• ​​ רבי פתח  ​​​​ וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. כשיצא נח מהתיבה פתח עיניו וראה את כל העולם כלו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר, רבש"ע אם בשביל חטאת האדם או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתם, מילא החוטאים לא בסדר, אך האם בגללם לאבד את כל העולם או זה או זה, או שלא תברא את החוטאים או שלא תכחיד את העולם. מה עשה, העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו. יש ואדם רואה דברים לא טובים קורים, אך כאשר הכלל לא נאבד, הפרטים פחות חשובים, ואת כלל העולם הקב"ה לא הטביע אלא השאיר את דרי התיבה, העולם הוא הכלל. במחלוקת בין הפרטים לכלל, הכלל קובע ואת הפרטים שמתנגדים לכלל אפשר להכחיד אם לא מתקנים עצמם.

• א"ר ג ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו ריח הוא מדרגת חכמה ממטה למעלה. ולא היה ריח בעולם דניחא קמה כאותו הריח. ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו כלומר ריח שהקריב נח לפני, תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. עולה היא כנגד המחשבה, הרוחניות והכוונה שבמחשבה.

• רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם ברמז קל היה יודע מהי הנקודה הפנימית אליה מכוונים וכשהיה בתיבה אמר יודע אני פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב. העורב יודע האם קלו המים מהארץ, כלומר האם נעברו כבר השאלות מי ומה מהרצון.

• א"ר חייא ואיך עשה כך, והרי אמר רבי בו אסור להסתכל באלו המנחשים בעוף השמים והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו שאפילו כל ניחוש שבעולם אסור.

• אלא א"ר חייא למה שלח את העורב. דא"ר חייא מצטער היה נח ביותר על אובדן העולם. אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום, ואתה לא ריחמת על עולמך. ונהפך רחמנותך לאכזרות, אתה לא ריחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דווקא רמז. קשה לנח להבין איך הבורא שהוא רחמן, טוב ומטיב, מעניש את האנושות. לא שלח את העורב כדי לנחש, אלא למד מדרך הקב"ה לפי הבנתו, שגם הוא ישלח את העורב האכזר. לכל דבר בעולם יש תפקיד ושליחות, העורב סירב לשליחות נוח מפני שהיה מתוקן לתפקיד של פרנסת אליהו שברח מאחאב, והעורבים הביאו לו לחחם ובשר למדבר .

• א"ר יוסי, וכי לא כתיב ביה איש צדיק תמים היה והאיך הטיח דברים כלפי מעלה. א"ר חייא מרוב צערו אמר, דהא תנן מנין שאין דנין את האדם לפי צערו שנאמר. איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, אע"פ שהטיח דברים כלפי מעלה, אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו.

• ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר, ולא רצה שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה. כדי לפעול מול כח הדין של נביאי השקר, צריך היה אליהו לפעול את כח דין העורב

• ואמר רבי בון, תרי ענייני רמז בה חדא שכתוב כיונה פותה אין לב כלומר מרוב צערי אין לבי עמי ונפתה. אמר נח, כך ראוי לנו לסבול הכל בלי מיאון, כמו היונה שסובלת מיתתה ולפיכך וישלח את היונה היונה היא מסורה, יש בה אמונה וכח נאמנות כזוג יונים נאמנים המוכנים למות באמונתם, וגם צד של הונאה. זהו התיקון של נוח, שהבין שאין להתרעם על ההשגחה אלא לתקן במידת היונה ולא בעורב.

• א"ר יוחנן בן נורי, נטל הקב"ה את שם בן נח והפרישו לכהן עליון ולשרתו. והשרה שכינתו עמו וקרא שמו מלכי צדק מלך שלם, והיה יפת אחיו לומד תורה ממנו במדרשו, עד שבא אברהם ולמד תורה במדרשו של שם. התעסק הקב"ה באברהם והשתכחו כל האחרים אברהם היה מיוחד בשונה מנח, בא אברהם והתפלל לפני הקב"ה שישרה שכינתו תמיד בביתו של שם והודה לו שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק.

• א"ר יוחנן והלא יפת הוא הגדול, למה שם נטל הכהונה, בשביל שהיה תמיד עוסק בתורה ופירש מדרכי העולם. ומאין היה לו תורה, אלא אדם הראשון ידע התורה והניחה בקבלה לשת בנו ואח"כ באה ליד חנוך עד שבא לשם והיה מתעסק תמיד בה. דרך העולם היא לדחוף את האדם לפעול רק את הרצון הפרטי שלו. כשאדם עוזב את דרכי העולם, עוזב את קו שמאל, ומה שמעניין אותו זה רק עסקי שמים, היינו מידת ההשפעה, ז"א. התורה לא נקנית בירושה, אלא במי שמשקיע ועוזב את עסקי העולם

• אמר לו ר יוסי, אם התורה היתה במדרשו של שם למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותן שבע מצוות שנצטוו שהרי בתורה נכתבו קודם לכן. אלא א"ר יצחק בשעה שהמבול בא לעולם ונכנסו לתיבה, מרוב צערם השתכחה משם עד שבא הקב"ה וחידש להם אותם שבע מצוות.

• א"ר יוסי ח"ו לא השתכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה אם אומר להם שישמרו כל תורתי יפרקו כל העול מהם כל העול מהם כאחרים שאמרו ודעת דרכיך לא חפצנו, אלא אתן להם דברים מועטים וישמרו אותם.

• עד שיבוא מי שישמור כולה והוא אברהם שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקתי ותורותי דכיוון שלמד משם התורה, קבל על עצמו שישמור התורה כולה ולפיכך בירר להם הקב"ה שבע מצוות מהתורה כדי שישמרו אותם. למעשה התורה היא מחשבת הבריאה, ובה מלובשים סיפורים בחיצוניותה, כדי לאפשר לאדם להתחבר למחשבת הבריאה. ​​ 

זוהר חדש נח ​​ יט - כא שעור 7

אם אחפוץ במות המת

• א"ר יצחק שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים שנאמר, חי אני נאם ה' אלקים, אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכו' וחיה בשני עולמות העולם הזה והעוה"ב. כל פעולותיו של הקב"ה הם ברחמים, למרות שמלמטה נראה לפעמים כדין. רצונו של הקב"ה שכולם יחזרו בתשובה.

• וא"ר אשרי הבנים שאומרים להם כך והשיבו וחיו. שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו ב"י כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים אלא שיחזרו בתשובה למען יחיו הרי הבורא טוב ומטיב, ומאחר ותפיסת הנברא היא בשכר ועונש, מתנהג איתנו הבורא בשפה שאנחנו מבינים. הגשם הגשמיות יכול להיות לאדם לברכה, אך גם למבול.

• ​​ רבי יוחנן פתח, וְעֵינֵי רְשָׁעִים, תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם; וְתִקְוָתָם, מַפַּח-נָפֶשׁ, למה הם לא בורחים ונסים מהמציאות שבה הם תקועים משל למה הדבר דומה, לכת לסטים שהיו שודדים בהרים. שמע המלך, ושלח עליהם גייסותיו ותופסם והניחום במגדל גבוה, והיו בהם פקחים, אמרו ידענא בנפשנו דעבדנא עובדין קשים ידענו שעשינו מעשים רעים ולא יכלנו להינצל, מה עשו, חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו וברחו להם מדרכם הרעה, ברחו מהתפיסה הגשמית האגואיסטית, טיפש אחד היה ביניהם וראה את החפירה ולא רצה לנוס להמלט כמו שכתוב וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם. מרגיש רע בבית הסוהר הנפשי, במיצרי הנפש, רואה את פתח התשובה, כמה טוב בחוץ, ולא יוצא.

• למחר בא המלך לראות את המגדל ואת הלסטים, ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה, שוטה, חבריך ברכו בזו החפירה ונמלטו מדיני, וכי הקב"ה לא אפשר להם את החפירה כדי שיברחו ויעשו תשובה מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתה נשארת שראית את החפירה בעיניך ולא רצית להמלט כאשר אתה יודע שאני לא רוצה להעניש אלא מאפשר לך לחפור חפירה לברוח ולתקן, ינקרו עיניך ואח"כ יתלו אותך על עץ.

• כך הלסטים אלו הרשעים, ההולכים במחשכים, הרשעים הפקחים שלפחות לא באים בתירוצים שהם בסדר, מה הם עושים. אמרו חטאנו למלך, אנה נמלט מדינו. אבל הם עושים רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים ונמלטו מדין שמים והם אינם רוצים להמלט. בכח הכלל יכול האדם להינצל, למרות ההרגשה הפרטית החזקה שלו. כשהפרט פוגם, הוא פוגע בכלל כולו, לכן עליו לבוא לכלל בביטול.

• א"ל הקב"ה שוטים, אחיכם ברחו ונמלטו באותו דרך של תשובה שפתחו, מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתם עיניכם שראו החפירה, דרך התשובה פתוח לפניכם, ולא רציתם להיכנס בתוכו ולנוס ולהמלט מאי כתוב בזה, ועיני רשעים תכלינה שראו הדרך פתוח ומנוס אבד מהם שלא רצו לנוס ולהמלט ותקוותם מפח נפש לעולם הבא.

• כך דור המבול, ראו לנח עושה התיבה שהיא המקום הנפשי ממנו אפשר להינצל מהגאווה והאנוכיות, ומתרה בהם בכל יום וראו אותו נכנס לתיבה ולא רצו לשוב. אמר הקב"ה ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מהם שלא רצו לשוב ולנוס מדיני ותקוותם מפח נפש שלא יקומו ליום הדין שלא יאמרו לעצמם שאין צורך בתשובה מאחר ולא ידח ממנו נדח שנאמר הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. ​​ הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, כאבן הנחצבת מההר, כלומר נתנו לאדם הרגשה שהוא חלק מההר, וכאן תפקידו לפעול כחלק מהכלל. ואם אדם מרגיש לא טוב בשייכות לכלל, כלומר שלא טוב לו בעולמו של הקב"ה, אז הוא כופר בטובו של הקב"ה, גם הרצון לקבל צריך לשייך לכלל. עליו להתעורר ולראות את הפתח להימלט מבית הסוהר של התפיסה הגשמית.

איש האדמה

• ויחל נח איש האדמה א"ר יוסי, למה נק איש האדמה. שהתיישבה ממנו האדמה, כלומר אדון האדמה. רבנן אמרו, איש האדמה, לפי שבשבילו עמדה האדמה בכוחה וטבעה שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ממעשנו ומעצבון ידינו מהאדמה אשר אררה ה' תדע לך כיוון שחטא אדם נתאררה האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, ועמדה בקללויה עד שבא נח ובטל הקללה.

• א"ר חייא רבה, בשעה שאמר הקב"ה לנח צא מהתיבה, אמר לפניו רבש"ע לאן אצא, אצא לאדמה שנתאררה האם לצאת לרצון הפרטי שלי, ומפני שנתאררה אבדו שוכניה ונתאררו כולם ונתמעטו אמר נח לא רוצה להיכנס לפרטיות אלא להשפיע. אמר הקב"ה לא כך אתם, אלא שרצו בארץ ורבו בה, האחרים אבדו בה אבל אתם פרו ורבו ושרצו בה.

• ועכ"ז לא התיישב בלבו והעלה עולות שנאמר, ויעל עולות במזבח, הוא המזבח שהקריב עליו אדם הראשון. אמר לו הקב"ה הרי לך מה ששאלת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. אז התיישב בליבו ולפיכך נקרא איש האדמה שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מהקללה, ויש אומרים שהתעסק בעסקי האדמה.

• ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שהתגרשה מג"ע וביומו נטע ונשתגשגה שנאמר ביום נטעך תשגשגי. רבי אומר גפן היתה שנתגרשה מג"ע וענביה עמה וסחט אותם ושתה מהיין ונתגל והיין גרם לו לחטוא. כשאדם מקבל תענוג ברצון, עליו להיזהר ולבדוק שזה רצון ראוי.

יין שכר אל תשת

• רבי בון פתח וידבר ה אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם מדבר על מי שרוצה לבוא לעבודת השם. דא"ר אבון אין בכל העולם דבר שמתגאה לבו של אדם אלא ביין. וזה היה ענשם של נדב ואביהו שאכלו ושתו וגבה לבם, וזהו אש זרה אשר לא צווה אותם מרגיש אדם שבזכות היין הוא נפתח למדרגות גבוהות, והקב"ה לא ביקש מנדב ואביהו לעשות כך.

• וקודם זה היה נגזר עליהם ובאה מדת הדין לשלוח יד בהם שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אעפ"י שנגזר דינם לשלוח יד בהם. ולמה היה עונשם, משום ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו, נכנסו כשאכלו ושתו ונגזר עונשם באותה שעה.

• ולאחר כן ראו שלא שלח יד בהם בפעם ראשונה, עשו ג"כ בשניה ומבין שני הכרובים יצא להב ונשרפו. כי לכך היו הכרובים מכוונים כנגד אותם הכרובים אשר בג"ע.

• ולאחר שמתו צווה לאהרן ולכהנים הבאים אחריו, להמנע עצמם מהיין, בבואם אל אהל מועד, כדי שלא יכנסו וימצא לבם בגאות ובגסות הרוח.

• אמר רבי, שני עניינים הם שאינם מתישבים יחד, יין ועבודת השמים שלמדנו שתוי אל יתפלל. וכן שכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה.

• ואמר רבי יוסי, שכור המתפלל כאלו עובד ע"ז ומנא לן. מחנה שכתוב ויחשבה עלי לשכורה. והשיבה ואמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וא"ר יוסי, כתיב הכא בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז.

• א"ר יצחק, אין לך אנשים שנקראים קדושים חוץ מאלו נזירי היין שכתוב, כל ימי הזירו לה' קדוש יהיה.

• ואר"י אין לך יין שנקרא יין טוב כמו יין של ארץ ישראל, ויותר מכולם הוא היין של גליל העליון שאיש אינו יכול לשתות ממנו חצי לוג.

• רבי אלעזר ב"ר שמעון הלך לראות את ר יוסי בר"ש בן לקוניא חמיו. נתנו לו לאכול עגל משולש רך. ופתח לו חבית אחת יין. חמיו מזג והוא שתה מזג והוא שתה. אמר לו אפשר ששמעת מאביך כמה שיעורו של כוס שמותר לשתות, א"ל השעור של הכוס הוא כמו שהוא, וישתה כוס אחת אם המשקה חם וכן כוס אחת אם המשקה קר אבל לא שיערו חכמים בכוסך שהיא קטנה וביינך שהוא טוב ובמעי שהם רחבים. כובא הוא חביות כמו הני כובי דארמאי.

• וא"ר יהודה, מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מהתיבה בדירתו עם החיום והרמשים והשרצים ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל.

• וא"ר יהודה בא כנען וסרסו הקיץ מיינו ומצא עצמו מסורס שכתוב וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אשר ראה לא נאמר אלא אשר עשה לו, שסרסו, ולפיכך קללו שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. היין מעורר את הרצון לקבל, והאדם צריך דווקא לעורר את הימין, החסד שבו.

• ​​ רבי פתח  ​​​​ וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. כשיצא נח מהתיבה פתח עיניו וראה את כל העולם כלו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר, רבש"ע אם בשביל חטאת האדם או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתם, מילא החוטאים לא בסדר, אך האם בגללם לאבד את כל העולם או זה או זה, או שלא תברא את החוטאים או שלא תכחיד את העולם. מה עשה, העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו. יש ואדם רואה דברים לא טובים קורים, אך כאשר הכלל לא נאבד, הפרטים פחות חשובים, ואת כלל העולם הקב"ה לא הטביע אלא השאיר את דרי התיבה, העולם הוא הכלל. במחלוקת בין הפרטים לכלל, הכלל קובע ואת הפרטים שמתנגדים לכלל אפשר להכחיד אם לא מתקנים עצמם.

• א"ר ג ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו ריח הוא מדרגת חכמה ממטה למעלה. ולא היה ריח בעולם דניחא קמה כאותו הריח. ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו כלומר ריח שהקריב נח לפני, תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. עולה היא כנגד המחשבה, הרוחניות והכוונה שבמחשבה.

• רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם ברמז קל היה יודע מהי הנקודה הפנימית אליה מכוונים וכשהיה בתיבה אמר יודע אני פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא מיד וישלח את העורב. העורב יודע האם קלו המים מהארץ, כלומר האם נעברו כבר השאלות מי ומה מהרצון.

• א"ר חייא ואיך עשה כך, והרי אמר רבי בו אסור להסתכל באלו המנחשים בעוף השמים והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו שאפילו כל ניחוש שבעולם אסור.

• אלא א"ר חייא למה שלח את העורב. דא"ר חייא מצטער היה נח ביותר על אובדן העולם. אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום, ואתה לא ריחמת על עולמך. ונהפך רחמנותך לאכזרות, אתה לא ריחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דווקא רמז. קשה לנח להבין איך הבורא שהוא רחמן, טוב ומטיב, מעניש את האנושות. לא שלח את העורב כדי לנחש, אלא למד מדרך הקב"ה לפי הבנתו, שגם הוא ישלח את העורב האכזר. לכל דבר בעולם יש תפקיד ושליחות, העורב סירב לשליחות נוח מפני שהיה מתוקן לתפקיד של פרנסת אליהו שברח מאחאב, והעורבים הביאו לו לחחם ובשר למדבר .

• א"ר יוסי, וכי לא כתיב ביה איש צדיק תמים היה והאיך הטיח דברים כלפי מעלה. א"ר חייא מרוב צערו אמר, דהא תנן מנין שאין דנין את האדם לפי צערו שנאמר. איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, אע"פ שהטיח דברים כלפי מעלה, אין דינו כמזיד אלא כאדם בלא דעת לפי צערו.

• ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר, ולא רצה שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה. כדי לפעול מול כח הדין של נביאי השקר, צריך היה אליהו לפעול את כח דין העורב

• ואמר רבי בון, תרי ענייני רמז בה חדא שכתוב כיונה פותה אין לב כלומר מרוב צערי אין לבי עמי ונפתה. אמר נח, כך ראוי לנו לסבול הכל בלי מיאון, כמו היונה שסובלת מיתתה ולפיכך וישלח את היונה היונה היא מסורה, יש בה אמונה וכח נאמנות כזוג יונים נאמנים המוכנים למות באמונתם, וגם צד של הונאה. זהו התיקון של נוח, שהבין שאין להתרעם על ההשגחה אלא לתקן במידת היונה ולא בעורב.

• א"ר יוחנן בן נורי, נטל הקב"ה את שם בן נח והפרישו לכהן עליון ולשרתו. והשרה שכינתו עמו וקרא שמו מלכי צדק מלך שלם, והיה יפת אחיו לומד תורה ממנו במדרשו, עד שבא אברהם ולמד תורה במדרשו של שם. התעסק הקב"ה באברהם והשתכחו כל האחרים אברהם היה מיוחד בשונה מנח, בא אברהם והתפלל לפני הקב"ה שישרה שכינתו תמיד בביתו של שם והודה לו שנאמר אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק.

• א"ר יוחנן והלא יפת הוא הגדול, למה שם נטל הכהונה, בשביל שהיה תמיד עוסק בתורה ופירש מדרכי העולם. ומאין היה לו תורה, אלא אדם הראשון ידע התורה והניחה בקבלה לשת בנו ואח"כ באה ליד חנוך עד שבא לשם והיה מתעסק תמיד בה. דרך העולם היא לדחוף את האדם לפעול רק את הרצון הפרטי שלו. כשאדם עוזב את דרכי העולם, עוזב את קו שמאל, ומה שמעניין אותו זה רק עסקי שמים, היינו מידת ההשפעה, ז"א. התורה לא נקנית בירושה, אלא במי שמשקיע ועוזב את עסקי העולם

• אמר לו ר יוסי, אם התורה היתה במדרשו של שם למה הוצרך הקב"ה לצוות לבני נח אותן שבע מצוות שנצטוו שהרי בתורה נכתבו קודם לכן. אלא א"ר יצחק בשעה שהמבול בא לעולם ונכנסו לתיבה, מרוב צערם השתכחה משם עד שבא הקב"ה וחידש להם אותם שבע מצוות.

• א"ר יוסי ח"ו לא השתכחה התורה ממנו, אלא אמר הקב"ה אם אומר להם שישמרו כל תורתי יפרקו כל העול מהם כל העול מהם כאחרים שאמרו ודעת דרכיך לא חפצנו, אלא אתן להם דברים מועטים וישמרו אותם.

• עד שיבוא מי שישמור כולה והוא אברהם שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקתי ותורותי דכיוון שלמד משם התורה, קבל על עצמו שישמור התורה כולה ולפיכך בירר להם הקב"ה שבע מצוות מהתורה כדי שישמרו אותם. למעשה התורה היא מחשבת הבריאה, ובה מלובשים סיפורים בחיצוניותה, כדי לאפשר לאדם להתחבר למחשבת הבריאה. ​​ 

• ​​ ואמר ריב"ל בימי דור המבול עשה הקב"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון היינו עבים כענפי הארזים שבלבנון, ולא היו זורעים וקוצרים אלא הרוח מנשבת ומנשר החטים למטה ואוספים אותן. וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר, עוד כל ימי הארץ זרע וקציר קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו, שהיו צריכים לקצור לעשות עבודה מצידם כלומר שעוד לפני המבול התחילו לקבל סימנים שהם הולכים בדרך לא נכונה. כך כשמתחיל האדם להרגיש שהדברים לא זורמים וקשים לו בעבודת השם, זהו סימן שאומר שעליך לשנות דרכך.

• ואמר ריב"ל לא נחתם גזר דינם של דור המבול עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר ותמלא הארץ חמס עד אז עשו עבירות, אך כשהגיעו לגזל נחתם גזר דינם.

• ובימי דור המבול היו פריה ורביה הרבה, ומשעה שהיתה האשה יולדת, היו הולכים ושולחים אותם כצאנם שנאמר, ישלחו כצאת עויליהם וילדיהם ירקדון במקום לחנך את הילדים לעבודת השם, חושבים שהם צאן, ולאחר כל זה כתוב, ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו לא רוצים שהקב"ה התערב במעשיהם, עד שנגזר דינם והעבירם מהעולם. הגזל הוא ההפך מדבקות בהשם, כן ישנה חוצפה וגניבה לאור יום, זו התנהגות שמראה שאין כלל כוונה לעשות תשובה.

• ת"ר נח היה מתרה בהם קודם ולא שמעו ממנו. שהה בעשיית התיבה למען יראו וישובו והיו מעליבים בו עד שגבר עליהם התהום שהיו המים יוצאים רותחים כאש, והמים מלמעלה ונמחו מהעולם

• ​​ אמר רבי יצחק מה שכתוב, הויה למבול ישב, וכי דוד היה לו לומר דבר זה, שמזמן המבול ישב למלך לעולם. וכל העולם יודעים שהו ראשון והוא אחרון, ואז וקודם, כלומר שהוא היה אז והוא היה מקודם, ולמה אמר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, וח"ו לא לפני המבול וכי לפני המבול לא היה השם מלך.

• אלא א" יצחק ומשיב, בכל מקום אתה מוצא שהשם אלקים הוא מידת הדין, והשם הויה הוא מדת הרחמים, ואע"פ שהמבול ממדת הדין הוא, גם מדת הרחמים היתה בו שאם לא כך, היה נחרב העולם, אבל למען אותה מדת הרחמים שהיא שם הויה, התיישב העולם ולא נחרב כולו כי הציל את נח ובניו. וע"כ אמר הויה למבול ישב שהוא מדת הרחמים למרות שהייתה מידת הדין, גם רחמים היו במבול, מכאן שהשם תמיד היה מלך.

• וכן אתה מוצא רפואה זו בכל דין שהוא עושה, וכן והויה המטיר על סדום שהוא מדת הרחמים וע"כ נשארה ממנו פליטה היינו לוט ובנותיו. ויגוף הויה את העם שהוא מדת הרחמים וע"כ נשאר ממנו פליטה וכן כולם.

• א"ר רבי יהודה, דור המבול היו חכמים ביותר שהיו יודעים מה שעתיד להיות, אבל לקחו שכל בלבם במקום בנשמתם, ולמדנו שרשע נתון לליבו, כלומר שהתחכמו ואמרו אם הקב"ה יביא מבול, אנו אנשים גבוהי קומה ונשוט על פני המים וננצל, ואם יביא מים מהתהום נשים רגלינו על נקב המים והמים לא יצאו וננצל היו להם פתרונות והתחכמויות נגד ההשגחה.

• כשבא המבול הרתיח הקב"ה מימי התהום, וכשהיו שמים רגליהם על עין המים נפשט עורם מהם ונפלו, והמים שלמעלה היו מתגברים עם מי התהום ובני המבול היו מתגלגלים ויורדים נמוקים ברתיחת התהום לבבל.

• ויבואו אל נח אל התבה, ר יוחנן פתח, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. בא וראה כמה יש לאדם להזהר ולבדוק עצמו ומעשיו יום יום לראות האם אתה מתקרב לתכלית שלך, לשם כך עליו לעשות סדר נפשי בנוסף על הסדר הגשמי. הבדיקה הקבוע חשובה להליכה בדרך השם.

• כמו שהוא קם בבוקר יאמר, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלבי יהיה נכון ומסור בידי, שלא אשכחך. פשט רגליו ללכת, ישגיח על צעדי רגליו שלא יסורו להרע לבדוק את ההרגלים שלו. הלך לדבר מצווה, ירוץ בשמחה שנאמר, אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואפילו בשבת. שאסור ללכת פסיעה גסה, מצוה לרוץ לדבר מצוה. עבר היום כולו, צריך לבדוק את עצמו מה שעשה באותו היום, ואם צריך לעשות תשובה יעשה מיד תשובה קודם שיישן. על האדם לעשות לעצמו סדר נפשי, החל מהרגע שהוא קם, החזקת המודעות למעשיו תוך כדי שמסיר מעצמו את הרע, ורץ בשמחה לדברים הטובים, ובסוף היום יעשה בדיקה ותשובה, היינו להשיב את כל הרצונות להשם. ​​ 

• וזהו, אלא תולדות נח נח איש צדיק תמים. מי ראוי להיות בזו ההנאה והמנוחה והמרגוע, מי שהוא איש צדיק תמים. אמר רב פפי זאת המנוחה למעלה היא את האלהים התהלך נח למעלה ולא למטה.

• אלה תולדות נח, ר אלכסנדראי פתח, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר, לא יהיה בך אל זה זה יצה"ר ולא תשתחווה לאל נכר, שלא תבעול ארמית. ארמית לשון רמאית. כל התרגום הוא לשון שקר, ויש לקחת בחשבון שהחיצוניות היא רמאות אם לא רואים דרכה את הפנימיות. אסור להתחתן עם החיצוניות, או להיות הבעלים של השקר, לבעול ארמית. יש בגמרא ובזוהר טקסטים רבים בארמית כדי שלא לתת לחיצונים הבנה ושליטה, כלומר לא לעשות שימוש בקודשה במקומות שהחיצונים עלולים לקחת אותה.

• ר אלעזר אומר, לא יהיה בך אל זה שלא תהא נח לכעוס שכל הכועס כאלו עובד ע"ז כאילו עובד עבודת אלילים שאמר רבי עקיבא, כך הוא דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה כך ולמחר אומר לך עבוד ע"ז והולך ועובד. הרי יצר הרע נמצא באדם, אלא מלמד שלא תיתן לו להוליך אותך, שהיצר הוא רק אמצעי שצריך להיות כפוף לנשמה, ליצר הטוב. היצר הרע משלם בתענוג מזויף במזומן. כך למשל אדם נופל לשמוע ליצר הרע ומחפש מחמאות וכבוד מהזולת, הוא הופך להיות שפוט וכנוע לאותם כוחות שידיחו אותו מדרך האמת, כדי למצוא חן בעיניהם. אפילו את הקדושה אין לפעול כדי ליהנות, אלא ליהנות רק מהאמת. כפי שאומר הרמב"ם, לפעול את האמת מפני שהיא האמת. ​​ 

• הוא רבי עקיבא היה אומר, כעס ת"ח גדול מכולן. במה דברים אמורים, בדברים שהם כנגד הקב"ה שאמרה התורה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד, כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר. ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים, מותר. ושאר אנשים אסור, שאין כעסם ליראת שמים. מותר להרגיז ולכעוס על היצר הרע, כלומר מותר להשתמש בשלילה נגד השלילה. אך כאן דרושה מדרגה רוחנית, כלומר לשקר את השקרן מותר רק לאדם ישר. עדיף לכל אחד שלא להחשיב עצמו כרב או תלמיד חכם, ולא לפעול כלל עם מידת הכעס.

• א"ר שמעון, מדת הצדיק קשה לכעוס ונח לרצות, וזו המדה הגדולה מכולם, ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו נח בדיבורו נח במהלכו, ומי עושה זה, איש צדיק. וכשמת אומרים עליו, אי מי עניו אי חסיד. תמים היה בדורותיו, ולמאי יזכה, את האלהים התהלך נח, למעלה על כל המעלות. בד"כ הכעסים באים מכך שאדם לא מקבל את הדברים החיצוניים הגופניים. הגאוותן אומר בא לי, וכשלא מקבל מיד כועס.

בד"כ פחד נובע מאי וודאות. היצר הרע מצייר לו ציור רע שהדברים החיצוניים שבהם הוא מורגל, כאילו הם הוודאי והשלמות. אך ברגע שוודאי זה מתברר כקנה רצוץ, נכנס האדם לפחדים. על האדם להישען על הוודאי הראשוני הנצחי, הבורא יתברך. כל משענת אחרת תביא אותו לערעור הבטחון שיבא לפחד וכעס. על האדם להשיג את הוודאיות הנשמתית שהיא חלק אלוקה ממעלה, שהוא כפרט שייך לכלל הגדול, לקב"ה.

• ויולד נח שלשה בנית, תאני רבי כרוספדאי אלו ג הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות עזר בעבודת בוראו והיא נקראת שם. ​​ והנהגת התאווה והיצר הרע, המנהיג ומחמם את הגוף בדבר עבירות והיא נק חם. הנהגת היצר הטוב המנהיג את האדם בכל טוב, וליפות מעשיו בתורה וביראת השם היא נק יפת, וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים.

• ומי מעכב ומפסידו, ותשחת הארץ לפי האלקים, זהו הגולם ההסתכלות רק על הדבר הגולמי, כמו בחינת מדרגת החכמה שהאור והכלי באים כאחד, ולא פועלים את הבחירה המפסיד ומשחית הכל ועליו אמר שלמה בחכמתו, משחית נפשו הוא יעשנה, מאי הוא יעשנה, א"ר כרסופדאי הגולם יעשנה נשחתת. את הנפש, מאחר והוא רוצה לפעול כמו במדרגת החכמה שהאור והכלי באים כאחד, מנסה לפעול כמו הרצון לקבל לעצמו.

גלם גימטריה חכמה 73 גולם הוא מדרגת עיבור, שהאור והכלי באים כאחד, שעדיין אין את כח הבינה, השיתוף של הנברא, ואז הוא פועל רק את מה שנתן הבורא, הוא הרצון לקבל. הבינה החלה בבחירה ביתר דבקות.

• ד"א אלא תולדות נח, מה כתיב למעלה מהענין וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב בליבו אין מדובר שהקב"ה עצב, אלא דרגת המלכות, תפיסת הבורא שבנברא, ר אליעזר אומר, בא וראה שאין כמדת בשר ודם מדותיו של הקב"ה. מדת בשר ודם עושה מה שעושה ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו, יכול אף הקב"ה כן.

• מ"ש כתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, והזהיר לאדם ואמר ובחרת בחיים למען תחיה חיים זה חיבור למקור החיים, ובחיבור זה יש לבחור. לא כתוב וקבלת בחיים אל ובחרת בחיים. חיים = חכם, וחכם נק משפיע, כלומר אם תבחר להיות משפיע אז אתה חי, לעומת רשעים שבחורים ברצון לקבל שבחיהם נק מתים, ואם הוא הולך בדרך רע הוא בעוונו ימות שנאמר עוונותיו ילכדונו את הרשע העוון, עיוות בתפיסה של הרשע, היא המחשבה שהתענוג הוא זה שמחבר אותו. כך כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם. אמר הקב"ה אני רואה כי כולם מחוייבים, ואם יכלו ברעתם הרי יאבד עולמי, כיוון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישראל פליטה בעולם, התנחם ושמח.

• א"ר אליעזר, האי ויתחם, לשון נחמה הוא, וכן על וינחם שבתורה לשון נחמה הוא, רואה את הרע ורואה את הטוב ומתנחם עם הטוב לראות טוב אומר שבכל דבר יכול לראות האדם מקום לעבודת השם שאז הדבר שנראה מנחם שהרי ניתן לעבוד את השם, מכח המסך אתו ניתן לבנות אור חוזר והשפעה. א"ל ר עקיבא, לדבריך מאי ויתעצב אל ליבו, א"ל בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה, כי אע"פ שהתנחם, לקח עצבון על אבדת הרשעים, שאע"פ שהיו רשעים אינו חפץ במיתתן ולא היתה שמחה לפניו. לכאורה השם עצב שאי אפשר בזמן תיקון לקבל את כל האור בעל מנת להשפיע, ובחלק מהבחינות לא ניתן עדיין לעבוד בהשפעה.

• א"ר יהודה, מאי דכתיב ונח מצא חן בעיני ה' שמו גרים נח בהפוך חן ולמה קרא בתולדותיו תחלה, כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק, אף הם היו צדיקים וראויים להתיישב העולם מהם גם שם חם ויפת היו בחינת צדיקים שהיו תחת נח, אך כשיצאו, חם חטא

• ומנא לן, תא חזי כיון שנכנסו לתיבה, ראו בצערו של עולם והצטערו ומנעו עצמם מפריה ורביה, ואעפ"י שיצאו, יצאו כמו כן, עד שראה הקב"ה מעשיהם ואמר, לא תהו בראתי עולמי, האם אתם רוצים להישאר בבחינת תוהו, נברא שלא מוליד מעצמו כלום ואתם פרו ורבו הזדווגו לנשותיכם ועשו פריה ורביה, באותה שעה ברכם שנאמר, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו. כשאדם נמצא בצער הוא נכנס לתיבה, שהיא מקום של שמירה, של צמצום ב שאי אפשר להשתמש ברצון לקבל, אז אומר לעצמו אשתמש רק בגלגלתא ועיניים ברצון להשפיע. אבל מה עם האח"פ, מה עם הקטנות, אלא יש להשתמש באח"פ דעליה כי אין מדרגת חכמה באה אלא על הרצון לקבל. צריך את הרצון לקבל ויש להשתמש בו בעליה. תהו הוא מסך של צמצום א ובוהו של צמצום ב. מי שלא רוצה להשתמש ברצון לקבל פועל בניגוד לחוקים העליונים.

• אלה תולדות נח, רבי פנחס פתח, ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טובות הנה, מאן אינון בני האלקים. בני גדולי הדור, מלמד שהיו טובות מראה, כתיב הכא כי טובות הנה וכתיב התם טובת מראה מאד. היו הולכות ערומות ואנשים הולכים ערומים ואלו ואלו רואים את ערוותם ונואפים אלו את אלו, ולמה נק בני האלקים, שהיו גבורים גדולים ענקים היה להם את הכוח של הטבע.

• אמר ריב"ל פעם אחת נפגשתי בהר סלע עיטם ומצאתי בשני צדי הסלע שני אנשים ושולטים בב' פיות זה למעלה מזה. והיו מדברים זה עם זה, עלי בוא ונעבירו מהעולם. קרה להם איש הגדול ההוא מהשדים של אגרת בת מחלת, ושמו יוסף השד. אמר להם ריב"ל האלא זה הוא רב גדול ועליון של הדור, שבגזירת פיו הוכרחתי לעבור מישוב הארץ למדבר, וזה הוא שמכריזים עליו ברקיע. דמיין פירושו שולטים מלשון דהוא גברא מעבד דומים.

• ובעוד שהייתי הולך מצאתי האם המקור של אלו האנשים. אמרה עלינו לבתה הקטנה, אל הם חגבים קטנים, שכחם בפיהם, הביאי אותם אלי, ואעשה מהם תבשיל מטעמים לאחיך. מטרם שבאה אלינו קרה לנו נס, ונעשה לפנינו נהר מים רבים. שמעתי שהיתה אומרת, אמי אמי, פרפרת רבת הכלכלה עברה מאתנו. וברחתי מהן ונצלתי. פרפרא פירושו פרפרת היינו מטעמים מלשון את אורחיו ואת פרפרותיו. רבאת הוא כמו רבת, סברנא פירושו כלכל כי על כלל מתרקם סובר. סלע נק מלכות שעלתה לבינה. מלמד כאן כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע. פה הוא נקב בראש והוא בחינת רצון לקבל, גם בחינת בינה שרוצה להשפיע. במלכות שעלתה לבינה שני צדדים, האחד שיכול לגרום לשבירה כמו שהיה בעץ הדעת, וכאשר אדם דבק בדרכי התורה, אז אפשר גם את צד הרשע לרתום ללכת לתכלית.