שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית.

בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך.

אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה. 

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות.

שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית. 

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה.  

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות. 

רד) למלכא דבעי לנטרא וכו': בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך. 

רה) אי ההוא עבדא וכו': אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך
ביאור הדברים. כי נתבאר לעיל (אות קצ"ה) שיש ב' מיני ריח, שיש ריח, דהיינו הארת חכמה ע"י עלית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. דהיינו ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומיחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח, ולולא עלית ז"א למ"ן לא היה הריח מגולה שם (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ויש ריח עליון הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, דהיינו מאו"א עלאין הממשיכים אליהם הארת חכמה סתימאה דא"א. ונתבאר שם, שזה אמור בג"ר דישסו"ת שהם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מריחא עלאה, מחמת שהיא מחוסרת חסדים. וע"כ יש מחלוקת בז"ת בין ימין ושמאל דישסו"ת ואין החכמה יכולה להאיר שם אלא ע"י עלית מ"ן דז"א, שעם כח המסך דחירק שבו, מיחד ימין ושמאל ועושה קו אמצעי בחינת דעת (כמ"ש בפלפה"ם אות ל"ח). בג"ר אפשר לקבל חכמה בלי חסדים, בז"א אי אפשר גם נתבאר שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביום טוב, ובחולו של מועד בשיעור שמקבלים מיו"ט, שה"ס תפלין דמארי עלמא מניח אותם, שמוחין דיו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין דחול המועד, הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת. אבל התפלין שאנו מניחים אותם, הם ממוחין דז"ת דישסו"ת, בהם יכולה להאיר חכמה קטנה יותר ורק עם חסדים שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עלית ז"א עם המסך דחירק שבו. וכיון שכח הדין הנמצא במסך דחירק ממנעולא ומפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים שגרמו ליציאתה, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת, לבחינת תפלין של מעשה התחתונים. כלומר שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.
וז"ש (באות ר"ג) ועמא קדישא אחדין תפלין דמארי עלמא ושריין עלייהו ביום טוב ובחולו של מועד, שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שהם נבחנים לתפלין דמארי עלמא ז"א מניח אותם. ואסור לאעברא תפלין דמארי עלמא מעל רישיהון, לאנחא תפלין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא, דהיינו התפלין שאנו מניחים, שה"ס המוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, ובחנים שהתחתונים עושים איתם, והם דוגמא ודיוקנא לתתא  הם רק דמיון וצורה  שהוא משום שכח הדין שבמסך דחירק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים. וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך לבין החותם של המלך עצמו. וז"ש (באות ר"ה) ובג"כ אסור לעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא, שה"ס הארת המוחיו דז"א המקבלים מג"ר דישסו"ת המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בגין דיוקנא דא דאנן עבדין, דהיינו המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפלין הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שה"ס כח הדין שבמסך דחירק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפלין אלו.

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

רו) האי במועד ובחולו וכו': זהו במועד ובחול המועד, שאסור להניח תפלין דמעשה ידינו, ולדחות התפלין דמארי עלמא, וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, שהוא בחינת תפלה של יד שהיא מלכות, כי שבת של היום היא תפלין של ראש, שהוא ז"א, וע"כ ודאי הוא שאסור להניח תפלין. יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

רז) והכי קא מסדר וכו': וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו, בחול, מניחים התפלין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים. שה"ס הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת. בשבת ומועד וחול המועד שמקבל מהמועד, שהם ימים טובים, ותפלין דמארי עלמא ממש, שה"ס הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה דהיינו התפלין שלנו, ומניחים תפלין דמארי עלמא, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשרי הם העם הזה שבידיהם החותם העליון של המלך שנתן להם ימים טובים כדי לפעול ולעשות רצון השם.

רח) מאן דמנח תפלין וכו': מי שמניח תפלין, צריך לשמוח, וע"כ כתוב ושמחת בחגך. שצריכים לשמוח בתפלין דמארי עלמא. ושמחה זו, היא, במועד ובחול המועד, שה"ס תפלין של ראש, ותפלין של הזרוע, דמארי עלמא. שבת מדרגת חכמה, מדרגת או"א, יום טוב מדרגת נשמה, ישסו"ת

רט) ביום טוב מההוא וכו': חוזר לבאר הכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ואומר, ביום טוב, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפלין של ראש. דהיינו המוחין דג"ר דישסו"ת המאירים בז"א. בחולו של מועד, ה"ס שמן תורק שמך, שהוא תפלין של יד, דהיינו המלכות הנקראת שם, שהיא עולה להתאחד בדרך סתום כלומר שהתחתון לא יכול להשיג את זה מצד עצמו אלא רק את ז"ת דשיסו"ת שזה תפילין של יום חול, בתפלין של ראש שהוא ז"א, במוחין דג"ר דבינה. טובים זו הארה של יום טוב

רי) על כן עלמות אהבוך: זהו ביום טוב האחרון של החג. שאז נשלמה התפלה של היד, שהיא המלכות, והאירה בשלמות ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, דהיינו הנמשכים מז"א, שהם צריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מן המלכות שהם צריכים הארת חכמה. וע"כ עלמות אהבוך, שהם, המחנות והצבאות שלמעלה, ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.
פירוש. בז' ימי החג, המלכות מחלקת ומשלמת לצבאות שלמטה הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, דהיינו בשמיני עצרת, המלכות ממשכת ומשפעת חסדים את אותה הארה בצורה של חסד לתחתונים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה הנמשכים מז"א. וז"ש, ביום טוב בתראה דחג, דהיינו בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, דהא תפלה של יד אשתלים, כי בז' ימי החג המשיכה חכמה. ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. וז"ש ולפלגא חולקא לכלא, וכו', הן לצריכים חכמה והן לצריכים חסדים

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נח-ס
1.מהו שכתוב לריח שמניך טובים מה זה ריח מיהם השמנים ומתי נקראים טובים?
2. כיצד קשור הפסוק בשאלה הקודמת ליום טוב?
3. מה הבדל בין תפילין של ראש ליד ומדוע אסור להניח תפילין של ראש ושל יד הן במועד והן בחול המועד?
4. מדוע צריך להיות בשמחה בחול המועד מהיכן ההארה לשמחה זו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי.

לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים או כשבאים בתפילה, ביקוש ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.

שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי. 

קצה) ובכל אתר, ריח, מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, עומדת על מדרגה תחתונה ממנה והאי זהו ריח מאותו העליון. לריח, דא איהו נקודא עילאה, דקיימא בסתימו, מגו ההוא דסתים דכל סתימין, דלא אתידע כלל. ריח הוא הארת חכמה, מאירה ע"י ז"א שעולה אליה והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא. ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין, כולהו נהירין ואקרון טובים , בגין דהאי קיים לון, למהוי כולהו חד קישורא, נהיר כחדא.

קצו) ואי לאו לא וכו': ואם לא, אינם נקראים טובים. משום, כשהריח העליון הזה נכנס בסתימה לנחל העמוק, שהוא בינה, וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראות טובים.
פירוש. ריח הוא הארת החכמה, ומקורו הוא בקו שמאל דישסו"ת המקור בזו"ן שהם מקבלי המוחין באצילות. או"א חסדים מכוסים, התכונה של ישסו"ת שרוצה חכמה ולכן הוא המקור להאיר לתחתונים. ונודע, שאין החכמה דקו שמאל דישסו"ת יכולה להאיר, מחמת שהיא בחסרון חסדים שלא ניתן להאיר בב' קווים, אלא אם כן, שז"א עולה למ"ן לישסו"ת ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל דישסו"ת זה בזה, והחכמה נכללת בחסדים, אז יכולה החכמה להאיר. נמצא שהריח, שה"ס הארת החכמה, יוצא ע"י עלית התחתון, שהוא ז"א, לעליון, שהוא בינה. וז"ש, ובכל אתר, ריח מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, שבכל המקומות יוצא הריח, שהוא הארת החכמה, ע"י עלית מדרגה אחרת התחתונה ממנה, דהיינו ע"י עלית מ"ן דז"א לישסו"ת והאי, דהיינו שבכתוב, לריח שמניך טובים, איהו ריח מההוא עלאה, שמתגלה הריח ע"י המשכה מהמדרגה העליונה מישסו"ת, שהוא או"א עלאין. כי לריח, דא איהו נקודה עלאה, שהיא או"א עלאין, דקיימא בסתימו מגו ההוא דסתים דכל סתימין דלא אתיידע כלל, שהיא עומדת תמיד בסתומה, ויונקת מסתום דכל סתום דלא אתיידע, הנקרא רישא דלא אתיידע. וכך או"א הם בבחינת לא אתיידע, דהיינו שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם תמיד בחסדים נעלמים מחכמה, כמו רדל"א. אלא בשעה שהם צריכים להשפיע חכמה לישסו"ת, אז עולים לחכמה סתימאה דא"א ומקבלים ממנה חכמה כדי להשפיע לישסו"ת. ואז נקראים או"א ריחא עלאה, דהיינו חכמה עלאה. וז"ש, והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא, שנקודה זו, דהיינו או"א הם ריח כשמקבלים חכמה מהסתום מכל שהוא חכמה סתימאה דא"א, ומשפעת לישסו"ת. הריח הוא כשאו"א עושים זיווג במצב זה יש חכמה במדרגה ואו"א מקבלים חכמה, למרות שיוד לא יוצאת מאוויר, אלא החכמה לא בשבילם אלא בדרך מעבר לישסו"ת וז"ש, ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין כולהו נהירין, ואקרון טובים, דהיינו כל המדרגות המקבלות מישסו"ת הארת ריחא עלאה זו, נקראות טובים. בגין דהאי קיים לון וכו', משום שריחא עלאה מקיים אותם וכו' בגין דכד האי ריח עלאה שהוא או"א, עאל בסתימו לגו נחלא עמיקא, שהוא ישסו"ת ואמלי ליה כדקא, יאות, כי כשאו"א נכנסים ומשפיעים הריח העליון לישסו"ת וממלאים אותם, אז, כלהו דרגין, כל המדרגות המקבלות מישסו"ת אקרון טובים.
ויש לדעת כאן, כי כל זה אמור רק בג"ר דישסו"ת, שהם יכולים לקבל החכמה מאו"א, אע"פ שהיא בלי חסדים, כי רק בז"ת אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, אבל בג"ר יכולים להאיר גם בלי חסדים חכמה יכולה להתקבל עם חסדים רק בו"ק, ובג"ר אפשר בלי (כמ"ש בשער הכונות דף ק"א ענין יוה"כ דרוש ג' ע"ש) וע"כ יכולים או"א להמשיך להם חכמה, מחכמה סתימאה דא"א ולמלאותם, אע"פ שהיא בלי חסדים (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות י"ד ד"ה קיימא) מה שאין כן בז"ת דישסו"ת, שבהן אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ החכמה היא מלאה דינים בהם, ונעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, ואינה נשלמת אלא על ידי מדרגה תחתונה מהם, שהיא ז"א, העולה להם למ"ן, ומיחד הימין והשמאל זה בזה. לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים בישסו"ת, גם כשישנה עליית מ"ן ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות.  

תפלין שמניח הקב"ה

התפילין הם אור מקיף, וכשנכנסים למדרגה הם אור פנימי

קצז) רב המנונא סבא וכו': רה"ס אמר כך, אלו המקבלים מג"ר דישסו"ת הנ"ל, הם ימים הנקראים טובים מפני שג"ר דישסו"ת יכולים לקבל חכמה. והם תפלין של ראש, שהם תפלין שהקב"ה מניח אותם כלומר שהם המוחין דז"א הנקראים תפלין, וע"כ נקראים טובים, משום שהם מאירים בראש הקודש העליון, שהוא ז"א.

קצח) ובכל אתר ימים וכו': ובכל מקום, ימים טובים הם תפלין של ראש, שהקב"ה מניח אותן, (עי' להלאה אות ר"ה) חולו של מועד, שלא נקרא יום טוב, הם תפלין של הזרוע, שה"ס המלכות, כי אין ללבנה, שהיא המלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יום טוב, שהוא ז"א.

קצט) תפלין דדרועא דאיהי וכו': תפלין של הזרוע, שהן תפילין של יד אינה מאירה אלא מתוך האור של תפלין של ראש. ומפרש, תפלה של ראש היא ימים טובים, דהיינו מוחין דז"א. תפלה של זרוע, היא חולו של מועד, דהיינו מוחין של המלכות. ויפה אמר רב המנונא, וכך הוא. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

ר) וע"ד חולו של וכו': וע"כ חולו של מועד, הוא בענין עשית מלאכה, כמו יום טוב. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו שהם בחינת התפלין של רבון העולם, דהיינו ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפלין. כי ביו"ט אסור להניח תפלין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפלין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים 

רא) רבי אלעזר שאיל וכו': ר"א שאל לר' שמעון אביו, אמר לו זה נכון בתפלין של ראש, שהם המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביום טוב. אבל בתפלין של יד, שהוא חולו של מועד, ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה. אומר ושואל רבי אלעזר שאין מניחים תפילין ביום טוב מפני שהמוחין ממילא נכנסים לראש דז"א, אבל בתפילין של יד מהי ההארה שתאיר בחול המועד. עונה רבי שמעון שכן יש הארה מהיום טוב עצמו שמאיר לחול המועד, אז אין להניח תפילין כדי לומר שלא מבקשים דבר שישנו

רב) א"ל בגין דאנן וכו': אמר לו, משום שאנו אחוזים בה, במלכות, שה"ס חולו של מועד, והיא נקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצדה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד, מצד תפלין של ראש, כלומר מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, שהוא תפלין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

רג) ועמא קדישא אחדין וכו': והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.

שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול.

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.

שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול. 

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

קצ) ניחוח, נהירו דכל וכו': השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.
פירוש. השם ניחוח, רומז על ג' קוין דז"א, שהם הממשיכים הארת החכמה. וז"ש, נהירו דכל גוונין עלאין, שהם חג"ת דז"א, שהם עליונים ממלכות, תפארת ישראל, שבשביל ג' קוין שבו נקרא ז"א, תפארת ישראל. ושפירו דכלא, כי הוא המקור להארת החכמה המכונה יופי, שהכל מקבלים ממנו. אמנם המקור הוא בבינה, ולא בז"א. אלא הרוח העליון שבבינה, שורה על ז"א ומאיר לו, וע"כ נבחן ז"א למקור. וז"ש, ודא איהו נייחא דרוחא עלאה דשרייא עליה ונהיר לגביה, שהמדובר הוא ברוח הבינה השורה על ז"א בשלשה קוין שלו, בסוד תלת מחד נפקא חד בתלת קיימא (ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) ומבחינה זו נחשב ז"א כמקור שהוא הגורם להארת החכמה. וז"ש לה', למלכא דכולא, שהוא בינה. ונתבארו ג' הבחינות שבכתוב אשה ריח ניחח לה', אשה, ה"ס נקודה דאחור, ריח ה"ס נקודה דפנים שאמר לה לכי מעטי את עצמך, ושתיהן הן במלכות כנ"ל, שהם מב' מצבי המלכות. ניחח, ה"ס ג' קוין שבז"א, שהם מקור ההשפעה של הארת החכמה. וג' בחינות אלו מתקשרות זו בזו, לגלות הארת החכמה שבסוד הקרבן. כי אע"פ שהריח, שה"ס הארת החכמה אינו מגולה אלא במצב הב' של המלכות, כנ"ל, עכ"ז, היא צריכה להשתמש אז בכלים דמצב הא', כי הכלים דמצב הב' אינם ראויים לקבל חכמה (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר בהסולם, בסוף אות ה') הרי שב' בחינות אלו צריכות זו לזו. כי במצב א' בלבד, אין גילוי לריח, מחמת חסרון חסדים. ובמצב הב' בלבד, אין כלים לקבלת החכמה. וע"כ נעשים שניהם אחד לקבלת החכמה. והם מקבלים החכמה מהבחינה הג', שהיא ניחוח ,זו האפשרות לקבל את החכמה דהיינו ג' קוין דז"א. ואע"פ שז"א משפיע החכמה, עכ"ז אין החכמה מתגלה בו, אלא במלכות בלבד. (כנ"ל בזהר ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) הרי שאשה ריח ניחוח מקושרים זה בזה בעת גילוי החכמה. אשה, שממנה הכלים. ריח, הוא מקום הגילוי של החכמה, ניחוח הוא המשפיע. וז"ש, וכולא אתקשר דא בדא ואנהיר דא בדא למהוי חד בחדוה דכולא ברזא דקורבנא, שבסוד הארת החכמה, שה"ס הריח המתגלה בסוד הקרבת הקרבן, צריכים להתקשר כל ג' הבחינות, אשה ריח ניחוח זו בזו, שאם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה הארת החכמה יכולה להתגלות.

קצא) ואיתימא הא אשה וכו': ויש אומרים, האש הזה שהיא מבחוץ במקום המקומט והמצומצם (כנ"ל אות פ"ט) זו היא אשה, שמהאש ההיא מצטמצמים כמה צבאות וכמה מחנות, אלו באלו לוהטים בכמה מינים לכמה צדדים. וכולם, חוזרים ומצטמצמים בסוד הקרבן, וחוזרים ובאים באש ההיא. ואיתימא, הוא כמו ואית ימא, שפירושו ויש אומרים.

קצב) בגין דכלהו מארי וכו': ומפרש, שע"כ חוזרים ובאים באש, בסוד הקרבן, משום, שכולם הם בעלי מגן ובעלי דינים, וכשחוזרים בסוד הקרבן, דומים, לכעס היוצא מנחירים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו. כי כמו שאלו הצבאות והמחנות דמצב הא' דמלכות, לוהטים ומצומצמים במקומם, כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, הנמשכים מז"א, שהם בעלי הנחת והרצון, מאירים ושבים להתקשר באור בתוך הה' הזו, שהיא המלכות. וכולם, אלו באלו מחנות דמצב הא' ומחנות של ז"א, וזה בזה בחבור אחד, נקראים אשה, דהיינו אש ה', שהוא סוד הנחת, והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים.
פירוש. היש אומרים מפרשים שהשם אשה, אינו על כלים דמצב הא' של המלכות בשעה שהם ריקים ומצומצמים מאור, כמו שפירש מקודם (באות קפ"ט) עיין שם. אלא השם אשה, הוא, על כלים דמצב הא' של המלכות, שכבר מקבלים האור מז"א, שאז נקראת המלכות ה', ולא ד  שזה כבר מפתחא ואשה, הוא אותיות אש ה', אש רומז על הכלים דמצב הא' שחוזרים להתעורר באש הדינים שלהם בסוד הקרבן, שפירושו שההתעוררות הזו של הדינים והחשך שהיתה להם במצב הא' של המלכות, גורמת להם עתה התדבקות גדולה בז"א בצמאון גדול, כיתרון האור מתוך החשך שעכשיו מרגישים את ההארה שכבר ניתן להשתמש בכלים אלו. ואז המלכות בסוד ה'. הרומזת שמלאה מכל טוב.
וז"ש (באות קצ"א) הא אשה דאיהו לבר בקמיטון, דא איהו אשה. שהאש הזו שהוא בחצוניות המלכות, דהיינו במצב הא' ששם המקום המצומצם והמקומט מאור, זה הוא שנקרא אשה, דמההוא אשא מתקמטן כמה חיילין וכמה משריין, שמאש הדינים הזו, מתקמט האור והמזון של המחנות והצבאות הנמשכות ממלכות במצב ההוא (כנ"ל אות קפ"ט) אלין באלין מלהטן בכמה זיינין לכמה סטרין, שמתקבצים שם כמה מיני דינים לכמה צדדים. וכלהו ברזא דקרבנא אתקמיטו ותאבו ועאלו בהאי אשא. שכל הצבאות והמחנות והכלים דמצב הא' של המלכות, חוזרים ומתעוררים בכל מיני הדינים שלהם, בסוד הקרבן שכבר לא מפחדים מכל המצבים והמקרים, שאז המלכות קרבה לזווג עם ז"א, והיא נקראת משום זה קרבן. ומפרש למה הם חוזרים ומעוררים הדינים שלהם אחרי שכבר מגיעים למצב ב לכאורה כבר לא צריך את הדינים, הוא בגין דכלהו מארי תריסין מארי דדינין, מפני שכולם הם בבחינת דינים, וכד תבין, וכשחוזרים לעורר הדינים בסוד הקרבן, דומה, כמא דתב רוגזא דנפיק מנחירין כד הוי נייחא לדוכתיה. כי אחר שכבר נמתק הרוגז, הוא חוזר להתעורר במקומו כדי להגדיל מתוקו. כמא דאלין חיילין ומשריין מלהטין קמטין באתרייהו, וכן כאן, כמו שאלו הצבאות והמחנות הנמשכים מהמצב הא', הם לוהטים בדינים ומצומצמים במקומם במצב הא' הכי נמי חיילין ומשריין עלאין קדישין, שהם הספירות והכחות הנמשכים מז"א, שהם מארי דנייחא ורעו. שהם המשפיעים נחת ורצון, נהרין ותבין בנהירו לאתקשרא גו האי ה' הם חוזרים ומאירים להתקשר במלכות בסוד הזווג שהיא נקראת אז ה', ולא ד'. וכלהו, אלין באלין ודא בדא בחבורא חדא, אקרי אשה וכולם הן הצבאות והכלים דמצב הא' של המלכות, והן הצבאות והכלים של ז"א המלאים אור, כשמחוברים אלו באלו זה בזה בחבור אחד, אז נק' הצבאות והכלים דמצב הא' בשם אשה, לפני כן אין קוראים אותם בשם רזא דנייחא ומזונא ונהירו דכל סטרין, שאז המלכות בסוד הנחת והמזון והאור שמקבלת מז"א. לפי דעה ראשונה אישה זה מצב א חוכמה בלי חסדים, דעה שניה אישה זה מצב שהמלכות כבר מקבלת חכמה, והיא כלולה ממצב א וממצב ב מפני שמצב ב צריך את ההשתוקקות של מצב א. 

קצג) ריח נקודה דלגו וכו': ריח הוא נקודה שבפנים. מצב של קבלת חכמה כאשר לפי פירוש ב אישה זה האחור שיש בפנים כי אשה, היא נקודה דאחור, שהיא המלכות שמסוד המצב הא', וריח היא נקודה דפנים, דהיינו המלכות שמצד המצב הב' (כנ"ל באות קפ"ט) סוד ברית הקודש, שהנקודה דפנים דבוקה בברית הקודש, שהוא יסוד. למה נקראת ריח. הוא משום שהריח הוא מהבשמים העליונים הקדושים הנסתרים שאינם מגולים, כי ריח ה"ס הארת החכמה, שאינה מגולה בספירות העליונות, שהן ממעלה למלכות. וכשהבשמים העליונים, שה"ס הארת חכמה, שבספירות דז"א, שורים על המלכות, היא מריחה אותם, כמי שמריח ריח בהדס. כי חג"ת דז"א נקראים הדסים הדס משולש כנגד חג"ת למעלה מחזה. והיא, הארת החכמה, היא ריח היוצא מהדס, דהיינו שמושפע מז"א הנקרא הדס, וע"כ נקודה דפנים זו נקראת ריח היוצא מהדס. מפני שהארת החכמה שבה מקובלת מהדס, שהוא ז"א.

קצד) ניחוח אתר דנחת וכו': ניחוח, הוא המקום שיורד הרוח העליון, בינה, ושורה עליו, דהיינו קורא ניחח לחג"ת דז"א, כדי שהחג"ת יהיו מרכבה עליונה לבינה, בסוד ע"ב שמות, היוצאים מג' פסוקים ויסע ויבא ויט, שה"ס חג"ת דז"א (כנ"ל בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) והמרכבה העליונה כולה, היא קשר אחד. כלומר, שג' קוין חג"ת קשורים זה בזה כקשר אחד. לה', שכתוב ניחוח לה'. פירושו, שיהיה הכל באור אחד. וע"כ נקרא ריח ניחוח. דהיינו ריח היוצא מחג"ת דז"א הנקראים ניחוח. ושיעור הכתוב הוא, אשה ה"ס נקודה דאחור דז"א בעת שכבר מתוקנת בסוד הזווג. ריח ה"ס המלכות דמצב הב' שה"ס נקודה דפנים, שבה מתגלה הריח. ניחוח ה"ס חג"ת דז"א בסוד שם ע"ב שבהם. לה' הוא יחוד הכל באור אחד, דהיינו בשליטת אור החסדים.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נה-נז
1.הסבר אשה ריח ניחוח להשם שני פירושים מה ההבדל בין הפירושים וכיצד פועלים כל אחד בעבודת השם?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו. יש גם בחינת אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון.

אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה.

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

בנושא היין, הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו.

הריח

ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו.

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה, ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי.

המצב א הנפשי של צד האישה באדם, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, זה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה.

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה.

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם

שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

קפא) תנן מאן דחמי וכו': למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו כאן מדבר על אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון. 

קפב) אכלן כדאי איהו וכו': אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו.  

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

קפג) יעקב כד קריב וכו': יעקב שה"ס הקו האמצעי, כשקרב אל יצחק אביו שה"ס קו שמאל, נתן לו מאותו היין הטוב המשומר, מהעולם הבא, שהוא בינה. כי שמחה ואהבה, דהיינו אהבת דודים, אינה אלא כשמתעורר מתוך היין הטוב

קפד) וע"ד יצחק דהוה וכו': וע"כ יצחק שהיה מצד הדין הקשה דהיינו מקו שמאל, צריכים לשמח אותו באותו היין הטוב הבא מרחוק שבלי חכמה הוא לא מסופק, זה הטבע של צד הנקבה, של צד הבריאה חייבת לקבל תענוג כדי לבטא עצמה. ז"ש, ויבא לו יין מרחוק. מרחוק, פירושו ממקום עליון, שהוא בינה, המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו. אז נמתק הכעס, והדין הקשה נכלל ברחמים, להיות הכל כראוי. שמחה היא עם הרצון להשפיע, ואהבה גם עם הרצון לקבל

אהבת דודים

קפה) ובגין כך אינון וכו': ומשום זה הדודים האלו, האהובים העליונים, המאורות הקדושים, שהם ז"א ומלכות, אינם מאירים אלא מתוך היין ההוא (כנ"ל אות קע"ו) ומי הוא. הוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, השם הקדוש של שבעים שמות, זה הוא בסוד הענבים האלו השומרים את היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים. 

פירוש. סוד השם ע"ב, תמצא בזהר (פרשת בשלח אות קע"ג) שהוא יוצא מג' פסוקים, ויסע, ויבא, ויט, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, כי ה"ס ג' קוין, ויש בקו ימין ע"ב אותיות, ויש בקו שמאל ע"ב אותיות, ויש בקו אמצעי ע"ב אותיות. כל שם בונים מהאות הראשונה של המילה ויבוא,  ומשילוב ג' פעמים ע"ב האותיות האלו זו בזו יוצא השם של ע"ב שמות. שבכל שם יש ג' אותיות, כמו שמפורש שם כל זה באר היטב ע"ש. ואע"פ שהם במספר ע"ב אותיות, וכן ע"ב תבות, כל תיבה בת ג' אותיות, עכ"ז נחשבים רק לע' שמות (כמ"ש בזהר בשלח אות קס"ג) בסוד ע' סנהדרין וב' סהדי על פי שנים יקום דבר. ע"ש. ולפיכך קורא אותם הזהר פעמים רק ע' שמות וע' אותיות. וכשרוצה לדבר מקו אחד של ג' הקוין האלו, מכנה אותו ע' אותיות, כי בכל קו יש ע"ב אותיות שעקרן הן ע'. וכשרוצה לדבר מיחוד כל ג' קוין בבת אחת, מכנה אותם ע"ב תבות של ג' אותיות, או ע"ב שמות, שעקרם הוא ע' שמות. (ועי' להלאה אות שפ"ד). בד"כ כאשר מדבר מ ג' קווים ע"ב ובקו אחד ע. בקידוש משתמשים ביין מפני שבאהבה יש לשתף גם את השמאל, אחרת נאמר שברא את הרצון לקבל ואין בו צורך, אלא יש לתקן את הרצון לקבל, את האגו אותו יש לגנוז עד שמטהרים אותו ואז נכון להשתמש בו
וז"ש אינון דודים וכו' לא נהרין אלא מגו ההוא יין. כי אהבת דודים ה"ס הארת קו שמאל, המכונה יין (כנ"ל אות קע"ו) וז"ש, ומאן איהו. דא שמא גליפא מפרש דשבעין אתוון דאינון בוצינין קדישין, דהיינו ע' האותיות שבפסוק ויבא, שאותיות אלו ה"ס קו שמאל מג' הקוין, הנקראים מאורות הקדושים (כמ"ש בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) שמשם נמשך היין, שה"ס אהבת דודים. שמא גליפא קדישא דשבעין שמהן, דהיינו השם הקדוש המשולב מג' פעמים ע"ב אותיות, שהוא נקרא ע' שמות כנ"ל, דא איהו ברזא דאינון ענבים דנטרין יין עלאה, כי השם דע"ב שמות מורה על שלוב ויחוד הקוין זה בזה ע"י הקו האמצעי, שאז נשמר היין העליון שלא יגעו בו החיצונים מפני שיש פה רצון לקבל ויש לשמור שלא לגלות החוצה בצורה לא ראויה (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ומקור ג' קוין אלו הוא בבינה, וז"ש יין עלאה כללא דאינון שבעין, שהם שומרים היין העליון שבבינה ששם הכלל שם השלום וזהו המקום לשמור על היין, דהיינו המקור, של ע' השמות האלו. ויט הוא בחינת יעקב העושה שלום בין ויסע לויבא

קפו) ובגין כך חדוה וכו': ומשום זה שמחה ורצון שבנשיקות האלו, הם לעורר האהבה, דהיינו אהבת דודים, מיין העליון, שהוא בבינה, וע"כ המאורות, שהם ז"א ומלכות, מאירים ונוצצים מאותו היין. שכתוב, כי טובים דודיך מיין.

הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו. 

הריח

קפז) לריח שמניך טובים: אמר רבי שמעון, המקרא הזה, הסתכלתי בו, והוא סתום בסוד עליון. ריח. יש ריח ויש ריח, והרבה ריחות יש. יש ריח העולה ממטה למעלה, כמו ריח הקרבנות, שזה הוא ריח, העולה וקושר קשרים זה בזה, ומשתלשל זה בזה, דהיינו שמשתלבים זה בזה בדרך ירידה, עד שנעשה הכל קשר אחד ואור אחד. ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו. 

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

קפח) אית ריח אחרא וכו': יש ריח אחר, וזה הוא מלך המשיח שנקרא ריח. שכתוב, והריחו ביראת ה'. וזה נקרא ריח, ומתקשר בסוד ריח הקרבן.
פירוש. ריח של הקרבן, ה"ס הארת החכמה העולה ממטה למעלה מקו שמאל, ומתיחד עם הימין, ונעשה עמו לאחד, ואז יורדת הארת החסדים שמימין, המשולבת בהארת החכמה שמשמאל, ומאירה ממעלה למטה לכל העולמות. קודם עולה ממטה למעלה, הימין מתכלל בשמאל ואז הימין עצמו יוכל להתפשט לגוף, ולמרות שהימין הוא חסדים, הוא מתפשט לאחר שהתכלל בחכמה  וז"ש, כגון ריחא דקרבנא, דהאי איהו ריחא דסליק, דהיינו הארת החכמה, שאינה מאירה אלא ממטה למעלה, כנ"ל. וקשר קשרין דא בגו דא, דהיינו שהקו השמאל מתקשר ומתחבר בקו הימין, והימין בשמאל, ומשתלשל דא בדא, שהארת הימין הכלולה משמאל, משתלשלת ויורדת ומאירה לכל העולמות, עד דאתעביד כלא קשרא חדא, ונהירו חד, דהיינו שהימין והשמאל נעשים קשר אחד ואור אחד, בשליטת החסדים. והנה ג' בחינות יש בקרבן, בסו"ה אשה ריח ניחח, כמ"ש לפנינו. וז"ש, אית ריח אחרא ודא איהו מלכא משיחא דאקרי ריח וכו' ומתקשרא ברזא דריח קורבנא, שהריח שהמלך המשיח משתמש בו, בסו"ה, והריחו ביראת ה', הוא סוד הריח, שבג' בחינות אשה ריח ניחח, הנאמר בסוד הקרבן. כמ"ש לפנינו.

קפט) ורזא דא אשה וכו': וזה סוד אשה ריח ניחח לה'. אשה, הוא לחוץ מן הקשר, שהמזונות והאור של צבאות ומחנות האש נצטמצמו בצהרים. 

ריח, הוא לפנים ממנו, וזהו שמתקשר בפנים, ומאיר בסוד ברית הקדש. וזהו שהמלך המשיח נקרא שהוא ריח מאלו הבשמים העליונים, שכתוב כריח בשמים. (צ"ע, כי לא נמצא כתוב כזה)
פירוש. נודע שיש ב' מצבים במלכות, שבמצב הא' חכמה בלי חסדים שזה אש שורף נאחזת בקו שמאל דבינה, שבו הארת החכמה, והיא שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים. והיא גדולה כמוהו, בסו"ה שני המאורות הגדולים תשוקה גדולה. ועכ"ז אינה יכולה להאיר לתחתונים. כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. וכדי לתקן זה, נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, ואז נתמעטה וירדה לבחינת נקודה תחת יסוד ז"א וזה מעביר עצמה למצב ב. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי, שז"ס המצב הב', והיא נבנית מחדש להיות נוקבא דז"א, ולהזדווג עמו פב"פ. שזו היא תכלית שלימות המלכות לפני גמר התקון. ויש מעלה במצב הא' שלה, כי אז מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. משא"כ במצב הב' אינה יכולה עוד לקבל מבינה, ואין לה מעצמה כלום, והכל צריכה לקבל מז"א בעלה, ויש מעלה במצב הב' שלה, כי אז היא בבחינת פנים בפנים בז"א, ומאירה חכמה וחסדים לתחתונים, משא"כ במצב הא', אע"פ שהיתה מקבלת שלמות החכמה מקו שמאל דבינה, לא היתה יכולה להאיר לתחתונים, שהיתה חשך ולא אור, כי החכמה שבה לא היתה יכולה להאיר מחמת חסרון דחסדים (כמ"ש כל זה בפלפה"ס אות פ"ח ע"ש).
וז"ש, אשה, לבר קשורא, השם אשה, היא לחוץ מקשר. דהיינו שהשמאל והימין אינם מקושרים בה יחד. אלא שהיא שמאל בלי ימין. שה"ס המצב הא' של המלכות. ומזונא ונהירו דחילין ומשריין דאשא בטהרונא קמיטין שהמזון והאור של הצבאות והמחנות הנמשכים ממנה במצב הזה, שהם של אש, מריבוי הדינים שבהם, מקומטים ומצומצמים בצהרים. כלומר, אע"פ שהחכמה מאירה בה מקו שמאל של הבינה, בכל השלמות, כשמש בצהרים, עכ"ז מזונם ואורם קמוטים ומצומצמים מחמת חסרון החסדים שבמלכות, שאין החכמה מאירה לתחתונים בלי חסדים. ולפיכך מרומז המצב הזה בשם אשה, שהוא לשון אש ודינים. ואע"פ שהמלכות מסתלקת מהמצב הזה, ובאה למצב הב' כנ"ל, עכ"ז אין העדר ברוחני, וגם המצב הא' נשאר בה, אלא בבחינת אחורים וחיצוניות. וה"ס נקודה דאחור.
וז"ש, ריח, לגו מיניה. השם ריח, הוא לפנים מאשה, כי אשה, היא אחורים וחיצוניות, שה"ס המצב הא' של המלכות, כנ"ל, אבל ריח, סובב על המצב הב' של המלכות, שהוא פנימיות. לוקחים את כח השתוקקות ממצב א ומכופפים אותו להיות מצב ב ודא איהו דאתקשר לגו, ונהיר, ברזא דברית קדישא, וכאן בפנימיות, מתקשרים הימין ושהמאל זב"ז, והם מאירים בכל השלמות, שזה נעשה לה בסוד הברית הקדוש, שהוא יסוד, דהיינו הקו האמצעי שלמטה מהטבור, הקושר ימין ושמאל זה בזה. ודא אתקרי מלכא משיחא, ובריח הזה, דהיינו הריח של המצב הב' של המלכות, נקרא מלך המשיח, שנאמר עליו והריחו ביראת ה'. ובחינה זו של המלכות נקרא נקודה דפנים. ונתבאר סו"ה אשה ריח, שאשה ה"ס נקודה דאחור דמצב הא', שאז היא מלאה דינים כאש, וע"כ נקראת אשה, ואז אין בה ריח, שפירושו הארת החכמה. וריח ה"ס נקודה דפנים, שהיא במצב הב', בשעה ששמאל וימין מקושרים יחדיו, ע"י הקו האמצעי שהוא יסוד, ואז מאירה בה הארת החכמה הנקראת ריח ממטה למעלה. מצב א של צד האישה, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, וזה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה. 

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה. 

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נב-נד
1.מהו הסימן אם רואה ענבים בחלומו איזה סוגי ענבים מה אם אוכל אותם ומה אם שותה מיינם?
2. מדוע יעקב כשקרב אל יצחק אביו נתן לו מאותו היין הטוב המשומר וכיצד זה מתקשר לאהבת דודים?
3. אילו ב ריחות יש שמביא באות קפז ומה ההבדל ביניהם?
4. באיזה מצב המלכות היא נקראת אש שורף ומדוע אפשר להשתמש באש הזאת עד כדי שהיא לא תהיה אש שורפת אלא ריח ניחוח להשם?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים מט- נא שיעור 17

הנשיקות

הנשיקה היא זיווג רוחני שמבטא את תחילת האהבה. מלמד כאן על שבע סוגי נשיקות כאשר בשיר השירים. מראה הזוהר שישנן שלוש, וכנסת ישראל היא המבקשת את הנשיקה העליונה.

מלמטה אסור לתחתון לבקש את הכל בתחילה כדי לא להראות כגרגרן, תחילת התיקון הוא הסתפקות במועט, וגם כך אעבוד את ה', אפילו אם לא יתנו מלמעלה כלום.

נשיקה נכונה, קשר של אהבה אמיתי אינו ניבנה מנתינה בלבד כפי שנהוג לחשוב, אלא כל צד נותן את חלקו ליחד, וכן משתמש עם הרצון וההשתוקקות העצמית ולא מבטל אותה, אלא מפנה אותה לנקודה המשותפת. האהבה אינה רק חסד, שהחסד הוא רק הקדמה לאהבה אמיתית, בה יש לשתף גם את הרצונות העצמיים, אלטרואיזם אינו אהבה.  

וישק, יעקב, לרחל, וישא, את, קולו, ויבך. שיש כאן ז' מלות, כמו בכתוב, ישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מיין. ויבך, היא בכיה של שמחת האהבה שהיא כנגד המלה מיין. שהיא אהבת דודים. דהיינו אהבה דשמאל, שה"ס יין למה יש לבכות משמחת האהבה, מעודף הרגש. בכיה היא בדרך כלל העלאת ביקוש. בכיה של שמחה היא ההשתוקקות המתפרצת בה יש הרגשת השפעה.

ז' מלות בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן בסוד שבע, דהיינו שבע ספירות, כמו שהיא, המלכות, נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שובע שמחות את פניך וגו'. אל תקרא שובע, אלא שבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות ה"ס שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע.

המלכות היא שמחה במדרגת נשמה, במדרגת חכמה היא תענוג.

כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה אלא מעט, כי כיון שיתחיל לתת, יקח מה שיקח. בתחילה התיקון בקטנות הוא הסתפקות במועט ורק לאחר מכן בגדלות ניתן לקבל יותר, לכן מבקש דוד המלך בתחילה רק שבתי בבית השם ולא עמידה. צריך אדם ללמוד לבקש מעט ולהיות מוכן גם לקבל הרבה. הקב"ה, מבקשים ממנו מעט והוא נותן הרבה. אברהם בקש מעט והקב"ה נתן לו הרבה. הוא בקש בן אחד, מה כתוב, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו'. משום שכך דרכיו של הקב"ה, וע"כ אומרת מנשיקות ולא נשיקות

אהבת חסד היא יותר הזדהות של העליון עם התחתון ונתינה, אך זו לא אהבה ממש. אהבה אמיתית היא דווקא מהשמאל, עם אור החוכמה, אור מטרת הבריאה. ביהדות אומרים שיש להשתמש ברצון ובהשתוקקות ולא רק עם רצון הנתינה. האהבה למטה באה דרך הכוח של האהבה למעלה

בוא וראה, ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שמריו. דהיינו שהשמרים, שהם הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת היין ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שה"ס הארת החכמה. יתר העמים, כולם אינם מקבלים אלא מתוך אלו השמרים שהם מתחת היין, דהיינו הדינים כנ"ל. כך עם ישראל משתמשים במדרגה למעלה מפרסה, לשאר העמים אין ההשראה האלוקית מתורת אצילות, לאחר שהעדיפו את הארת הקליפה. לכן הגוי שבאדם שותה משמרי היין מתאוות הגוף וחושב שיש פה אהבה. השמרים הם דינים, שבתחילה לכאורה משמחים ולאחר מכן נשארים בריקנות.

שיר השירים מט- נא שיעור 17

הנשיקות

הנשיקה היא זיווג רוחני שמבטא את תחילת האהבה. מלמד כאן על שבע סוגי נשיקות כאשר בשיר השירים מראה הזוהר שינן שלוש, וכנסת ישראל שהיא הכנסת מבקשת את הנשיקה העליונה. מלמטה אסור לתחתון לבקש את הכל בתחילה כדי לא להראות כגרגרן, ואילו תחילת התיקון הוא הסתפקות במועט, וגם כך אעבוד את השם, אפילו אם לא יתנו מלמעלה כלום. 

נשיקה נכונה, קשר של אהבה אמיתי אינו ניבנה מנתינה בלבד כפי שנהוג לחשוב, אל כל צד נותן את חלקו ליחד, וכן משתמש עם הרצון וההשתוקקות העצמית ולא מבטל אותה, אלא מפנה אותה לנקודה המשותפת. האהבה אינה רק חסד, שהחסד הוא רק הקדמה לאהבה אמיתית, בא יש לשתף גם את הרצונות העצמיים, אלטרואיזם אינו אהבה.   

קעא) הכא בשיר השירים וכו': כאן בשיר השירים, בכתוב, נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות וגו' ז' נשיקות הן בשבע מדרגות שבכתוב הזה, דהיינו בז' מיני בשמים, נרד, כרכום, קנה, קנמון לבונה, מר, ואהלות. כי הנשיקות הם שבע, שמכל מדרגה נמשכת נשיקה אחת. וכן הנשיקות של יעקב, בז' מלות כלולות נשיקותיו, שכתוב, וישק, יעקב, לרחל, וישא, את, קולו, ויבך. שיש כאן ז' מלות, כמו בכתוב, ישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מיין. ויבך, היא בכיה של שמחת האהבה שהיא כנגד המלה מיין. שהיא אהבת דודים. דהיינו אהבה דשמאל, שה"ס יין למה יש לבכות משמחת האהבה, מעודף הרגש. בכיה היא בדרך כלל העלאת ביקוש. בכיה של שמחה היא ההשתוקקות המתפרצת בה יש הרגשת השפעה. 

קעב) לאתחזאה דנשיקין ברזא וכו': וע"כ הן ז' מלות בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן בסוד שבע, דהיינו שבע ספירות, כמו שהיא, המלכות, נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שובע שמחות את פניך וגו'. אל תקרא שובע, אלא שבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות ה"ס שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע מפני שעליה להתחבר לזעיר אנפין שהוא היסוד בחינת שש. המלכות היא שמחה במדרגת נשמה, במדרגת חכמה היא תענוג

קעג) בכל נשיקין דרחימו וכו': בכל נשיקות האהבה, אין נשיקות כאלו שכנסת ישראל, שהיא המלכות, העירה כאן, בכתוב, ישקני מנשיקות פיהו, ואע"פ שהן ז' נשיקות, כמו שאמרנו, נראו כאן ג' נשיקות, שהן ג' נשיקות הנראות בכתוב, ישקני, היא נשיקה א'. מנשיקות הן שתים, הרי שלש

קעד) והשתא איהי תבעת וכו': ועתה היא דורשת מנשיקות אלו הג'. ומה שאומרת מנשיקות שמשמע שהיא נשיקה אחת, שכתוב מנשיקות, ולא כתוב נשיקות. כי נשיקות הן שתים, ומנשיקות, אינה אלא אחת מהן, ומשיב. ודאי צריך לומר מנשיקות, כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה אלא מעט, כי כיון שיתחיל לתת, יקח מה שיקח בתחילה התיקון בקטנות הוא הסתפקות במועט ורק לאחר מכן בגדלות ניתן לקבל יותר, לכן מבקש בתחילה רק שבתי בבית השם ולא עמידה. צריך אדם ללמוד לבקש מעט ולהיות מוכן גם לקבל הרבה. הקב"ה, מבקשים ממנו מעט והוא נותן הרבה. אברהם בקש מעט והקב"ה נתן לו הרבה. הוא בקש בן אחד, מה כתוב, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו'. משום שכך דרכיו של הקב"ה, וע"כ אומרת מנשיקות ולא נשיקות

ד' רוחין מתחברן כחדא בנשיקין

קעה) ישקני דביקו דרחימו וכו': ישקני, פירושו דבקות האהבה רוח ברוח. כי ד' רוחות מתחברים בנשיקות ונעשו כאחד, כי זה נותן רוח מפיו לחבירו, ולוקח רוח מפיו של חברו המתדבק בו. נמצא שיש לו רוח שלו ורוח של חברו, הרי שני רוחות. וחברו גם כן יש לו ב' רוחות. נמצא שבנשיקות האלו, מתחברים ד' רוחות יחד.
פירוש. הרוח של ז"א ה"ס אור החסדים, והרוח של המלכות ה"ס הארת החכמה, וכשמתדבקים זב"ז בסוד הנשיקות, והרוח של ז"א נתדבק במלכות, והרוח של המלכות נתדבק בז"א, נמצא שז"א כלול מב' רוחות שלו ושל המלכות, שהם חסדים וחכמה, והמלכות כלולה מב' רוחות, שלה ושל ז"א, שהם חכמה וחסדים. וכולם כלולים יחד. שז"ס מארבע הרוחות בואי הרוח אפשר לומר שארבע זה סוד שלמות של שם הויה ואותו רוח שבא מלמעלה בא למקום היחד, ומקום היחד מורכב מארבע, ממה שכל אחד נותן וממה שכל אחד מתכלל מהשני

קעו) מנשיקות פיהו מאינון וכו': מנשיקות פיהו, פירושו, מאלו הנשיקות העליונות שהיה נושק מקודם לכן. כי מנשיקות מורה השואה למקודם לכן. כי אהבת דודים, אינה אלא מתוך הנשיקות של הרוח העליון שהוא ז"א, לתחתון. שהוא המלכות.
פירוש. אהבה סתם היא אהבת חסד, והיא בחינת ז"א בלבד שה"ס ימין. אבל עדיין לא, כמו אהבת העליון לפני שהתחתון שותף אהבת דודים, פירושה התכללות חכמה בחסדים, וזה לא יצוייר אלא ע"י דבקות רוח ז"א שהוא חסד, ברוח המלכות שהיא חכמה שזו הקדמה לאהבת דודים. ואהבה זו נמשכת בעיקרה משמאל, שה"ס הארת החכמה הנמשכת מקו שמאל. המכונה יין אהבת חסד היא יותר הזדהות של העליון עם התחתון ונתינה, אך זו לא אהבה ממש. אהבה אמיתית היא דווקא מהשמאל, עם אור החוכמה, אור מטרת הבריאה. ביהדות אומרים שיש להשתמש ברצון ובהשתוקקות ולא רק עם רצון הנתינה. 

קעז) פיהו ולא כתיב וכו': כתוב, מנשיקות פיהו, ולא כתוב פיו, מהו פיהו. ומשיב, אלא היא הזמנה לעולם הבא, שהוא בינה. שהוא מלך שכל השלום הוא שלו. כי שורש הקו האמצעי העושה שלום בין ימין לשמאל הוא בבינה, וכן שורש היסוד העושה שלום בין ז"א למלכות הוא בבינה, וע"כ כל השלום שלו. וזה הוא תוספת ה' שנתוסף על המלה פיו, הרומזת על בינה, שהיא ה' ראשונה דהוי"ה. משום שכל אהבת העולם התחתון, שהוא מלכות, אינה אלא להתחבר בעולם העליון, שהוא עולם הבא, דהיינו בבינה. וע"כ מעורר העולם התחתון כל התשבחות לעולם העליון האהבה למטה באה דרך הכוח של האהבה למעלה 

קעח) כי טובים דליקו וכו': כי טובים דודיך מיין. כי טובים, פירושו ההדלקה וההתנוצצות של הנרות העליונים, שהם הספירות של ז"א, הם טובים, כי כל הנרות מתתקנים ודולקים ומאירים כראוי הנר הוא הרצון למטה שדולק כאשר יש בו חיבור לעליון. וזה הוא דודיך, הם הנרות הקדושים האהובים העליונים, שהם ספירות דז"א, כולם מאירים ומתנוצצים באור ובהתנוצצות, דהיינו באור ישר ואו"ח, כראוי. מיין, היינו משמחת היין הטוב העליון שהוא הארת החכמה שבקו שמאל של הבינה, המאיר פנים, בסוד חכמת אדם תאיר פניו, ונותן שמחה ללב, שה"ס ל"ב נתיבות החכמה, וכל העולמות, כל אחד לפי חלקו, שמחים באותה השמחה. כאשר מאירה החכמה מקו שמאל מתוך היין, מתוך הבינה העליונה, שנוזל מהלבנון, זוהי קבלת שמחה. נתינת החכמה למדרגה היא האהבה.

קעט) ת"ח ישראל נטלין וכו': בוא וראה, ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שמריו. דהיינו שהשמרים, שהם הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת היין ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שה"ס הארת החכמה. יתר העמים, כולם אינם מקבלים אלא מתוך אלו השמרים שהם מתחת היין, דהיינו הדינים כנ"ל כך עם ישראל משתמשים במדרגה למעלה מפרסה, לשאר העמים אין ההשראה האלוקית מתורת אצילות, לאחר שהעדיפו את הארת הקליפה. לכן הגוי שבאדם שותה משמרי היין מתאוות הגוף וחושב שיש פה אהבה. השמרים הם דינים, שבתחילה לכאורה משמחים ולאחר מכן נשארים בריקנות. 

קפ) וע"ד זמין קב"ה וכו': וע"כ עתיד הקב"ה לעשות להם משתה שמרים. כי אלו השמרים הם שמרי היין, שכולם הם חלקם של יתר העמים. וע"כ ישראל, השמחה שלהם היא ביין המשומר היוצא מעולם הבא, דהיינו מקו שמאל דבינה, שהוא משומר בענביו. ואין בהם אחיזה לדינים. שזו היא כל השלמות המקווה.

בגמר תיקון נוכל לשתות מהיין המשומר, ונאכל את שור הבר שגם הוא קו שמאל. כיום הוא בחינת שור מועד, ואז יהיה כשר.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מט-נא
1.היכן ראינו בכתוב בשיר השירים שבע מדרגות של נשיקה ומה המקביל לכך ביעקב ורחל?
2. מהו ישקני מנשיקות פיהו כיצד הם ג נשיקות ומה הפירוש מנשיקות שלכאורה זה נשיקה אחת?
3. איזה רוח אנו מבקשים כאשר אנו אומרים מארבע הרוחות בואי הרוח?
4. מהו שכתוב מנשיקות פיהו ולא פיו?
5. מה ההבדל בין אהבת חסד לאהבת דודים?
6. מיהו השורש של מלך שכל השלום הוא שלו?
7. מהו כי טובים דודיך מיין מיהו אותו יין ובמה זה שונה משמחת הגויים?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

ש.ב 1. מיהן העלמות וכיצד הם מקשטות את המלכות ומה הם ההדיים שבהן הן מקשטות אותה?

2. כיצד המלכות מוסיפה כוח ויופי מההדיים עד כדי מאה פעמים יותר ממה שהייתה?

3. מדוע ההדים מכריז אל המלך ואומר לו שינשק אותה ומי גרם לנשיקו האלו ומה שכרן?

4. כיצד מפרש את הכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודין מיין בשבע תיבותיו?

שיר השירים מו- מח שיעור 16

קישוטי כלה: מחלוקת היא דבר טוב כאשר היא באה לשם שמים. יש באדם תפיסה כללית ותפיסה פרטית השכלית המפורטת.

בתפיסה הכללית המלכות מבקשת חיבור וקשר באהבה אל המלך, לשם כך לא מספיק רצון כללי, אלא דרושה השתוקקות שנוגעת בפרטים, הרצונות שבלב.

באופן כללי אדם מרגיש שהוא אוהב את השם, אך השאלה כיצד הוא מביא את הלב למימוש ופעולה לאהבה זו. הרצון הכללי להגיע לדבקות מצריך יותר נקודות ורצונות שמבטאים את השאיפה לדבקות.

יש ופרטים מפריעים לאדם, כך למשל המדע שהוא מוגבל ומחפש פרטים, הוא אינו טוב כאשר הוא בא כעומד בפני עצמו, במקום להיות תחת הכלל של האמונה. האמונה היא המלכה, והפרטים הם קישוטים בלבד.

מבאר כאן שהמחלוקת הנמצאת בתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל וכו', כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. שז"ס אלו ואלו הם דברי אלקים חיים. ולפיכך מפרש תחילה איך חלקי תורה שבע"פ מתיחסים אל המלכות, והמחלוקת המובאה במשנה היא קישוטי ג"ר.

המלכות צריכה להתגעגע לאור של ז"א, אך בתחילה היא רוצה אהבת חסד, שלא ניתן לקבל בלי התכללות החוכמה, אותה יכולות הנערות לתת לה, שבאות ואומרות שאינן רוצות את אור החסדים עם החוכמה. הקישוטים של הנערות שהחסדים יתכללו בחכמה, ואת המלכות הן מקשטות שתוכל לקבל את החוכמה עם חסדים.

במחלוקת מראות הנערות את החסרונות וזה מעורר את ההשתוקקות.

הויכוח הוא על איזה רצון של מצב א שייך או לא לשמש בקו אמצעי, שהיא התורה שבכתב. לכן התורה שבעל פה שהיא בחינת המלכות, באה לתת ולבאר את ההשתוקקות של התורה שבכתב, מלמדת מהו רצון הבורא בתורה שניתנה מלמעלה.

המלכה היא בחינת הרצון הכללי שבאדם, הרצון שמאחד את כל הרצון, והיא מחוברת למלך ויחד איתו נותנת מתנות לכל אלו שלמדו תורה שבעל פה, דהיינו על אדם שמסתכל על כל הפרטים ומקבל תענוג. וגם הפרטים מקבלים הארה בזכות השכינה והקב"ה מפני שהם קישטו את הפרטים דרכם גילו את הכלל, וגם הפרטים מקבלים בהירות, אלו היודעים לכוון את העדים לשים במקום הנכון.

לכן יש עניין ללמוד גם התורה בצורת המחלוקות, אותם יש להביא לכלל, לשם שמים

שיר השירים מו- מח שיעור 16

קישוטי כלה

מחלוקת היא דבר טוב כאשר היא באה לשם שמים. יש באדם תפיסה כללית ותפיסה פרטית השכלית המפורטת. 

בתפיסה הכללית המלכות מבקשת חיבור וקשר באהבה אל המלך, לשם כך לא מספיק רצון כללי, אלא דרושה השתוקקות שנוגעת בפרטים, הרצונות שבלב.

באופן כללי אדם מרגיש שהוא אוהב את השם, אך השאלה כיצד הוא מביא את הלב למימוש ופעולה לאהבה זו. הרצון הכללי להגיע לדבקות מצריך יותר נקודות ורצונות שמבטאים את השאיפה לדבקות.

יש ופרטים מפריעים לאדם, כך למשל המדע שהוא מוגבל ומחפש פרטים, הוא אינו טוב כאשר הוא בא כעומד בפני עצמו, במקום להיות תחת הכלל של האמונה. האמונה היא המלכה, והפרטים הם קישוטים בלבד.

קס) משנה איהי שירותא וכו': המשנה, שבתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, היא תחילת הראש של המלכות שה"ס ג"ר, בסוד התקון הראוי לה. הברייתא, היא בסוד התקון של ירכים ורגלים, דהיינו הנה"י של המלכות, שהם מבר לגופה, הגוף של המלכות, הוא בתקון הראוי לה.
פירוש. שהולך ומבאר כאן שהמחלוקת הנמצאת בתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל וכו', כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. שז"ס אלו ואלו הם דברי אלקים חיים. ולפיכך מפרש תחילה איך חלקי תורה שבע"פ מתיחסים אל המלכות, ואומר, שהמשנה ה"ס הראש והג"ר של המלכות. והמחלוקת המובאה במשנה היא קישוטי ג"ר. והברייתא היא קשוטי נה"י, וחלק התורה המיוחס לגוף המלכות, דהיינו לחג"ת שלה, לא פירש. ונראה שיש כאן חסר.

קסא) אתאן עולימתהא וכו': העלמות, שהן ז' הנערות (הנ"ל באות קנ"ט) וה"ס התנאים בעלי המחלוקת המלכות יכולה להתקרב לז"א ע"י כך שהן מתקנות אותה, באות ומקרבות את המלכות לז"א, על ידי שמתקנות אותה, זה אומר מותר, כלומר שהותר הקשר, ותקון זה אינו שייך לכאן. וזה אומר אסור שתקון זה קשור לכאן, כי זה הוא עדי הכלה, כשמקשטים אותה, דהיינו כשמעדים אותה עדיים. וכשמקשטים אותה, זה אומר, כך הולך עדי הזה, וזה אומר, אינו כן. זו אומרת, העדי של ראש קשור ומהודק כך. וזו אומרת הכיסוי של הראש, מותר, דהיינו אינו קשור, מצד זה, וקשור ומהודק מצד זה. מהדק פירושו קשור היטב בחזקה. כמו הא דמהדק (שבת ס"ה) כיפה פירושו כיסוי הראש. כמו כפה של צמר (שבת נ"ז). המלכות צריכה להתגעגע לאור של ז"א, אך בתחילה היא רוצה אהבת חסד, שלא ניתן לקבל בלי התכללות החוכמה, אותה יכולות הנערות לתת לה, שבאות ואומרות שאינן רוצות את אור החסדים עם החוכמה. הקישוטים של הנערות שהחסדים יתכללו בחכמה, ואת המלכות הן מקשטות שתוכל לקבל את החוכמה עם חסדים.

במחלוקת מראות הנערות את החסרונות וזה מעורר את ההשתוקקות.

קסב) דא אמרה קישוטא וכו': זו אומרת, עדי זהב זה בלבוש הזה, פסול מלהיות עדי אל זה. וזה אמר, כשר ויפה הוא שיתראו זה בזה, שכל זה, הוא תקון ועדי הכלה. הויכוח הוא על איזה רצון של מצב א שייך או לא לשמש בקו אמצעי, שהיא התורה שבכתב. לכן התורה שבעל פה שהיא בחינת המלכות, באה לתת ולבאר את ההשתוקקות של התורה שבכתב, מלמדת מהו רצון הבורא בתורה שניתנה מלמעלה.

קסג) ועם כל דא בעוד וכו': ועם כל זה, בעוד שאלו שהם מקשטים ואלו מטילים קטרוג בעדי, כלומר, הן מדברי המחייבים את העדיים, והן מדברי השוללים את העדיים, היא המלכות, מוסיפת על ידיהם כח ויופי וצבע ותקון, ויושבת ביניהם ביקר, ומחשבת את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהיתה. מאה היא בחינת בינה, והיא מחשיבה עצמה דרך מידת ההשפעה למרות כל הוויכוח עם איזו מידה של השתוקקות להשתמש

קסד) כיון דאתקשטת בהו וכו': כיון שהמלכות נתקשטה בהם, דהיינו שהעדתה בעדיים שהתקינו לה, כולם, הן המחייבים והן השוללים, אוחזים אותה בעדייה, ובתקוני היופי, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התורה שבכתב דהיינו ז"א.

קסה) כד יתבא מטרוניתא וכו': כשהמלכה, שהיא מלכות, יושבת עם המלך שהוא ז"א, בתקון נאה, והמלך רואה אותה מתקשטת ביופי, אותו העדי מכריז ואומר אל המלך, שינשק אותה. שפירושה, שזו היא דבקות האהבה שיכללו זה בזה. כי נשיקות ה"ס דבקות רוח הזכר ברוח הנקבה, בסוד ב' רוחות בזכר וב' רוחות בנקבה (כנ"ל אות ג' ע"ש). מי גרם הנשיקות האלו והאהבה הזו, הן העלמות שקשטו אותה. (כמו שנתבאר לעיל אות קנ"ט בהסולם ע"ש). העדיים באים להראות את השתוקקות האישה לבעלה. 

קסו) כד בעיא לאוטבא וכו': כשרוצה להטיב לעלמות, היא והמלך, לתת להם מתנות בשביל שגרמו להם האהבה והנשיקות, נותן לכולן יחד, דהיינו לכולן שהיו מריבות זו עם זו על העדיים (כנ"ל אות קס"א) נותנים המלך והמלכה, מנחית ומתנות ברצון באהבה, להנחילם נחלה באלף העולמות החמודים, לעולם הבא. וכל שכן אותם היודעים סוד החכמה, איך לקשט קישוטים למלכות שאין שיעור נחלת ירושתם בעולם הבא. עליהם כתוב, להנחיל אוהבי יש וגו'. המלכה היא בחינת הרצון הכללי שבאדם, הרצון שמאחד את כל הרצון, והיא מחוברת למלך ויחד איתו נותנת מתנות לכל אלו שלמדו תורה שבעל פה, דהיינו על אדם שמסתכל על כל הפרטים ומקבל תענוג. וגם הפרטים מקבלים הארה בזכות השכינה והקב"ה מפני שהם קישטו את הפרטים דרכם גילו את הכלל, וגם הפרטים מקבלים בהירות, אלו היודעים לכוון את העדים לשים במקום הנכון. 

לכן יש עניין ללמוד גם התורה בצורת המחלוקות, אותם יש להביא לכלל, לשם שמים

הנשיקות

קסז) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: הנה כאן ז' מלות כנגד ז' מדרגות שעל המלכות. ומכנגדן ז' הנערות הראויות לתת לה, שהן מקשטות את המלכות להביאה אל המלך, שהוא ז"א.

קסח) ישקני לגבי חי וכו': ומפרש דבריו. שז' המלות שבכתוב הן כנגד ז' המדרגות שעל המלכות, ישקני, הוא, אל חי העולמים, שהוא יסוד דז"א. מנשיקות, הוא, אל חסדי דוד, שהם נצח והוד שנקראים ב השפתיים דז"א הנקראים חסדי דוד. פיהו, הוא, אל ישראל סבא, שהוא בחינת תפארת דז"א. כי טובים, הוא אל האור הראשון, שהוא חסד, שהוא הראשון לז"ת. דודיך הוא, אל יצחק, שהוא ידיד מבטן, דהיינו גבורה דז"א. מיין, הוא, אל היין העליון, שהוא בינה, המשומר תמיד. ונתבאר, כי ז' המלות שבכתוב ישקני, הן כנגד ז' המדרגות שעל המלכות, שהן, בינה חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד.

קסט) שבע הנערות וכו': ומפרש. שבע הנערות הראויות לתת לה, המקשטות את המלכות להביאה לפני המלך, הן, ז' מלאכים, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. וכמה אלף ורבוא מחנות עמהם. כש"א ועלמות אין מספר (וכבר נתבאר סודם לעיל אות קנ"ט בהסולם

קע) תלת קראי אינון וכו': ג' כתובים כאן, שבכולם, המלות בחשבון לפי הסודות שלהם. הא' הוא שיר השירים, שיש בו ד' מלות, שהוא סוד המרכבה של ד' השמות אדני צבאות הויה אהיה כמו שאמרנו (לעיל אות ס"ג ע"ש בהסולם) הב' הוא הכתוב ישקני, שהוא סוד ז' מלות בז' מדרגות כמו שאמרנו (לעיל קס"ח) הג' הוא הכתוב לריח שמניך טובים, שהוא סוד עשר מלות כנגד עשרה מאמרות, דהיינו עשר ספירות. וזה הוא סוד השבח הזה לכלל האחד הראשון, דהיינו שכל עשר הספירות שבכתוב לריח שמניך, הן כולן במדרגה אחת הראשונה, שבז' מדרגות שבכתוב ישקני מנשיקות, שהוא מדרגת הבינה (כנ"ל אות קס"ח) ועל סוד זה נתיסד השבח של שבת, אל אדון, שיש שם חמשים מלות כנגד חמשים שערי בינה, חוץ מי"ב המלות האחרונות שבשבח הזה, שהן, שבח נותנים לו כל צבא מרום, תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש, שהם בשבח אחר (כמ"ש בזהר תרומה אות ק"ג וק"ד ע"ש

שיר השירים מג- מה שיעור 15

ישקני – כי טובים דודיך מיין

 ישקני – כי טובים דודיך מיין .שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, זעיר אנפין ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ה הלב, וו המוח, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה.

סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.

א.    לרצות לפני הנשיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.

ב.     לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד.

הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית.

כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.

על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה.

היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא

קישוטי כלה

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.

תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה.

אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך.

כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ

שיר השירים מג- מה שיעור 15

ישקני – כי טובים דודיך מיין

קנד) פיהו, אמאי פיהו וכו': שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, ז"א ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה. משום זה נראית הה', במלה פיו, הרומזת על הכנת פיה של המלכות. הפה הוא מלכות דראש

סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.

1. לרצות לפני הנישיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.
2. לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד. 

קנה) פיהו, הכא אית וכו': כתוב פיהו, כאן יש להסתכל. אם תאמר שהנשיקות הן למעלה למעלה בא"ס, משום שאומר בדרך סתום, ישקני פיהו. כי ישקני הוא לשון נסתר, וכן פיהו. וע"כ רומז על א"ס ב"ה, שהוא נסתר. ואח"כ חוזר ללשון גלוי ואומר דודיך, דהיינו כי טובים דודיך מיין, ודודיך הוא לשון נוכח וגלוי, הרומז על זו"ן שהם בגלוי. אינו כן, כי נשיקות אינן תלויות שם למעלה בא"ס ב"ה, שאין השגה תופשת בו, אלא אשה בבעלה, דהיינו בז"א ומלכות בלבד המכונים אשה ובעלה. ומה שבתחילה אומר פיהו, לשון נסתר, ואח"כ דודיך, לשון נוכח, הוא, כי טרם שנתקרבו זה בזה, אומר הכתוב, בדרך סתום ונסתר, ישקני. כיון שנתקרבו זה לזה והתנשקו זה בזה בדבקות האהבה, היא המלכות, אומרת דודיך בגלוי, ולא כתוב דודיו, לשון נסתר. כי הם כלולים יחד באהבה בחבור אחד, בלי פרוד כלל. הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית. 

קנו) כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.

קנז) חדי רבי שמעון וכו': שמח ר"ש ואמר, ודאי זו היא שמחה, שזכיתי בכל אלו הדברים העליונים. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך, כי דבריך כתובים למעלה, בז"א, ודברי כתובים למטה, במלכות. כי ר"ש היה מרכבה לדעת דז"א, ואליהו ה"ס מלכות. אשריכם הצדיקים לפני עתיק יומין, שהוא כתר, בעולם הזה ובעולם הבא. על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה. 

היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא

קישוטי כלה

קנח) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.

תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה. 

אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך. 

כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ.

קנט) וכד אתחברת ואתכלילת וכו': וכשהיא מתחברת ונכללת בתורה שבכתב בשמחה, בחבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזקת בו, ואומרת לו באהבה, כמה יקרים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזתני, עד שהעלמות הרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עדי, שהעדתה התורה שבעל פה בעלמותיה, כדי להתחבר בתורה שבכתב.
פירוש. נודע שב' מצבים הם במלכות במצב הא' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים, וע"כ באה למצב הב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) אמנם אין הכלים דמצב הב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דמצב הא' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחורים, ולא פנים, לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בז' המלאכים, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל, ​וה"ס ​שבע הנערות הראויות לתת לה, למלכות. אם היא רוצה חוכמה עליה להשתמש בכלים של מצב א יחד עם מצב ב, אך אין הם יכולים להיתקן בגופה עצמה לכן זה ניתן למלאכים ובשעה שהמלכות רוצה לקבל חכמה. היא משמשת בכלים דאחורים שלה, המלובשים בז' הנערות האלו. ומתוך שז' הנערות הם מהמצב הא' של המלכות, שאז היתה דוחה החסדים, כמו הקו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, שהוא אור כלול מחכמה וחסדים יחדיו, בסוד דבקות רוחא ברוחא, אין ז' הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים. מאלצת אותם לא לבקש את החכמה לבד, אלא חכמה עם חסדים, הזיווג דנשיקין
והנך מוצא, שלולא הכלים דאחורים שבז' הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה, וכן ז"א לא היה לו מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך, נבחן, שז' הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו יכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה אפשר להשאיר את הנקודה הגופנית ברמה חלשה בלבד, ולהחזיק בנקודה הרוחנית כמובילה. וז"ש (באות קנ"ח) אורייתא דפעל פה, שהיא המלכות, אמרה לגבי אורייתא דבכתב, שהיא ז"א, דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה שבכתב, שהיא חושקת לאור הנשיקות של ז"א, בתר מתיקו דיליה, אחר החכמה הכלולה באור הנשיקות זיווג דנשיקין איננו רק חסדים, אלא יש בו גם תשוקה שנובעת מנקודה פנימית, כי אור החכמה, מכונה מתוק. לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין, להכלל זה בזה בסוד דבקות רוחא ברוחא. וכדין איהי בפלוגתא בעולימתהא לאתתקנא בהדה, כי העלמות, שהן ז' הנערות הנ"ל, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים שהם בחינת התמסרות לאמת, לעזיבה העצמית בלי קשר לרצון הפרטי, כי להיותן מהמצב הא' של המלכות, הם דוחים חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עמהם והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהתתקן עמה יחד, לדבקות רוחא ברוחא. למהוי כולהו קישוטין לגבי תורה שבכתב. כי על ידי זה שהן תקבלנה אור החכמה הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה. כנ"ל. שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה. יין המשכר הוא חכמה/תענוג בלי הסוד, הוא לא יינה של תורה
וז"ש (באות קנ"ט) וכד אתחברת וכו'כמה יקירין חביבותך מחמרא דיליך. כי הארת החכמה מכונה יין, ואומרת, מה יקרו דודיך, דהיינו אורותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, המכונה יין. דאתקיף בי רחימו דילך, שהיתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, שהוא אור החסדים, אבל לא היתה יכולה לקבלו בלי התכללות החכמה, וז"ש, עד דרוי לי חמר דרחימו וכו' עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, שהיא הארת החכמה, ומפרש, שהיא קישוטא דאתקשטת אורייתא דבעל פה בעולימתהא, יין פירושו אותם הקישוטים שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, דהיינו הארת חכמה שז' הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה כנ"ל. לאתחברא בתורה שבכתב. שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א, כנ"ל. יש לאדם געגוע לאמת, אך כשהיא מתקרבת מתגברת התשוקה, ואז האדם מבולבל. שבע הנערות הן המידות של האדם בעולם הזה

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מג-מה
1.כתוב ישקני מנשיקות פיהו מדוע לא כתוב פיו?
2. על פי התשובה שבא מה יכולנו לחשוב שהוא סוד הנשיקין והוא לא. ומהו כן?
3. מהו כי טובים דודיך מיין על איזה יין מדובר?
4. מהי המריבה של מלכות דקדושה עם נערותיה בעניין הנשיקין?
5. מהי האהבה דז"א שהמלכות מתגעגעת אליה ומדוע אינו יכולה לקבלה בלי נערותיה ויחד עם זאת אסור שנערותיה תתגבר נא עליה?

https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מ-מב
1.מהם ג' הבחינות שיש באותיות המתייחסות לח' וט' ?
2. מהו סוד י"ב השבטים וכיצד התפקוד שלהם בג' הבחינות הללו?
3. מהו סוד הנשיקין בעניין האותיות הבאות מטרם הזווג דיסודות על בחינת המלכות?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים לז- לט שיעור 13

קין הבל ושת

והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו. ידע , היינו שידע מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עמה פנים בפנים,  שגם בה יש צד שנותנת ליחד,  שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע לעשות תולדות. זה הוא לטוב, בהתעוררות ההשגחה למטה.

הנקבה מקבלת חכמה כדי להתנסר ממנו ולהיות עצמאית ולבוא ליחד מתוך בחירה.

כדי להגיע לזיווג פנים בפנים, צריך האדם להגיע למודעות, לדעת גבוהה. לצורך הולדת נשמה צריך לתקן את הרצון ליחד ולא לפרטיות.

אדם ידע את אשתו, כלומר צד האדם מכיר בצד האישה שבו, ובא להכרה שאפשר ליהנות מהאמת בקדושה. כלומר להוליד הבנות שאפשר למשוך אור של חכמה/תענוג למלכות, לרצון ליהנות, גם לבוא כשותף לקשר עם הבורא.

אמנם אדם ראשון חטא, אבל כעת ניתן לחוש במעט את ההנאה, את הטעם שהבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו הטבה אין סופית.

למעשה האמירה שהנחש בא על חווה, הוא הכניס בה רעיון, שמאחר והבורא נתן באדם את הרצון לקבל, היא יכולה לקחת את כל התענוג עוד טרם תיקון צורת הרצון, וזו היא הזוהמה, הספק שהטיל בה. הטיל בה את הרעיון, תעשי מה שבא לך, מה שמתחשק לפרטיות שלך.

משבא הנחש על חוה שהייתה במודעות של השתוקקות לקבלה עצמית, דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא היינו ספקות, דהיינו רוח הטומאה. וקין, מאותה זוהמא יצא.

ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא, נשאב ונבלע בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף להתלבש ולהכלל בו ולצאת לעולם. זהו מצב בו יש לאדם רעיון פנימי אך אין לו כלי ליישם את הרעיון. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, והרוח הרע נתלבש ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה. דהיינו שהיה מעורב מב' צורות מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם. ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת הנחש.

כשיש לאדם רצון במצב שהוא סובייקטיבי, הוא משוחד ואז הוא מוליד הבנות לא נכונות. לכן צריך אדם להיות נקי מזוהמת הנחש כדי לפעול בלי ספקות ולבחור באמונה.

וחוה הסתכלה בזה, שהיה מעורב מב' צורות, ואמרה, קניתי איש את ה', דהיינו עם ה'. כי איש שבו, הוא מצד זוהמת הנחש. עם ה', שהוא הגוף שבו, שנמשך ע"י אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה'. ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע. וכשהביא קרבנו, מאותו הצד האחר הביא אותו.

ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי ודאי שאותו הרוח הרע נתחזק ונתגבר במעשיו של קין, והכח והתוקף של הרוח הרע נשבר בהבל, דהיינו ע"י מעשיו של הבל, ולא היה אצל הבל כלום. כי הבל היה כולו מצד ימין לשון אמונה, ולא היתה בו אחיזה אל הצד האחר. כי היה כולו ימין, ולא היה בו מהקו האמצעי, שה"ס צורת אדם. וזה גרם לו הזוהמא של הנחש.

סוד אדם הוא קו אמצעי, גם צד שמאל, מלכות שעלתה לבינה, גם הרצון לקבל צריך להיות שותף. הצמצום אינו אומר לא לקבל, אלא לקבל כראוי.

הבורא ברא את הבריאה במלכות דאין סוף, נקודה אמצעית אשר באמצע ממש, אין מדובר על מקום אלא על המלכות, ההשתוקקות השלמה. האור והכלי באו כאחד, זהו הרצון לקבל הגדול.

מצד אחד אם לא משתמשים ברצון לקבל הגדול לא ניתן לקבל את ההטבה השלמה, מצד שני יש עליו צמצום שאסור לקבל ברצון הגדול. הוא שאמר הנחש, תני את כל ההשתוקקות שלך, אך הרצון לא היה עדיין מתוקן.

שיר השירים לז- לט שיעור 13

קין הבל ושת

קלט) ישקני מנשיקות פיהו: על פי אליהו נחתך המאמר. כלומר שאליהו ביארו. כתוב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו'. והאדם, זה הוא האדם הראשון הנסתר, שאורות דקים עליונים בחקיקיתיו דהיינו אורות חסדים. ידע, היינו שידע מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עמה פנים בפנים הארת חכמה בסוד הדעת שגם בה יש צד שנותנת ליחד והוא יודע את הצד הזה. וכשהם מסתכלים פנים בפנים לשימוש, אז כתוב ידע, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע לעשות תולדות. זה הוא לטוב, בהתעוררות ההשגחה למטה.
פירוש. סוד המלה ידע. רומז על המשכת החכמה ע"י הדעת. וז"ש והאדם, דא אדם קדמאה סתירא, דהיינו שרומז על ז"א דאצילות הנקרא האדם הראשון הנסתר. בגליפוי דקיקין עלאין, שבחקיקותיו אורות דקים עליונים, דהיינו אורות חסדים בלי חכמה, שהם דקים וקטנים.כאשר ז"א ונוקבה עולים לאו"א שרק שם יכולים לשמש, מפני שבמקומם הם בחינת אח ואחות, הנקבה מקבלת חכמה כדי להתנסר ממנו ולהיות עצמאית ולבוא ליחד מתוך בחירה ידע, מה דלא אשתמודע בה מקדמת דנא, דהיינו שידע להמשיך למלכות אורות החכמה ע"י הדעת, מה שלא ידע מקודם לכן, כי מקודם לכן, היו בגליפו, דקיקין עלאין כנ"ל. ידע למהוי אנפין באנפין. שהזווג הזה, של ז"א ומלכות, נקרא זווג פנים בפנים. כד אסתכלן אנפין באנפין לשמושא כדין כתיב ידע, כי ידע, פירושו המשכת החכמה ע"י הדעת, שזה נבחן, שז"א ומלכות הם פנים בפנים דעת כאן אומר הרגש עצמי של האמת. ידע לאשקאה לה למיזרע וכו' כלומר, שע"י זווג פנים בפנים נולדים נשמות, ולא בענין אחר. האי לטב, כל הנאמר עד כאן, הוא לטוב, דהיינו ללמד, שהאדם הראשון גרם במעשיו, לזווג פב"פ של ז"א ומלכות, וע"כ זכה גם הוא להיות בזווג פב"פ עם חוה, הראוי להמשיך נשמות קדושות. באתערו דאשגחותא לתתא. בהתעוררות ההשגחה העליונה למטה, כלומד שע"י הזווג העליון פב"פ נמשכת ההשגחה למטה לתחתונים. כדי להגיע לזיווג פנים בפנים, צריך האדם להגיע למודעות, לדעת גבוהה. לצורך הולדת נשמה צריך לתקן את הרצון ליחד ולא לפרטיות.

אדם ידע את אשתו, כלומר צד האדם מכיר בצד האישה שבו, ובא להכרה שאפשר ליהנות מהאמת בקדושה. כלומר להוליד הבנות שאפשר למשוך אור של חכמה/תענוג למלכות, לרצון ליהנות, גם לבוא כשותף לקשר עם הבורא. 

אמנם אדם ראשון חטא, אבל כעת ניתן לחוש במעט את ההנאה, את הטעם שהבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו הטבה אין סופית. 

למעשה האמירה שהנחש בא על חווה, הוא הכניס בה רעיון, שמאחר והבורא נתן באדם את הרצון לקבל, היא יכולה לקחת את כל התענוג עוד טרם תיקון צורת הרצון, וזו היא הזוהמה, הספק שהטיל בה. הטיל בה את הרעיון, תעשי מה שבא לך, מה שמתחשק לפרטיות שלך.

קמ) מדאתא נחש על וכו': משבא הנחש על חוה שהייתה במודעות של השתוקקות לקבלה עצמית, דהיינו שהסיתה לאכילת עץ הדעת, הטיל בה זוהמא היינו ספקות, דהיינו רוח הטומאה. וקין, מאותה זוהמא יצא. ואם תאמר, איך יצא משם, מזוהמת הנחש, הרי כתוב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שנשמע שקין יצא מאדם, ולא מהצד האחר. ואתה אומר, שהנחש הטיל בה זוהמא, ויצא ממנה קין. 

קמא) אלא ודאי ההוא וכו': ומשיב. אלא ודאי הנחש ההוא הטיל בה זוהמא, ומאותה זוהמא, נשאב ונבלע בה אותו רוח הטומאה, שהוא היה דופק במעיה, ולא היה לו גוף להתלבש ולהכלל בו ולצאת לעולם מצב בו יש לאדם רעיון פנימי אך אין לו כלי ליישם את הרעיון. וכיון שבא אדם ונתחבר באשתו בהתעוררות אותה זוהמא, עשה גוף לאותו הרוח הרע שהיה במעיה, והרוח הרע נתלבש ונכלל בגוף הזה, ויצא לעולם בצורה שמלמעלה ושמלמטה. דהיינו שהיה מעורב מב' צורות מצורת הקדושה שמצד הגוף, שהוא מאדם. ומצורת הטומאה שמצד הרוח, שהיה מזוהמת הנחש. כשיש לאדם רצון במצב שהוא סובייקטיבי, הוא משוחד ואז הוא מוליד הבנות לא נכונות. לכן צריך אדם להיות נקי מזוהמת הנחש כדי לפעול בלי ספקות ולבחור באמונה.

קמב) וחוה אשגחת בתאי וכו': וחוה הסתכלה בזה, שהיה מעורב מב' צורות, ואמרה, קניתי איש את ה', דהיינו עם ה'. כי איש שבו, הוא מצד זוהמת הנחש. עם ה', שהוא הגוף שבו, שנמשך ע"י אדם שהיה מן הקדושה, שהיא מן ה'. ומשום זה כל מעשיו של קין היו מאותו הצד האחר הרע. וכשהביא קרבנו, מאותו הצד האחר הביא אותו. ז"ש, ויהי מקץ ימים קץ הגילוי, ולא כתוב, ויהי מקץ ימין. כי הצד האחד נקרא קץ הימים. והקדושה נקראת קץ הימין (כמ"ש בזהר נח אות ע"ה ע"ו ע"ש).

קמג) ותוסף ללדת את וגו': ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי ודאי שאותו הרוח הרע נתחזק ונתגבר במעשיו של קין, והכח והתוקף של הרוח הרע נשבר בהבל, דהיינו ע"י מעשיו של הבל, ולא היה אצל הבל כלום. כי הבל היה כולו מצד ימין לשון אמונה, ולא היתה בו אחיזה אל הצד האחר. ועד כאן היה הכל בצד הזוהמא של הנחש. פירוש, אפילו הבל לא היה על צד השלמות. כי היה כולו ימין, ולא היה בו מהקו האמצעי, שה"ס צורת אדם. וזה גרם לו הזוהמא של הנחש. וז"ש, עד הכא הוה בסטרא דזוהמא כולא. (ועי' בזהר בראשית ב' אות שמ"ט ובהסולם  סוד אדם הוא קו אמצעי, גם צד שמאל, מלכות שעלתה לבינה, גם הרצון לקבל צריך להיות שותף. הצמצום אינו אומר לא לקבל, אלא לקבל כראוי.

קמד) כיון דאתא לבתר וכו': כיון שלאחר כך בא ונולד שת שהוא קו אמצעי, לאחר שאדם ראשון עשה תשובה 130 שנה, שהם 5 פעמים שם הויה = סיני, וכן עם ישראל קיבלו בסיני את התורה, כלומר על האדם להגיע לעשר פעמים הויה, חמש פעמים הם חלקו בשותפות, נמתק העולם בצדיקים וחסידים שהיו לאח"כ בעולם, שיצאו ממנו. ש"ת זה, הוא סיומו של האלף בית. כי ש' ת' הן האותיות האחרונות של הא"ב ואע"פ שהעולם נמתק, לא הוסרו העקשות והרע מן העולם, אלא שנכנעו מפני צד האמונה, דהיינו המלכות שנקראת אמונה, שהיא סיום האותיות. כי סיום האותיות, ק"ר ש"ת, הן אותיות המלכות (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות כ"ג בהסולם). אמנם המלכות היא רצון לקבל, אך נקראת אמונה מתוך העבודה של ויתור עצמי

קמה) דהא עד הכא וכו': כי עד כאן נבראו העולמות באותיות התורה, ולא נשלמו האותיות של הא"ב, עד שנולד ש"ת, שנקרא באותיות האחרונות של הא"ב. כיון שנולד שת, נשלמו כל המעשים שלמעלה ושלמטה, בסוד האותיות. אז נמתק העולם, אות היא חיסרון, כלומר שנשלם החיסרון, הרצון שמצד העליון הוא צריך לחקוק את החיסרון שעליו מקבלים את ההארה דהיינו שהעקשות והרע נכנעו לקדושה, כנ"ל כי נשלמו תקוניו. מכאן ולהלאה התחיל העולם להתנהג על פי דרכי היושר. דהיינו בסוד קו האמצעי שהוא ישר, ואינו נוטה, לא לימין בלבד, כמו שהיה הבל, ולא לשמאל בלבד, כמו שהיה קין, אלא בקו האמצעי הכולל שניהם יחד (עי' לעיל אות קמ"ג). אותיות א – ט בחינת בינה, י-צ בחינת ז"א, קרשת בחינת מלכות. אותיות קטנות כנגד המלכות, רגילות ז"א וגדולות בינה.

הבורא ברא את הבריאה במלכות דאין סוף, נקודה אמצעית אשר באמצע ממש, אין מדובר על מקום אלא על המלכות, ההשתוקקות השלמה. האור והכלי באו כאחד, זהו הרצון לקבל הגדול.

מצד אחד אם לא משתמשים ברצון לקבל הגדול לא ניתן לקבל את ההטבה השלמה, מצד שני יש עליו צמצום שאסור לקבל ברצון הגדול. הוא שאמר הנחש, תני את כל ההשתוקקות שלך, אך הרצון לא היה עדיין מתוקן.

אדם ראשון נולד עם רפ"ח ואת לב האבן לא יכול היה לתקן, זהו עץ הדעת.

מתוך ל"ב את ט ראשונות של מידת ההשפעה היה לאדם הראשון, הם הרפ"ח אך לב האבן שהיה מונח בעץ הדעת, ובאכילה התכלל והכיר כבר את הרצון הגדול, חטא וכעת מרגיש ששימוש ברצון זה טרם התיקון פוגם.

התיקון הוא שבמשך 130 שנה לא בא על אשתו מצד הקדושה. היה עליו קודם לעשות טהרה בבחינת היראה השלמה, ומכאן נולד שת, כעת יכול להשתית את האמונה על האותיות האחרונות, אבל עדיין לא גמר תיקון, יכול להשתמש בהיכל או"א עם האותיות אך רק בהתכללות שהעצם נגנז ברדלא.  

קמו) שירותא דקא שארי וכו': ההתחלה של השמות שהתחיל אחר שנולד שת, היא, מאלו האותיות שנעזבו מקודם. ומפרש, שהשם אדם, מתחיל בא' וגומר בם'. ולאחר שגמר הא"ב בשת ש"ת, חזרו האותיות אל השם אנוש, הא' של אנוש, היא כמקודם, דהיינו כמו בשם אדם שהוא תחילת הא"ב, הנ' של אנוש, שהיא אחר מ', שנעזבה מאדם, כי הוא נגמר בם' נתתקנה בנ' של אנוש. הש' של אנוש נלקחה מהתחלת האותיות של שת, כי אנוש לקח האותיות מזה ומזה, דהיינו הא' של אדם, והש' של שת. הו' של אנוש, היא צורת האדם שבו, שהיא הקו האמצעי (כמ"ש בזהר בראשית ב' אות שמ"ט) להראות שמשת נתיחסו הדורות בעולם בדרך יושר, כראוי, דהיינו בקו האמצעי שהוא ביושר ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל (כמ"ש שם).

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים לז-לט
1.מהו סוד הדעת שידע אדם את חווה אשתו?
2.כתוב והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את קין אם כך מדוע אומר שקין יצא מזוהמת הנחש?
3. מדוע הבל גם לא היה על צד השלמות?
4. מה הסימן של שמו של שת כדי להראות על תיקון של אדם הראשון לאחר החטא?
5. הסבר את השם אנוש ומדוע הוא בא לאחר אדם ושת?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4