשות של תפילין של ראש: י׳ שהיא חכמה, היא קדש. ה' ראשונה בינה, והיה כי יביאך. ו׳ שהיא ז״א שמע. ה׳ תתאה מלכות, והיה אם שמוע. בסו״ה וראו כל עמי הארץ כי שם הוי״ה וגו'. ד׳ אותיות השם אדנ״י תפילין של יד הן בית אחד הכולל ד׳ בתים של התפילין. אהי״ה אשר אהי״ה, כי אהי״ה הראשונה ה״ס או״א עלאין חכמה אשר ה״ס ישסו״ת בינה בסוד ראש דנפיק מבראשית אשר הוא אותיות ראש. אהי״ה השניה ה"ס דעת המכריע בין חו״ב. והם בפנימיות התפילין. ונרמזות בכ״א השמות אשר בתפילין של ראש. ובכ״א השמות אשר בתפילין של יד. כי אהי״ה בגימטריא כ״א. וזוהי אימא העליונה, היינו בינה. ונקראים תפילין של רבון העולם שהוא ז״א. רק כאשר יהיה זיווג בפנימיות המדרגה, זה יהיה בשבתות ובימים טובים. בימי חול אין את הכוח לזיווג פנימי. לא היא בחינה כמו אור חוזר ורחל כמו אור חוזר המלביש בעזרתו אפשר יהיה להתפשט לגוף. לאה שצמצמה עצמה מלקבל ג"ר דחכמה, בחינת עשיו, שנשבר באלופי אדום, ובכך היה לה כח הצמצום, המסך. הכח של המסך מאפשר לאדם לבנות את האני האמיתי שלו בבחינת רחל, אך זה כאשר הוא מסתמך על כח לאה שעוצרת את הזיווג שעלול להיות על הבחינה העצמית, והכי חשוב, לא מתלוננת. בזכות הזיווג בלילה, שבא אור גדול בלי יכולת לקבל אותו, כמו בערב יום הכיפורים, מפני שאין הכנה לאני האמיתי. לאה מתוך כוח הענווה יכול לקבל, וכך גם נבדק האדם האם הוא מתלונן או מוכן לתת יגיעה לבניית האני האמיתי. 

נו) תפילין על רישא וכו': התפילין על ראש של עמוד האמצע היינו ז״א. ואימא מכסה אותו בכנפיה, שהן הרצועות של התפילין, כי על הראש יוצאות שתי רצועות המקיפות את הראש מימין ושמאל שהן חסד וגבורה אשר הד׳ שהיא קשר של התפילין שהיא מלכות לאה נאחזת בהם, וממנה מתפשטות שתי רצועות בסוד נצח הוד עד נגד החזה ששם מתחיל ראש מלכות היינו רחל. וישראל קושרים אותו היינו לז״א בשכינה התחתונה שהיא רחל, בתפילין של יד. קושרים את ז"א בשכינה התחתונה ברחל, וזה בזכות הנחת תפילין של ראש. 

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 27

יש לקשר ולחבר את זעיר אנפין ומלכות בייחוד אחד בלי פירוד, בעיקר בזמן קריאת שמע.

בלילה יש ללמוד את תורת הנסתר שזו בחינת לאה, זאת לאחר שרחל שהיא בחינת הגילוי, משאילה ללאה את הכלים שלה בכך שמגלה לה את הסימנים, את הסוד שיש לקבל הארת חכמה, שהרי האור שמגיע מחצות לילה הוא אור חכמה, שאין אותו ללאה, לכן שואלת כלים מרחל, הם הסודות של הארת החכמה.
בלילה בחצות לאה עושה את הזיווג, לוקחת אור בשביל רחל שמקבלת השלמת כלים, אך עדיין לא יכולה לעשות זיווג. בבוקר מכינים אותה בתפילה לזיווג שאז עולה רחל לאצילות ולאה נותנת לה כל מה שקבלה עבורה, ויכולה לבוא לזיווג דהולדה.

יוצא שאדם צריך תחילה לעסוק בלילה בתורת הנסתר שזו בחינת לאה, חסדים מכוסים בהם אין לאדם נגיעה. לאחר מכן יש לעורר את צד רחל, כאן כבר יש נגיעה דקדושה, רק כאשר עושים הכנה ראויה.

כל מה שלאה באה לקבל תיקון, זה מפני שלא רצתה את עשיו המייצג את האור שצריך לבוא לגוף, לעשוי, שרוצה את כל האור של ג"ר דחכמה, ובגלל זה הייתה שבירה. לכן יצחק מבקש מעשיו ציד כדי להגיע לגמר תיקון, אך רבקה הצילה אותו, היא תיקנה את תחיית המתים, ובגלל שטרם הגיע הזמן היא שולחת את יעקב לעשות זיווג עדיין במסגרת צמצום ב. לעתיד לבוא צמצום ב לא בטל, אך יעקב קונה את הבכורה ויורש את הכלים של עשיו, כדי שהג"ר דחכמה יבוא במסגרת השפעה.

לכן יושבת לאה על פרשת דרכים ודומעת, היינו מערבת מלכות בבינה ואז יוצא שעושה זיווג עם יעקב בזמן ההסתר, ולא בשבילה, אלא בשביל רחל.

ז"א יצא מבינה כדי לקבל חכמה אותה צריכה המלכות לכן אוהב את רחל.

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 27

יש לקשר ולחבר את זעיר אנפין ומלכות בייחוד אחד בלי פירוד, בעיקר בזמן קריאת שמע.

נג) ואמאי קשרין ליה וכו': שואל ולמה כשקושרים אותו היינו לז״א עמה היינו עם מלכות רחל. אנו מיחדים מקודם לא״ח שהוא ז״א עם ד׳ היינו לאה שהיא כלולה מד' הפרשיות. ומשיב משום שלא יהיה פורח ממנה, ותשאר לבדה כמ״ש איכה ישבה בדד. ומשום זה קושרים אותו עמה בכמה קשרים של תפילין, ובכמה קשרים של ציצית שלא יזוז ממנה.
ביאור הדברים: נודע אשר ז״א הנקרא ישראל נבנה כלו ממוחין דבינה כשהוא לבדו, וכמובן צריך חכמה לתת למלכות וכמו שבינה נחלקה לג״ר וז״ת אשר הג״ר הם חסדים מכוסים ודוחים חכמה והז״ת הם חסדים מגולים בהארת חכמה, כן ז״א הנבנה מאמא הוא בסו״ה ואנכי איש חלק משפיע, אשר מחזה ולמעלה שלו מאירים ג״ר דאמא בבחי׳ חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה מאירים ז״ת דאמא שהם בחינת חסדים מגולים במצב הקבוע אין איך להאיר למטה חסדים מגולים, שרק רחל צריכה לקבל רק לאחר השלמת כלים דחיה. ולהיותן ב׳ בחינות כמעט הפוכות, לכן קראו הכתוב איש חלק. מלבד הפירוש חלק על שהוא חלק משערות. ומטעם זח גם בחינת נוקבא שלו נחלקת ג״כ לשנים כי יש נוקבא עליונה מבחי׳ מלכות דג״ר דאמא שהיא בחינת חסדים מכוסים הנקראת לאה מחזה ולמעלה חסדים מכוסים. ומקומה הוא במקום החג״ת שלו עד החזה דהיינו במקום החסדים המכוסים המתקבלים מג"ר דבינה. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז״ת דאמא שהיא בחינת חסדים מגולים. הנקראת בשם רחל. ומקומה הוא מחזה ולמטה שלו דהיינו במקום החסדים המגולים.
והנה בחצות לילה כשמגיעים המוחין דאו״א לזו״ן המורידים את המלכות מבינה למקומה אשר אז חג"ת דז״א נעשו לחב״ד ונה״י לחג״ת ויוצאים לו נה״י חדשים הנבררים מבריאה, נמצא שלאה שהיתה מסתיימת בנקודת החזה דקטנות מסתיימת עתה במקום היסוד כי נה״י החג"ת ששם האיר אור הנה"י נעשו לחג״ת ונקודת החזה ירדה למקום עטרת יסוד שמקודם לכן, אשר עמהם ירדו רגלי לאה עד סיום ז״א. ונבחן אשר לאה שאלה כלים דרחל כי נה״י הם מקום רחל. ורחל יורדת לבריאה ולכן עליה לקבל את הכלים האלו. ונבחנת בלשון שאלה משום שאין זה רק לשעתו בלילה כדי להמשיך בחינת כלי ורוחא לצורך רחל. ובבוקר היא חוזרת למקומה ומחזירה המקום לרחל. בלילה יש יתרון זמני, הושאלו כלי רחל ללאה, שגילתה לה את הסימנים, את הסוד שיש לקבל הארת חכמה, שהרי האור שמגיע מחצות לילה הוא אור חכמה, שאין אותו ללאה, לכן שואלת כלים מרחל, הם הסודות של הארת החכמה.
אמנם ביום, אחר אשר כבר נשלמו הארת כלים דרחל בלילה הנה רחל עולה שוב באצילות עם ט׳ הנקודות התחתונות דתוספות שנתחברו אליה בבריאה ואז נעשה הזווג דפב״פ עם ז״א בכל קומתו ואז רחל שואלת כלים דלאה בתפילת הבוקר כי גם מקום לאה אשר הוא מחזה ולמעלה נעשה לחסדים מגולים. ולאה נדחית לאחוריים משום שאין זה טבעה ונטייתה כי היא תמיד חפצה בחסדים מכוסים ובלילה מקבלת רק בהשאלה עבור רחל. (עיין בשער הכוונות בשער דרושי הלילה).
וב׳ הזווגים הנ״ל נעשים בעת קריאת שמע בסוד יחוד עליון ויחוד תחתון, אשר ביחוד העליון נעשה הזווג עם לאה בסוד א״ח ד׳ ולאה כוללת גם את רחל בסו״ה יקוו המים אל מקום אחד שהם ו״ק דז״א ותראה היבשה היא לאה בהתכללות רחל שנק ותיראה היבשה שאצלה שייכת ראיה שהיא הארת חכמה וכוללת כל ד׳ הפרשיות שהן חו״ב תו״מ. ואח״כ בברוך שם וכו' יורד ז״א למקום רחל, ורחל עולה לאצילות בסוד ויקרא אלקים ליבשה ארץ ומה שנהייתה יבשה אתעבידת ארץ מוציאה פירות ואבים, ועולה מבי״ע לאצילות עד הזווג דפב״פ דשמונה עשרה. שזה שיא המהלך, שהמלכות רחל מקבלת זיווג דהולדה בשים שלום.

בלילה בחצות לאה עושה את הזיווג, לוקחת אור ע"ב ס"ג בשביל רחל שמקבלת השלמת כלים, אך עדיין לא יכולה לעשות זיווג. בבוקר מכינים אותה בתפילה לזיווג שאז עולה רחל לאצילות ולאה נותנת לה כל מה שקבלה עבורה, ויכולה לבוא לזיווג דהולדה.

יוצא שאדם צריך תחילה לעסוק בלילה בתורת הנסתר שזו בחינת לאה, חסדים מכוסים בהם אין לאדם נגיעה. 

לאחר מכן יש לעורר את צד רחל, כאן כבר יש נגיעה דקדושה, רק כאשר עושים הכנה ראויה.
וזה אמרו דנטרין צפרא קדישא ישראל בינייהו אשר בני ישראל שומרים את השכינה הציפור הקדושה המאירה בחכמה ושומרים אותה שהחיצונים לא ימשיכו את החכמה שבה ממעלה למטה וקראים בה לישראל וכו׳ ומזמינים את ז״א שימשיך את המוחין הגדולים בלבוש היקר דחסדים שלו המתגלים בדינין שבה, הדינים באים מרצון הנוקבא בחכמה, אך אינה יכולה לקבל אותם בלי החסדים שיש בז"א כי אין הדינים נעברים מן הנוקבא אלא אחר שהיא רואה את המוחין הגדולים שהמשיך ז״א ע״י הדינים שלה, וכיון שראתה זאת מתבטלים הדינים והס״א נפרדת ממנה. והיינו שמע ישראל הא נחית לגבה, שיורד ממקומו ז"א, צד ישראל שהוא בחסדים מכוסים למקום הנוקבא המאירה בחסדים מגולים שהוא לוקח את כח היראה ולומד איתה בחסדים מגולים והיינו שמע קול דאשתמע ומתייחדים החכמה בתוך החסדים. צריך לקשרא ליה בהדה וכו' היינו להשליט את החסדים שלו שהחכמה תאיר רק ממטה למעלה כטבע החסדים ואז הם ביחודא חדא בלא פירודא כלל הוא קושר את המלכות ע"י הקדושה שתוכל להאיר רק ממטה למעלה. ושואל ואמאי קשרין ליה בהדה לאה עם ד׳ כלילא מד׳ פרשיות

כיון שעיקר הזווג הוא לרחל למה אנו עושים היחוד העליון עם לאה שהיא בסוד ד׳ כלולה חו״ב תו״מ שהם ארבע פרשיות, לכאורה אם הייחוד הוא עם רחל שהיא השכינה הקדושה, היא האמא של ישראל, למה עושים זיווג עם לאה, למה מכניסים את צרתה לביתה. ומשיב בגין דלא יהא פרח ממנה וכו'. פירוש כי ב׳ מעלות יש ביחוד העליון שהוא א"ח ד': א׳, כי לאה מקומה מחזה ולמעלה שהוא מקום ג"ר דז״א, והג״ר בכל מקום שהן יכולות לקבל חכמה בלי לבוש של חסדים, ולכן בהתגלות בחינת קו שמאל בלאה מהתכללותה בכלים דרחל אין זה פגם כלל. כי החכמה מתלבשת בה בלי לבוש החסדים וקצת קשה, שאם כך לאה לא הייתה בחסדים מכוסים, הכלים שלה הם באחוריים דאו"א הרוצים חכמה, אך לאה לא רוצה להתחתן עם עשיו שהוא בחינת ג"ר דחכמה, אז איך אומר שלאה צריכה לקבל חכמה בלי חסדים.

אלא רק במצב עליה בגדלות היא יכולה לקבל חכמה, אך אין זו חכמה בבחינת ג"ר, אלא רק להשלמת כלים, ולא לכלים שלה. כל מה שלאה באה לקבל תיקון זה מפני שלא רצתה את עשיו המייצג את האור שצריך לבוא לגוף, לעשוי שרוצה את כל האור של ג"ר דחכמה, ובגלל זה הייתה שבירה. לכן יצחק מבקש מעשיו ציד כדי להגיע לגמר תיקון, אך רבקה הצילה אותו, היא תיקנה את תחיית המתים, ובגלל שטרם הגיע הזמן היא שולחת את יעקב לעשות זיווג עדיין במסגרת צמצום ב. לעתיד לבוא צמצום ב לא בטל, אך יעקב קונה את הבכורה ויורש את הכלים של עשיו, כדי שהג"ר דחכמה יבוא במסגרת השפעה.

לכן יושבת לאה על פרשת דרכים ודומעת, היינו מערבת מלכות בבינה ואז יוצא שעושה זיווג עם יעקב בזמן ההסתר, ולא בשבילה, אלא בשביל רחל.

ז"א יצא מבינה כדי לקבל חכמה אותה צריכה המלכות לכן אוהב את רחל.

בקביעות ז"א בקטנות, וכל שכן היא בקטנות וגם החסדים המכוסים שלה בקטנות . וב׳ כי אין החכמה מקובלת בה לצורך עצמה אלא לצורך רחל. ואח״כ אנו מעלים את רחל עצמה וז״א יורד למקומה וממתיק את הדינים שלה עם המוחין הגדולים הממשיך על ידם. וזה אנו לא יכולים לעשות בלי ההכנה של הזווג עם לאה כי אין לז״א שום השתוות עם רחל טרם שממשיך לה החסדים ומלביש הארת החכמה, בסוד ואנכי איש חלק כנ״ל והוא פורח ממנה כי הם כשני הפכים. ובג״ד קשרין ליה בהדה וכו' כי כל הקשרים הם בסוד המשכת חסדים דלא יזוז מינה.

קושרים את ז"א שנק א"ח עם האות ד בקריאת שמע, קושרים אותו עם לאה מפני שרק היא יכולה לקבל מוחין של רחל. רק לאחר שלאה מקבלת בזמן ההסתר בלילה, היא יכולה להעביר לרחל

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 26

הקול הוא שם הויה והדיבור שם אדני, אותם יש לחבר בכוונה שהדיבור יהיה משולב עם שם הויה, לייחד אותם כאחד, שבעליון אין קול ודיבור אלא מחשבה, זו הנקודה הנפשית אליה יש לכוון.

במהלך היום מחוץ לתפילה, האדם בקטנות, וכאשר בא לברך עליו לצאת מהקטנות והדאגה של הצד הגופני, ולכוון לגדלות ע"י ייחוד שני השמות.

כאשר אומר לכוון, אומר לחבר את הקויים היינו הקול של קריאת שמה שהוא ימין, והוא הארת חכמה בשליטת החסדים, עם דבור שבתפילה שהוא הארת חסדים בשליטת חכמה ולשלב את ב׳ השמות יחד.

כי אור החכמה והחסדים כוללים כל השמות והספירות. ונודע שכל אור חדש בא מאין סוף ב״ה ועובר את כל העולמות עד שבא לזה שהמשיך אותו, וכולם עולים ומתייחדים ע״י ההארה החדשה הזאת. כל אור מגיע מאין סוף, וכל המדרגות בדרך מקבלים עליה, עד המדרגה שמשכה את האור.

לכאורה כאשר התחתון מושך אור, כמו בן השואל שאלה מאביו, אז האבא עולה לרב, והרב לרבו עד אין סוף. כל עליון בדרך מקבל אור יותר גדול, ולתחתון מגיע לפי מה שראוי בלבד. אי אפשר שהתחתונים יקבלו משהו מטרם שמתגדלים כל העליונים על ידם.

התפילה צריכה להיות מכוונת לאין סוף, ואין להתיחד בעליון בדיבור ומעשה, אלא במחשבה, זהו הייחוד.

בני ישראל שומרים ביניהם את הצפור הקדוש, היינו המלכות בהארת חכמה וקוראים ומזמינים בה לישראל היינו ז״א שהוא עמוד האמצע המאיר בשליטת הארת החסדים והיינו שמע ישראל. זעיר אנפין הוא בעיקר השליח של הבינה לתת חסדים, ומתקשר למלכות שצריכה חסדים.

חסדים זה לא אומר רק רצון להשפיע, אלא ביטול גמור וכל כולו נתון לדבר גדול ממנו. בקריאת שמע עם ישראל מקבלים על עצמם עול מלכות שמים, באים להיות משפיעים לייחוד של ז"א ומלכות, ולא לקבל חכמה אלא במסגרת החסדים, שאז אין לקליפה יניקה. הקליפה יכול לינוק כאשר הקדושה אינה מאוזנת, איזון בין חכמה לחסדים. הביטול מאפשר לפתח רוחניות שלא תיפגם. הקדושה צריכה להיות נקיה בלי חיפוש לקבל לפרטיות.

תיקוני זוהר הקדמה

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 26

הקול הוא שם הויה והדיבור שם אדני, אותם יש לחבר בכוונה שהדיבור יהיה משולב עם שם הויה, לייחד אותם כאחד, שבעליון אין קול ודיבור אלא מחשבה, זו הנקודה הנפשית אליה יש לכוון.

במהלך היום מחוץ לתפילה, האדם בקטנות, וכאשר בא לברך עליו לצאת מהקטנות והדאגה של הצד הגופני, ולכוון לגדלות.

הדרך לעליה היא כשמגיע אור ע"ב ס"ג ומעלה את האח"פ למעלה. אך כאן ישנה בעיה שנוצרים ב קווים ימין ושמאל. גלגלתא ועינים נחשבים קו ימין, והשמאל במדרגה הם האח"פ שעלו למעלה.

על השמאל להתכופף לימין ע"י ב פעולות בקו אמצעי מנעולא ומפתחא. 

וז״א באות מ״ח דידעין למפלח למאריהון וכו' בכונה היינו לכוון את לבו לא לנטות ימין ושמאל ולא להחשיב קו אחד על השני, ולחברא לון וכו', לחבר את הקוין היינו הקול דק״ש שהוא ימין, והוא הארת חכמה בשליטת החסדים, עם דבור דצלותא שהוא הארת חסדים בשליטת חכמה ולשלב את ב׳ השמות יחד. דבהון כלילן וכו', כי אור החכמה והחסדים כוללים כל השמות והספירות. ונודע שכל אור חדש בא מא״ס ב״ה ועובר את כל העולמות עד שבא לזה שהמשיך אותו, וכולם עולים ומתייחדים ע״י ההארה החדשה הזאת, כי האורות באים מא״ס ב״ה כל אור מגיע מאין סוף, וכל המדרגות בדרך מקבלים עליה, עד המדרגה שמשכה את האור ועוברים דרך פרצופי א״ק ודרך כל פרצופי אצילות עד שבאים לזו״ן אשר מהם מקבלים נר״ן דצדיקים וזה גורם שכל העולמות העליונים נמצאים מתגדלים ע״י העלאת מ״ן של התחתונים, ולא עוד אלא שעיקר המוחין נשארים בעליונים ולתחתונים לא מגיע אלא ענף תחתון. 

לכאורה כאשר התחתון מושך אור, כמו בן השואל שאלה מאביו, אז האבא עולה לרב, והרב לרבו עד אין סוף. כל עליון בדרך מקבל אור יותר גדול, ולתחתון מגיע לפי מה שראוי בלבד. 

כי ה׳ פרצופי א״ק נוטלים כל מה ששייך לבחי׳ א״ק ואח״כ הם נותנים את הנשאר לה׳ פרצופי אצילות, וה׳ פרצופי אצילות נוטלים השייך להם ומתגדלים, ואת השאר הם משפיעים לבי״ע, הרי שאי אפשר שהתחתונים יקבלו משהו מטרם שמתגדלים כל העליונים על ידם.
וזה אמרו כמה מלאכים דאינון חיוון דמרכבתא וכו' ופניהם וכנפיהם פרודות לפומוי לקבל את העלאת מ״ן אשר על ידו כולם עולים ומתגדלים בין בק"ש בין בצלותא וכו' וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם שהוא רדל״א אשר ב׳ כפות המאזנים מתייחדים על ידו במשקל שוה, ובו לא שייך קול ודבור שהם ימין ושמאל אלא מחשבתא היינו כוונה. התפילה צריכה להיות מכוונת לאין סוף, כאשר מבחינת אצילות רדל"א הוא האין סוף. אין להתיחד בעליון בדיבור ומעשה, אלא במחשבה, זהו הייחוד

נא) כד נחית קב״ה וכו': כאשר הקב״ה יורד בק״ש נאמר בחיות ואשמע את קול כנפיהם, בעשר מיני תהלות, בשיר פשוט שהוא י׳ כתר. כפול שהוא, י״ה, חכמה ובינה. משולש ביה״ו שהוא חג״ת. מרובע בהוי״ה שהוא נצח הוד יסוד מלכות. שהם עשר אותיות ורומזות לע״ס וכנגדם אמר דוד עשרה מיני תהלים כגון אשרי משכיל מזמור ומכתם.
ואל תתמה על מה שאומר אשר הי׳ היא כתר הלא תמיד אנו אומרים שהקוצו של יוד הוא כתר וי׳ חכמה, והתשובה כי זהו אחר שמתגלה הקומה בכל ה׳ הפרצופים שלה אז נבחן קוץ הי׳ לכתר והי׳ לחכמה. מחמת אשר אור הכתר לא חזר אחר הסתלקותו אל הכלי שלו, רק אור החכמה מאיר בכלי דכתר ולכן נקרא הכלי ע״ש האור המלובש בכלי שהוא אור חכמה בכלי הכתר אין לחכמה מסך מספיק חזק כלי להפוך את האור לאור חוזר. אבל בתחלת התפשטות הקומה נחשבת התפשטות הראשונה לכתר והחכמה כלולה בכתר ונקראת י'. וזה מבואר בע״ח שער מול״מ פרק א׳. הכלי נקרא על שם האור שמתלבש בו.

נב) דנטרין צפרא קדישא וכו': בני ישראל שומרים ביניהם את הצפור הקדוש, היינו המלכות בהארת חכמה וקוראים ומזמינים בה לישראל היינו ז״א שהוא עמוד האמצע המאיר בשליטת הארת החסדים והיינו שמע ישראל. הרי יורד אצלה, צריכים לקשר אותו עמה, וליחד אותם ביחוד אחד בלי פירוד כלל. ומשום זה מי שמדבר באמצע קריאת שמע עבירה היא בידו אותה השיחה. ז"א הוא בעיקר השליח של הבינה לתת חסדים, ומתקשר למלכות שצריכה חסדים.  

חסדים זה לא אומר רק רצון להשפיע, אלא ביטול גמור וכל כולו נתון לדבר גדול ממנו. בקריאת שמע עם ישראל מקבלים על עצמם עול מלכות שמים, באים להיות משפיעים לייחוד של ז"א ומלכות, ולא לקבל חכמה אלא במסגרת החסדים, שאז אין לקליפה יניקה. הקליפה יכול לינוק כאשר הקדושה אינה מאוזנת, איזון בין חכמה לחסדים. הביטול מאפשר לפתח רוחניות שלא תיפגם. הקדושה צריכה להיות נקיה בלי חיפוש לקבל לפרטיות. 

תיקוני זוהר הקדמה

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 25

כדי להגיע לשלמות, לשלום, יש לאחד שם אדני עם שם הויה. משה רבינו קורא לאליהו הנביא לבוא ולחבר את העם בחיבור זה, בין שם הויה לשם אדני, חיבור כזה יאהדונהי, אחרת הנשמות נודדות בלי להתחבר לקב"ה המציין את המציאות שמעבר למקרה כזה או אחר. חיבור זה מתאפשר על ידי המשכילים, הם יזהירו כזהר הרקיע, הם חכמי הזוהר היודעים לעבוד את ריבונם, כלומר לעבוד עם הנקודה הפנימית שיכולה לחבר את האדם מעבר לחומר.

כל הגשמיות מופעלת ע"י משהו מעליה, משהו פנימי יותר.

מלאכים הם כוחות בנפש, וכאן אלו הם המרכבה, כלומר דרכם ניתן לעשות את התנועה הנפשית, המאפשרת לפרש את המציאות מעבר למקרה, זכות הניתנת למי שמתפלל עם הכוונה הנכונה.

יש לחבר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בו החוקים שונים. נקודת הדעת שבאדם היא נקודת הקשר ביניהם.

האדם מנותק כאשר הוא מופעל ע"י הצד השמאלי שבנפשו, במקום בימין. כלומר הוא כנוע לחיצוניות, במקום לפעול את השמאל, את הרצון שיהיה כפוף לימין, לאמונה.

כל ברכה או תפלה היא העלאת מ״ן בכדי ליחד הנוקבא שהיא אדנ״י עם ז״א שהוא הוי״ה, שזהו הרצון האמיתי . כדי להיות מחובר על האדם להיות בזכירה עצמית, היא סוג של תפילה בכוונה גבוהה. כלומר המטרה היא לחבר את ההרגשה עם תפיסת המעשה, לנסות להתחבר למקום שהוא מעבר לתפיסה של הרצון העצמי. האדם מרגיש היטב את עצמו בתפיסה הגופנית, ועליו להתחבר ולהרגיש את מה שמעבר אליו. כלומר ישנו סדר מיוחד, אשר בתחילה עליו לעזוב את ההרגש הפרטי, ולנסות לחיות את הדבר העליון, ואז לחזור להרגש העצמי תוך החזקת הדבר שמעליו.
במחלוקת הנפשית בין ימין ושמאל, יש לומר לשמאל, לרצון לקבל, בלי ביטול אתה מנותק מהעליון, תהיה צודק אך לא תקבל חכמה/הארה שכל אור שמגיע לנקודה זו הולך לריק. כלומר הרצון הוא רק אמצעי, בהסכמה לקבלה חלקית בשלב ראשון

תיקוני זוהר הקדמה

יחוד ב השמות הויה אדני שיעור 25

כדי להגיע לשלמות, לשלום, יש להאחד עם שם הויה. משה רבינו קורא לאליהו הנביא לבוא ולחבר את העם בחיבור זה, בין שם הויה לשם אדני, חיבור כזה יאהדונהי, אחרת הנשמות נודדות בלי להתחבר לקב"ה המציין את המציאות שמעבר למקרה כזה או אחר. חיבור זה מתאפשר על ידי המשכילים, הם יזהירו כזהר הרקיע, הם חכמי הזוהר היודעים לעבוד את רבונם, כלומר לעבוד עם הנקודה הפנימית שיכולה לחבר את האדם מעבר לחומר. 

כל הגשמיות מופעלת ע"י משהו מעליה, משהו פנימי יותר. 

מט) כמה מלאכין דאינון וכו': הנה כמה מלאכים אשר הם חיות המרכבה היינו מרכבת מטטרו״ן שהם: מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל. ושרפים, ואופנים, וכל עשר כתות מלאכים הכלולים בהם, המשמשים לעשר הספירות, על כולם נאמר ופניהם וכנפיהם פרודות לפיו של אותו המתפלל בכונה, לקבל אותם האזכרות שהם השמות יאקדונק״י, בין בק״ש, בין בתפילה, בין בשירות ותשבחות והודאות. מלאכים הם כוחות בנפש, וכאן אלו הם המרכבה, כלומר דרכם ניתן לעשות את התנועה הנפשית, המאפשרת לפרש את המציאות מעבר למקרה, זכות הניתנת למי שמתפלל עם הכוונה הנכונה. 

יש לחבר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בו החוקים שונים. נקודת הדעת שבאדם היא נקודת הקשר בינהם. 

האדם מנותק כאשר הוא מופעל ע"י הצד השמאלי שבנפשו, במקום בימין. כלומר הוא כנוע לחיצוניות, במקום לפעול את השמאל, את הרצון שיהיה כפוף לימין, לאמונה. 

נ) דבכל אזכרה דיפוק וכו': כי בכל שם המוציא מפיו, בכל מקום, ובכל דבור, צריכים לכוון הדבור בשם אדנ״י, והקול בשם הוי״ה, וליחד אותם כאחד, באחדותו של ההוא יחיד נעלם, המחבר אותם ב׳ השמות ומיחד אותם כאחד. ובו צריכים כוונה, שלא שייך לומר בו קול ודבור רק מחשבה.
פירוש הדברים: כל ברכה או תפלה היא העלאת מ״ן בכדי ליחד הנוקבא שהיא אדנ״י עם ז״א שהוא הוי״ה  זהו הרצון האמיתי כי זווג זו״ן אינם אלא בשעת התפלה, ואחר התפלה נפסק זווגם וחוזרים לבחינת קטנות. ולכן אנו צריכים בכל ברכה להמשיך להם גדלות מחדש בכדי שיחזרו להזדווג. כדי להיות מחובר על האדם להיות בזכירה עצמית, היא סוג של תפילה בכוונה גבוהה. כלומר המטרה היא לחבר את ההרגשה עם תפיסת המעשה, לנסות להתחבר למקום שהוא מעבר לתפיסה של הרצון העצמי. האדם מרגיש היטב את עצמו בתפיסה הגופנית, ועליו להתחבר ולהרגיש את מה שמעבר אליו. כלומר ישנו סדר מיוחד, אשר בתחילה עליו לעזוב את ההרגש הפרטי, ולנסות לחיות את הדבר העליון, ואז לחזור להרגש העצמי תוך החזקת הדבר שמעליו. 
והענין הוא כי אחר שבכח השם מ״ב (המבואר היטב בהסלם פרשת עקב) נתבטלו הפרסאות לשעתם פסק ההרגש הפרטי, יציאה מהקטנות, ובינה ותו״מ שנפלו אל מדרגה שמתחתיהם הוחזרו למדרגתם ונתחברו עם כתר וחכמה שלהם, וישנם כבר ה׳ כלים לקבלת ה׳ האורות נרנח״י, הנה הם נבחנים לימין ושמאל, אשר כ״ח שנשארו תמיד בחסדים ולא נפלו למטה הם ימין הם נקודת ההשפעה ומבקשים לשלוט, לבטל את תוקף הרצון לקבל שעלה מלמטה, ובינה ותו״מ שנפלו ועלו הם שמאל שהם המאפשרים את קיום מטרת הבריאה, וב׳ קוין אלו הם במחלוקת, כי הימין שהם כתר חכמה להיותם שורש לקו השמאל שהם בינה ותו״מ רוצים להשליט את הארת החסדים במדרגה ולבטל את תקפו של קו השמאל ולהכניעו כיחס השרש אל הענף שלו. וקו השמאל להיותו נמשך מבינה שהוחזרה לראש א״א ומאיר בג״ר דחכמה ע״כ כחו רב ורוצה לבטל את הארת קו הימין שהוא חסדים, ואין קו השמאל נכנע להכלל בקו הימין זולת בב׳ ענינים הפועלים ע״י הקו האמצעי הנעשה ממדרגה התחתונה שעלתה ביחד עם הבינה ותו״מ של המדרגה העליונה זו בחינת אחים בכורים, כלומר האח"פ של העליון שירדו לתחתון, מאוחים עם גלגלתא ועינים של תחתון. אשר בעת הנפילה היו מלובשים בה ונעשו למדרגה אחת, ובעת עלותם היא המדרגה התחתונה כבר כלולה בהם ועולה עמהם. פעולה א׳ היא המסך של התחתון הממעט את קו השמאל מג"ר לו״ק, בדינים שבו מנעולא שבא ומראה שבצורה זו לא מקבלים כלום, זה להכנעת קו שמאל. ופעולה ב׳ היא המשכת קומת אור חסדים על המסך הזה, ונודע שקומת חסדים מאירה דוקא ע״י עליית מלכות לבינה, ואחר אשר קו השמאל נטהר מהמלכות, אי אפשר להעלותה אלא ע״י עזר מלמעלה, והיינו כי רדל״א התקין את עצמו שהמלכות שבו לא תרד מבינה שלו לעולם ואין בו בחינת הטהרה של קו שמאל כלל, וע״כ הוא נקרא רישא דלא אתיידע כי לא נודע בו הארת חכמה שומר ולא נותן למלכות להתגלות והוא כולו ימין שהוא חסדים. וע״י הכונה שאנו ממשיכים את החסדים מרדל״א מקום האמונה בו מוכנים לוותר על הרצון לקבל שהוא בחי׳ אור א״ס יכול הקו האמצעי להכריע את הקו השמאלי אשר החכמה שלו תאיר רק ממטה למעלה ע"י המנעולא שלא מאפשרת לרצון לקבל לפעול, ניתנת שליטה לחסדים, דהיינו ו"ק דחכמה, ואז משקל הימין והשמאל והשמאל שוים זה לזה ומתחברים שניהם ומשגיחים זה אל זה פנים בפנים. במחלוקת זו אומרים לשמאל, ברצון לקבל, בלי ביטול אתה מנותק מהעליון, תהיה צודק אך לא תקבל חכמה/הארה שכל אור שמגיע לנקודה זו הולךלריק. כלומר הרצון הוא רק אמצעי, בהסכמה לקבלה חלקית בשלב ראשון

עוף השמים יוליך את הקול שעור 24

וזה אמרו כי עוף השמים הוא הצדיק יוליך את הקול, כי קול הוא בחינת הזווג להשפעת חסדים והארת חכמה כלולה, והשליטה היא רק לאור החסדים.

והנה ז׳ ספירות דזו״ן נקראים ז׳ קולות.   קול ה׳ על המים אל הכבוד, א"ר יוסי זה אברהם, חסד. קול ה׳ בכח, זה יצחק, גבורה. קול ה׳ בהדר, זה יעקב, תפארת. קול ה׳ שובר ארזים, זה נצח משה. קול ה׳ חוצב להבות אש, זה הוד. קול ה׳ יחיל מדבר, זה צדיק, יסוד יוסף. קול ה׳ יחולל אילות, זה צדק, היינו מלכות.

מטטרו״ן נקרא שר הפנים, הוא בעל כנפים יגיד דבר זו התפילה.
והנה כל מה שנעשה בימי החול ע״י התפילות נעשה ביום השבת מעצמו מחמת קדושת השבת עצמו ולא ע״י שליח.

בתפילה ביום חול, מט"ט הוא השליח המאפשר לעלות ולהגיע למוחין דג"ר, ובשבת זה בזכות הצדיקים, שכל השבת היא כמו תפילת שמונה עשרה.

התפילה שהיא דיבור, מט"ט הוא המרכבה אליה בימי חול, דרך עולמות בי"ע כדי להגיע לאצילות. בשבת אין צורך בשליח זה, יש את הנשמה היתרה, ובקבלת קדושת השבת אפשר לקבל את ההארה.

יחוד ב השמות הויה אדני

הקושי הגדול בעולם הוא שלא יודעים לחבר את המדע והאמונה, שנראה כאילו התפיסה החיצונית והפנימית שונות. נראה כאילו האמונה היא מחוץ למסגרת של התפיסה התבונתית. יש ללמוד לחבר את התבונה האלוקית שהיא מעבר למקרה, עם מקרי המציאות.

זה החיבור של שני שמות הקודש, שגילה רשב"י, וקורא לאליהו לבשר את הגאולה בגילוי זה, אמר לו קום לחבר אותם בחבור זה, כי כאשר יש בישראל משכילים מאלו שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, היינו זה הנקרא ספר הזהר, היודעים לעבוד את רבונם, ולהוציא את האזכרות של השמות של הקב״ה ושכינתו בכוונה, ולחבר אותם השמות בקול של קריאת שמע, ובדבור של התפילה, שהם ב׳ השמות יאקדונק״י, אשר בהם בחכמי הזוהר כלולים כל שמות הויות וכל השמות של הכינויים ועשר הספירות. חיבור זה הוא אמונה גדולה מאד, היכולת לחבר את התפיסה האלוקית, שהוא כלל, השפעה, לחבר לבריאה, לרצון לקבל, לתפיסה של זמן ומקום.

תיקוני זוהר עוף השמים יוליך את הקול שעור 24

וזה אמרו באות מ׳ עוף דאיהו צפור וכו׳ עליה אתמר כי עוף השמים הוא הצדיק יוליך את הקול כי קול הוא בחינת הזווג להשפעת חסדים והארת חכמה כלולה, והשליטה היא רק לאור דחסדים.
והנה ז׳ ספירות דזו״ן נקראים ז׳ קולות, וזה לשון הזהר (בפרשת צו אות קי״ב) כתיב קול ה׳ על המים אל הכבוד, א"ר יוסי דא אברהם, חסד. קול ה׳ בכח, דא יצחק, גבורה. קול ה׳ בהדר, דא יעקב, תפארת. קול ה׳ שובר ארזים, דא נצח משה. קול ה׳ חוצב להבות אש, דא הוד. קול ה׳ יחיל מדבר, דא צדיק, יסוד יוסף. קול ה׳ יחולל אילות, דא צדק, היינו מלכות. וז״א דאיהו כליל שית יומין דחול היינו המסכים והדינים אשר מטטרו״ן כולל אותם ושליט עלייהו. ונטיל ההוא קול דקריאת שמע ופרח ביה עד עמודא אמצעיתא שהוא ז״א, וז״א לאחר שקבל את הביקוש מלמטה עולה ומכריע עם המסכים שקיבל ממטטרו״ן בין ימין ושמאל דישסו״ת וגורם יציאת ג׳ קוין בישסו"ת, וזוכה גם הוא להארת המוחין אשר הוא גרם. דאיהו קול ה׳ על המים ולית מים אלא תורה כי המוחין דז״א נקראים בשם תורה בסוד מ״ש חז״ל נובלות חכמה של מעלה תורה, שפירושו הוא אשר האחוריים דאו״א שנפלו למקום זו״ן בזמן שבירת הכלים שנקראים נובלות, מהם באים כל המוחין לזו"ן הנקראים תורה, ואיהו קול ה׳ בהדר אשר הוא תפארת שהיא בחינת יעקב כנ״ל, והוא כולל עד שש קולות שהם ו״ק דז״א ואיהו שביעאה לון באימא היינו קול ה׳ יחולל אילות, ואילה היא מלכות בסוד אילת השחר. ולכן אלו המוחין זכה גם מטטרו״ן כי יצאו על ידו. וכל זה הם המוחין מזווג הא׳ בשליטת החסדים שהם באים בקריאת שמע. ואח״כ בברכת שמונה עשרה מתחיל זווג ב׳, שהם מוחין דהולדה ומאירים חכמה וחסדים. והנה יש ג׳ בחינות בזווג א׳ זווג דנשיקין הנוהג בג״ר. ב׳ ענין החבוק הנוהג בחג״ת. ג׳ זווג דיסודות שהוא בנה״י, ובב' הבחינות הראשונות אין עוד גילוי חכמה בשלימות, רק בזווג היסודות שהיא בבחינה ג׳. וז״ס ההתחלקות של ג׳ חלקים בתפילת שמונה עשרה לג' ראשונות שה״ס הנשיקין התעוררות הרוחניות. ולי״ב אמצעיות שה״ס החיבוק כנגד חיבוק הימין. ולג׳ אחרונות שה״ס זווג היסודות שיאו בשים שלום. ולהיות שבזווג היסודות יש גילוי להארת חכמה, ולכן אז נאמר ובעל כנפים יגיד דבר כי המרכבות המאירות בחכמה פרושות מבחוץ לבחינת הזווג ומשפיעות הארת חכמה מבחינת אחוריים, ומשום שהארתן היא מבחינת אחוריים ולא פנים ע״כ נקראות כנפים המכסות על יסוד ומלכות, אשר יש בזה ב׳ משמעות א׳ אשר ע״י הארת חכמה שלהן, הן מכסות ומגינות על הארת הזווג מן התקרבות החצונים, כי הארת החכמה דוחה החצונים מכל אחיזה בהארת הזווג. ב׳ כי הארת אחוריים נמשכת בדינים אשר הדינים הללו הם כמו מכסה וכנפים על הארת החכמה עצמה המגיעה אל הזווג שלא יינקו החצונים ממנה כי פחד הדינים עליהם, ומטטרו״ן הוא בעל כנפים יגיד דבר דא צלותא וכו' ואיהו מרכבה לתרווייהו, כי עליו נאמר נער הייתי גם זקנתי אשר המוחין דאחוריים נקראים נער והמוחין דפנים מכונים בשם זקן בסוד אין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין ל״ב:) ומוחין דפנים נקראים הוי״ה, ומוחין דאחוריים נקראים אדנ״י. וזה אמרו קול רכיב בפומוי הוי״ה מוחין דפנים. ורזא דדבור אדנ״י מוחין דאחוריים, ומטטרו״ן מיחד אותם וכולל אותם ונעשה מרכבה לשניהם ובג״ד אתקרי מלאך שר הפנים.
והנה כל מה שנעשה בימי החול ע״י המ״ן והתפילות נעשה ביום השבת מעצמו מחמת קדושת השבת עצמו ולכן נעשו כל העליות ע״י זו״ן דאצילות עצמם המקבלים את המסכים והמ״ן בסוד איהו וחיוהו וגרמוהו חד בהון ולא ע״י שליח, וכל המסכים הם נקראים בשבת גרמוהו שהם גורמים וצנורות לקבלת השפע כמו שיתבאר להלן, ולכן אמר אבל ביומא דשבת וכו' ולא ע״י שליח.

בתפילה ביום חול, מט"ט מאפשר לעלות ולהגיע למוחין דג"ר, ובשבת זה בזכות הצדיקים, שכל השבת היא כמו תפילת שמונה עשרה. 

התפילה שהיא דיבור, מט"ט הוא המרכבה אליה בימי חול, דרך עולמות בי"ע כדי להגיע לאצילות. בשבת אין צורך בשליח זה, יש את הנשמה היתרה, ובקבלת קדושת השבת אפשר לקבל את האהרה. 

יחוד ב השמות הויה אדני

מה) ועל תרין שמהן וכו': ועל שני שמות אלו היינו הוי״ה אדנ״י, נאמר אז ירננו עצי היער. כי אז בגימטריא שמונה כמנין שמונה אותיות של ב׳ השמות. ונענה מלאך מתוך האש מן השמים ואמר הן הן מעשה מרכבה, כי המרכבה ה״ס היחוד של הוי״ה אדנ״י. והיו מתקבצים מלאכי השרת כבתענוגי חתן בחינת הויה וכלה בחינת אדני, שהם הוי״ה אדנ״י.
פירוש, כי יער עולה בגימטריא ר״פ ומרמז על פ״ר דינים של אותיות מנצפ״ך הבאות בסוף המלים ומסיימות את המלה ואת המדרגה המלכות שמסיימת את המדרגה נק דין שלא מאפשרת קבלת האור. וכאשר באים המוחין ומתגלים ע״י הדינים הללו ע"י המנצפ"ך בסוד היחוד של הב׳ שמות הוי״ה אדנ״י המרומזים בחשבון אז. המבואר לעיל אות ל״ג ד״ה ביאור הדברים ירננו עצי היער, (ועיין בזהר פנחס אות שמ״ח) אכלתי יערי דא צלותא דמיושב, ההוא יער לבנון, יוצר אור והאופנים והחיות הקודש כל הני אקרון יער אילנין ונציבין דביה עכ"ל וכן שר היער הוא המלאך סנדלפו״ן אשר גם הוא בחשבון יער.

עצי היער הם הויה ואדני, ירננו והתחברו יחד אותם בחינות של המלאכים בימי החול.

מו) אמר רעיא מהימנא וכו': אמר רע״מ ברוך יהיה המאור הקדוש היינו ר׳ שמעון שאמר דברים אלו ליחד בהם הקב״ה ושכינתו. קום אליהו הנביא, לכבוד הקב״ה ושכינתו, ויתעוררו עמך שאר הנביאים. ועשה לו להקב״ה קן בחבור הזה, ולכל המחנות ההולכים ונודדים אחר הקב״ה ושכינתו, לחבר אותם לחבור הזה. זה החיבור שגילה רשב"י, וקורא לאליהו לבשר את הגאולה בגילוי זה

מז) לאשתכחא ביה נייחא וכו': למצוא בו בחבור הזה, מנוחה לאותן מחנות הנשמות ההולכות ונודדות מן השכינה אשר היא מבודדת, כמ"ש איכה ישבה בדד. ולמצוא בן מנוחה אל מחנות המלאכים של הקב״ה אשר נאמר בהם, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ואין שלום אלא הקב״ה. אראלם הם המלאכים הרעים שצועקים החוצה. ומלאכי שלום הם מלאכים של קדושה ויבקו על המציאות שהיא יושבת בדד.

הקושי הגדול בעולם הוא שלא יודעים לחבר את המדע והאמונה, שנראה כאילו התפיסה החיצונית והפנימית שונות. נראה כאילו האמונה היא מחוץ למסגרת של התפיסה התבונתית. יש ללמוד לחבר את התבונה האלוקית שהיא מעבר למקרה, עם מקרי המציאות. 

מח קום לחברא לון וכו': קום לחבר אותם בחבור זה, כי כאשר יש בישראל משכילים מאלו שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, היינו זה הנקרא ספר הזהר, היודעים לעבוד את רבונם, ולהוציא את האזכרות של השמות של הקב״ה ושכינתו בכונה, ולחבר אותם השמות בקול דק״ש, ובדבור של התפילה, שהם ב׳ השמות יאקדונק״י, אשר בהם בחכמי הזוהר כלולים כל שמות הויות וכל השמות של הכינויים ועשר הספירות. חיבור זה הוא אמונה גדולה מאד, היכולת לחבר את התפיסה האלוקית, שהוא כלל, השפעה, לחבר לבריאה, לרצון לקבל, לתפיסה של זמן ומקום.

תיקוני זוהר עוף השמים יוליך את הקול שעור 23

העוף היינו הצפור של ים הזה הוא המלאך מטטרו"ן עליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול.
ישנם ב׳ כסאות, הכסא העליון הוא בינה, והכסא התחתון הוא מלכות. ומלח נקרא הדינים אשר במסך אשר עליו יוצא קו האמצע המיחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל שהם מרים עם החסדים אשר בקו ימין, לכן נקראת מלכות ים המלח ע״ש שמקבלת מן קו האמצע שהוא יסוד את המלח הממתיק הדינים שבה.

המלח הוא שלילה שממתיק ע"י כך שהשלילה מבטלת את השלילה. השלילה היא חלק מהקיום ונועדה לבטל את השלילה. כאשר אומרים שלבורא אין חיסרון, זה כן אומר שיש בו שלמות, וכך מותר לשנוא את הרע. אוהבי השם שנאו רע. הכוחות השליליים הם כח נכון, בעזרתו מבטלים את השלילה, כמו שכתוב בכל לבבך, עליך לעבוד בשני יצריך.

ולא תשבית מלח ברית אלקיך. למלח יש קיום, הוא שומר ולא נותן למזיקים לקלקל.

על כל קרבנך תקריב מלח, כדי לערב גם את השלילה, צד הבריאה הוא צד השלילה, והוא טוב כאשר מתבטל לימין, לאמונה. וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא דמסכת בבא בתרא על ים הזה היינו מלכות כשהיא מאירה לעולמותבי״ע, והצפור אשר ראה שהים מגיע עד קרסוליו הוא מטטרון אשר הארת מלכות מגיעה עד נצח הוד שלו הנקראים קרסולים. ועליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול  מוליך את קול האמונה ע"י שימוש בשלילה לייצר גבול וחיתוך כדי ליישם את הנקודה האמצעית, כדי שהקול קול יעקב יתקיים בארץ.

ומפרש איזה קול, קול של קריאת שמע. כי הוא היינו מטטרו״ן, כולל ששת ימי החול, ושולט עליהם. ולוקח קול ההוא של קריאת שמע, ופורח בו עד עמוד האמצע, היינו ז״א שהרי צד הרחמים הוא החזק, האמיתי ובזכות המנעולא, הוא קונה מנעלים, גבול. לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו. קו שמאל מפגיש את האדם עם המקרה, וכאן יש לעצור ולבוא לקו אמצעי.

ביום חול התפילה עולה ע"י השליח מטטרון, ובשבת בחינת אדם, הכח של הצדיק שבנפש.

תיקוני זוהר עוף השמים יוליך את הקול שעור 23

מ) וכורסייא דלתתא ים וכו': והכסא התחתון, היינו מלכות דמלכות, היא ים המלח, והיא כסא דין. והעוף היינו הצפור של ים הזה הוא מטטרו"ן עליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול.
פירוש. ישנם ב׳ כסאות, הכסא העליון הוא בינה, והכסא התחתון הוא מלכות. ומלח נקרא הדינים אשר בהמסך אשר עליו יוצא קו האמצע המיחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל שהם מרים עם החסדים אשר בקו ימין, לכן נקראת מלכות ים המלח ע״ש שמקבלת מן קו האמצע שהוא יסוד את המלח הממתיק הדינים שבה המלח הוא שלילה שממתיק ע"י כך שהשלילה מבטלת את השלילה. השלילה היא חלק מהקיום ונועדה לבטל את השלילה. כאשר אומרים שלבורא אין חיסרון, זה כן אומר שיש בו שלמות, וכך מותר לשנוא את הרע. אוהבי השם שנאו רע. הכוחות השליליים הם כח נכון, אתו מבטלים את השלילה, כמו יריעות העיזים במשכן. בסו"ה, ולא תשבית מלח ברית אלקיך למלח יש קיום, הוא מזיק שלא נותן למזיקים לקלקל. וגו' על כל קרבנך תקריב מלח כדי לערב גם את השלילה, צד הבריאה הוא צד השלילה, והוא טוב כאשר מתבטל לימין, לאמונה. וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא דמסכת בבא בתרא על ים הזה היינו מלכות כשהיא מאירה לבי״ע, והצפור מט"ט אשר ראה שהים מגיע עד קרסוליו הוא מטטרון אשר הארת מלכות מגיעה עד נצח הוד שלו הנקראים קרסולים. ועליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול  מוליך את קול האמונה ע"י שימוש בשלילה לייצר גבול וחיתוך כדי ליישם את הנקודה האמצעית, כדי שהקול קול יעקב יתקיים בארץ.

מא) קול דקריאת שמע וכו': ומפרש איזה קול, קול של קריאת שמע. כי הוא היינו מטטרו״ן, כולל ששת ימי החול, ושולט עליהם. ולוקח קול ההוא של קריאת שמע, ופורח בו עד עמוד האמצע, היינו ז״א שהרי צד הרחמים הוא החזק, האמיתי ובזכות המנעולא, הוא קונה מנעלים, גבול. לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו. קו שמאל מפגיש את האדם עם המקרה, וכאן יש לעצור ולבוא לקו אמצעי, המכריע בין חו״ב תלת מחד נפקא, ז"א שעולה ומחבר בין בינה לחכמה, וכל מה שגורם התחתון לעליון, מקבל גם הוא. ומקבל המוחין שלו, שהם קול ה׳ על המים ואין מים אלא תורה. והוא בחינת תפארת שהיא קול ה׳ בהדר. עד כל הששה קולות של ז״א. והוא כולל גם קול השביעי שבהם, היינו קול ה׳ יחולל אילות אשר הוא באימא היינו מלכות שנק איילה.

מב) בעל כנפים יגיד דבר וכו': ובעל כנפים יגיד דבר, דבר זהו תפילה אשר מטטרו״ן מעלה אותה עד צדיק חי עולמים, היינו יסוד, הכולל ח״י ברכות, שנאמר בהם, ברכות לראש צדיק חי העולמים.

מג) וצלותא איהו דבור וכו': ותפילה היא דבור, הרוכבת עליו היינו על מטטרו"ן, והוא מרכבה אליה בימי החול. והיא השכינה. והיא השם אדני. קול רוכב בפיו היינו בפנימיות והוא הוי״ה. וסוד הדבור הוא, אדני שפתי תפתח וגו'. ומטטרו״ן הוא מרכבה לשניהם לשם הויה ולשם אדני, כעין זה יאהדונה״י. וכך עולה הגימטריא של מלאך, כחשבון שני השמות הוי״ה אדנ״י יחד. מלאך הוא כח בנפש, וכאשר יודעים לייצר כח פנימי זה, 

מד) ובגין דא אתקרי וכו': ומשום זה הוא נקרא מלאך שר הפנים, כי על ידי שליח זה היינו מטטרו״ן מתייחדים ב׳ השמות בימות החול. אבל ביום השבת לא עולים אלו ב׳ השמות שהם עמוד האמצע, הוי״ה, והשכינה היינו אדנ״י, ולא מתיחדים על ידי שליח, אלא בצדיק חי עולמים היינו יסוד דז״א, ועליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע. ובעל כנפים יגיד דבר, היינו דבור התפילה, ולא ע״י שליח שהוא מטטרו"ן. ומשום זה נאמר, וצדיק יסוד עולם, היינו יסוד אשר הוא כולל הכול ובו מתייחדים שני שמות אלו. ביום חול התפילה עולה ע"י שליח ובשבת בחינת אדם, הכח של הצדיק שבנפש.
ביאור הדברים: מטטרון נקרא שר העולם מצד ו"ק עומד בעולם הבריאה ומשפיע ליצירה להיות בו השלמות להשלים כל התחתונים אשר בג׳ העולמות, בריאה, יצירה, עשיה, ולכן נקרא עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שנאמר על אליעזר עבד אברהם, והוא נקרא מרכבה ל אדם הקטן להיותו בבי״ע כמו זו״ן באצילות, אשר ז״א הוא בחינת מ״ה דאלפין בגימטרייה אדם. ושיעור קומתו הוא בכל ג׳ עולמות בי״ע כי ראשו הוא בבריאה, וגופו ביצירה ורגליו בעשיה דומה לבחינת אדם הראשון, אלא שאדם ראשון נולד בעת עליית עולמות שראשו במקום ז"א דאצילות. אדם הקטן הוא הנשמה, ואדם הגדול אותו צדיק העולה למקום אצילות
והנה נודע שכל המסכים והדינים האמורים באצילות, אינם באצילות עצמה, אלא בבי״ע, ומטטרו״ן ומרכבתו הם הנושאים את המסכים ההם בשביל ז״א ומלכות דאצילות אשר על ידם עולים זו"ן ומכריעים בין הקוין דימין ושמאל דבינה ויוצאים המוחין באו"א ג קווים שזו"ן גורמים ואח״כ בזו"ן ונודע שכל שעור האורות אשר התחתון גורם לעליון מקבל אותם גם התחתון ולכן זוכה מטטרו"ן בכל אלו האורות אשר הוא גרם להוציאם.
והנה שורש המוחין דזו״ן מתחיל מאו״א דהיינו מן בינה דא״א שיצאה לחוץ מראש דא״א היה צמצום וע"י הכרומה דאתחפיא שלולא יציאה זו לא היו מוחין לזו״ן, ובינה זו, הג״ר שבה נתקנו לאו״א, וז׳ תחתונות לישסו״ת למעשה רק ז"ת דבינה יצאו מהראש, וג"ר של ג"ר וג"ר של ז"ת התחלקו, ולכן כשאנו רוצים להמשיך מוחין לזו״ן אנו מחויבים להמשיכם משרשם דהיינו מאו׳׳א המשפיעים לישסו״ת, ומישסו״ת לזו״ן.
או"א עילאין הם כמו שורש המוחין, וישסו"ת המוחין, וזו"ן מקבלי המוחין. במוחין דחכמה א"א הוא שורש המוחין ויש ב׳ זווגים להמשכת המוחין לזו״ן א׳ זווג דו״ק דמוחין שפירושו אשר אע״פ שהחסדים כלולים מן הארת חכמה עכ״ז אינם מקבלים רק חסדים וזהו בקריאת שמע אשר הגם שאו״א נזדווגו בכל השלימות של מוחין דהולדה אמנם זו״ן עדיין לא מקבלים המוחין האלו בבת אחת, והם רק ו״ק דגדלות. זווג ב׳ הוא זווג דג״ר גמורים אשר שניהם מאירים הן חכמה והן חסדים וזה נעשה בברכת אבות וז״א עצמו עושה הזווג בשים שלום. לפני שמגיעים לשים שלום יש לבוא קודם עם הקורבנות, להקריב את דומם צומח חי, אמונה בג' ראשונות, שנים עשר בקשות, הודיה ואז מגיעים לשים שלום.

תיקוני זוהר הציפור שהים מגיע עד קרסוליו שעור 22

עושה כאן הבחנות במדרגת הבינה, ועל צפור שרמזו החכמים בהגדה דמסכת בבא בתרא דרבה בר בר חנה, היה הולך בספינה, וראה את צפור ההיא אשר הים הגיע עד קרסוליו. ושואל לאיזה צפור רמז כאן. שואל כאן בהמשך למאמר לא תקח האם על הבנים, האם מדובר על הביצים שהם בנים שעדיין לא בקעו, או אפרוחים שכבר בקעו, שהם כמו פרחים שעדיין לא עושים פירות, אינם יכולים לעוף בכוחות עצמם.

יש לבינה ב תפקודים. האחד כמו אישה ואחד כמו אם. כלומר נחלקו עשר הספירות של בינה לשלוש ראשונות ג"ר, ולשבע תחתונות ז"ת דבינה.

ג"ר דבינה היא לא מרגישה חיסרון שאינה מקבלת חכמה, היא קשורה לאבא והיא כמו אמא שעובדת במפעל של הבן ולא רוצה כלום לעצמה, רק לעזור ולא מרגישה חיסרון. בז"ת דבינה האם עובדת במפעל זר כדי לתת את השכר לבן, כאן כבר יש רצון לקבל והרגש חיסרון. כלומר במדרגת האם, ז"ת, כבר יש בה רצון לקבלת השכר, ומקבלת חסדים הארת חכמה, עבור הבנים.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 22

הציפור שהים מגיע עד קרסוליו

לח) ועל האי צפור וכו': ועל צפור זה רמזו החכמים בהגדה דמסכת בבא בתרא דרבה בר בר חנה, היה הולך בספינה, וראה את צפור ההיא אשר הים הגיע עד קרסוליו. ושואל לאיזה צפור רמז כאן. אם הוא אחד מאותם אפרוחים שהם ו״ק דז"א או מאותם ביצים, שהם ו״ק דמלכות. ומפרש, אפרוחים, הם כמו פרחים, אשר הם עדיין אינם פירות גמורים, והארתם מתפשטת ממטה למעלה, כי עיקר הארת ז״א הם חסדים העולים ממטה למעלה. או מששת הביצים שהם ו״ק דמלכות אשר הארתם ממעלה למטה כי הארתם היא חכמה והם מתחת אמא עליונה, היינו בינה, ודרך החכמה לפני התיקון הוא להאיר ממעלה למטה. כי ביצים עצמם הם מבחינת אם התחתונה, היינו מלכות שהיא נקראת ביצה. ואפרוחים הם מבחינת צדיק היינו יסוד אשר טבע הארתו הוא ממטה למעלה כדרך החסדים העולים ממטה למעלה.

למעשה שואל על מי מדובר, על איזו ציפור באגדה זו, האם על הבצים או על האפרוחים

לט) אלא לא הוה וכו': ומשיב אלא לא היה מבחינת מלכות, רק אחד מאותם האפרוחים שהם ו״ק דז״א, ושמו צדיק, היינו יסוד. אשר הוא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע, היינו תפארת שנק רקיע. והים מגיע עד קרסוליו, שהם נצח והוד. כי אמא העליונה היינו בינה היא נקראת ים, אשר מתפשטת לחמישים שערים, היינו חמישים שערי בינה, עד קרסוליו של אותו העוף, כגון זה, י׳ היא עשר, ה׳ היא חמש, וע״י הארת י׳ בה׳ נכפלת לעשר פעם חמש הם חמשים עשר בכל ספירה מאלו חמש ספירות מחסד עד הוד. יסוד נוטל כולם, ונקרא כל בגימטריא חמישים כי כלול מכל אלה חמישים שערים.
פירוש. מלכות נקראת ים ע״ש ים החכמה ישנם מקומות שקורא לבינה ים וכשעולה לבינה נקראת הים הגדול, ומאירה אז לזו״ן שהם תחתיה בחמשים שערי בינה, וספינה היא אחת מהמדרגות המתוקנות להוליך את יורדי הים לכל צד. מי שיורד לים, לקחת חומר גלם כדי לתקן
וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא של רבה בר בר חנה בז״א דאצילות הכולל ו"ק שנקראים אפרוחים טרם גמר גדלותם בגדלותם הם כמו פרחים עדיין לא פרי. כי הם בבחינת יניקה ומקבלים ה״ג דאימא המתחלקים לי׳ פעמים ה׳ ונקראים נ׳ שערים נון שערי בינה, מידה של השפעה דרכם ניתן לקבל את החוכמה, ויש שקורא שהכחמה מתקבלת דרך ל"ב נתיבות חכמה, ונקראים פרחים, מטעם שהם פורחים ומתגדלים בהדרגה מנה״י לחג״ת מדרגת עיבור, ומחג״ת לגדלות א׳ שהם חב״ד דנשמה ואח״כ עולים לגדלות ב׳ שהם ג״ר דחיה, וכמו שיש ו״ק בז״א, כן יש ו״ק לנוקבא, וההפרש הוא כי ו״ק דז״א נקראים אפרוחים וו״ק דנוקבא נקראים ביצים והטעם הוא כי ו"ק דז״א יש להם אור הרוח אשר חיותם נכרת, לכן נקראים אפרוחים כבר בקע מהביצה, אך עדיין קטן שאינו עצמאי ואינו יכול לעוף לבד משא"כ ו״ק דנוקבא שאין בהם אלא אור הנפש כמו עובר שאינה נכרת עוד שום חיות בהם, לכן נקראים ביצים. ושניהם מקבלים מן הבינה ולכן שואל על איזה ו״ק מדבר המאמר אם על ו״ק דז״א הנקראים אפרוחים או על ו״ק דמלכות הנקראים ביצים. ומשיב שהמדובר הוא על ו״ק דז״א.
ולהבין מקוריות ענין חמשים שערי הבינה המתפשטים עד ספירת ההוד ולא יותר ולמה רק חמשים ולא מאה הלא בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל אחת כלולה מעשר, א״כ צריכות להיות מאה ספירות, נבאר את הרע״מ, פרשת פנחס אות קצ״ד, כתוב שם וזה לשונו: אמר בוצינא קדישא אי הכי בינה דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה שנאמר ונתת מהודך עליו. א״ל שפיר קא שאלת, ה׳ סלקא באת י׳ חמש זמנין עשר לחמשין תרעין דבינה, ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד הן חמש, עשרה בכל ספירה אינון חמשין. ובגין דא מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא. עכ״ל. וצריכים להבין כי כאן כתוב אשר בוצינא קדישא שהוא ר״ש אומר למשה רבינו בינה דרגא דילך, וחז״ל אמרו (במסכת ר״ה כ״א) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד, הרי שלא זכה לבינה בשלמות. מאחר ומי שזוכה לשער החמישים, זוכה לכל המאה.
והענין הוא כי נודע שמחמת עליית מלכות לבינה בפרצוף א״א יצאה בינה שלו לחוץ מהראש והיא בגרון שלו עליה מלביש או"א עילאין והיא בחסדים מכוסים. כי קומת הבינה באצילות נחלקת לב׳ פרצופים ג״ר וז״ת והם בינה ותבונה. והוא מטעם הרושם של הה״ת אשר במסך דראש א״א מתחת מו"ס כרומא דאתכפיא המחלק א המדרגה ולא מאפשר לחכמה להתפשט למטה . כעת יש לבינה ב תפקודים. האחד כמו אישה ואחד כמו אם. ז"ת דבינה כבר יש בה רצון ומקבל חסדים הארת חכמה, עבור הבנים. ג"ר דבינה היא לא מרגישה חיסרון שאינה מקבלת חכמה, כמו אמא שעובדת במפעל של הבן ולא רוצה כלום ולא מרגישה חיסרון. בז"ת דבינה האם עובדת במפעל זר כדי לתת את השכר לבן, כאן כבר יש רצון לקבל והרגש חיסרון. שהוציא את בינה דא״א לחוץ מראש אל הגרון שמסך זה אינו שולט כלל על ג״ר דבינה להיותם בחסדים מכוסים הדוחים חכמה בלאו הכי. וע״כ נחלקים בינה ותבונה לב׳ פרצופים נבדלים אשר בינה נשארת תמיד בבחינת ג״ר. ותבונה יצאה מבחינת ג״ר לבחינת ז״ת חסר ראש. ונבחן שהן ג"ר וז"ת דבינה נתחלקו לחמשים וחמשים. כי קומת בינה השלימה היא מאה ספירות, שהן עשר ספירות הנכללות זו מזו, ועשר פעמים עשר הן מאה. זו התשובה למה אומר חמישים ולא מאה בבינה. ז"ת דבינה היא המדרגה אותה יש לקנות בעבודה ממטה למעלה
אמנם אחר שנתחלקו ולא נשארו בתבונה אלא ז״ת כלולות זו מזו דהיינו ז׳ ספירות שבכל אחת ז׳ ספירות, וז׳ פעמים ז׳ הן מ״ט, היינו חמשים הוא הכלל שלהם חסר אחת, וזה מורה שהן חסרות ג״ר וראש הנקרא כתר שהוא שער הנ׳ כמו בספירת האומר שסופרים ארבעים ותשע, ושבועות הוא הכולל שלהם והוא כל מחצית הפרצוף העליון, הנקרא בינה אשר נחלקה, ונעשה לפרצוף מיוחד. והן מכונות משום זה מ״ט שערי בינה חסר אחד. אמנם השער האחד הזה נותן להם שלמות שמתבר גם לכל חמישים שערי בינה עליונה פירושו כל חמשים השערים העליונים של בינה עלאה. אמנם גם הבינה העליונה איננה שלמה, כל עוד שהתבונה אינה מתחברת עמה להיות פרצוף אחד. והיא נחשבת ג״כ לחסרה מהשער העליון שלה, שהוא כתר גם הג"ר דבינה צריכה את הז"ת, התבונה, שבלעדיה לא תבקש חכמה שאין לה חיסרון כזה לצורך עצמה, אלא רק חיסרון לצורך מוחין דהולדה. וג״כ מטעם הנודע כי חסרון נה״י דכלים גורם חסרון ג״ר דאורות. כי באמת גם ג״ר דבינה יצאו מן הראש דא״א לבחינת גרון וגוף, אלא משום שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, ובוחרת בחסדים יותר מבחכמה, ולפיכך אין יציאתה מראש לגוף פוגמתה כלל, כי הרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א״א אינה מקבלת ממנו חכמה, ולכן אין לה שום פחיתות במשהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש א״א, ונחשבת גם עתה לראש גמור וכאילו לא יצאה מן הראש דמי. ועכ״ז בהתחשב בהשפעת החכמה לתחתונים הרי גם היא חסרה ג״ר כמו תבונה. באפן שכלפי עצמה היא נבחנת לראש גמור, וכלפי אבא שהוא חכמה נחשבת גם הבינה לבחינת ז״ת חסר ראש, כי אינה יכולה לקבל ולהשפיע חכמה מכח הרושם של הה׳ תתאה שנשארה במסך דראש א״א, הרי שגם בינה חסרה ג״ר בערך אבא. במצב הקביעות שלא עולה מ"ן מנשמות הצדיקים אז היא מרגישה שלמה אכן אין הבינה נחשבת משום זה לבחינת מ״ט שערים כמו התבונה, כי מ״ט שערים מורה שאין בה עצמה אלא ז״ת, דהיינו ז׳ פעמים ז׳ שזה צודק רק בתבונה. אבל בינה בערך עצמה עכ״פ היא בג״ר גמורות, ואינה חסרה ראש, אלא כאן הם נבחנים בהבחן אחר, והוא בשם מ״ב שהן ארבע האותיות הפשוטות שבשם הוי״ה. ויוד אותיות המילוי. וכ״ח אותיות מלוי המלוי העולות יחד למ״ב, וזה מורה על מה שהם מקבלים מהבחינה שכנגדם בג' הפרצופים הראשונים דא״ק עד טבורו, ונודע שפרצופי א״ק הם בחינת חכמה, וע״כ בחשבון זה נבחנת בינה שחסר לה השער המ״ב העליון, דהיינו בחינת ג"ר דחכמה שנקרא ראש או כתר, ומבחינה זו אין בה אלא מ״א שערים, כי השער הזה נכלל באבא בסוד ג״ם צפור מצאה בית וגו', אשר השער העליון החסר לאמא נשאר באבא, ויש לאבא ג״ם שערים ולאמא א״ם שערים וביחד הם ב׳ פעמים מ״ב. כאשר מדבר על ראש מדבר על שלמות, ושם השלמות הוא שם מ"ב. ארבע אותיות הויה, עם המילוי והמילוי דמילוי
נמצא שיש לנו ג׳ הבחנות: אבא שהוא בחינת ג״ם, אמא שהיא בחינת א"ם, ותבונה שהיא בחינת מ״ט. ובזה נבין היטב את כל הדברים הנ״ל, כי חמשים שערי בינה בכלל הם מ״ט שערי תבונה שהיא מחציתה התחתונה של בינה עליונה, אשר עם השגת המחצית העליונה נשלמת בנ' שערים. ומה שכתוב בזהר שמשה זכה לבינה, היינו כי זכה לבינה העליונה בסוד מ״א שערים. ומה שאמרו חז״ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחד, היינו מטעם שכל עוד שבינה ותבונה נחלקות לב' פרצופים, אז נחשבות שחסרה להן מחציתן העליונה שהיא בחינת הכתר שלהן, כי לבינה חסר השער המ״ב, שביחס לחכמה הוא שער הנ' ולתבונה חסר השער הנ'.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 21

ועל קן צפור זה, אשר נאמר כי יקרא קן צפור עליו נאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. וסוכה, היא לשון סכך גימטרייה מאה, מדרגת הבינה, אשר אמא מסככת על בניה. אפרוחים שלה הם, שלשה הדסים, ושני בדי ערבות ולולב. או ביצים, הם אותם האתרוגים אשר כל אחד שיעורו כביצה. ואלו הרשומים בהם היינו בד׳ המינים, עליהם כתוב לא תקח האם על הבנים.

מי שמקיים את מצוות האמונה, תורה לשמה, שבת, ברית, תפילין הוא נק בבחינת לא תיקח האם על הבנים, לא להפריד אותם מבינה.

בפסח מושכים את הפנימיות ע"י שמונעים את המעשה. את הנקודה הפנימית בשורש מקבלים ביום הכיפורים. במהלך השנה ישנם זמנים מסוגלים לקבלת הנקודה הפנימית וזמנים שמקבלים את הנקודה החיצונית. אלו זמנים מסוגלים אשר הנפש שטוענת עצמה בזמן זה, מסוגלת כל השנה לפעול. האני האמיתי של האדם הוא לא הרצון, אלא צורת ההתחברות שלו לכלל. כאשר יזהה אדם עצמו באופן זה יוכל להתקדם.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 21

לה) ועל קן דצפורא וכו': ועל קן צפור זה, אשר נאמר כי יקרא קן צפור עליו נאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. וסוכה, היא לשון סכך גימטרייה מאה, מדרגת הבינה, אשר אמא מסככת על בניה. אפרוחים שלה הם, שלשה הדסים, ושני בדי ערבות ולולב. או ביצים, הם אותם האתרוגים אשר כל אחד שיעורו כביצה. ואלו הרשומים בהם היינו בד׳ המינים, עליהם כתוב לא תקח האם על הבנים. מי שמקיים את מצוות האמונה, תורה לשמה, שבת, ברית, תפילין הוא נק בבחינת לא תיקח האם על הבנים, לא להפריד אותם מבינה.

לו) דתלת הדסים רמיזין וכו': ומפרש כי ג׳ הדסים רומזים לשלשה אבות שהם חסד גבורה תפארת. שני בדי ערבות רומזים לשני נביאי אמת שהם נצח הוד. לולב, רומז לצדיק כתמר יפרח, שהוא יסוד. אתרוג, רומז אל השכינה שהיא מלכות כמו שאומר בשער הכוונות, שהאתרוג הוא מלכות דז"א, כאן אומר רמז לשכינתה. סוכה רומזת לאמא, היינו בינה המסבכת עליהם. הרי הם שמונה ספירות נגד שמונה אותיות אשר בשני השמות יאקדונק״י, שהם בחשבון סוכה, כ״ו חשבון הוי׳׳ה. ה״ס, חשבון אדנ״י.

לז) ואלין דלא נטלין וכו' ואלו אשר לא נוטלים סימנים אלה בידיהם כתוב בהם שלח תשלח, כתר חכמה. כי אין שורים אלו היינו כתר חכמה, באלו השמונה, היינו בינה וז״א הכולל חג״ת נה״י ומלכות. כדי להיות כל עשר הספירות בכל נענוע ונענוע של הנענועים דלולב ומיניו בכל מצוה ומצוה.
פירוש, כי אותיות הם כלים, ובהם מתלבשים האורות ובכללות אין כלים רק לבינה, ז״א ומלכות. שבהם מתלבשים אורות נשמה רוח נפש. ולחיה יחידה, אין כלים, ואור החיה מתלבש באור הנשמה לומר שמצד הנשמה יש גם כלים הנפרדים ממנה לעשות כלים לחיה ויחידה לנשמה, ואור היחידה בתוך אור החיה ובכלל נחשבים חיה ויחידה השייכים לכתר חכמה למקיפים. והסוכה עם ד׳ המינים, הם בינה, ז״א, מלכות.
והנה יש מצוות התלויות בדבור, הממשיכות פנימיות, שהוא סוד חסדים, אבל אינן ממשיכות חכמה מקו השמאל, להיותה חיצוניות. ויש מצוות התלויות במעשה, הממשיכות חיצוניות, דהיינו הארת חכמה מקו שמאל, שהיא מוחין דו״ק וחיצוניות לכאורה החיצוניות מושכת יותר, לא מקבלים יותר, אלא מושכים. ובז' ימי חג הסוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות שה״ס המשכת חכמה משמאל, וע״כ אנו צריכים למצות מעשיות המסוגלות לעורר את זאת ואחר שהמשכנו הארת החכמה בז׳ ימי סוכות לחג״ת נהי״ם, מספיק זה לכל ימות השנה. באופן אשר החסדים שאנו ממשיכים ע״י המצוות התלויות בדבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת חכמה מז' ימי הסוכות והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה לענין הזה, אלא לשאר דברים, כמו שיתבאר כל אחד במקומו. לכאורה נראה שהמעשים הללו משונים בנענוע הלולב, אלא יש לראות בזה מעשה, כח של הארת חכמה, כח של תענוג בעת העשיה.

כשבאים לעשות מצוות, במעשה, בדיבור, בתפילה, כל אחת לפי ההלכה, את הארת החכמה מקבלים בסוכות.
וזה אמרו הא אינון תמניא וכו' כי הסוכה וד' המינים שהם בינה ז״א הכולל חג״ת נה״י, ומלכות, הם שמונה אותיות אשר הם כלים, ובהם מתלבשים אורות נר"ן פנימיים וחיה יחידה שורים בהם. לא אומר מתלבשים מפני שאין כלים ממש בכתר וחכמה ואלו שלא נוטלים את המינים בסוכות עליהם נאמר  שלח תשלח כתר חכמה וכו' דלא שריין אלין וכו', כי לא המשיכו את הארת חכמה המאירה לנו בכל ימות השנה ע״י הנענועים של הלולב בימי חג הסוכות, בכדי לגלות החסדים שיאירו בג״ר לגלות את החסדים שתהיה להם גם הארת חכמה. כי הארת חכמה אינה מתגלה רק בזמנים של נסיעות ונענועים כמו הנקודות שמנענעות את הכלים שהרי בלי התנועה לא מתגלה החכמה, בסוד הכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳, וביאורו הוא המשכת חכמה לתוך החסדים, אשר אז מאירים ג״ר, בקומה שלימה, בדומה לאדם הקם ועומד על רגליו ומתגלה כל קומתו. ועיין בזהר פרשת צו אות קי״ג וז״ל בגין דבזימנא דא מברך לכל שתא. וזה דומה להאיסור של אכילת חמץ בפסח שע״י אנו מקבלים שמירה לכל ימות השנה כמ״ש בשער הכוונות דרושי הפסח דרוש ד׳ סוף ד״ה ונרחיב ומותר לנו לאכול חמץ ולא מזיק לנו. ומי שלא המשיך הארת חכמה בימי חג הסוכות, אינה מאירה לו בכל פקודא ופקודא של כל ימות השנה. בפסח מושכים את הפנימיות ע"י שמונעים את המעשה. את הנקודה הפנימית בשורש מקבלים ביום הכיפורים. במהלך השנה ישנם זמנים מסוגלים לקבלת הנקודה הפנימית וזמנים שמקבלים את הנקודה החיצונית. אלו זמנים מסוגלים אשר הנפש שטוענת עצמה בזמן זה, מסוגלת כל השנה לפעול. האני האמיתי של האדם הוא לא הרצון, אלא צורת ההתחברות שלו לכלל. כאשר יזהה אדם עצמו באופן זה יוכל להתקדם.