משיח בנפש זו שלמות ההשגה. לזמן הגלות מספיקה מדרגת נפש רוח, אך לצורך גאולה יש להשיג שלמות לבחינות נשמה, חיה ויחידה. בנפש האדם יחידה אומר שהאדם הוא אחדותי, שכל הרצונות מתאחדים לצורך התכלית, כולם אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. חיבור ארץ – רצון, לשמים – תכלית.
מיזוג כל הרצונות לאחד, זו מדרגה אותה ניתן להשיג רק בכוח הכלל, הפרט לא יכול להשיג זאת, לכן נדרש קיבוץ הגלויות.
הקב"ה מנשקו למשיח – זהו זיווג רוחני המעורר עוד חשק ורצונות חדשים חבויים עליהם יש לעבוד ולהביאם לרצון המרכזי האחד. משיח יעשה נקמות בכל אלו שמרחיקים את ישראל מהקדושה, אורו יאיר מהארץ עד שמים, דהיינו שכל רצון יוכל להאיר בדיוק לפי התכלית אותה קבע הקב"ה. וגם בגאולה האחרונה: כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. כח מצד הפלא, מצד הבורא, נס, כמו ביציאת מצרים שהיה בעם מעבר מגוי ליהודי. גם רצון נידח אצל האדם, שהוא מרגיש שקשה לו – יוכל לתקן בגמר התיקון.
שאלות חזרה זהר שמות לז-לט
1. לצורך מה געה פעם ב' המשיח , כפי שאומר בק"י, והרי געיה היא חיסרון?
2. מה תפקיד המשיח בעולם כפי שמתבטא באות קי"א?
3. אלו ג' מיני גאולות יפעל המשיח?
4. תאר את המלחמה בין הכוכב שהוא קו אמצעי לבין שלהבת האש המתעוררת מצפון, עם איזה כח ניתן לנצח את השלהבת ומה משיג המשיח מניצחון זה?
5. מדוע לאחר שקנה ג"ר דנשמה שוב יש דינים ונחשך השמש בחצי היום והרבה מגדלים נשרפים ורוזנים ושרים יפלו וכו', לצורך איזה תיקון זה נעשה?
6. מה ההבדל בין תיקון של י"ב גבולי אלכסון מצד היום לבין תיקון זה מצד החודש?
7. מה יקרה אם השגת בחינת ג"ר דחכמה למלך המשיח?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
גם בזמן ההכנה הדרושה למשיח, נדרשת קודם עבודה בקו שמאל, כדי לקבל כראוי את ההטבה השלמה. קודם יוצרים פרטיות, השתוקקות ואז יש להקדיש אותה לכלל, ליחד.
כדי שהמשיח יוכל לבצע גאולה, דרושה הכנה לגדלות מדרגות נשמה חיה ויחידה. זהו זמן של דינים משמאל שיבואו לבסס את הקו אמצעי בו פועל המשיח.
כשמשיח בא מתעורר כוכב של קו אמצעי ממזרח, ושלהבת אש שבאה מצד שמאל תגרום לדינים קשים, כי מצפון תיפתח הרעה. שלהבת זו תתפשט ממעלה למטה, אך אסור שהשתוקקות נפשית תבוא ממעלה למטה, אלא על האדם לדחות את האור ולאפשר התפשטות ממטה למעלה, כדי להקדיש את ההשתוקקות לקשר עם השם.
בהליכה לקו ימין, ממזרח לדרום משיגים אמונה ואז השלהבת מתבטלת בפני כוכב זה. כאן כבר מקבל המשיח גדלות, וישנה הכרה בעם ישראל, אך זה לא מספיק. נשמה מתקנת רק את הראש, ועדיין יש לתקן את הגוף, את הלב.
הדין בא כהכנה וכאן במשך 12 חודש יבואו מלכי העולם כנגד עם ישראל, ולאחר י"ב חודש יקום שבט מישראל – משיח שישלוט בעולם.
העולם צריך תקומה, ואפילו אם עם ישראל מגלה השתוקקות, נמשך קו שמאל לעולם ונמשכים דינים. גם אדם שמגלה תשוקה לדבקות, ופתאום מפסיק, מושך הוא דינים שהרי הנפש חייבת לקבל תענוג, ואם אין לו את הכוח לקלף את הקליפה מהלבושים החיצוניים – הוא נופל. קו שמאל אומר שישנה השתוקקות, וכאן תלוי אם ישנה מספיק אמונה, ואם חסרה האור ילך לצד האחר.
געה ובכה רבי שמעון פעם שנית, ונזדעזע הרקיע שעל הגן, ואלף וחמש מאות ריבוא מחנות מלאכים עליונים, עד שמגיע המשיח לכיסא העליון. אז רומז הקב"ה לאותו ציפור, ונכנסת אל הקן שלה, ויושבת אצל המשיח, וקוראת מה שקוראת, ונֵעור מה שנֵעור.
יש ב' מיני קול:
א. מבחינת המסך דמלכות, שאינו ממותק בבינה. וכמ"ש: משיח הרים קולו ובכה, וכיוון שהוא ממידת הדין, ע"כ אומר, ויזדעזע כל גן עדן, אפילו בקו ימין שבג"ע.
ב. שכבר מסך המלכות ממותק בבינה, שאז יוצא הסיום החדש של צ"ב, הנקרא רקיע. והוא בכייה השנייה, שלא נזדעזע כל הגן אלא קו שמאל, וחצי השמאלי דקו האמצעי, המכונה אלף וחמש מאות ריבוא. אלף נקראים, מטעם היותם חכמה. ריבוא, להיותם מלובשים בחסדים. ואז עולה משיח לכיסא העליון, אל הבינה. והקב"ה רומז לאותה ציפור, שממשיך לה הארת החכמה, ונבחן שהציפור, המוחין דחכמה, חוזרת אל הקן שלה, ויושבת אצל המשיח, כדי להשפיע בו החכמה, ואז קוראת מה שקוראת, כדי להמשיך החכמה, בקול דבינה, ונעור מה שנעור, שנעוֹרוּ המוחין דחכמה. בחינת בינה שחוזרת ונכללת בחוכמה.
עד שמתוך כיסא הקדוש שהוא בינה, הנקרא ג' פעמים, ג' הקווים בזה אחר זה, אותו קן ציפור והמשיח, וכולם עולים למעלה, לבינה, והקב"ה משׁביע אותם, להעביר מלכות הרשעה מן העולם ע"י המשיח, ולנקום נקמת ישראל, ולהמשיך כל הטוב שעתיד הקב"ה לעשות לעמו. וחוזרים אותו קן ציפור והמשיח למקומם, וחוזר המשיח ונגנז בקן ציפור, כמקודם. ישנו תיקון שיש לעשות לו הכנה כדי שמשיח ינקום בגויים ויביא את ההארה הגדולה לישראל.
עד עתה ביאר רבי שמעון בחינת המשיח בזמן הגלות. ואומר ששורשו הוא מסביבת העדן, ששם נגנז תחילה. וכשנִיתקנו העולמות, והקן ציפור, המלכות מבחינת החכמה וּגְזַר דין, נגנז המשיח בו. ובשבתות ויו"ט עולה המשיח עם קן ציפור לבינה, ומקבלים ג' קווים דבינה. יש ג מיני חוכמה. חוכמה עליונה אותה לא ניתן לקבל, שנגנזה בימי בראשית. יש חוכמה דרך ל"ב נתיבות, ויש חוכמה שבמלכות – קו ציפור. המשיח יכול כבר בעת עליה בשבתות וחגים לקבל חוכמה שעלתה בינה.
ומכאן ואילך מתחיל לבאר סדר התגלות המשיח, כשבא לגאול את ישראל. גאולה היא במוחין דחוכמה. כי אינו ראוי לגאול את ישראל בטרם שימשיך הג"ר דג"ר, החסרים בקן ציפור וחסרים לעצמו, המכונות נשמה, חיה, יחידה. שמתוך שישראל אינם כדאים לגאולה, נמשכים לעולם, בכל פעם שימשיך הקו שמאל, דינים קשים ומָרים. כי אין לך אור שלא יהיה נמשך בג' קווים. ועתה מתחיל לבאר סדר הגילוי של אור נשמה מג"ר דג"ר. ומאות קט"ו ואילך מבאר סדר הגילוי של אור החיה. ומאות קכ"א ואילך, סדר הגילוי של אור היחידה. ואח"כ מבאר סדר התגלות המשיח לתחתונים.
בזמן שיתעורר הקב"ה לתקן העולמות, שיאירו אותיות השם בשלמות. יוד, חכמה, תאיר בה', בינה. ואו, ת"ת, יאיר בה"ת, מלכות. ויהיה י"ה בשלמות אחד עם ו"ה. כלומר, יתעורר כוכב אחד נורא, ת"ת המכונה נורא, במסך דחיריק שבו. באמצע הרקיע, להיותו קו אמצעי. כעין ארגמן, שכולל כל הצבעים, כן הוא כולל כל ג' הקווים. לוהט ונוצץ ביום, באור החסדים, הנקרא יום. לעיניהם של כל העולם, גם באור החכמה, המכונה עיניים.
ויקום שלהבת אש אחת, מצד צפון, מקו שמאל. שבשעה שממשיך החכמה מלמעלה למטה, נהפך אורו לשלהבת אש. בתוך הרקיע. ויעמדו זה כנגד זה ארבעים יום. כי השלהבת, שהיא מקו שמאל, מפריד עצמו מכל אחת שבחו"ב תו"מ שבקו האמצעי. שכל אחת כלולה מע"ס, והן ארבעים. ויבהלו כל בני העולם לסוף ארבעים יום. בספירה הסופית, מלכות דמלכות. יעשו מלחמה הכוכב והשלהבת לעיני כל. ותתפשט השלהבת בשריפת אש בתוך הרקיע מצד צפון. כלומר, שתתפשט להמשיך חכמה מקו שמאל גם במלכות דמלכות, שעוד לא נמתקה במידת הרחמים, שמשם מקבל הקו האמצעי, שהוא הכוכב, את המסך לנקודת החיריק שלו. ונמצא בזה, שחושבת לבלוע את הכוכב לגמרי. שתבטל את המסך שלו, ויתבטל הקו האמצעי. וכמה שליטים ומלכים ואומות ועמים, יבהלו מהתגברות השלהבת.
אז יעלה הכוכב לצד דרום, שהוא קו ימין ואור החסד. ויחזרו החסדים להאיר בעולם, שבזה ישלוט על השלהבת, והשלהבת תבלע מעט מעט ברקיע מפני הכוכב, עד שלא תֵראה כלל. אז יעשה הכוכב אורחות ברקיע בי"ב גבולים, שימתיק המסך במידת הרחמים, שנקרא אורַח.
וכשג' קווים שבו יכללו בכל אחת מחו"ב תו"מ, הנה ג' פעמים ארבע הוא י"ב אורחות. ויעמדו אלו האורות ברקיע י"ב יום. כי אפילו המלכות עצמה אינה מאירה רק בג' קווים חג"ת. אבל מלכות שבה אינה מאירה. וע"כ אינם אלא י"ב אורות. ובזה נשתלם המשיח בנשמה דג"ר.
קטו) כשירצה להמשיך הארתם לאחר י"ב יום, למלכות, יחרדו כל בני העולם ממידת הדין שבמלכות, ויחשך השמש בחצי היום, כמו שנחשך ביום שנחרב בית המקדש, עד שלא יהיו נראים שמים וארץ. ויתעורר קול אחד ברעם וזיקים ממידת הדין שבמלכות, ותתחלחל הארץ מאותו הקול, וכמה צבאות ומחנות ימותו מחמתו. ברגע שישנה משיכה של אור, זה זמן של דינים.
ויום ההוא, המלכות, יגרום שיתעורר בעיר רומי הגדולה, בינה דקליפות, שלהבת אש של מדרגת חוכמה, מדין דשמאל, בקול ההוא שיתעורר בכל העולם, מדין שבמלכות, שאלו ב' מיני דינים יתחברו יחד. וישרוף הרבה מגדלים והרבה היכלות. וכמה מגדלים יפלו וכמה רוזנים ושרים יפלו ביום ההוא. וכולם, כל הדינים, יתקבצו עליה להרע. וכל בני העולם לא יוכלו להינצל. וכל זה הוא הכנה להשתלמות המשיח באור החיה דג"ר, כנודע, שהאחוריים קודמים לפָּנִים.
מיום ההוא עד י"ב חודש. כלומר, עד שיתוקנו הארת י"ב גבולים גם במלכות, כי בז"א נקראים י"ב יום, ובמלכות נקראים י"ב חודש. יתייעצו כל המלכים, ויגזרו כמה גזירות, וכמה שְׁמָדוֹת על ישראל ויצליחו בהן. אשרי הוא מי שיִקָרֵה שם, בימות המשיח, אשרי הוא מי שלא יִקָרֵה שם, שינצל מהדינים הללו, וכל העולם יהיו במבוכה גדולה.
לסוף י"ב חודש לאחר שיושלם קו שמאל, אחר שיתוקנו י"ב האורות של השלמת כלים במלכות, יקום שבט מישראל, שזהו מלך המשיח, שיתעורר בתוך הגן עדן, וכל הצדיקים יעטרו אותו שם שיהיו בחינת נקבה כלפיו, ויחגֵרו אותו כלי זיין באותיות רשומות של כלי השם הקדוש.
וקול יתפוצץ בענפי העצים שבגן, וקורא בכוח, ואמר, התעוררו קדושים עליונים, קומו מפני המשיח, הנה הזמן להתחבר אישה בבעלה, ת"ת ומלכות. ובעלה, ת"ת, רוצה לנקום בשבילה נקמות בעולם, ולהקים אותה ולנער אותה מעפר. מקימים את השכינה מעפר.
אז יקומו כולם, ויחגרו אותו כלי זיינו כמקודם. אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב מלפניו, משה רועה הנאמן, מעל כל אלו הצדיקים, הולך ורוקד בגן עדן. ובזה נשתלם המשיח באור החיה דג"ר. באור החייה נוקם בעולם ובאור היחידה יקבץ את כולם.
גם בזמן ההכנה הדרושה למשיח, נדרשת קודם עבודה בקו שמאל, כדי לקבל כראוי את ההטבה השלמה. קודם יוצרים פרטיות, השתוקקות ואז יש להקדיש אותה לכלל, ליחד. אסור שהשתוקקות נפשית תבוא ממעלה למטה, אלא על האדם לדחות את האור ולאפשר התפשטות ממטה למעלה, כדי להקדיש את ההשתוקקות לקשר עם השם.
העולם צריך תקומה, ואפילו אם עם ישראל מגלה השתוקקות, נמשך קו שמאל לעולם ונמשכים דינים. גם אדם שמגלה תשוקה לדבקות, ופתאום מפסיק, מושך הוא דינים שהרי הנפש חייבת לקבל תענוג, ואם אין לו את הכוח לקלף את הקליפה מהלבושים החיצוניים – הוא נופל. קו שמאל אומר שישנה השתוקקות, וכאן תלוי אם ישנה מספיק אמונה, ואם חסרה האור ילך לצד האחר.
1. מיהו שיזכה לכשימצא באותו זמן שצריך להתגלות מלך המשיח ומי הוא שלא יזכה ומה יהיה חלקו?
2. מה יהיה המצב בין אומות העולם לעם ישראל בזמן שצריך להתגלות מלך המשיח?
3. היכן יתגלה תחילה מלך המשיח ומדוע?
4. מיהו אותו כוכב שיקום מצד מזרח המלהט בכל הצבעים הנלחם נגד ז' כוכבים אחרים? מיהם ז' הכוכבים האחרים ועל מה מרמז שעושה איתם מלחמה ג ' פעמים ביום שבעים יום?
5. לאחר כמה זמן ומדוע דווקא זמן זה יתגלה המשיח ויקבצו אליו עמים רבים ויעשה מלחמות בכל העולם? כיצד ומה יהיה דינם של פריצי ישראל שיתהפכו לחזור לגויים?
6. מהם ג' בחינות החכמה וכיצד יהיה גילוים?
7. מדוע רחל ממאנת להינחם על בניה? מה התיקון לנחמה?
יש להקדים ולעשות עבודה נפשית בטהרה כדי שמשיח יגיע ויביא את הגאולה. ביאת משיח היא מדרגה בה צריך להיות אדם מוכן לגמר תיקון, מדרגה של גדלות ההשגה, תיקון והתפשטות ללב, זיווג פנים בפנים נשמה לגוף. ההכנה היא רכישת אמונה והשתוקקות ליחד, לכלל.
במצב זה יקומו עמים רבים נגד עם ישראל, אך עֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.
עמוד של אש, אור החוכמה, אור של תענוג גדול שמתפשט עד למלכות. מי שלא ראוי יצטרך לברוח למערות כמו העטלף.
רבי שמעון נשא את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיקרה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיִקָרֶה ויוכל להימצא באותו זמן. אוי למי שיקרה באותו זמן, משום כשיבוא הקב"ה לפקוד את האיילה – השכינה, יסתכל מי הם העומדים עימה, ובכל אלו הנמצאים עימה, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד, ולא יהיה נמצא צדיק שכתוב: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר. וכמה צרות על צרות יהיו לישראל. יחד עם הצרות יבוא אור גדול למי שזכאי, ומי שלא יצטרך לקבל תיקונים.
אשרי מי שיקרה וימצא באותו זמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך (אור חוכמה). ועל זמן ההוא כתוב: וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. בכור ההיתוך יפרידו את הסיגים מהכסף, דהיינו בדיקה מי ראוי ומי לא. מציאות זו בודקת כמה קשור לכלל, לשכינה.
אחר שהצרות האלו מתעוררות על ישראל, וכל העמים ומלכיהם יתייעצו יחד עליהם, ומעוררים כמה גזירות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם, ותבואנה צרות על צרות, והאחרונה מַשכחת את הראשונה, אז יתראה עמוד האש עומד ממעלה למטה ארבעים יום. וכל העמים שבעולם יראו אותו. 40 היא מידת הבינה של גלגלתא דאריך, מקום התשובה, הכוח שנק' איזקא דכיא, אך יכולה גם להתראות כאש שורפת, שבינה דינים מתערין ממנה.
בזמן ההוא יתעורר מלך המשיח (גדלות ההשגה) לצאת מן גן העדן (ממדרגת החוכמה), ממקום שנקרא קן ציפור (מדרגה של חוכמה שחזרה מבינה), ויתגלה בארץ הגליל. וביום שהמשיח יצא לשם, יתרגז כל העולם, וכל בני העולם יתחבאו בתוך מערות ובבקעות שבאבנים, ולא יחשבו להינצל. ועל זמן ההוא כתוב: וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. באור הגדול יתגלו גם כל הפגמים. כל ההבנות הגדולות יתמססו, יכנסו למערות – לקטנות. כל מי שנחשב לגדול באני המזויף, יאלץ ליקטון בכדי להיתקן.
מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, זהו הרוגז של כל העולם. ומהדר גאונו, זהו משיח. בְקוּמוֹ לַעֲרוֹץ הארץ, הוא כאשר יקום המשיח, ויתגלה בארץ הגליל, משום שהוא מקום הראשון שנחרב בארץ הקודש ע"י אשור, שמשום זה יתגלה שם תחילה לכל מקום, ומשם יעורר מלחמות על כל העולם. מקום שהתקלקל ראשון, יתוקן ראשון.
ואחר ארבעים יום, שהעמוד יקום מארץ לשמים לעיני כל העולם והמשיח יתגלה, יקום מצד מזרח כוכב אחד המְלַהֵט בכל הצבעים. וז' כוכבים אחרים מסבבים לכוכב ההוא. ויעשו עימו מלחמה בכל הצדדים, ג' פעמים ביום, עד שבעים יום, וכל בני העולם רואים. לאחר 210 הבחינות, כנגד זמן גלות מצרים, 10 פעמים שם א-ק-י-ה.
ואותו כוכב (מהמזרח – קו אמצעי שיתקן גם את המלכות ב – ג' קווים) יעשה עימהם מלחמה בלפידי אש הלוהטים ומנצצים לכל צד (בכוח המלכות שהתכללה בבינה), ומכה בהם עד שבולע אותם בכל ערב וערב. וביום חוזר ומוציא אותם. והם עושים מלחמה לעיני כל העולם. וכן בכל יום ויום, עד שבעים יום. לאחר שבעים יום (מלכות כנגד 70 אומות העולם כנגד הכוכב מהמזרח, קו אמצאי כנגד 70 נפש), יתגנז כוכב ההוא, ויתגנז משיח, עד י"ב חודש. ויחזור עמוד האש כמקודם לכן. ובו יתגנז המשיח, ועמוד ההוא אינו נראה.
לאחר י"ב חודשים (גדלות הנוקבא), יעלו את המשיח בתוך עמוד ההוא אל הרקיע, ושם יקבל תוקף ועטרת המלכות. וכשיורד לארץ, יתראה שוב אותו עמוד האש, כמקודם לכן, לעיני כל העולם. ואחר כך יתגלה המשיח, ויִקָבּצו אליו עמים רבים, ויעשה מלחמות בכל העולם. ובזמן ההוא יתעורר הקב"ה בגבורתו לכל עמי העולם, ומלך המשיח יהיה נודע בכל העולם, וכל מלכי העולם יתעוררו להתחבר יחד, לעשות עימו מלחמה.
וכמה מפַּריצי ישראל יתהפכו לחזור אל הגויים, ויבואו עימהם לעשות מלחמה על מלך המשיח. אז יחשך כל העולם חמישה עשר יום. ורבים מעם ישראל ימותו בחושך הזה. וע"כ כתוב, הנה החושך יכסה ארץ. חושך הוא זמן ההסתרה בו צריכה הנק' לבוא לתיקון.
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ. מקרא הזה הוא אחד ממצוות התורה הגנוזים, ויש בו סודות התורה גנוזים, בל"ב שבילים של התורה.
אמר רבי שמעון: בזמן שיתעורר מלך המשיח, כמה אותות וניסים אחרים יתעוררו בעולם. בגן עדן התחתון יש מקום אחד גנוז ונעלם, שלא נודע. והוא מרוקם בכמה גוונים. ובו גנוזים אלף היכלות נחמדים, ואין מי שיכנס בהם, מלבד המשיח, העומד תמיד בגן העדן. גילוי החוכמה דרך ל"ב נתיבות בינה שחזרה לחוכמה.
וכל הגן מסובב ממרכבות רבות של הצדיקים, משיח עומד עליהם, ועל כמה צבאות ומחנות של נשמות הצדיקים אשר שם. ובראשי חודשים ובימים טובים ובשבתות נכנס המשיח במקום ההוא, שבו גנוזים אלף היכלות, להשתעשע בכל היכלות האלו.
לפני ולפנים מכל אלו, אלף היכלות הגנוזים, יש מקום אחד נעלם וגנוז, שאינו נודע כלל ונקרא עדן (ג"ר של חוכמה, מקום צמצום א'). ואין מי שיכול להשיג אותו. והמשיח נגנז בחוץ, סביב לאותו מקום, עד שנגלה לו מקום אחד, שנקרא קן ציפור (חוכמה שהתגלתה דרך בינה). והוא מקום שמכריז עליו ציפור הזה, המתעוררת בגן עדן בכל יום. ביאת המשיח עדיין לא מספיק לתקן מקום זה.
ג' חכמותהן:
א. חכמה עליונה דאור ישר, שחכמה זו נסתמה מששת ימי בראשית. וע"כ אין בה שום ידיעה ומושג אפילו למשיח. ועליה אומר כאן, שיש מקום אחד נעלם וגנוז, שאינו נודע כלל. ונקרא עדן. ואין מי שיכול להשיג אותו. והמשיח נגנז בחוץ, סביב לאותו מקום.
ב. בינה שחזרה ונעשתה חכמה, שמחכמה זו נמשכים כל המוחין, ובה עצמה אין השגה, רק למשיח בלבד. ועליה אומר כאן, שיש מקום אחד גנוז ונעלם, שלא נודע. והוא מרוקם בכמה גוונים. ובו גנוזים אלף היכלות נחמדים, ואין מי שיכנס בהם, מלבד המשיח.
ג. חכמה שבמלכות, וחכמה זו בלבדה המושגת אל הצדיקים הגדולים שבעולם. רק מכללות ג' קווים שבה. וקו שמאל שבה, שורש כל החכמה שבה, נקרא קן ציפור. ציפור, היא שם החכמה שבמלכות. קן, היא המקום שמשם נגלה החכמה. ועליה אומר כאן, עד שנגלה לו מקום אחד, שנקרא קן ציפור. והוא מקום שמכריז עליו ציפור הזה, המתעוררת בגן עדן בכל יום. שהשפעת החכמה בייחוד נקראת כרוז, ולא דיבור, משום הדינים הנמשכים ממנה. כי החכמה אינה מתגלית, אלא בגזר דין. וכשמתלבשת בחסדים, מתגלה החכמה לצדיקים שבגן עדן בכל יום.
ובמקום ההוא, שנקרא, קן ציפור, מְרוּקָמים בבגד, המכונה בגד יקר של המלכה, צורות שלכל העמים שנאספו על ישראל להרע להם. נכנס המשיח במקום ההוא, ונושא עיניו, ורואה את האבות, שנכנסו בבית אלקים החָרֵב, עד שרואה את רחל שדמעתה על לחיה. והקב"ה מנחם אותה ואינה רוצה לקבל תנחומים כמ"ש: מֵאֲנה להינחם על בניה. אז המשיח מרים קולו ובוכה ומזדעזע כל גן העדן. וכל אלו הצדיקים שהם שם, גועים ובוכים עימו (מעלים מ"ן לייחוד השכינה עם הקב"ה). אומר לה ה' בואי קבלי חוכמה והיא ממענת עד שישובו כולם.
יש להקדים ולעשות עבודה נפשית בטהרה כדי שמשיח יגיע ויביא את הגאולה. ביאת משיח היא מדרגה בה צריך להיות אדם מוכן לגמר תיקון, מדרגה של גדלות ההשגה, תיקון והתפשטות ללב, זיווג פנים בפנים נשמה לגוף. ההכנה היא רכישת אמונה והשתוקקות ליחד, לכלל.
במצב זה יקומו עמים רבים נגד עם ישראל, אך עֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.
עמוד של אש, אור החוכמה, אור של תענוג גדול שמתפשט עד למלכות. מי שלא ראוי יצטרך לברוח למערות כמו העטלף.
רבי שמעון נשא את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיקרה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיִקָרֶה ויוכל להימצא באותו זמן.
שאלות חזרה זהר שמות לא-לג
1. מה היחס בין מלכי העולם לקב"ה?
2. מה השינוי שבכל העמים שבעולם לא בא ה' באופן ישיר להצילם להקים את השכינה ואילו במצרים כן היה?
3. מהו ליטול נשים נוכריות בפנימיות?
4. מהו הקל וחומר שאנו לומדים על העונש שנענשו אשור לעומת מצרים?
ההיגיון מחייב לבחור במה שממילא יקרה, לבחור ברשות הנתונה במה שצפוי, שהרי כל אחד יגיע לתכליתו. לכן יש לִיָיצֶּר בִּיקוּש נַפְשִׁי לְיָחַד, לצאת לגאולה וללכת למטרה בדרך תורה.
מלמד כאן על חשיבות שמירת הברית, דהיינו הנאמנות לביחד ולא לרצונות של רדיפה אחרי תאווה אישית. רק היחד, השכינה, אהבת הכלל היא הבסיס לפעולת הגאולה והושטת יד הבורא יתברך לגאולת האדם. והכן בגלות מצרים העם שמר על הבידול מרצונות ותאוות זרים, בא הקב"ה בעצמו לגאול אותם.
לפי הדין הקשה שיעשה הקב"ה עם העמים שמתנכלים ליחד של ישראל, ילמד היהודי את הצורך בשאיפה לאחדות ולטובת הכלל. כי אם למצרים שלא גזלו, אלא רק העבידו את העם, עשה בהם שפטים, מה יעלה בגורלו של אדם אם חלילה יחמוס את הקדושה ויפנה את רצונותיו ותאוותיו לטומאה זרה? לכן כּדַאי וְנָכוֹן לְּבָחוֹר בַּמֶּה שֶצָפוּי – בָּרַשׁוּת הַנְּתוּנָה.
רבי אלעזר, רבי אבא ורבי יוסי היו הולכים מטבריה לצפורי, בעוד שהיו הולכים פגש אותם יהודי אחד (בחינת יהודי שבאדם היא מדרגת השפעה). פתח ואמר: מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ. כל המלכים שבעולם, וכל העמים שבעולם, אינם חשובים כלום לפני הקב"ה. ובמצרים, אעפ"י שכל אלו הגבורות, ויד הרוממה שגילה הקב"ה במצרים כתוב: הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם. מה השינוי שבכל העמים שבעולם לא היה כן, אלא שהקב"ה גזר גזירה והיא נעשית, ובמצרים הוא עצמו בא לעשות שְׁפָטים בהם?
אלא משום שהמלך היה בא להוציא את המטרוניתא (השכינה הקדושה), שהייתה שם, משום כבודה של המטרונית, השכינה, שירדה עימהם בגלות, היה בא. ועל זה שהיה רוצה הקב"ה בכבודה, בא אליה להקים אותה, ולתת לה יד לזקוף אותה, כמו שעתיד הקב"ה לעשות בסוף גלות אֶדוֹם. לתת לה יד ימין להקימה מעפר, מאחר והיא בחינת שמאל בלי ימין, אור חוכמה בלי חסדים שמחשיך את המדרגה. והרי למדנו שבכל מקום גלות היה הקב"ה עם ישראל?
אמר רבי ייסא: אם כן, שבשביל המטרוניתא היה בא הקב"ה למצרים, הרי בגלות בבל המטרוניתא הייתה שם, למה לא היה כן? החטא גרם, כי נטלו נשים נכריות, והכניסו ברית הקדוש ברשות אחר, ומשום זה נאבדו מהם הניסים ואותות שהיה ראוי לעשות להם. מה שלא היה כן בגלות מצרים, שכולם היו שבטי יה. בני ישראל באו לגלות, ובני ישראל יצאו מגלות בלי חטא. מכאן נלמד שהביקוש של נשמות הצדיקים צריך להיות רק לשכינה, אחרת לא ניתן לפעול. כאשר הקב"ה רואה שהעם מבקשים את היחד, את השכינה, אז הוא בא להקימה.
בגלות אדום רוצה הקב"ה להתכבד בעולם, ולבוא בעצמו להקים את המטרונית ולנערה מעפָרָה. אוי למי שיהיה שם לפניו, בשעה שיאמר, הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם; התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן. מי הוא המלך והעם שיקום לפניו.
וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו. אלילי מצרים, אינו נאמר על האבנים ועצים, שעשו מהם אלילים, אלא על כל אלו מדרגות הממונים העליונים, ועל עבודות התחתונים אֲליהם. הם נעים ונענשים. ובכל מקום שגָלוּ ישראל, הקב"ה מבקש אותם ומתקבלים מאלו העמים.
כתוב: כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם; וְאַשּׁוּר, בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ. זהו תרעומת, שהתרעם הקב"ה על אשור, ואמר, ראו מה עשה לי אשור. שהרי מצרים, שעשיתי בהם כל אלו הדינים, ועמי ירד שם לגור ביניהם, והמצרים קיבלו אותם ביניהם, ונתנו להם מיטב הארץ, ארץ גושן, ואע"פ שעינו אותם בגלות, לא הסירו הארץ מהם, שכתוב, רק בארץ גושן. ומיטב ארץ מצרים הייתה, כמ"ש, במיטב הארץ, בארץ רעמסס, שהייתה בגושן. ועוד שלא החסירו מהם כלום, כמ"ש, וממקנה בני ישראל. הרי שלא גזלו את המקנה שלהם. ועם כל זה נידונו בכמה דינים.
אבל אשׁוּר באֶפֶס עֲשָקוֹ. שהשליך אותם בארץ שבסוף העולם, ולקח את הארץ שלהם. ומה המצרים, שעשו כל אלו טובות לישראל, נידונו בכל אלו הדינים, אשור ואֶדום ושאר העמים, המֵצֵרים להם והורגים אותם ולוקחים את כספיהם, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה ירצה לכבד את שמו עליהם, כמ"ש: וְהִתְגַּדִּלְתִּי (מצד החסד, חוכמה), וְהִתְקַדִּשְׁתִּי (קו שמאל), וְנוֹדַעְתִּי (קו אמצע), לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה. שם במצרים היה זה במלך אחד, וכאן בגאולה השלימה העתידה, יהיה זה בכל המלכים שבעולם.
ההיגיון מחייב לבחור במה שממילא יקרה, לבחור ברשות הנתונה במה שצפוי, שהרי כל אחד יגיע לתכליתו. לכן יש לִיָיצֶּר בִּיקוּש נַפְשִׁי לְיָחַד, לצאת לגאולה וללכת למטרה בדרך תורה.
מלמד כאן על חשיבות שמירת הברית, דהיינו הנאמנות לביחד ולא לרצונות של רדיפה אחרי תאווה אישית. רק היחד, השכינה, אהבת הכלל היא הבסיס לפעולת הגאולה והושטת יד הבורא יתברך לגאולת האדם. והכן בגלות מצרים העם שמר על הבידול מרצונות ותאוות זרים, בא הקב"ה בעצמו לגאול אותם.
לפי הדין הקשה שיעשה הקב"ה עם העמים שמתנכלים ליחד של ישראל, ילמד היהודי את הצורך בשאיפה לאחדות ולטובת הכלל. כי אם למצרים שלא גזלו, אלא רק העבידו את העם, עשה בהם שפטים, מה יעלה בגורלו של אדם אם חלילה יחמוס את הקדושה ויפנה את רצונותיו ותאוותיו לטומאה זרה? לכן כּדַאי וְנָכוֹן לְּבָחוֹר בַּמֶּה שֶצָפוּי – בָּרַשׁוּת הַנְּתוּנָה.
שאלות חזרה שמות כח-ל
1. מהו היחס בין העמים לעם ישראל בעיקר כאשר קמה אומה ושולטת בעולם? הדגם במצרים, בבל ואדום.
2. מהו הטעם שגדולת עמים באה בשביל ישראל? מה זה אומר בגוף אחד?
3. להווי ידוע שיש כח למעלה וכח למטה, כנגד נשמה וגוף, עליונים ותחתונים. מהו הסדר של התקומה ומדוע הוא כך?
4. כיצד יש להבין את אמירת רבי חייא, שניתנה נבואה לפעמים בפי ילד ולפעמים בפי אנשים שאין בהם דעת ולפעמים בפי עוף השמיים?
5. הסבר את סיפורו של רבי יוסי ואת פתרון רבי אלעזר לענין ואת הקשר לאמירת הילדים באות פ"ב.
6. מהו עוף המוליך את הקול? הסתייע בזהר לך לך עמוד קכ"א.
7. מה מרמז שרבי אלעזר ישב בשער לוד, אגב האמירה באות פ"ד שחכמים חשובים יותר מנביאים בכל זמן?
8. מהם ג' הדעות של רבי חייא, רבי יוסי ורבי יהודה לגבי הפסוק "ויקם מלך חדש" וכיצד מסכם את הדעות רשבי זצוק"ל?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
אדם מתייחס יותר מדי למה שקורה במעשה, כאשר עליו לנסות להגיע לשורש לבדוק מה מתרחש במחשבה, במקור. יש לתקן קודם את הממונה, את ההשקפה ובכך לתקן את המעשה. מלחמה בדבר החיצוני לא תועיל. המעבר הוא מהתודעה העליונה באדם, עד לתודעה המורגשת ממש. קודם תיקון ההשקפה, התפיסה, באמונה, ורק לאחר מכן ניתן לשנות את התוצאה במעשה. וגם מי שמתקשה, לפחות ידע מהו שדה הקרב הנכון – שהוא מקום האמונה במחשבות.
מלך הוא כוח נפשי שמוליך את האדם. זה פלא שישנו פיזור נפשי וכל רגע צץ מלך חדש, שלא ידע כמה טוב היה בשמירת הברית, ואז האדם מפרש כל מציאות בהתאם לרצון החדש שמולך בתוכו. כל פעולה בנפש שמביאה צד גויי אחר לשלוט, לא באה אלא לאתגר את ישראל שבנפש להתיישר ולתת את השליטה לנשמה, המחוברת להשקפה והחוקים העליונים.
עיוורון הפרט הוא באי ראיית הכלל, וכך מוציא עצמו כפרט רשע שפוגע אפילו בעצמו. הדרך היא קודם לתקן את כוח הנשמה, ורק לאחר מכן לטפל בגוף. הכלל הפנימיות, הנסתר, הוא האמת, ואילו החיצוניות לא באה אלא רק לשרת את הפנימיות.
אדם חכם הוא משפיע, שיודע לראות את הנולד, מפני שהוא מסתכל בשורש הפעולה, בעיבורה. כמו שעובר רואה מסוף העולם ועד סופו. לכן אין מה לחפש שטויות ותיאוריות סרק אצל פסיכולוגים כשיש לנו את רבי שמעון. על האדם לבדוק מדוע הוא נותן בנפשו לדבר לא אמיתי לשלוט. יש לך תכלית כיהודי, למה לתת לשליטה אחרת להוליך אותך. הפיתרון לחפש את המערכה באמונה שלך במחשבות. מחשבה מופשטת וניתן לבדוק על פי היסודות שחכמינו הורישו לנו.
יש לאדם נקודה פנימית הנק' יוסף = עוף, נקודה המחברת אל האמת בעולמות העליונים. אמנם בהשקפה נראה לכאורה שבפנימיות לא מקבלים את האור כמו ברחוב, אך אין הדבר כך. עליך להיות גבר נאמן ושומר על הברית. התיקון הוא באמונה, בהשקפה העליונה ואותה לתת למלוך על הרצונות
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. בספרו של רב המנונא סבא כתוב: כל העמים שבעולם וכל המלכים שבעולם, לא נתחזקו בממשלתם אלא בשביל ישראל. מצרים לא היו שולטים על כל העולם, עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות. אז נתגברו על כל העמים שבעולם. בבל לא נתחזק על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. אֱדום לא נתחזקו על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. כי העמים האלו היו בשפלות בין שאר העמים, והיו ירודים מכולם, ובשביל ישראל נתחזקו. אם אתה רואה שליטה וכוח חיצוני שגדל, דע לך שהוא גדל בשביל ישראל, שיחזרו למסלול הנכון. גם אדם שמקבל עוצמה, או כוח, ידע שזה בכדי לתקן אותו. הכלל הוא ישראל והפרטים באים לשמש את הכלל. גלות זה טוב כאשר הקושי מעורר את ישראל, ורואים בחוש שכל התעסקות העולם היא בישראל. אם אדם ידע שגם בנפשו כך, יפעל שגם במודע יפעל מפני שיש דרך תורה או ייסורים. כך הקדוש ברוך הוא מעלה את הרשעים בשביל ישראל, אפילו שזה מופיע בדרך שלילה.
מצרים היו שפלים מכל העמים. עבדים ממש נקראים, כי המצרים היו שפלים מכל העמים. בבל היו שפלים, כמ"ש, הן ארץ כשדים זה העם לא היה. אֱדוֹם היו שפלים, שכתוב, הנה קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאד. וכולם אינם מקבלים תוקף אלא בשביל ישראל. כי כשישראל בגלות אצלם, הם מתחזקים מיד על כל העמים שבעולם. משום שישראל בלבדם הם כנגד כל העמים שבעולם. כשנכנסו ישראל בגלות מצרים, מיד הייתה קימה למצרים, ונתחזקה ממשלתם למעלה מכל העמים, שכתוב, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, פירושו קימה הייתה להם, שנתחזק וקם אותו מלאך הממונה לממשלת מצרים, וניתן לו תוקף וממשלה על כל הממונים של שאר העמים. כי מתחילה ניתן ממשלה לאותו הממונה של מעלה, ואחר כך לעם שלו של מטה. קודם הממונה בנפש, ולאחר מכן במעשה, ומשום זה אומר הכתוב, וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ. זהו הממונה שלהם, חדש היה, כי עד היום הזה לא היה לו ממשלה על שאר העמים, ועתה הוקם למשול על כל העמים שבעולם. ואז נתקיים, תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך. כי המצרים היו עבדים. כל השבעים אומות הם פרטים שבאים ללמד על הכלל כולו, על שבעים נפש שירדו למצרים. כך המפגש שלנו עם העולם, וכך המפגש עם כוחות הגויים שבנפש. החיצוניות היא בית העבדים, אם תיתן לפרט לשלוט על חייך, תיפול לארציות, אין לתת לעבד למלוך, אלא לכלל. את הראש מתקנים באמונה ואת הגוף במעשה.
רבי חייא אמר: שלושים יום טרם שבא תוקף לעם בארץ, או מטרם שבא משבר לעם בארץ, מכריזים דבר זה בעולם. ולפעמים נמסר הדבר בפי הילד. ולפעמים לאנשים האלו שאין בהם דעת. ולפעמים נמסר הדבר בפי העופות והם מכריזים בעולם, ואין מי שיקשיב אֲליהם. וכשהעם צדיקים, נמסר דבר ההוא אל הראשים צדיקי העולם, כדי שיודיעו לעם וישובו לאדונם. ואם העם אינם צדיקים, הוא כמו שאמרנו. יש כאלו שהולכים לקבל נבואות מאוטיסטים, ואין לשמוע לדברים כאלו כלל.
בדור שלנו אין להסתמך על דברים כאלו מפני שאיננו יודעים האם הדברים אמיתיים. הנבואה ניתנה בידי שוטים הכוונה של מי שהולך למעלה מהדעת, או שאדם לא יכול לתפוס אותה מפני שמעורבבת בדברים שאינם נכונים.
רבי אלעזר היה יושב ביום אחד בשער העיר לוד, והיה יושב עמו רבי אבא, רבי יהודה ורבי יוסי. אמר רבי יוסי: אומר לכם מה שראיתי הבוקר, קמתי לאור היום, ראיתי עוף אחד, מלאך, שהיה מעופף, הֵרים את עצמו למעלה שלוש פעמים, והשפיל עצמו למטה פעם אחת. והיה אומר עליונים עליונים, ביום הזה פורחים רקיעים, שהמדרגות משיגים הג"ר שלהן ע"י פריחת הרקיע, כמ"ש, מגדל הפורח באוויר. שלושה ממונים זקופים מושלים על הארץ. אחד יושב ואינו יושב, שגם הוא רוצה לעמוד ולא לשבת, העבירו אותו באש דולק, מעבירים את קיומו ומעבירים ממשלתו. ושלושה עמודים מושלים עליונים עומדים על העולם.
עוף, מלאך המשמש לזיווג זו"ן כמ"ש, ועוף השמים יוליך את הקול. וקומת הזיווג שנמשך מזו"ן בג' קווים, שנקראים חג"ת דז"א, ימין. וגם הנוקבא מקבלת חג"ת הללו מז"א בזיווג. אבל בחינתה עצמה, שמאל, שדרכו להאיר ממעלה למטה, הוא חושך ואינו מאיר כלום, שזהו, שהנוקבא אין לה מעצמה כלום, רק מה שנותן לה בעלה ז"א.
קבלת האור מז"א נקראת בוקר ואור היום. המלאך המשמש לזיווג ז"א ונוקבא, רומז, שרק ג' קווים דז"א, חג"ת, המה המאירים בהארת חכמה, מפני שז"א הוא ימין. אבל קו שמאל שבנוקבא, שדרכו להאיר ממעלה למטה, הוא שפל שאינו מאיר. ושאמר עליונים עליונים, ביום הזה, הוא באור ז"א, שנקרא יום, פורחים רקיעים, הוא שהרקיעים מגלים הארת החכמה, בסוד הפריחה באוויר. ולא בנוקבא, שמאל, וע"כ רק ג' ממונים הנמשכים מחג"ת, הם שולטים על הארץ.
וממונה אחד, הנמשך מעצם הנוקבא, השמאל, הוא צריך לֵישֵב, למַעט קומתו, בְדרך משל אל אדם היושב המְמַעט שליש קומתו, הג"ר, שלא ימשיך אותם ממעלה למטה. וכיוון שהוא אינו רוצה לשבת, אלא להקים קומת הג"ר שלו, הנמשכת ממעלה למטה, ע"כ העבירו אותו באש דולק ונעבר קיומו ונעבר ממשלתו, ונמצא שרק שלושה עמודים מושלים עליונים עומדים על העולם, אלו הנמשכים מחג"ת בלבד. הגוף הפרטיות לא יכול לשלוט על העולם, צד הנקבה לא יכולה לקבל שליטה כל עוד הלב לא מתוקן. מי שרוצה להיות ספונטאני – אי אפשר, הארת המלכות יכולה לבוא רק מהשכל הישר, מז"א, ומהשקפה שלקחה את השליטה מהלב. אין לצד המלכות כלום מצד עצמה, וכך אומות העולם אינם יכולים לקבל אלא דרך ישראל.
השלכתי גוש עפר לאותו העוף, ואמרתי לו, עוף עוף, אמור לי, שלושה הנמצאים ממונים והאחד שהעבירו ממשלתו, מי הם? השליך לי שלושה חיצים אלו מכנף הימני, מז"א, ואחד הזה משמאל, מנוקבא, ואיני יודע לְמה הוא רומז. כלומר, איני יודע החידוש שרצה ללמדני.
לקח אותם החיצים רבי אלעזר והורידם אל נחיריו. ויצא דם מנחיריו, הרומז לדינים בגוון אדום (צד בינה). אמר, ודאי שלושה שליטים בעמים, עומדים בעיר רומי בארץ, משום שנמשכים מחג"ת דז"א, ועתידים לגזור גזירות רעות על ישראל מצד הרומיים. כלומר, מצד הפגם שישראל פגמו בחג"ת, ונתנו כוח אל הרומיים, להחריב את ביהמ"ק ולגזור גזירות רעות.
לקח אותו החץ, שהעוף השליך מכנף השמאלי, הריח בו, ויצא אש שחור ממנו, צבע השמאל, המיוחד לנוקבא, שאינו נכלל בג' גווני הקשת, לבן אדום ירוק, הבאים מג' הקווים חג"ת, ואין בהם שחור. אמר, שהסירו את ממשלת המצרים, הממשיכים אור השמאל ממעלה למטה. ועתיד מלך אחד רומי לעבור בכל ארץ מצרים, ולמנות במצרים שרים ובעלי מלחמה, והורס בניינים, שנבנו ונמשכו מצד השמאל, ובונה הריסות, שנהרסו, מטעם שהם מימין, שאין למצרים חפץ בהם.
זרק אותם החיצים לארץ, היינו, שהמשיך את הארתם ממעלה למטה. נפלו ג' החיצים על האחד שמצד השמאל, ואותו שמצד שמאל נשרף, וג' החיצים שמצד ימין נתקיימו. כי הארת הימין אפשר להמשיכו ממעלה למטה, ועשה זה כדי שיבָחנו באמיתיות רמזי העוף.
בעוד שהיו יושבים, עבר ילד אחד והיה קורא: הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם. עבר השני חברו ואמר: וארץ מצרים תהיה שממה. עבר השלישי חברו ואמר: ואבדה חכמת מצרים. ראו את החץ שמכנף השמאל, כי הוא נשרף, ושלושה חיצים האחרים, שהיו עליו לא נשרפו. מזה הבינו שישנה שליטת הימין על השמאל, כפי שראוי להיות.
אמר רבי אלעזר: החץ הזה של העוף, וזה של הילדים, הכל דבר אחד הם. שגם הילדים בפסוקים שלהם אמרו, שמצרים, קו השמאל המאיר ממעלה למטה, עתיד להיות שממה ועתיד להיאבד. והכל נבואה עליונה היא, שניתנה לעופות ולילדים. ורצה הקב"ה להראות אותנו סתרים העליונים שהוא עושה, שְלח אותם אלינו כמ"ש: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה, דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
חכמים, חשובים יותר מנביאים בכל זמן. כי נביאים, פעמים שׁורה עליהם רוח הקודש ופעמים לא. וחכמים לא הוסר מהם רוח הקודש אף רגע אחד, והם יודעים מה למעלה ולמטה, ואינם צריכים לגלות. הכל הוא חכמה, וחכמת רבי אלעזר עולה על כולם. אם לא חכמים, לא ידעו אנשים תורה מה היא, ומה הן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה.
אמר רבי יצחק: כשמביא הקב"ה דין על עם, מתחילה עושה דין בממונה, הממונה עליהם למעלה שכתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. תחילה בצבא המרום, על מלאך הממונה, ואח"כ על מלכי האדמה. פו) שואל, באיזה דין נידון הממונה שלמעלה? מעבירים אותו בנהר דינור, הנמשך ויוצא מלפני ה', ואז הוסרה ממשלתו. ומיד מכריזים עליו ברקיע, הממשלה של פלוני הממונה, הוסרה ממנו, עד שמגיע קול ההוא בכל הרקיעים, ועד שמגיע לאלו המושלים בעולם הזה, התלויים באותו הממונה. ויוצא הקול ומכריז בכל העולם, עד שמגיע לעופות ולילדים, ולאלו הכסילים שבבני אדם, שאינם יודעים מה שאומרים.
וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, רבי חייא אמר: מלך חדש, חדש ממש, שהיה מחדש גזירות, שלא חידש מלך אחר מקודם לכן כמ"ש: אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, הוא שלא ידע כל טוב ההוא שעשה יוסף בארץ מצרים שכתוב, וַיָבֵא יוסף את כל הכסף בֵּיתָה פרעה, והֶחֶיה אותם בשנות הרעב. כל זה לא זכר, ועשה עצמו כאילו לא ידע את כל זה. יוסף זה הברית, והוא לא ידע כמה טוב שמירת הברית, כיצד כל הרעב לשמירת האמת נתנה את התוצאה הנכונה. על האדם לשקול בתוכו מה ערך הרצונות שלו, ועליו לדעת שיש דין ויש דיין.
רבי יוסי ורבי יהודה היו יושבים ועוסקים בתורה לפני רבי שמעון, אמר רבי יהודה: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, היה קם מעצמו (ללא תיקון קודם מלמעלה), מי שהיה שפל קם למלוך, אע"פ שלא היה ראוי למלוכה, ובכוח העשׁירות קם. הכל כן הוא, כעין אחשורוש, שלא היה ראוי למלוכה, וקם למלוך מעצמו, וקם בכוח העשירות, ורצה להאביד את ישראל מן העולם. אף כאן בפרעה, לא היה ראוי זה למלך, וקם למלוך מעצמו, ורצה להאביד את ישראל מן העולם כמ"ש, ויאמר אל עמו. ושכתוב, כשקם מלך למעלה, המלאך הממונה, קם מלך למטה.
אדם מתייחס יותר מדי למה שקורה במעשה, כאשר עליו לנסות להגיע לשורש לבדוק מה מתרחש במחשבה, במקור. יש לתקן קודם את הממונה, את ההשקפה ובכך לתקן את המעשה. מלחמה בדבר החיצוני לא תועיל. המעבר הוא מהתודעה העליונה באדם, עד לתודעה המורגשת ממש. קודם תיקון ההשקפה, התפיסה, באמונה, ורק לאחר מכן ניתן לשנות את התוצאה במעשה. וגם מי שמתקשה, לפחות ידע מהו שדה הקרב הנכון – שהוא מקום האמונה במחשבות.
מלך הוא כוח נפשי שמוליך את האדם. זה פלא שישנו פיזור נפשי וכל רגע צץ מלך חדש, שלא ידע כמה טוב היה בשמירת הברית, ואז האדם מפרש כל מציאות בהתאם לרצון החדש שמולך בתוכו. כל פעולה בנפש שמביאה צד גויי אחר לשלוט, לא באה אלא לאתגר את ישראל שבנפש להתיישר ולתת את השליטה לנשמה, המחוברת להשקפה והחוקים העליונים.
עיוורון הפרט הוא באי ראיית הכלל, וכך מוציא עצמו כפרט רשע שפוגע אפילו בעצמו. הדרך היא קודם לתקן את כוח הנשמה, ורק לאחר מכן לטפל בגוף. הכלל הפנימיות, הנסתר, הוא האמת, ואילו החיצוניות לא באה אלא רק לשרת את הפנימיות.
אדם חכם הוא משפיע, שיודע לראות את הנולד, מפני שהוא מסתכל בשורש הפעולה, בעיבורה. כמו שעובר רואה מסוף העולם ועד סופו. לכן אין מה לחפש שטויות ותיאוריות סרק אצל פסיכולוגים כשיש לנו את רבי שמעון. על האדם לבדוק מדוע הוא נותן בנפשו לדבר לא אמיתי לשלוט. יש לך תכלית כיהודי, למה לתת לשליטה אחרת להוליך אותך. הפיתרון לחפש את המערכה באמונה שלך במחשבות. מחשבה מופשטת וניתן לבדוק על פי היסודות שחכמינו הורישו לנו.
יש לאדם נקודה פנימית הנק' יוסף = עוף, נקודה המחברת אל האמת בעולמות העליונים. אמנם בהשקפה נראה לכאורה שבפנימיות לא מקבלים את האור כמו ברחוב, אך אין הדבר כך. עליך להיות גבר נאמן ושומר על הברית. התיקון הוא באמונה, בהשקפה העליונה ואותה לתת למלוך על הרצונות
שאלות חזרה שמות כה-כז
1. מדוע עם ישראל קירב אותם הקב"ה אליו יותר מכל העמים? ומהו בנפש האדם?
2. מהם מים שמעל השמים ומדוע לשם שואפים הצדיקים?
3. מה ההבדל בין היכל הזכות להיכל החובה?
4. הסבר מהו שאומר שבנים, חיים ומזון אינם תלויים בהיכל הזכות אלא הדבר תלוי במזל הקדוש?
5. מדוע אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו ואגב כך מהו שיעקב אמר "ויהי לי שור וחמור"?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שְׁמוֹת כה-כז
מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר
מִי שׁמֶחָלֶק זְכוּיוֹת זֶה רַק הַכְּלָל.
הכלל הוא הכתר, ובכדי לבדוק האם ישנה זכות לעשות פעולה מסוימת, יבדוק הפרט, האם בפעולתו זו מבטא הוא את הכלל, אזי יש רשות, וכל פעולה שאינה מבטאת את הכלל, ובוודאי פעולה שפועלת כנגד הכלל אינה נעשית בזכות, שהרי כָּל פְּרָט כָּפוּף לָכְּלַל הַשַּׁיָּך לוֹ.
וכך ניתן לבדוק האם יש לנו זכות על ארץ ישראל? התשובה פשוטה, כאשר באים לבטא את רצון הכלל – הוא הקב"ה, במעשינו בארץ, אז הזכות עומדת. לא ההיסטוריה מחלקת זכויות, אלא ה5B7יּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ – תעמוד לכם הזכוּת.
בעולמות העליונים, בהיכל הזכות בודקים האם מעשיו של האדם מביאים לידי הביטוי את רוח הכלל, שהרי רצון בעליון הוא חוק מחויב בתחתון.
הנחש הקטגור מלמד חובה על מי שפועל ונותן ביטוי לפרטיות הרצון לק%T7ל של עצמו.
שתי עבודות נפש עיקריות יש לעשות: מוחא וליבא. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו בשור שהוא בחינת ידיע5D7 יש לפעול מעל טעם ודעת שזו קניית אמונה, וַחֲמוֹר אֵבוּס – התגברות על תאוות הגוף. הכל בכדי להשיג את בחינת האהבה שתתפשט ללב עם בחינת היראה. הוא שאמר יעקב לעשיו: וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, דהיינו שהתגברתי על התאוות והגעתי לקדושה.
בעבודת ההתגברות יש לוותר על הרצון, אך דבר זה פוגם לכאורה במטרת הבריאה – שהאיקבלת ההטבה, אך כאן המקום לתיקון ע"י חסדים. לכן עד גמר תיקון לא ניתן להשתמש בכוח הדין של החמור, אלא לרכב עליו, על החומריות שמורידה את האדם לארציות. לא ניתן לאפשר שליטה לחומר של האנ599 הפרטי, ולהגיע לתכלית.
הסגולה של עם ישראל היא הפוטנציאל הגדול של השוואת צורה של השפעה בינם לבין הקב"ה, ומכאן נגזרת האהבה. ישראל זכו ונשמתם היא מלכות שהתכללה בבינה, בהשפעה – ואינם מנסים בזמן תיקון לחרוש בשור וחמור יחדיו. בעבודה נכונה יש להיות מ: מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, להפריד בין העבודה הרוחנית ולא לפעול אותה למען הגשמיות.
ללא דבקות במקור החיים, נק' הרשעים בחייהם מתים, ובכדי ל5D7גיע לתכלית, לדבקות, על כל אחד לייצר כלי השפעה ראוי להשוואת צורה, שרק בהשוואת צורה באה האהבה לידי ביטוי.
ויקם מלך חדש, רבי אבא פתח: אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל-הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אשרי הם ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מכל העמים וקירב אותם אליו, שכתוב, ובך בחר ה'. וכתוב: כי חֵלֶק ה' עַמו יעקב חֶבֶל נחלתו. וישראל מתדב%Q7ים בהקב"ה, שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם. והם צדיקים לפניו מפני שהם זורעים על כל מים, זורעים לצדקה, שמעלים מ"ן להמשיך מוחין להמלכות שתהיה נקראת צדקה. כי בלי המוחין היא נקראת צדק בלי ה'. ומי שזרע לצדקה, כתוב בו, כי גדול מעל השמים חסדך. מעל השמים הוא מכונה ג"כ, על כל מים. מעל השמים זה עולם הבא, בינה, שהיא מעל ז"א, הנקרא שמים. וישראל זורעים זרע, ומעלים מ"ן, על כל מים, בינה, כדי להמשיך מוחין אל המלכות, שתהיה נקראת צדקה.
בספרו של רב ייבא סבא כתוב: כל דינים שבעולם הזה וכל הגזירות וכל השאלות, כולם נמצאים בהיכל אחד, ששם ע"ב סנהדרין מעיינים בדינים של העולם. והיכל ההוא נקרא היכל הזכות, משום כשדנים דין, מְהַפכים בזכות האדם בתחילה.
מה שאין כן במדרגה של הס"א, ששם יש מקום שנקרא חובה, משום שכל מעשיו שבאותו המקו%T7, שהוא של הנחש, אשת זנונים, אינם אלא לְהַפך בחוב האדם, ולהלשין על העבד לפני אדוניו.
אלו שבהיכל הזכות, נקראים מים מתוקים, מים צלולים. אלו שבהיכל החוב, נקראים מים הַמָרים. מֵי הַמָרים, הַמְאָרְרים. בהיכל הזכות ההוא אינם נמצאים שלושה אלו, בנים, חיים ומזונות. ולא באותו מקום החוב, לא במים מתוקים וצלולים, ולא במים המרים, המאררים.
וע"כ ישראל זורעים על כל מים זרע קדוש, שמעלים מ"ן עד בינה העליונה, הנקראת מים, ומולידים על כל מים. שאין זרע שלהם נכון אלא למעלה, בבינה. ע"כ בנים, חיים, ומזון אינם תלויים בהיכל הזכות, אלא הדבר תלוי במזל הקדוש, דיקנא קדישא דא"א, בחינת בינה שלו, שיצאה לחוץ. ומקום זה הוא, על כל מים.
מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל-הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. שאין בקליפות שור וחמור כלום, ששלחו מהם כל החלקים הרעים ומתדבקים בצד הטוב ההוא של כל קדושים עליונים. שור וחמור, כשמתחברים יחד, הם שני פגעים רעים לעולם. שור, הוא צד הדין הקשה, והוא מדבקוּת של צד הקדושה. חמור, כשנתחבר עימו, מצד האחר של הקליפות, הם שני פגעים רעים לעולם.
יש ב' בחינות דינים:
א. דין קדוש, נקודת השורוק, קו שמאל מטרם שנזדווג עם קו ימין, שאז נמשכים ממנו דין קשה, וזה אינו מטעם הפגם שבו, אלא מטעם חיסרון חסדים להתלבשות החכמה.
ב. דין שאינו קדוש, שנמשך ממסך דחיריק מטרם שנזדווג עימו אור עליון, הוא פגם ממש, הממעט ג"ר דשמאל.
דין הא' נקרא שור, של הקדושה. ודין הב' נקרא חמור, של הס"א.
על כך שמעון, תוקף דין הקשה מבחי' שור, כשמתחברים יחד, לא יכול העולם לסבול. ומשום זה, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. וע"כ שלח יעקב לעשו דבר זה, כמ"ש, ויהי לי שור וחמור, שכבש אותם אל הקדושה, ואם לא היה יעקב משפיל את עצמו, פחד גדול היה נופל על עשו, מחמת שהיה בכוחו לכבוש ב' דינים הללו.
הכלל הוא הכתר, ובכדי לבדוק האם ישנה זכות לעשות פעולה מסוימת, יבדוק הפרט, האם בפעולתו זו מבטא הוא את הכלל, אזי יש רשות, ומאידך כל פעולה שאינה מבטאת את הכלל, ובוודאי פעולה שפועלת כנגד הכלל אינה נעשית בזכות, שהרי כָּל פְּרָט כָּפוּף לָכְּלַל הַשַּׁיָּך לוֹ.
וכך ניתן לבדוק האם יש לנו זכות על ארץ ישראל? התשובה פשוטה, כאשר באים לבטא את רצון הכלל – הוא הקב"ה, במעשינו בארץ, אז הזכות עומדת. לא ההיסטוריה מחלקת זכויות, אלא הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ – תעמוד לכם הזכוּת.
בעולמות העליונים, בהיכל הזכות בו593קים האם מעשיו של האדם מביאים לידי הביטוי את רוח הכלל, שהרי רצון בעליון הוא חוק מחויב בתחתון.
הנחש הקטגור מלמד חובה על מי שפועל ונותן ביטוי לפרטיות הרצון לקבל של עצמו.
שתי עבודות נפש עיקריות יש לעשות: מוחא וליבא. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו בשור שהוא בחינת ידיעה יש לפעול מעל טעם ודעת שזו קניית אמונה, וַחֲמוֹר אֵבוּס – התגברות על תאוות הגוף. הכל בכדי להשיג את בחינת האהבה שתתפשט ללב עם בחינת היראה. הוא שאמר יעקב לעשיו: וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, דהיינו שהתגברתי על התאוות והגעתי לקדושה.
בעבודת ההתגברות יש לוותר על הרצון, אך דבר זה פוגם לכאורה במטרת הבריאה – שהיא קבלת ההטבה, אך כאן המקום לתיקון ע"י חסדים. לכן עד גמר תיקון לא ניתן להשתמש בכוח הדין של החמור, אלא לרכב עליו, על החומריות שמורידה את האדם לארציות. לא ניתן לאפשר שליטה לחומר של האני הפרטי, ולהגיע לתכלית.
הסגולה של עם ישראל היא הפוטנציאל הגדול של השוואת צורה של השפעה בינם לבין הקב"ה, ומכאן נגזרת האהבה. ישראל זכו ונשמתם היא מלכות שהתכללה בבינה, בהשפעה – ואינם מנסים בזמן תיקון לחרוש בשור וחמור יחדיו. בעבודה נכונה יש להיות מ: מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, להפריד בין העבודה הרוחנית ולא לפעול אותה למען הגשמיות.
ללא דבקות במקור החיים, נק' הרשעים בחייהם מתים, ובכדי להגיע לתכלית, לדבקות, על כל אחד לייצר כלי השפעה ראוי להשוואת צורה, שרק בהשוואת צורה באה האהבה לידי ביטוי.
שאלות חזרה שמות כב-כד
1. מה אומרת בת הקול היוצאת מהר חורב בכל יום? ומה הדיוק של רבי יצחק כנגד דבריו של רבי יהודה בזה?
2. מה טענת השכינה לקב"ה על ירידת ישראל למצרים ומה ענה לה הקב"ה?
3. מהיכן צריכה לבוא השכינה כדי להצטרף לעם ישראל בגלות?
4. מה אומר רשב"י לרבי חייא על שתי שאלותיו, דהיינו מה ראתה התורה לספור בניו של יעקב שבתחילה הם י"ב ולאחר מכן ע' וכן מה הטעם שהיו ע' ולא יותר?
5. מה אנו למדים מכך שג' הקוים מאירים גם במלכות?
שאלות חזרה זהר שמות יט-כא
1. הסבר את דברי ר' חייא לר' יוסי ואת התירוץ לכך שמה שכתוב הבאים מצרימה מדובר על מלאכים קדושים.
2. מהן הקושיות לגבי הנביא יחזקאל בן בוזי ומה פתרונן?
כאשר אדם נמצא בירידה נפשית, בהסתרה – יזכור וידע שכבר טמון בו כוח לצמיחה וגאולה שניתן לו מלמעלה. הקב"ה נמצא איתו, ואַפִילוּ בֶהַסְתָּרַה שֶׁבֵּתוֹך הגלות הנפשית, הוא אינו לבד, כל הכוחות שבו מתגייסים ומוכנים לקראת הגאולה שלו, שהרי הבא להיטהר מסייעין בידו.
רבי חייא היה הולך מאושא ללוד ( ממדרגת השלמת כלים – לוד, למדרגת חוכמה) והיה רוכב על חמור, ורבי יוסי היה עמו. ירד רבי חייא ונענע בידיו לרבי יוסי (הראה לו שצריך את כלי המעשה )ואמר לו: בני! אם בני העולם היו יודעים הכבוד הגדול של יעקב, בשעה שאמר לו הקב"ה, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היו מלחכים העפר שבג' פרסאות הקרוב לקברו. כתוב, ויצא משה לקראת חותנו. ופירשו, שאהרון ראה שיצא משה, ויצא עימו, ואלעזר והנשיאים והזקנים יצאו עימו, וראשי האבות וקרואי העדה וכל ישראל יצאו עימהם. ונמצא, שכל ישראל כולם יצאו, לקראת יתרו. כי מי ראה את משה, שיָצא, ולא יֵצא עימו? ומי ראה את אהרון והנשיאים, שיצאו, ולא יֵצא? נמצא, שבשביל משה יצאו כולם. ואם בשביל משה היה כך, בשביל הקב"ה, כאשר אמר, אנוכי ארד עימך מצריימה, על אחת כמה וכמה, שירדו עימו כל הפמליה של מעלה. אמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. שמשמע, הוא לבדו. ואח"כ, ואלה שמות בני ישראל, שפירושו, כל הפמליה של מעלה. שכן במשה כתוב, ויצא משה, וכל ישראל יצאו עימו.
בעוד שהיו הולכים פגש אותם רבי אבא. אמר רבי יוסי: הנה השכינה כאן, כי אחד מבעלי המשנה כאן. שאל במה אתם עוסקים, אמר רבי יוסי בכתוב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. כשירד יעקב למצרים, שכתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, כולם ירדו עם יעקב למצרים. משמע שכל המרכבות והצבאות ירדו עם יעקב למצרים, ולא הקב"ה לבדו, כמו שמשמע מהכתוב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. לכאורה אם ה' יורד הוא לא צריך עזרה של כל הפמליה, אלא להראות כאן בארץ את כבודו הגדול של יעקב.
אמר רבי אבא: וזה לבד היה. כתוב: הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל. ג' קושיות כאן:
א. אין שכינה שורה בחוץ לארץ. ונבואתו של יחזקאל היה בארץ כשדים.
ב. שלא היה נאמן כמשה, שכתוב, בכל ביתי נאמן הוא. ויחזקאל גילה ופרסם כל אוצרות המלך יותר ממשה.
ג. נראה שלא היה שלם בדעתו. שאם היה שלם בדעתו, לא היה מגלה כל כך.
אלא ח"ו, שגילה יותר משצריך. כי יחזקאל נביא שלם היה, שהיה שלם בדעתו, וברשות הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכול נצרך שיגלה על אחת שתיים ממה שגילה. ומעולם לא עזב הקב"ה את ישראל בגלות, מטרם שבא לשכון שכינתו עימהם. כל שכן ביעקב, שהיה יורד בגלות, שהקב"ה ושכינתו וקדושים עליונים והמרכבות ירדו כולם עם יעקב, שכתוב, הבאים מצריימה את (כולל צד הנקבה) יעקב. ובזה מיושבת הקושיה, כי אע"פ שאמר: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, אין המשמעות הוא לבדו, אלא עם שכינתו וצבאיו והמרכבות שלו, שכן דרך הקב"ה בכל הגלויות, כמו שגילה יחזקאל בגלות בבל.
כאשר אדם נמצא בירידה נפשית, בהסתרה – יזכור וידע שכבר טמון בו כוח שניתן לו מלמעלה לצמיחה וגאולה. הקב"ה נמצא איתו, ואַפִילוּ בֶהַסְתָּרַה שֶׁבֵּתוֹך הגלות הנפשית, הוא אינו לבד, כל הכוחות שבו מתגייסים ומוכנים לקראת הגאולה שלו, שהרי הבא להיטהר מסייעין בידו.
אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל. ישנו כוח בעליונים בו מתרחש דבר לפני שמתגלה פה בארץ. תפקידנו להצטרף אליהם ולשאול: מַה הַבּוֹרֵא רוֹצֶה מִמֶּנִּי? וְאֶת זֶה לִרְצּוֹת.
הפנימיות חייבת להיות מושלמת לפני החיצוניות. התיקון הוא קודם על צד הנפש ורק לאחר מכן על המעשה. קודם להשתלם מהבחינה הפנימית, וכאשר כוח המחשבה מתוקן – יוכל אז לרדת ולתקן את הלב, לפי תבנית ההשקפה הנכונה, דרך ל"ב נתיבות חוכמה. קודם צד המחשבה העליונה – הזכר ולאחר מכן צד ההרגשה.
במצרים עשו תיקון שאִפשר להוציא מהכוח אל הפועל, לכן יצאו בחיפזון. כמו אדם שמתלבט על עסקה, וביום שהוא מחליט הוא רוצה לפעול בחיפזון, כי מרגיש שזה ממשי והכוח הפנימי קיים. וכך כאשר מגבירים את החשק הפנימי לרוחניות, הביצוע יהיה קל יותר, לכן תלמוד תורה כנגד כולם.
יש לשאוף לשלום כי זה הכלי המחזיק את האהבה, כוח שמירת הברית לחבר את שני הקווים. תרי"ב מצוות הכרחיות בכדי להגיע למצוות האהבה, לשלמות. שלמות הנשמה קודמת לשלמות הגוף. הכוח המופשט של המחשבה, הלימוד, ההשקפה חייב להשתלם, ואז לרדת ללב, שזו התכלית.
שאלות חזרה זהר שמות טז-יח
1. כיצד מפרש רבי שמעון את הכתוב "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"?
2. כיצד מביא ראיה רבי יצחק לדברי רשב"י?
3. מה עונה רבי אלעזר לרבי יהודה על הכתוב "איש וביתו" המתייחס למלאכים, והרי במלאכים אין בית, דהיינו מלכות?
4. מהיין מביא רבי אלעזר ראיה לרבי יצחק שהשכינה ירדה למצרים יחד עם יעקב?
5. מהיכן אנו לומדים שכח הגאולה ירד עם בני ישראל למצרים כפוטנציאל?
6. מה היה החיפזון ביציאת מצרים? על פי אות י"א
7. ממה לומד רבי יהודה קו וחומר שירדו המלאכים למצרים?
8. מה עונה רבי אבא על דברי רבי יעקב מכפר חנן שאומר שבני ישראל הם השבטים ממש?
9. מיהם ששים גיבורים סביב מטתו של שלמה ומדוע לא שבעים?
אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל. ישנו כוח בעליונים בו מתרחש דבר לפני שמתגלה פה בארץ. תפקידנו להצטרף אליהם ולשאול: מַה הַבּוֹרֵא רוֹצֶה מִמֶּנִּי? וְאֶת זֶה לִרְצּוֹת.
הפנימיות חייבת להיות מושלמת לפני החיצוניות. התיקון הוא קודם על צד הנפש ורק לאחר מכן על המעשה. קודם להשתלם מהבחינה הפנימית, וכאשר כוח המחשבה מתוקן – יוכל אז לרדת ולתקן את הלב, לפי תבנית ההשקפה הנכונה, דרך ל"ב נתיבות חוכמה. קודם צד המחשבה העליונה – הזכר ולאחר מכן צד ההרגשה.
כאשר השכינה ירדה למצרים, ירדה חיה שנק' ישראל, עם מ"ב מלאכים, דהיינו כוח של שלמות. כאשר אדם בירידה, בגלות – יש בכך כוח לגאולה, לעליה. אין להתייאש כי יש פוטנציאל למקום גבוה יותר. כמו עץ השדה שהמתפתח תחילה תחת האדמה, כך בחשכת הגלות ניתן לגדול ולפתח אמונה.
במצרים עשו תיקון שאִפשר להוציא מהכוח אל הפועל, לכן יצאו בחיפזון. כמו אדם שמתלבט על עסקה, וביום שהוא מחליט הוא רוצה לפעול בחיפזון, כי מרגיש שזה ממשי והכוח הפנימי קיים. וכך כאשר מגבירים את החשק הפנימי לרוחניות, הביצוע יהיה קל יותר, לכן תלמוד תורה כנגד כולם.
באדם יש את עצם הרצון לקבל ולכן גדול הוא מהמלאכים בפוטנציאל להגיע למטרת הבריאה. ולמרות שהמלאכים הם בריאה חלקית, וחסרים את הרצון לקבל, אך מאחר וישנה היררכיה גם אצלם, אז גם בעולמות העליונים יש נותן, ומקבל תחתון ממנו, שהוא בחינת נק' כלפי הכוח שמעליו. לכן אומר איש וביתו, דהיינו גם מלאכים שהם בחינת נקבה.
אמר רבי שמעון: כשירדה השכינה למצרים, ירדה חיה אחת, מד' חיות שבמרכבה, ששמה ישראל, בצורתו של אותו סבא, ז"א. ומ"ב משמשים קדושים עימה, מ"ב מלאכים. וכל אחד ואחד מהם היה אות קדוש עימו מן השם הקדוש מ"ב. שמלאכים אלו המשמשים את החיה ששמה ישראל, מכונים בני ישראל, ונמשכים מן השם מ"ב, שהם הג"ר שבאותה החיה. וכולם ירדו עם יעקב למצרים. וכמ"ש: וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אמר, בני ישראל, ואח"כ, את יעקב, ואינו אומר, איתו. אלא השם ישראל אינו השם של יעקב, אלא של החיה העליונה שבמרכבה, ששמה ישראל. ובני ישראל הם מ"ב משמשים שלה. רשב"י מוציא את סיפור ירידת בני ישראל למצרים מהפשט, ומגלה שמדובר על מלאכים, דהיינו כוחות עליונים, וחיה שנק' ישראל, היא רגל במרכבה שירדה לגלות – בכוח מ"ב, כוח של שלמות.
שאל רבי יהודה את רבי אלעזר: כיוון ששמעת מאביך פרשת שמות דהיינו שבני ישראל הם מ"ב מלאכים קדושים. וא"כ מהו שאומר, איש וביתו באו, הרי במלאכים אינו נוהג בני בית? אלא, מלאכים עליונים, שהם גבוהים מן התחתונים שבהם, כמ"ש, איש וביתו באו, אשר מלאך העליון נקרא איש, והתחתון לו נקרא ביתו. וכל אלו המלאכים שבמדרגה העליונה נקראים גברים זכרים, ואלו שבמדרגה תחתונה מהם, נקראים נקבות, ונקראים בית, שאישה נקבה מקבלת מן הזכר והיא כמו בית אליו.
יש לשאוף לשלום כי זה הכלי המחזיק את האהבה, כוח שמירת הברית לחבר את שני הקווים. תרי"ב מצוות הכרחיות בכדי להגיע למצוות האהבה, לשלמות. שלמות הנשמה קודמת לשלמות הגוף. הכוח המופשט של המחשבה, הלימוד, ההשקפה חייב להשתלם, ואז לרדת ללב, שזו התכלית.
רבי יצחק היה עומד לפני רבי אלעזר, אמר לו: וכי השכינה ירדה למצרים עם יעקב? כמ"ש: אנוכי ארד עימך. השכינה ירדה למצרים את יעקב, ושש מאות אלף מרכבות קדושות עימה. שכתוב, כשש מאות אלף רגלי. שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם, כשישראל יצאו ממצרים כמ"ש: וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. שש מאות לא נאמר, אלא כשש מאות. רומז, כעין שיצאו אלו שש מאות אלף שלמטה, כך יצאו אלו שש מאות אלף מרכבות קדושות שלמעלה, שהיו עימהם.
בעת שיצאו אלו המרכבות הקדושות והמחנות הקדושים, ראו ישראל וידעו, שהם מתעכבים מלצאת בשבילם, מחמת שהם אינם יוצאים. וכל החיפזון שעשו ישראל היה בשבילם כמ"ש, ולא יכלו להתמהמה. שהיה לו לומר, ולא רצו להתמהמה. אבל כתוב, ולא יכלו, משום מחנות המלאכים, שהיו מתעכבים בשבילם. ונודע, שבני ישראל, שכתוב, כולם בני ישראל, של הרקיע, המלאכים. וכתוב: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ולא נאמר, וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה איתו. אלא נאמר, וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. שפירושו, הבאים מצרימה מתחילה, כלומר המלאכים. ובאו, את יעקב.
בשעה שניצל יעקב מלבן, כתוב: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וכשירד למצרים, אמר הקב"ה: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה. ואם האדון ירד, כל שכן שיֵרדו משמשיו עימו, שכתוב, הבאים מצריימה את יעקב. ולא כתוב, איתו. בני ישראל שבכאן, אלו הם שנקראים בני ישראל ממש, השבטים.
רבי אבא פתח: לְכוּ חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. אל תקרי שַׁמות, בש' פתוחה, אלא שֵמות בש' צרויה. וזה כעין שעשה הקב"ה ברקיע, כן עשה בארץ, שיש שֵמות הקדושים ברקיע, ויש שֵמות הקדושים בארץ, שמות השבטים, שעליהם נאמר, ואלה שמות בני ישראל.
אמר רבי יהודה: ביום שירד יעקב למצרים, ירדו עימו שישים ריבוא מלאכים עליונים כמ"ש, הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. מנעולים החקוקים לקבל מפתח. המפתחות מסובבים במקומו של המנעול. המנעולים הם בספירה השביעית, מלכות. והם חקוקים בספירה השישית, יסוד. וכמ"ש: שישים גיבורים סביב לה.
קודם יש להשלים את צד הזכר. לכן בזמן תיקון בחינת שישים גיבורים שעליהם לעשות קודם את תיקון היראה, תיקון היסוד, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לפעול את המנעולא, הכוח של הבחינה השביעית שבזמן תיקון פועלים בו רק שמירה – לא לקבל. דהיינו שמקבל על עצמו כשעת לא יוכל להגיע לשלמות, שוודאי תגיע בעתיד, ולא פועל כעת זכירה, אלא שמירה.
המלכות אין בה אלא חג"ת נה"י, ומסתיימת ביסוד, שנקרא מפתחא. וחסרה ממלכות דמלכות. המנעולים, המלכות, החקוקים בהתאם למפתח, מסבבים במקומו של המפתח, היסוד. אע"פ שעצם המנעול הוא מלכות, הכלולה מז' ספירות חג"ת נהי"מ, שלפי"ז היה צריך לומר, שמיטתו שלשלמה, שהיא המלכות, שבעים גיבורים סביב לה, שהם ז' ספירות, שכל אחת כלולה מעשר. אמנם מסתיימים ביסוד, המכונה מפתחא, ואין בה אלא חג"ת נה"י, שהן שש ספירות, שכל אחת כלולה מעשר, שהם שישים. וכמ"ש: שישים גיבורים סביב לה, ולא שבעים.
מנעולא זה כוח המלכות שנועלת את המדרגה שלא לקבל את האור מהמקרה. על האדם לפרש כל תופעה מעבר לזמן ומקום – כך מדברת ההשגחה עם האדם.
הִנֵּה מִטָּתוֹ. השכינה הנקראת מיטה. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, המלך שהשלום שלו, ז"א, הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אלו הם שישים ריבוא מלאכים עליונים, שהם מצבא השכינה, שירדה עם יעקב למצרים. והטעם שהם במספר שישים, הוא מפני שהשכינה רשומה במפתחא. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, ישראל של מעלה, ז"א, שהגבורה נמשכת אֲליהם ממנו כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל. איש וביתו באו, הם ודרכיהם. כי ביתו פירושו מנהגיו ודרכיו. כי לכל מלאך יש פעולה מיוחדת שעל שמה נקרא.
שאלות חזרה זהר שמות יג-טו
1. מי היא המרכבה? מי הם מרכביה ומה תפקיד המלכות כגלגל רביעי?
2. מהו המסע וכיצד הוא מתנהל?
3. מדוע נעים על גלגלים ולא על צורות אחרות?
4. הסבר את המושגים מאתים וחמשים ו- ארבע מאות וחמשים ומדוע מאתים וחמשים לשמאל ו- ארבע מאות וחמשים לימין?
5. מדוע אומר על קו הימין שהוא גם בבחינת רואה וגם בבחינת לא רואה?
6. מהם ב' המצבים השונים הנוהגים בכל קו מג' הקוים ימין שמאל ואמצע?
7. מיהו פטרונא דכלא?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
המרכבה היא המקשרת בין תחתונים לעליונים, הבינה שהיא מקור התודעה וההשפעה של האדם מקשרת בין ראש לגוף: חוכמה ומוח אל הלב, כאשר המרכבה מאפשרת נסיעה שפרושה מעבר מרצון לרצון. תנועה זו נועדה להגיע לפקיחת עיניים, שזו בחינת ההתקדמות של האדם. תנועה מקטנות (חולם), השלמת כלים (שורוק), וחיריק הוא זיווג בין הנסתר לגלוי. אין אפשרות להשיג חוכמה אלא בתנועה. מבחינה נפשית חולם הוא הכנעה, מוכנות לוויתור עצמי לגמרי. שורוק הוא הבדלה – שיכול לראות גדלות בכל בחינה, והמתקה – החיריק היא היכולת לחבר ביניהם.
בכדי לזכות לקבלת החוכמה/השפע ללב, יש לנוע עם גלגלי חסד גבורה ותפארת. זו תנועה תמידית המתחילה בביטול מוחלט של הגאווה, עבור להשלמת כלים, דהיינו מתן ביטוי לפרטים, והיכולת לשלב בניהם עד להשבה את הלב. רק הצדיקים המושכים את האור בקו אמצעי, יכולים לראות את החוכמה ואת הזעזוע הגדול שכלל לא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים. הזעזוע גדול מפני שגם לאחר קבלת החוכמה יש להמשיך ולשמור על יראה וחסדים. לכן אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ומי שחלילה אינו מוותר על גאוות – וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.
אמר רבי שמעון: אנו פותחים עינינו, רואים גלגלי מרכבה הקדושה נוסעים במסעיהם. וקול שירה מתוק לאוזניים, לבינה, היפה ללב, מלכות, העולה ויורד והולך ואינו נוסע. מזדעזעים אלף אלפים, זהו סדר המשכת חכמה. ומשום שנמשכת ע"י קו שמאל, ששם דינים, נבחן כמזדעזעים. והחכמה ספירותיה באלפים, וכשנכללים זה מזה, הם אלף אלפים. וריבוא רבבות, הם חסדים, שמקורם מעתיק, שספירותיו בריבוא. ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה.
הבינה היא המרכבה. הגלגלים שלה הם ג' קווים, חג"ת. וגלגל רביעי, המלכות שמחזה ולמעלה המקבלת מהם. וכשנכללים הגלגלים זה בזה, יש בכל אחד מהם ג' קווים, שהם י"ב. שעל ידי קווים הללו רוכב מלך העליון, חכמה, במרכבתו, הבינה. ונסיעה פירושו הארת הקווים בזה אחר זה, כסדר יציאתם חולם שורוק חיריק.
ובעת שמשיגים הארת חכמה, המכונה פתיחת עיניים, ע"י ד' הגלגלים של הבינה, חג"ת ומלכות, והחכמה מושגת רק בדרך נסיעה מקו לקו, בג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ואז נשמע קול שירה, הארת חכמה לאוזניים, שהן בינה, בעיקר ע"י קו אמצעי, ת"ת, הנקרא קול. וממנו מושפעת אל הלב, המלכות. המלכות הלב הוא פאסיבי ואין בו תנועה, אלא רק תוצאה, בה קבלת האור באה כלוואי. בכדי לגלות את החוכמה, על התודעה לנוע ב – ג' קווים של הכנעה, הבדלה והמתקה.
והלב, המלכות, כשמקבלת הארת החכמה, המושפעת רק ממטה למעלה, היא עולה, וכשמקבלת אור החסדים המושפע ממעלה למטה, היא יורדת. שהנסיעה היא הארת ג' הקווים בזה אחר זה, וכן חוזר חלילה. אבל במלכות אין נסיעה, כי היא רק מקבלת מן נסיעת ג' קווים, כי היא אינה משתתפת עם ג' הקווים בפעולת ההארה, אלא מקבלת מהם בלבד. ושירה, חכמה, אינה נוסעת עימהם, ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה, כי השירה, חכמה, אינה מאירה ממעלה למטה.
לקול נעימות (המתקת הבינה ע"י החיריק), מנסיעת הגלגלים, עומדים, מי שעומדים, ומתקבצים בקבוצה אחת לצד ימין ארבע מאות וחמישים אלף בעלי עיניים. רואים ואינם רואים. ונמצאים בכל הקווים שלהם. שני הצדדים האחרים, שמאל ואמצע, מתלבנים בשבילם. כלומר, שדיניהם, שהם אדום, נעברים, מחמת שמקבלים חסדים מקו ימין. ולצד שמאל מאתיים וחמישים אלף.
בכל קו יש חמש ספירות, חג"ת נ"ה. ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הם חמש מאות. ומתחלקים במקום החזה: ב' ספירות ומחצה, הם ר"נ, חסד וגבורה וחצי ת"ת, מחזה ולמעלה. וב' ספירות ומחצה, חצי ת"ת התחתון ונצח והוד, הם ר"נ מחזה ולמטה. והארת קו ימין, להיותה חסדים בעיקרה, מאירה גם מחזה ולמטה, עד חצי הספירה התחתונה, הוד. כי להיותה בחינת מלכות, שחג"ת נ"ה הם כח"ב תו"מ, ע"כ אינה מאירה רק ממטה למעלה, מחזה ולמעלה, וע"כ נמצא הארת קו הימין תופסת ארבע ספירות וחצי, חג"ת נצח וחצי הוד, שהם ארבע מאות וחמישים. אמנם הארת קו השמאל אינה מאירה כלל ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה, מחזה ולמעלה, מאירה רק ב' ספירות וחצי, חסד וגבורה וחצי ת"ת, שהם מאתיים וחמישים בלבד.
לצד ימין מאירים ארבע מאות וחמישים, כי להיותם בעיקר אור החסדים, הם מאירים גם מלמעלה למטה, עד חצי ספירת ההוד, שהם ארבע ספירות חג"ת ונצח וחצי ספירת ההוד עד החזה, ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הן ארבע מאות וחמישים. ולהיותם ממשיכים החכמה אל קו השמאל, שספירת החכמה היא בסוד אלפים, הם ארבע מאות וחמישים אלפים. וגם משום זה מכונים, אור עיניים, כי החכמה נקראת עיניים.
אמנם, אע"פ שהם משפיעים חכמה אל קו השמאל, הימין לעצמו אינו מקבל חכמה. וע"כ רואים ואינם רואים, כי שתי הבחינות נבחנות בהם. כי מצד שמשפיעים חכמה לשמאל, מכונים רואים, שראייה, היא חכמה. ומצד שאינם מקבלים לעצמם חכמה, כי הם בבחינת, כי חפץ חסד הוא, ע"כ נבחנים, שאין בהם חכמה, אלא חסדים. ונודע שב' קווים שמאל ואמצע, מתלבשת החכמה שבהם בחסדים של הימין, ושני הצדדים האחרים מתלבנים בשבילם, מחמת שמקבלים החסדים מן הימין הזה, והוסר האודם שבהם, הדינים, ונעשו לבן. ולצד שמאל מאתיים וחמישים אלף, שקו השמאל, ששם מאיר החכמה בעיקר, אינו מאיר אלא ממטה למעלה, ב' ספירות וחצי שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה וחצי ת"ת העליון, שלהיותם נמשכים משמאל דבינה, שספירותיה בסוד מאות, ולהיותם באור החכמה, שספירותיה אלפים, הם מאתיים וחמישים אלפים.
ר"נ אלפים בעלי הבכי, מייבבים ומייללים ממקום בית מושביהם, (מאחר ולא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים) ממקום יציאתם, פותחים בדין ומסיימים בדין. מייבבים שנית, והדין נתגלה, והספרים פתוחים, להסתכל בדינים שבהם, בו בשעה, עולה בעל הדין, שהיה קם עליהם ויושב על כיסא הדין, והשירה שָכְכה מטרם שנסתיים הדין. הזוהר רוצה לבאר כאן עניין ב' מצבים שונים, הנוהגים בכל קו מג' הקווים: מצב א' הוא במקום יציאתו במקורו, פועל כל קו לפי מדרגתו להמשיך החכמה.
מצב ב' שלא במקום יציאתו, פועל כל קו להרבות את החסדים, ועוזב את פעולת המשכת החכמה. ומתחיל בקו שמאל, משום שהוא עיקר הפועל להמשכת החכמה, כלומר, פועל בנקודת השורוק. המשכת החכמה נקראת שירה. וזהו רק בחיבור כל ג' הקווים. אבל המשכת החכמה שבקו שמאל בלבד, נקראת לפעמים, יבבה, משום שבו נמצאת החכמה בלי חסדים, ואי אפשר לסבול את החכמה כשאינה מלובשת בחסדים. ומחמת דין זה מייבבים ומייללים, כל המקבלים ממנו, כלומר ר"נ אלפים. ויש עוד דין אחר, דין של המסך דחיריק. ובעלי היבבה, ר"נ אלפים, הנמשכים מקו שמאל, שהארת החכמה שלהם מכונה יבבה. ממקום בית מושביהם, ממקום יציאתם, פותחים בדין ומסיימים בדין, כי בפעולה הראשונה במקום יציאתם, הם פותחים להמשיך החכמה בדין, מפאת חיסרון לבוש החסדים. ועד שמסיימים ברצונם המשכת החכמה, נמצאים באותו הדין כמ"ש, מייבבים שנית, בפעולה השנייה להמשיך חכמה, והדין נתגלה והספרים פתוחים, שהדין האחר של מסך דחיריק מתגלה, שהוא הנושא למידת הדין במלכות, שהחכמה מסתלקת בגללה. בו בשעה, שבעל הדין העומד עליהם, ז"א הנושא למסך דחיריק, עולה ויושב על כיסא הדין, המלכות דמידת הדין המרחקת אור החכמה, וע"כ השירה שָכְכה, שאור החכמה, שנקרא שירה, נפסק מלהאיר, עוד מטרם שנסתיים הדין, שלא יכלו לסיים פעולת המשכת החכמה, שנמשכת בדין הא', שנקרא יבבה, מפני שהחכמה כבר נסתלקה מסיבת הדין הב', שנתגלה במסך דחיריק.
ומסיבת המסך דחיריק, שז"א, קו האמצעי, מגלה, הוא נקרא בג' כינויים:
א. מטרם שאור העליון נזדווג על המסך דחיריק, נקרא בעל הדין, כי אז מרבה דינים בלבד.
ב. אחר שנזדווג אור העליון על המסך דחיריק ביסוד שלו, שנקרא חי העולמים, שאז, ממשיך אור החסדים מקו ימין, ומלביש עימהם את החכמה שבקו שמאל, אשר אז נמשכה שוב הארת החכמה, ומחמת שנתלבשה בחסדים, היא מאירה בשלמות בלי דינים, ואז נקרא ז"א בשם פַּטרון, שמגן על החכמה, שתוכל להאיר בלי דינים.
ג. אחר שמתגבר להמשיך י"ג מידות הרחמים מדיקנא דא"א, אז נקרא ז"א, סבא, פטרונה של הכלה. סבא נקרא על שם א"א. פטרונה של הכלה נקרא, על שם שכולו רחמים בלי דין כלל. כי אז מרבה להמשיך חסדים מרובים מאוד מעתיק קדישא, שכולו רחמים, ומתוך שהחסדים הללו עדיפים מחכמה, כי עתיק הוא למעלה מא"א, שממנו החכמה, נמצא שגם החכמה נמשכת עימהם מאליה. ונמצא שהוא פטרונה של הכלה, כי מגן, הן על ריבוי החכמה והן על ריבוי החסדים.
ב' הפעולות בקו ימין, מסבבים בעלי העיניים מצד ימין, שעימהם שמונה עשר אלף אחרים, המסך דחיריק שביסוד ז"א, הנקרא חי, שהוא בגי' שמונה עשר. ולהיותו הגורם להמשיך חסדים שבתוכם מאיר החכמה, ע"כ נקרא ח"י אלפים. כי החכמה מכונה אלפים. המשכת חסדים המכונה תקיעה, קול פשוט. ואז לא מייבבים ולא מייללים, אלו המקבלים חכמה מקו ימין.
פותחים בשירה, בהמשכת חכמה, מזדעזעים ר"נ אלף, בעלי היבבה. שגם ר"נ אלף שבקו שמאל המכונים בעלי היבבה, מקבלים עתה גם הם הארת החכמה, ואע"פ שכבר נפסקה היבבה והיללה מ"מ, הם עוד מזדעזעים מאימת הדין, שקרה להם לפני שקיבלו החסדים מקו הימין.
תקע והמשיך חסדים בפעם השנייה, בפעולה השנייה שבקו ימין, שאין שם יבבה. נוסע הפטרון, ז"א, בזמן גילוי החסדים שבמסך, מכיסא ההוא של דין, ויושב בכיסא הרחמים, להמשיך חסדים מרובים. בו בזמן הז"א מזכיר שם הקדוש הגדול העליון, שהוא הויה במילוי מ"ה, יוד הא ואו הא, שבשם הזה נמשך חיים לכל.
ב' הפעולות בקו אמצעי, פתח ואמר. ז"א, הוא הקו האמצעי פעם אחת, יוד הא ואו הא, שיוד הא ואו הם ג' הקווים, ימין שמאל אמצע, הכלולים בז"א. והא אחרונה, היא הנוקבא, המקבלת מהם כמ"ש, ויקרא בשם הויה. פותחים כבתחילה בעלי הגלגלים הקדושים שבמרכבה. ואלף אלפים, חכמה וריבוא רבבות, החסדים, המלבישים אותם, ואומרים שירה, משבחים המלאכים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקום שכינתו. שהשכינה תתברך מז"א, ותקבל ממנו חכמה מלובשת בחסדים.
אז בא אותו הגן, השכינה, שהוא חבוי במאתיים וחמישים עולמות, בלמעלה מחזה דז"א, ששם ב' ספירות, חסד וגבורה דז"א וחצי ספירת ת"ת דז"א, שלהיותם נמשכים מבינה הם במאות, והם מאתיים וחמישים. ונקראים עולמות, מפני שהחכמה שבהם מתלבשת ונעלמת בחסדים, היא השכינה היקרה, בזיו החכמה שלה, היוצאת מזיו החכמה, ומתלבשת ונעלמת בזיו החסדים. והזיו נמשך ממנה לד' הרוחות חו"ג תו"מ, שהם ד' ראשים, כדי לקיים אותם במוחין, כמ"ש, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. והזיו נמשך ממנה לכל התחתונים. והיא הנקראת גן עדן.
ומה שאומר, שהיא חבויה בר"ן עולמות, שפירושו למעלה מחזה דז"א, מפני שאין שם מקומה האמיתי, כי היא מתחלת רק מחזה ולמטה דז"א. אלא כדי שתוכל לקבל חכמה, עלתה למעלה מחזה, ולפיכך היא צריכה להיות שמה חבויה, כדי שלא יקטרגו עליה החיצוניים, שאז לא הייתה אפשרות שתקבל חכמה. ונתבאר פעולה הראשונה שבקו האמצעי, שהיא להמשכת החכמה.
פתח שנית אותו הסבא. כלומר, ז"א, שאחר שעלה לא"א, נקרא סבא כמוהו. וזוהי פעולה השנייה של קו אמצעי, ז"א, הן להמשכת החכמה, והן להמשכת החסדים. ומזכיר שמו יוד הא ואו הא. וכולם פותחים בהמשכת האורות מי"ג מידות הרחמים, שנמשכים אז מי"ג תיקונים שבדיקנא דא"א. מי ראה כל אלו אורות, רמים שברמים, עזים שבעזים, ממרכבות הקדושות. ושמים וכל צבאם מזדעזעים ומתחלחלים באימה גדולה, ומשבחים את השם הקדוש, ואומרים שירה. אשרי הם הנשמות של הצדיקים, שהם נמצאים בעידון הזה, ויודעים זה כמ"ש, מי לא יִיראךָ מלך הגויים, כי לך יָאָתָה.
המרכבה היא המקשרת בין תחתונים לעליונים, הבינה שהיא מקור התודעה וההשפעה של האדם מקשרת בין ראש לגוף: חוכמה ומוח אל הלב, כאשר המרכבה מאפשרת נסיעה שפרושה מעבר מרצון לרצון. תנועה זו נועדה להגיע לפקיחת עיניים, שזו בחינת ההתקדמות של האדם. תנועה מקטנות (חולם), השלמת כלים (שורוק), וחיריק הוא זיווג בין הנסתר לגלוי. אין אפשרות להשיג חוכמה אלא בתנועה. מבחינה נפשית חולם הוא הכנעה, מוכנות לוויתור עצמי לגמרי. שורוק הוא הבדלה – שיכול לראות גדלות בכל בחינה, והמתקה – החיריק היא היכולת לחבר ביניהם.
בכדי לזכות לקבלת החוכמה/השפע ללב, יש לנוע עם גלגלי חסד גבורה ותפארת. זו תנועה תמידית המתחילה בביטול מוחלט של הגאווה, עבור להשלמת כלים, דהיינו מתן ביטוי לפרטים, והיכולת לשלב בניהם עד להשבה את הלב. רק הצדיקים המושכים את האור בקו אמצעי, יכולים לראות את החוכמה ואת הזעזוע הגדול שכלל לא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים. הזעזוע גדול מפני שגם לאחר קבלת החוכמה יש להמשיך ולשמור על יראה וחסדים. לכן אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ומי שחלילה אינו מוותר על גאוות – וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.
שאלות חזרה שמות י-יב
1. מהי בחינה הג' הדוחה את השכינה מין העולם?
2. סכם את ג' הבחינות הדוחות את השכינה כנגד ג' העברות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור, וכנגד שמם לשונם ומלבושם שעל זה שמרו בני ישראל במצריים.
3. מדוע משתמש הזוהר בלשון כ"כ חריפה למי שעובר ופועל עברות אלו, עד כדי שאומר "מוטב לו שלא היה נברא בעולם" – מה תפקידו של אדם בעולם?
4. מהי שאלת רבי יוסי באות לו' ומהי תשובתו של רבי אלעזר?
5. מה ההבדל בין בית ה' לבית המלך?
6. הסבר בהרחבה דרך דברי רבי אלעזר את התובנה שאין בריאה כולל מלאכים בלי מלכות, דהיינו בלי נקבה.
7. מה בה להוסיף לנו רבי אלעזר באומרו באות לט' שאת הגן שהיא המלכות צריך לשמור להדור להשקות ולזמור, שזה עבודת האדם.
שלושה דברים המוציאים את האדם מהיהדות, כנגד ג' מצוות לא תעשה עליהם נאמר יהרג ובָּל יעבור: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. הבא על אשת אל נכר – רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה, או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו.
כאשר כוח החיים ניתן בנידה, זו הליכה למציאות נפסדת, דבר המגדיל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה, דהינו נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.
אדם שמל ואינו פורע, דהיינו מסיר את העבודה הזרה, אך לא עובר לשלב של גילוי הטוב, הוא יחזור לסורו. תפקיד האדם כפרט, לתת את חלקו לכלל. ואם בא להפריע, כגון מבצע חלילה הפלה, וגורם שבגללו מסתלקת השכינה, עדיף לו שלא נברא.
בני ישראל שמרו במצרים על שם, לשון ומלבוש – ראשי תיבות "שלם" – לשון כנגד שפיכות דמים, שהרי חיים ומוות ביד הלשון, שם הוא בחינת: אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – כנגד עבודה זרה. וכנגד גילוי ערויות – מלבושם, שלבשו בגדי קדושה.
הנשים הצדקניות נשמרו מנידה בגלות מצרים. צד הנקבה צריך לפתות את האדם לפריה ורביה, כלומר כשצד הלב רואה שכל מה שירצה לא יוביל לטוב מפני שאינו מונח בקדושה, ולא יוכל להוליד תענוג מהאמת – עליו להימנע מקבלת תענוג במקום זה. וכאשר הרצון מונח בקדושה, עליו לפעול ולהתעורר, להתקשט באהבת התורה, באהבת חברים – ובפעולה זו, הולדת ההבנות תועיל ותשמור אותו אפילו בגלות מצרית כפי שקיימת בעולם זה.
תפקיד שומרי התורה והמצוות בפנימיות להפיץ את האמת, בכדי לעורר אפילו את היודעים את האמת להפסיק להתעצל מהעבודה.
הבחינה השלישית שמסלקת את השכינה כנגד שפיכות דמים: מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבָּר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.
ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם (של האדם) מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.
אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפריה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות. גזירת פרעה לא הייתה חכמה לשיטתו, מפני שלו היה גוזר על נקבות, אז היה עוצר את הילודה בעם, שזכר אחד יכול להוליד ילדים הרבה. חשב שמי שעושה את האדם יהודי זה הזכר שנותן את צורת האור, אך דווקא הנקבה נותנת את צורת הכלי – תיקון אודם דאימא המלכות של צמצום ב' אשר נותנת את הכוח שמלכות תיכלל בבינה. צורת יהודי לא נקבעת על פי האור שמתקבל, אלא על פי היכולת להכליל את הרצון בהשפעה, מלכות בבינה. צד הנקבה קובע רצון כיהודי.
נשמרו במצרים מנידה שכתוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.
מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות כמ"ש: יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.
ואם תאמר הרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות כמ"ש, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם). בעוד שהיו הולכים אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו רבי יוסי, דבר אחד קשה לי, ששמעתי מהמאור הקדוש שהיה אומר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת פירושו, ישראל סבא. הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו (אשתו) באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחֵר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.
פתח רבי אלעזר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וכי כיוון שאמר את בית ה', מהו בית המלך? ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך, אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.
בית ה', הוא בית המקדש. עֲזרות ולְשכות בית האולם והַדְביר, זהו בית המקדש, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הוא הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א. כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.
בכל מדרגה העליון הוא בחינת זכר – משפיע כלפי המדרגה שתחתיו. ויש למשל כמו הנשמה שהיא כמו האמא, שיכולה להיות בחינת נק' כלפי בעלה, ובחינת זכר המשפיע כלפי הבנים. חוץ מהבורא יתרך, אין נברא שאין בו צד נקבה, כלומר צד שמקבל לפחות את הקיום שלו מלמעלה. לכן גם למלאכים בחינת נק', דהיינו רצון לקבל, אך אין בהם את הבחינה של ההשתוקקות המלאה כפי שיש באדם.
רבי יוסי פתח: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גן נעול. כנסת ישראל, הנוקבא. מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולִזְמור. כלומר עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא כמ"ש, כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל וכתוב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. גן זו מלכות. אחות זו מלכות כאשר ז"א ונוקבא נמצאים בזיווג של אחור באחור, ששם אהבת רעים, אין חוכמה אלא מדרגת נשמה. גל=33 מאותיות אכדטם, המוקדמות לשם אלוקים, גַּן נָעוּל הסתרה מגלוי החוכמה, זו ההסתרה שיש לנברא.
שלושה דברים המוציאים את האדם מהיהדות, כנגד ג' מצוות לא תעשה עליהם נאמר יהרג ובָּל יעבור: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. הבא על אשת אל נכר – רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה, או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו.
כאשר כוח החיים ניתן בנידה, זו הליכה למציאות נפסדת, דבר המגדיל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה, דהינו נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.
אדם שמל ואינו פורע, דהיינו מסיר את העבודה הזרה, אך לא עובר לשלב של גילוי הטוב, הוא יחזור לסורו. תפקיד האדם כפרט, לתת את חלקו לכלל. ואם בא להפריע, כגון מבצע חלילה הפלה, וגורם שבגללו מסתלקת השכינה, עדיף לו שלא נברא.
בני ישראל שמרו במצרים על שם, לשון ומלבוש – ראשי תיבות "שלם" – לשון כנגד שפיכות דמים, שהרי חיים ומוות ביד הלשון, שם הוא בחינת: אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – כנגד עבודה זרה. וכנגד גילוי ערויות – מלבושם, שלבשו בגדי קדושה.
הנשים הצדקניות נשמרו מנידה בגלות מצרים. צד הנקבה צריך לפתות את האדם לפריה ורביה, כלומר כשצד הלב רואה שכל מה שירצה לא יוביל לטוב מפני שאינו מונח בקדושה, ולא יוכל להוליד תענוג מהאמת – עליו להימנע מקבלת תענוג במקום זה. וכאשר הרצון מונח בקדושה, עליו לפעול ולהתעורר, להתקשט באהבת התורה, באהבת חברים – ובפעולה זו, הולדת ההבנות תועיל ותשמור אותו אפילו בגלות מצרית כפי שקיימת בעולם זה.
תפקיד שומרי התורה והמצוות בפנימיות להפיץ את האמת, בכדי לעורר אפילו את היודעים את האמת להפסיק להתעצל מהעבודה.
הבחינה השלישית שמסלקת את השכינה כנגד שפיכות דמים: מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבָּר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.
ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם (של האדם) מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.
אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפריה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות. גזירת פרעה לא הייתה חכמה לשיטתו, מפני שלו היה גוזר על נקבות, אז היה עוצר את הילודה בעם, שזכר אחד יכול להוליד ילדים הרבה. חשב שמי שעושה את האדם יהודי זה הזכר שנותן את צורת האור, אך דווקא הנקבה נותנת את צורת הכלי – תיקון אודם דאימא המלכות של צמצום ב' אשר נותנת את הכוח שמלכות תיכלל בבינה. צורת יהודי לא נקבעת על פי האור שמתקבל, אלא על פי היכולת להכליל את הרצון בהשפעה, מלכות בבינה. צד הנקבה קובע רצון כיהודי.
נשמרו במצרים מנידה שכתוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.
מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות כמ"ש: יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.
ואם תאמר הרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות כמ"ש, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם). בעוד שהיו הולכים אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו רבי יוסי, דבר אחד קשה לי, ששמעתי מהמאור הקדוש שהיה אומר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת פירושו, ישראל סבא. הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו (אשתו) באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחֵר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.
פתח רבי אלעזר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וכי כיוון שאמר את בית ה', מהו בית המלך? ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך, אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.
בית ה', הוא בית המקדש. עֲזרות ולְשכות בית האולם והַדְביר, זהו בית המקדש, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הוא הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א. כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.
בכל מדרגה העליון הוא בחינת זכר – משפיע כלפי המדרגה שתחתיו. ויש למשל כמו הנשמה שהיא כמו האמא, שיכולה להיות בחינת נק' כלפי בעלה, ובחינת זכר המשפיע כלפי הבנים. חוץ מהבורא יתרך, אין נברא שאין בו צד נקבה, כלומר צד שמקבל לפחות את הקיום שלו מלמעלה. לכן גם למלאכים בחינת נק', דהיינו רצון לקבל, אך אין בהם את הבחינה של ההשתוקקות המלאה כפי שיש באדם.
רבי יוסי פתח: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גן נעול. כנסת ישראל, הנוקבא. מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולִזְמור. כלומר עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא כמ"ש, כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל וכתוב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. גן זו מלכות. אחות זו מלכות כאשר ז"א ונוקבא נמצאים בזיווג של אחור באחור, ששם אהבת רעים, אין חוכמה אלא מדרגת נשמה. גל=33 מאותיות אכדטם, המוקדמות לשם אלוקים, גַּן נָעוּל הסתרה מגלוי החוכמה, זו ההסתרה שיש לנברא.
הקודם